ויחי | ברכת יעקב לבנימין

ספר בראשית פרק מט – ברכת בנימין

(כז) בִּנְיָמִין זְאֵב יִטְרָף בַּבֹּקֶר יֹאכַל עַד וְלָעֶרֶב יְחַלֵּק שָׁלָל:

 

בפתח השיעור, נציב לעצמנו למטרה לברר בלימוד פסוק זה:

1.       מהי משמעות הדימוי של בנימין לזאב?

2.       כיצד הדימוי הזה משפיע על הדימוי שבהמשך הברכה "בבוקר יאכל עד ולערב יחלק שלל" ועל פשרו?

הדימוי של בנימין לזאב טורף, ניצב כנראה בניגוד לדימויו של יהודה לאריה. השורש ט.ר.ף מוזכר בברכתם של שני השבטים: על יהודה נאמר 'מטרף בני עלית' ועל בנימין נאמר 'זאב יטרף'. ההנגדה בין הזאבים לאריות מצויה כבר בכתוב בספר ירמיה פרק ה פס' ו:

            עַל כֵּן הִכָּם אַרְיֵה מִיַּעַר זְאֵב עֲרָבוֹת יְשָׁדדם

לעומת האריה שמסוגל להכות, הזאב אינו מסוגל להתעמת עם אויבו אלא לשדדו.

וכבר עמד על כך החזקוני (בראשית מט כז):

            בנימין זאב - שאול שלא נמשכה מלכותו נמשל לזאב טורף שאינו מתעכב על טרפו אבל           מלכות בית דוד שנמשכה מלכותו נמשלה לאריה שאינו בורח אלא עומד על טרפו.

גם על האמור בספר יחזקאל פרק כב פס' כז:

            שָׂרֶיהָ בְקִרְבָּהּ כִּזְאֵבִים טֹרְפֵי טָרֶף לִשְׁפָּךְ דָּם לְאַבֵּד נְפָשׁוֹת לְמַעַן בְּצֹעַ בָּצַע

כתב המלבי"ם:

            שיש הבדל בין האריה והזאב, האריה אינו טורף את האדם רק בעת רעבונו אבל הזאב טורף לשפך דם - גם כשאינו רעב, והיו שופכים דם או כדי לאבד נפשות או למען בצע בצע - ולגזול ממון הנרצח:

דברים אלו עשויים להסביר את ההבדל שבין יהודה אשר אמר: 'מה בצע כי נהרוג את אחינו וכסינו את דמו' ולפי הבנתו של יעקב 'מטרף בני עלית' – סילק עצמו יהודה מהריגתו של יוסף, בעוד שבנימין הזאב, טורף לשם לקיחת שלל, וכפי שיפורט בהמשך.

התיאור שבבוקר הזאב אוכל את טרפו ובערב ומחלק את השלל, מצביע לדעת האבן עזרא על מעבר בין תקופת הזוהר 'הבוקר' שם הזאב אוכל נהנה מטרפו לתקופת ה'ערב' שהוא אינו אוכל את טרפו אלא מחלק אותו כשלל:

            וטעם בבוקר - בתחלת המלכות. ולערב - בגלות' על דבר מרדכי.

ההתייחסות לבנימין כזאב שטורף, בהצטרף לתכונת החמסנות של הזאב, עשויה לשפוך אור על כוונתו של יעקב בברכתו. שבט בנימין קיבל את המלוכה בספר שמואל א. נתינת המלוכה לשבט בנימין אומרת דרשני שהרי בספר שופטים ניכרת באופן ברור עליונותו של שבט יהודה על שאר השבטים: בתחילת הספר עונה ה' לשאלתם של בני ישראל: מי יעלה לנו אל הכנעני בתחילה להלחם בו? כי: "יהודה יעלה הנה נתתי את הארץ בידו". גם בסוף הספר במלחמה מול בני בנימין מורה ה' לבני ישראל: "יהודה בתחילה". מלבד זאת, ידוע לנו כי "לא יסור שבט מיהודה ומחוקק מבין רגליו" ולפי הסבר המפרשים דברי יעקב מעידים על מלכות יהודה שתהיה המלכות הנצחית והבלעדית. אז אם כן, מדוע מונה שאול למלך כאשר מוצאו מבני בנימין?

ברצוני להציע כי מלכות בנימין בא מראש להיות מלכות שעה, בכדי לתקן את מעמדם של בני בנימין שנפגע אנושות לאחר המלחמה בסוף ספר שופטים. שאול נבחר בכדי לאחד שוב את העם על חלקיו, אבל גם בעת מלכותו שבט יהודה המשיך לתפקד כשבט עצמאי. הילכך ההתייחסות לבני בנימין היא כאל זאבים ששודדים את חלקם של בני יהודה, שהרי שאול לא ויתר על מלכותו למען מטרתו להישאר על כס המלוכה, הוא רדף את דוד ושפך את דמם של נאמניו בתוכם כהני נוב. בסופו של דבר לאחר מותו של שאול חולק שללה של מלכות בנימין וניתן למלכות יהודה בראשותו של דוד כאשר אבנר בא אל דוד ומסב אליו את כל ישראל.

נוכיח את דברינו:

הרקע לבקשת המלך מתואר מפיו של שמואל (בספר שמואל פרק יב פס' יב-יג):

             (יב) וַתִּרְאוּ כִּי נָחָשׁ מֶלֶךְ בְּנֵי עַמּוֹן בָּא עֲלֵיכֶם וַתֹּאמְרוּ לִי לֹא כִּי מֶלֶךְ יִמְלֹךְ עָלֵינוּ וַיהֹוָה    אֱלֹהֵיכֶם מַלְכְּכֶם: (יג) וְעַתָּה הִנֵּה הַמֶּלֶךְ אֲשֶׁר בְּחַרְתֶּם אֲשֶׁר שְׁאֶלְתֶּם וְהִנֵּה נָתַן יְהֹוָה עֲלֵיכֶם        מֶלֶךְ:
הרקע לבקשה, הוביל למינוי מלך שיחולל מפנה היסטורי מתוך הקשרם של האירועים באותו זמן. כפי שמסופר בפרק יא (בספר שמואל א) נחש מלך בני עמון תקף את אנשי יבש גלעד:

            (א) וַיַּעַל נָחָשׁ הָעַמּוֹנִי וַיִּחַן עַל יָבֵישׁ גִּלְעָד וַיֹּאמְרוּ כָּל אַנְשֵׁי יָבֵישׁ אֶל נָחָשׁ כְּרָת לָנוּ בְרִית וְנַעַבְדֶךָּ: (ב) וַיֹּאמֶר אֲלֵיהֶם נָחָשׁ הָעַמּוֹנִי בְּזֹאת אֶכְרֹת לָכֶם בִּנְקוֹר לָכֶם כָּל עֵין יָמִין וְשַׂמְתִּיהָ      חֶרְפָּה עַל כָּל יִשְׂרָאֵל: (ג) וַיֹּאמְרוּ אֵלָיו זִקְנֵי יָבֵישׁ הֶרֶף לָנוּ שִׁבְעַת יָמִים וְנִשְׁלְחָה מַלְאָכִים             בְּכֹל גְּבוּל יִשְׂרָאֵל וְאִם אֵין מוֹשִׁיעַ אֹתָנוּ וְיָצָאנוּ אֵלֶיךָ:

אנשי יבש גלעד, ניצבים כעת בפני מלחמה מול נחש מלך עמון, כאשר רק בסוף ספר שופטים עלו עליהם כל ישראל למלחמה מפני שהתחמקו משבועת ה' על החרמת בני בנימין לאחר פרשת פילגש בגבעה[1]. אמנם כעת, עם ישראל לא מבקש להילחם באנשי יבש כי אם להצילם, עלייתו של נחש על יבש, כך מבינים אנשי ישראל, אינה סכנה רק לאנשי יבש שהוחרמו זה מכבר, אלא על כל ישראל, כמו תמיד האויב מבחוץ מאפשר את האחדות מבפנים. לאחר החיפושים הרבים מגיעים השליחים מיבש לגבעת שאול, שאול שמבין את המצב מכנס את כל עם ישראל:

            (ז) וַיִּקַּח צֶמֶד בָּקָר וַיְנַתְּחֵהוּ וַיְשַׁלַּח בְּכָל גְּבוּל יִשְׂרָאֵל בְּיַד הַמַּלְאָכִים לֵאמֹר אֲשֶׁר אֵינֶנּוּ יֹצֵא           אַחֲרֵי שָׁאוּל וְאַחַר שְׁמוּאֵל כֹּה יֵעָשֶׂה לִבְקָרוֹ וַיִּפֹּל פַּחַד יְהֹוָה עַל הָעָם וַיֵּצְאוּ כְּאִישׁ אֶחָד:

אי אפשר שלא לשים לב לדמיון שבין ניתוחה של הפילגש על ידי בעלה לבין ניתוחו של צמד הבקר בידי שאול. המקרא יותר מרומז על הקשר שבין שתי הפרשיות: אם ניתוח האשה ושליחת חלקיה בכל גבול ישראל הוביל למלחמה נגד בנימין, הרי שניתוח הבקר על ידי שאול הוביל למלחמה לעזרת אנשי יבש בהנהגת שבט בנימין. בשתי המלחמות נזכר הביטוי: כאיש אחד (עי' שופטים כ א,ח). המקרא מצביע על התיקון ההיסטורי במעמדם של בני בנימין ואנשי יבש. הבחירה בשאול נועדה לאפשר את התיקון הזה. אמנם שאול לא תמיד מלך כאריה, ליתר דיוק הפעם הראשונה והאחרונה שכולם הלכו אחריו כאיש אחד היתה במלחמה מול נחש, ביתר מלחמותיו נכנע שאול לעמו והפר את צו ה'. שאול התנהג יותר כזאב פחדן מאשר אריה אמיץ.

כך במלחמה מול פלשתים בשמואל א פרק יג (פס' יא):

            וַיֹּאמֶר שְׁמוּאֵל מֶה עָשִׂיתָ וַיֹּאמֶר שָׁאוּל כִּי רָאִיתִי כִי נָפַץ הָעָם מֵעָלַי וְאַתָּה לֹא בָאתָ     לְמוֹעֵד הַיָּמִים וּפְלִשְׁתִּים נֶאֱסָפִים מִכְמָשׂ:

וכך במלחמה מול עמלק בספר שמואל א פרק טו (פס' כד):

            וַיֹּאמֶר שָׁאוּל אֶל שְׁמוּאֵל חָטָאתִי כִּי עָבַרְתִּי אֶת פִּי יְהֹוָה וְאֶת דְּבָרֶיךָ כִּי יָרֵאתִי אֶת הָעָם            וָאֶשְׁמַע בְּקוֹלָם:

תכונת הזאבות של מלוכת שאול, על תאבת הבצע שלה באה לידי ביטוי בכמה פרשיות בספר שמואל. שאול חומל על הצאן והבקר ועט על השלל. יתרה מזאת, הוא פונה אל בני בנימין ואומר להם בספר שמואל א פרק כב פס' ז-ח:

            וַיֹּאמֶר שָׁאוּל לַעֲבָדָיו הַנִּצָּבִים עָלָיו שִׁמְעוּ נָא בְּנֵי יְמִינִי גַּם לְכֻלְּכֶם יִתֵּן בֶּן יִשַׁי שָׂדוֹת וּכְרָמִים          לְכֻלְּכֶם יָשִׂים שָׂרֵי אֲלָפִים וְשָׂרֵי מֵאוֹת: כִּי קְשַׁרְתֶּם כֻּלְּכֶם עָלַי וְאֵין גֹּלֶה אֶת אָזְנִי בִּכְרָת בְּנִי           עִם בֶּן יִשַׁי וְאֵין חֹלֶה מִכֶּם עָלַי וְגֹלֶה אֶת אָזְנִי כִּי הֵקִים בְּנִי אֶת עַבְדִּי עָלַי לְאֹרֵב כַּיּוֹם הַזֶּה:

מלכות שאול היתה מלכות של שלל שחולק בין רעיו ואוהביו. זו היא מלכות של זאבים אשר לא מסוגלים להנהיג ומביטים כל העת לאחוריהם וזקוקים נואשות לתמיכת נתיניהם. מלכותו של דוד, לעומת זאת, היתה מלכות של אריות. כאשר מושב דוד לירושלים לאחר מרד אבשלום פונים אליו איש ישראל ואומרים (שמואל ב יט מב-מג):

            מַדּוּעַ גְּנָבוּךָ אַחֵינוּ אִישׁ יְהוּדָה וַיַּעֲבִרוּ אֶת הַמֶּלֶךְ וְאֶת בֵּיתוֹ אֶת הַיַּרְדֵּן וְכָל אַנְשֵׁי דָוִד עִמּוֹ:

תשובתם של בני יהודה אינה מאחרת לבוא:

            כִּי קָרוֹב הַמֶּלֶךְ אֵלַי וְלָמָּה זֶּה חָרָה לְךָ עַל הַדָּבָר הַזֶּה הֶאָכוֹל אָכַלְנוּ מִן הַמֶּלֶךְ אִם נִשֵּׂאת נִשָּׂא          לָנוּ:

תשובה זו מלמדת על נקיון כפיו של דוד: האכול אכלנו מן המלך אם נשא נשא לנו? תכונה זו ניכרת גם בראשית ממלכתו עת פנו אליו אנשי בליעל לאחר המלחמה בעמלקי (שמואל א פרק ל פס' כב-כה):

            וַיַּעַן כָּל אִישׁ רָע וּבְלִיַּעַל מֵהָאֲנָשִׁים אֲשֶׁר הָלְכוּ עִם דָּוִד וַיֹּאמְרוּ יַעַן אֲשֶׁר לֹא הָלְכוּ עִמִּי לֹא            נִתֵּן לָהֶם מֵהַשָּׁלָל אֲשֶׁר הִצַּלְנוּ כִּי אִם אִישׁ אֶת אִשְׁתּוֹ וְאֶת בָּנָיו וְיִנְהֲגוּ וְיֵלֵכוּ: וַיֹּאמֶר דָּוִד לֹא      תַעֲשׂוּ כֵן אֶחָי אֵת אֲשֶׁר נָתַן יְהֹוָה לָנוּ וַיִּשְׁמֹר אֹתָנוּ וַיִּתֵּן אֶת הַגְּדוּד הַבָּא עָלֵינוּ בְּיָדֵנוּ: וּמִי          יִשְׁמַע לָכֶם לַדָּבָר הַזֶּה כִּי כְּחֵלֶק הַיֹּרֵד בַּמִּלְחָמָה וּכְחֵלֶק הַיֹּשֵׁב עַל הַכֵּלִים יַחְדָּו     יַחֲלֹקוּ: וַיְהִי             מֵהַיּוֹם הַהוּא וָמָעְלָה וַיְשִׂמֶהָ לְחֹק וּלְמִשְׁפָּט לְיִשְׂרָאֵל עַד הַיּוֹם הַזֶּה:

דוד לעומת שאול, אינו נרתע מאנשיו, לא פעם הוא משסע אותם בדברים (עי' שמואל א כד ז) ומושל בהם כארי, הוא אינו משכנע אותם בחלוקת שלל כי אם באמתתו המוסרית הטהורה. כפי שהתנהלה מלכות שאול מיום היוסדה כך גם התפרקה לרסיסים. הסכסוכים הפנימיים הביאו למסירת שלל המלוכה בידי דוד כפי שמסופר בספר שמואל ב פרק ג:

            (ז) וּלְשָׁאוּל פִּלֶגֶשׁ וּשְׁמָהּ רִצְפָּה בַת אַיָּה וַיֹּאמֶר אֶל אַבְנֵר מַדּוּעַ בָּאתָה אֶל פִּילֶגֶשׁ אָבִי:(ח)             וַיִּחַר לְאַבְנֵר מְאֹד עַל דִּבְרֵי אִישׁ בֹּשֶׁת וַיֹּאמֶר הֲרֹאשׁ כֶּלֶב אָנֹכִי אֲשֶׁר לִיהוּדָה הַיּוֹם אֶעֱשֶׂה       חֶסֶד עִם בֵּית שָׁאוּל אָבִיךָ אֶל אֶחָיו וְאֶל מֵרֵעֵהוּ וְלֹא הִמְצִיתִךָ בְּיַד דָּוִד וַתִּפְקֹד עָלַי עֲוֹן    הָאִשָּׁה הַיּוֹם: (ט) כֹּה יַעֲשֶׂה אֱלֹהִים לְאַבְנֵר וְכֹה יֹסִיף לוֹ כִּי כַּאֲשֶׁר נִשְׁבַּע יְהֹוָה לְדָוִד כִּי כֵן   אֶעֱשֶׂה לּוֹ: (י) לְהַעֲבִיר הַמַּמְלָכָה מִבֵּית שָׁאוּל וּלְהָקִים אֶת כִּסֵּא דָוִד עַל יִשְׂרָאֵל וְעַל יְהוּדָה        מִדָּן וְעַד בְּאֵר שָׁבַע: (יא) וְלֹא יָכֹל עוֹד לְהָשִׁיב אֶת אַבְנֵר דָּבָר מִיִּרְאָתוֹ אֹתוֹ:

בשולי הדברים:

משה מברך את בנימין באמרו (דברים לג יב):

            לְבִנְיָמִן אָמַר יְדִיד יְהֹוָה יִשְׁכֹּן לָבֶטַח עָלָיו חֹפֵף עָלָיו כָּל הַיּוֹם וּבֵין כְּתֵפָיו שָׁכן:

השוואת ברכתו של בנימין מפי יעקב לברכתו מפי משה, תציב ניגוד בין ה'בוקר' (בבוקר יאכל עד) ו'הערב' (ולערב יחלק שלל) לבין 'כל היום' (חופף עליו כל היום). ייתכן שמה שמשה בא לומר הוא דבר כזה: אמנם תשקע שמש המלוכה של בני בנימין, אבל נחלתם תמיד 'כל היום' תהווה מקום להשראת שכינה.