ויגש | יעקב יורד למצרים

בראשית מ"ו – חלק 1:

(א) וַיִּסַּע יִשְׂרָאֵל וְכָל אֲשֶׁר לוֹ וַיָּבֹא בְּאֵרָה שָּׁבַע וַיִּזְבַּח זְבָחִים לֵאלֹהֵי אָבִיו יִצְחָק: (ב) וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים לְיִשְׂרָאֵל בְּמַרְאֹת הַלַּיְלָה וַיֹּאמֶר יַעֲקֹב יַעֲקֹב וַיֹּאמֶר הִנֵּנִי: (ג) וַיֹּאמֶר אָנֹכִי הָאֵל אֱלֹהֵי אָבִיךָ אַל תִּירָא מֵרְדָה מִצְרַיְמָה כִּי לְגוֹי גָּדוֹל אֲשִׂימְךָ שָׁם: (ד) אָנֹכִי אֵרֵד עִמְּךָ מִצְרַיְמָה וְאָנֹכִי אַעַלְךָ גַם עָלֹה וְיוֹסֵף יָשִׁית יָדוֹ עַל עֵינֶיךָ: (ה) וַיָּקָם יַעֲקֹב מִבְּאֵר שָׁבַע וַיִּשְׂאוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל אֶת יַעֲקֹב אֲבִיהֶם וְאֶת טַפָּם וְאֶת נְשֵׁיהֶם בָּעֲגָלוֹת אֲשֶׁר שָׁלַח פַּרְעֹה לָשֵׂאת אֹתוֹ: (ו) וַיִּקְחוּ אֶת מִקְנֵיהֶם וְאֶת רְכוּשָׁם אֲשֶׁר רָכְשׁוּ בְּאֶרֶץ כְּנַעַן וַיָּבֹאוּ מִצְרָיְמָה יַעֲקֹב וְכָל זַרְעוֹ אִתּוֹ: (ז) בָּנָיו וּבְנֵי בָנָיו אִתּוֹ בְּנֹתָיו וּבְנוֹת בָּנָיו וְכָל זַרְעוֹ הֵבִיא אִתּוֹ מִצְרָיְמָה:

מקריאה ראשונית ניתן לשים לב לשינוי שחל בדומיננטיות של יעקב. בתחילה נאמר: ויסע ישראל וכל אשר לו – כל אשר לו טפל אליו. ואילו בסוף – המילים אמנם נשמעות דומות[1] – אמנם משמעותן שונה בתכלית: "וישאו בני ישראל את יעקב אביהם ואת טפם ואת נשיהם וכו'"

נשים לב כי השינוי כפול: גם שמו ישראל משתנה לשם יעקב וגם יעקב הופך ונעשה פסיבי. במקום שיסע     הוא בניו נושאים אותו.

הגעתו של יעקב בארה שבע בדרך לחו"ל בודאי מזכירה לו את יציאתו הקודמת מאותו מקום בספר בראשית פרק כח פס' י:

            וַיֵּצֵא יַעֲקֹב מִבְּאֵר שָׁבַע וַיֵּלֶךְ חָרָנָה:

הוא זוכר היטב את ההסתבכויות שלו שם ואין ספק שהוא חושש מהירידה מצרימה. ולכן הוא זובח זבחים לאלהי אביו יצחק, אותו אבא שברך אותו ערב יציאתו לחרן (פרק כח פס' ג-ד):

            וְאֵל שַׁדַּי יְבָרֵךְ אֹתְךָ וְיַפְרְךָ וְיַרְבֶּךָ וְהָיִיתָ לִקְהַל עַמִּים: וְיִתֶּן לְךָ אֶת בִּרְכַּת אַבְרָהָם לְךָ וּלְזַרְעֲךָ אִתָּךְ        לְרִשְׁתְּךָ אֶת אֶרֶץ מְגֻרֶיךָ אֲשֶׁר נָתַן אֱלֹהִים לְאַבְרָהָם:

למה התפלל יעקב באותו לילה בבאר שבע? ניתן לשער שהתפלל לברכתו של אביו יצחק, זו שניתנה לו כמה שנים קודם לכן, לזכות לחזור ארצה ולרשת אותה כברכת ה' לאברהם.

ה' פונה אל יעקב וקורא לו: יעקב יעקב! קריאה כזו בדרך כלל באה בכדי לעורר באופן מיידי את הקרוא. כמו שברגע האחרון מלאך ה' קורא אל אברהם:

            וַיִּקְרָא אֵלָיו מַלְאַךְ יְקֹוָק מִן הַשָּׁמַיִם וַיֹּאמֶר אַבְרָהָם אַבְרָהָם וַיֹּאמֶר הִנֵּנִי[2]:

יעקב גם כן נקרא בבהילות כאילו הוא אחוז באיזשהו מעשה שה' טורח ומפסיק אותו בקריאתו. מדוע היה צורך בקריאה כפולה במעמד זה? האם ה' רצה להפסיק את ישראל מספקותיו ודאגותיו? ייתכן. ייתכן אמנם להציע כיוון אחר להבנת הפרשה. התפאורה של מראות הלילה בבאר שבע דוקא עשויים לרמז על מחזה ידוע בספרנו בפרק כו פס' כג-כד:

            וַיַּעַל מִשָּׁם בְּאֵר שָׁבַע: וַיֵּרָא אֵלָיו יְהֹוָה בַּלַּיְלָה הַהוּא וַיֹּאמֶר אָנֹכִי אֱלֹהֵי אַבְרָהָם אָבִיךָ אַל תִּירָא כִּי       אִתְּךָ אָנֹכִי וּבֵרַכְתִּיךָ וְהִרְבֵּיתִי אֶת זַרְעֲךָ בַּעֲבוּר אַבְרָהָם עַבְדִּי: וַיִּבֶן שָׁם מִזְבֵּחַ וַיִּקְרָא בְּשֵׁם יְהֹוָה וַיֶּט        שָׁם אָהֳלוֹ וַיִּכְרוּ שָׁם עַבְדֵי יִצְחָק בְּאֵר:

נקביל את הפרשיות מילולית:

 

ואכן ה' מתגלה אל יעקב כפי שנגלה אל אלהי אביו יצחק. ה' מבטיח ליעקב מה שהבטיח למעשה לאביו יצחק ובאיזשהו מקום ניכרת גם זיקה אצל שני האבות להבטחה שניתנה לאברהם אבינו בברית בין הבתרים[4] (פרק טו):

            (יג) וַיֹּאמֶר לְאַבְרָם יָדֹעַ תֵּדַע כִּי גֵר יִהְיֶה זַרְעֲךָ בְּאֶרֶץ לֹא לָהֶם וַעֲבָדוּם וְעִנּוּ אֹתָם אַרְבַּע מֵאוֹת שָׁנָה:     (יד) וְגַם אֶת הַגּוֹי אֲשֶׁר יַעֲבֹדוּ דָּן אָנֹכִי וְאַחֲרֵי כֵן יֵצְאוּ בִּרְכֻשׁ גָּדוֹל: (טו) וְאַתָּה תָּבוֹא אֶל אֲבֹתֶיךָ    בְּשָׁלוֹם תִּקָּבֵר בְּשֵׂיבָה טוֹבָה: (טז) וְדוֹר רְבִיעִי יָשׁוּבוּ הֵנָּה כִּי לֹא שָׁלֵם עֲוֹן הָאֱמֹרִי עַד הֵנָּה:

ייתכן שמשמעות הזיקה הספרותית בין שני האירועים יונקת מדמיון מסויים ביניהם: יצחק נמצא בעיצומה של גלותו בארץ פלשתים וכמוכן יעקב נמצא ערב גלותו בארץ מצרים, החששות בודאי כבדים במיוחד לאור נסיון העבר אמנם ה' נגלה אליהם באותה לשון בה נתן את ההבטחה לאברהם אביהם וזאת בכדי לאשר את נוכחותו לאורך כל הדורות ובפרט בדור שאליו הוא נגלה.

אך יחד עם זאת ה' קורא ליעקב בשם יעקב ולא בשם ישראל. הרמב"ן ייחס משמעות לכך וכתב (מו,ב):

            ויאמר יעקב יעקב אחר שאמר לו השם לא יקרא שמך עוד יעקב כי אם ישראל יהיה שמך, היה         ראוי שיקראנו בשם הנכבד ההוא וכן הוא נזכר בפרשה הזאת שלשה פעמים, אבל קראו יעקב      לרמוז כי עתה לא ישור עם אלהים ועם אנשים ויוכל, אבל יהיה בבית עבדים עד שיעלנו גם עלה,       כי מעתה הגלות תתחיל בו וזה טעם ואלה שמות בני ישראל הבאים מצרימה יעקב ובניו (פסוק    ח), כי בשם בני ישראל יבאו שמה, כי יפרו הבנים וירבו ויגדל שמם וכבודם, אבל יעקב הוא עתה             ברדתו שם:

לפי הכיוון שהעלנו לעיל היה ניתן לומר שה' קורא ליעקב בשמו ולא בשם ישראל כי ה' מדבר אל האדם בשם שהוא מחובר אליו כרגע. יעקב כרגע מרגיש יותר את שמו יעקב. כאשר דברים הולכים ומסתבכים בדיוק כפי שחש בעת גלותו הראשונה לחרן כך הוא חש גם כעת לכן ה' פונה אליו בשמו זה, יעקב חושש מאוד וה' מדבר אליו מתוך החשש.

אמנם הרמב"ן הבין שה' לא פונה אל יעקב מתוך מה שהוא מרגיש אלא מתוך מה שהוא אמור להרגיש. ואם כן פירוש זה עשוי להפוך את קריאת הפרשה על פיה. לא שיעקב חש דאגה וה' עודד אותו כי אם להפך. ישראל חש שמחה גדולה לאחר שמצא את בנו יוסף בחיים ומבחינתו היה בכך סיום של תקופה קשה. בסוף הפרק הקודם יעקב יורד בצורה שלוה ורגועה מצרימה, הוא מבין שיוסף בנו חי והוא ממהר לנצל את הזמן שעוד נותר לו לחיות בכדי לראות אותו, בשלב הזה ישראל מבין שמדובר בביקור משפחתי שייתכן שגם בסופו יוסף יעלה עמו ארצה והכל יבוא על מקומו בשלום. בשל כך ישראל עוצר בבאר שבע, המקום שממנו יצא את הארץ בפעם האחרונה, אך גם המקום שבו אביו יצחק זכה לישועה וסוף סוף חפר באר שלא רבו עליה וזכה להבטחת ה' ולברכתו. ישראל למעשה עוצר בבאר שבע בכדי לזבוח זבחי תודה על כל הטוב שגמל אותו ה'. אבל אז מתוך השמחה והשלוה ה' קורא בשם יעקב לישראל, 'אל תמהר לשמוח מדי' אומר ה' לישראל שאכן מרגיש שהוא במצב של ישראל אבל ה' קורא לו יעקב יעקב. הקריאה נאמרת בבהילות על מנת לעצור את האופוריה בה שרוי ישראל ולבשר ולהכין אותו לבאות. לומר לו שהוא עומד בפני גלות קשה ומצבים קשים. ואכן מאותו דיבור יעקב אמנם קם, אך הפעם כיעקב, אזל ממנו הכח לרדת ולכן בניו נושאים אותו על העגלות – שעתה הם עגלות פרעה כפי שהן מתוארות בפרקנו ולא עגלות יוסף כפי שהן מתוארות בפרק הקודם:

            וַיָּקָם יַעֲקֹב מִבְּאֵר שָׁבַע וַיִּשְׂאוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל אֶת יַעֲקֹב אֲבִיהֶם וְאֶת טַפָּם וְאֶת נְשֵׁיהֶם בָּעֲגָלוֹת אֲשֶׁר        שָׁלַח פַּרְעֹה לָשֵׂאת אֹתוֹ:

יש להשוות את הפסוק הזה לנאמר בספרנו בפרק לא פס' יז-יח:

            וַיָּקָם יַעֲקֹב וַיִּשָּׂא אֶת בָּנָיו וְאֶת נָשָׁיו עַל הַגְּמַלִּים: וַיִּנְהַג אֶת כָּל מִקְנֵהוּ וְאֶת כָּל רְכֻשׁוֹ אֲשֶׁר רָכָשׁ        מִקְנֵה קִנְיָנוֹ אֲשֶׁר רָכַשׁ בְּפַדַּן אֲרָם לָבוֹא אֶל יִצְחָק אָבִיו אַרְצָה כְּנָעַן:

לעומת ההליכה מחרן לארץ כנען שם יעקב קם ונושא את בניו, כעת עם עזיבת ארץ כנען למצרים יעקב קם אמנם בניו נושאים אותו. אין ספק שהדבר מלמד על הקושי של יעקב בירידה מצרימה חרף הבטחתו של ה' ליעקב. פתאום יעקב כבר לא החלטי כמו בפרק הקודם 'אלכה ואראנו בטרם אמות' פתאום מסתבר שאין מדובר בביקור אצל יוסף לפני מותו אלא בתהליך ארוך ומפחיד של השתקעות בבוץ המצרי. פתאום העגלות ששלח יוסף בפרק הקודם (פס' כז) הופכות בפרקנו להיות העגלות ששלח פרעה (פס' ה). לפתע הגלות נראית מאיימת ולא נעימה, ארץ מצרים מפסיקה להיות מחסן מזון למשך שנים בודדות והופכת להיות מולדת של צאצאי יעקב.

נשים לב טוב לתוכן ההבטחה שניתנת ליעקב ערב הירידה מצרימה:

וַיֹּאמֶר

אָנֹכִי הָאֵל אֱלֹהֵי אָבִיךָ

אַל תִּירָא מֵרְדָה מִצְרַיְמָה כִּי לְגוֹי גָּדוֹל אֲשִׂימְךָ שָׁם:

אָנֹכִי אֵרֵד עִמְּךָ מִצְרַיְמָה

וְאָנֹכִי אַעַלְךָ גַם עָלֹה

וְיוֹסֵף יָשִׁית יָדוֹ עַל עֵינֶיךָ:

 

מילה מרכזית שמופיעה שלוש פעמים בהבטחה היא, כפי ששמתם לב, המילה 'אנכי', מה שכנראה מעיד על נוכחותו של ה' בירידה מצרימה כאדם האומר לחברו – אני נמצא כאן איתך אינך לבד. מלבד זאת נשים לב שההבטחה איננה מסודרת כסדר הראוי לכאורה היה צריך להיכתב כך:

אנכי האל אלהי אביך,

אל תירא מרדה מצרימה כי לגוי גדול אשימך שם (ויוסף ישית ידו על עיניך[5])

אנכי ארד עמך מצרימה

ואנכי אעלך גם עלה.

דחיית ההבטחה של 'ישית ידו' יוצרת מבנה כיאסטי בתוך ההבטחה. מבנה זה מסמל גם את המעגליות שלה.

אמנם עבור יעקב שחשב שהירידה למצרים היא קפיצה רגעית הבשורה הזו על אף הנחמה שבה מעוררת דאגה. יוסף בנו שאולי עוד חשב שיבוא איתו בסופו של דבר בחזרה לכנען מסתבר שישב שם עד יום מותו ונודע לו תפקיד בהתבססותו של יעקב ובניו במצרים. אבל אולי יותר מהכל נודע ליעקב כי המהלך הוא מהלך אלקי שנגזר מהבטחת ה' לאברהם זקנו בברית בין הבתרים 'ועבדום ועינו אותם'. ואכן יעקב קם מאותו מראה שפוף וחסר כח עד כדי כך שבניו נאלצים לשאת אותו על העגלות – של פרעה.