מיהו איש ההלכה? | איש ההלכה (4)
מיהו איש ההלכה?
במובן מסוים, השאלה "מיהו איש ההלכה" אינה הוגנת, כי הרב מבהיר בהערת השוליים הראשונה בספרו "שתיאור איש ההלכה מתייחס לטיפוס אידיאלי טהור... אישי ההלכה הריאליים, שאינם טיפוסים פשוטים אלא מורכבים, מתקרבים במידה מעוטה או מרובה אל איש ההלכה האידיאלי" (עמ' 11 הע' 1). למרות זאת, אנו יכולים לשאול מי הן הדמויות מהחיים האמיתיים התואמות "במידה מרובה" לאיש ההלכה האידיאלי. הבה נתחיל בבחינה של אחד מגיבוריו הגדולים של הרב סולוביצ'יק, הרמב"ם.
איש ההלכה הוא בעל תכונות רבות אותן העריך הרמב"ם, ואשר תואמות את הידוע לנו על הרמב"ם עצמו מספריו ומאגרותיו. איש ההלכה מונע מרגש עמוק של יראת שמים ואהבת אמת יוקדת (עמ' 71). חווייתו הדתית היא חודרת וכבירה, ועם זאת היא "באה ... על ידי הסתכלות קונטמפלטיבית"; חוויה זו היא צנועה, "בעלת בושת פנים ואצילות יתרה, אבל חזקה כחלמיש צור" (עמ' 75). הוא נמנע ממלנכוליה ומשמחה מוגזמת, ובמקום זאת לובש ארשת של כבוד חגיגי וכובד ראש, רוגע מאופק ושליטה עצמית חמורה (עמ' 68‑70). איש ההלכה הוא אינדיבידואליסט, עצמאי ובטוח בעצמו, אציל הרוח, נועז ואסרטיבי (עמ' 71). הוא תקף בדעתו ושונא פשרנות אינטלקטואלית ורכות השכלית (שם). אינו זקוק לאישור מאחרים, והוא בז ליראת שמיים שאינה מבוססת על ידיעה (עמ' 78).
למרות שקיים ביניהם דמיון במישור הרגשי, איש ההלכה והרמב"ם נבדלים זה מזה המישור האינטלקטואלי. איש ההלכה ניגש לאלוקים דרך ההלכה, ואינו מטריד עצמו בנסתרות ותעלומות מטפיסיות (עמ' 49) או במורכבויות פילוסופיות, "מחשבות ספקולטיביות" ו"הפשטות דקות מן הדקות" (עמ' 56). במובן זה, ההבדל בינו לבין רמב"ם הפילוסוף גדול מאין כמוהו.[1] איש ההלכה מתייחס ללימוד ההלכה באותו אופן שהרמב"ם מתייחס ללימוד פילוסופיה: זו הדרך הטובה ביותר לדעת את האלוקים, פסגת הידע האנושי, והמטרה של שאיפותינו המשיחיות. לימוד ההלכה תופס מקום של כבוד בהשקפתו של הרמב"ם, ואילו ללימוד הפילוסופיה אין מקום כלל בהשקפתו של איש ההלכה.
ישנו גורם נוסף המבדיל בין איש ההלכה לבין לא רק הרמב"ם, אלא כמעט כל גדולי ישראל: הוא נמנע לכהן בתפקידי רבנות ולא שש לפסוק בענייני הלכה (עמ' 31). לאור תכונה זו, הגאון מווילנה, העונה למרבית הקריטריונים שהוזכרו לעיל ומעולם לא שירת בתפקיד רבני, נראה כעונה באופן הטוב ביותר להגדרה של איש ההלכה. מאחר שהרבה אנקדוטות באיש ההלכה עוסקות בגאון,[2] נדמה שאכן הרב רואה בו דוגמה לאישיות אותה הוא מנסה להציג.
עם זאת, זיהויו של הגאון מווילנה עם איש ההלכה הוא בעייתי. השקפתו של הגאון, שעיצבה את כל העולם ה"מתנגדי" בעקבותיו, הושפעה לא רק מהקבלה (תחום שאינו מעניין את איש ההלכה), אלא בדומה לאיש הדת הייתה נוטה להתנתקות מהמציאות וראיית העולם הרוחני כמנוגד לה.[3] וכך כותב אחד החוקרים: "המתנגד שונה מאוד מאיש ההלכה, הוא פסימי באופן נוקשה, דואליסטי באופן מחמיר, סגפן באופן קיצוני, ויש לו אובססיה עם המוות פשוטה כמשמעה".[4] אם "המתנגדים" הם הגאון מווילנה וחוגו, יהיה קשה להגדיר את איש ההלכה כ"פנומנולוגיה על המתנגדות בסדר גודל יוצא דופן".[5]
בניגוד למתנגדים הראשונים, שהתייאשו מהשגת שלמות דתית כל עוד היו קשורים בכבלי העולם הזה, איש ההלכה "שקוע כולו במ"ט שערי האופטימיות האונטולוגית[6] ובהוויה עצמה" (עמ' 52). הוא רחוק מהתפיסה הרואה במוות שחרור מכבלי הגשמיות. איש ההלכה מתעב את המוות כי "העולם הזה מייצג מצע ההלכה ורקע חיי איש ההלכה... פה יכולה להתממש ולצאת מן הכוח אל הפועל. פה, בעולם הזה, קונה איש ההלכה חיי עולם!" (עמ' 36).[7] איש ההלכה ממוקד לגמרי בשאיפה ללמוד את ההלכה ולקיימה, והוא אינו מוטרד כלל מן העולם הבא:
העולם הבא הוא עולם שקט ושאנן, שכולו טוב ושכולו ארוך ושכולו נצח, שאדם מקבל בו שכר המצוות, שעשה בעולם הזה. ברם אין קבלת שכר פעולה דתית, ולפיכך מבכר איש ההלכה את העולם הריאלי על פני ההוויה הטרנסצנדנטית, כי הרי כאן יכול אדם ליצור ולפעול ולעשות פרי, ושם אין בידו לשנות שום דבר (עמ' 37).
האם ייתכן שהלך המחשבה המדעי של איש ההלכה, האינדיבידואליזם הנועז, האופטימיות והיצירתיות מצביעים על כך שהספר הוא דיוקן אוטוביוגרפי? אני סבור שלא, כי לאיש ההלכה אין את העניין או את היכולת לחבר את איש ההלכה.[8] מחברו של איש ההלכה מפגין ידע מעמיק בפילוסופיה יהודית, בקבלה, במחשבה נוצרית, בפילוסופיה כללית ובספרות עולמית; אמנם איש ההלכה, כפי שהוא מתואר בספר זה, נעדר סקרנות באשר לנושאים אלה. במקום זאת, נדמה שכל עולמו הרוחני של איש ההלכה מוקף בלימוד ההלכה.
בנוסף לכך, האדם שהוא איש ההלכה והספר איש ההלכה משתמשים בשיטות שונות מן היסוד בגישתם אל תחומי העניין שלהם. תבניות החשיבה שבהן משתמש איש ההלכה ללמוד את ההלכה, דומות לאלה הנמצאות בשימוש במדעי הטבע ומתאימות לניתוח עקרונות מופשטים ויחסי הגומלין ביניהם. בניגוד לכך, כפי שמוזכר בהערת השוליים הראשונה שבו, הספר איש ההלכה מציג את גיבורו באמצעות השימוש בשיטה הפנומנולוגית (העוסקת בחקר תופעות), הלקוחה ממדעי הרוח והמתארת מצבים ומבנים של התודעה האנושית.[9] איש ההלכה, בגישתו הלמדנית הכמו-מדעית, מסוגל לכתוב פירושים וחידושים לתלמוד, אך לא ספר כמו זה המתאר אותו.
לאחר שפסלנו את כל הנזכרים לעיל, והוספנו עליהם דמויות אחרות אשר הרב מנגיד אליהם את איש ההלכה (המקובלים, ראשוני תנועת המוסר, החסידים, ובוודאי התנועה הרפורמית), נותרת השאלה: מיהו איש ההלכה? כל הסיפורים המובאים בחיבור כדי להמחיש את תכונותיו של איש ההלכה, מקורם בחייהם של גדולי התורה בליטאמאז המאה ה-18. רובן המכריע של האנקדוטות נוגעות לסבו של הרב, ר' חיים מבריסק, ולאביו של הרב, ר' משה סולוביצ'יק.[10] אכן, הרב בפירוש מכנה כל אחד מהם "איש ההלכה" (עמ' 40, 41). לאור דברים אלה, אנו יכולים להבין את הציטוט בראש הספר, העוסקים ביוסף המקראי (ויש לזכור ששמו של הרב גם היה יוסף): "באותה שעה באתה דיוקנו של אביו ונראתה לו בחלון" (סוטה לו ע"ב). נראה שכשצייר את דיוקנו של "איש ההלכה", ראה הרב לנגד עיניו בעיקר את "איש בריסק".
למרות שקווי האופי של איש ההלכה מתאימים לאיש בריסק דווקא, ניתן לייחס חלק מתכונותיו ורעיונותיו בצורה רחבה יותר לכל הטיפוסים האינטלקטואליים הדתיים, או לכל אלה שתלמוד תורה הוא המתווך העיקרי בעבודת השם שלהם. איש ההלכה או איש בריסק הוא גרסה קיצונית של טיפוס כללי זה, מפני שהוא שואב את כל מזונו הרוחני מעולם הלמדנות.[11]
באיש ההלכה, אם כן, מציג הרב סולוביצ'יק טיפוס שלפי דעתו הוא יפה וראוי מאוד להערצה. עם זאת, למרות הזדהותו עם הטיפוס וההערכה הגדולה שהוא רוכש כלפיו, טיפוס זה מציג רק פן אחד באישיותו הדתית של הרב סולוביצ'יק. הרב עצמו היה פתוח למגוון רחב יותר של התנסויות ורגשות, והוא התעניין במקורות ידע ובתחומים רחבים יותר, מאשר אלה ששואף להם איש ההלכה האידיאלי, אותו מתאר הרב בעוצמה ובחיוניות כה רבה.[12]
לעיון נוסף:
1. המתנגדים הראשונים: הרב נחום לאם, תורה לשמה: במשנת רבי חיים מוולוז'ין ובמחשבת הדור, ירושלים תשל"ב; עמנואל אטקס, יחיד בדורו: הגאון מווילנה – דמות ודימוי, ירושלים תשנ"ח; Allan Nadler, The Faith of Mithnagdim: Rabbinic Responses to Hasidic Rapture (Baltimore, 1997).
2. האם לימוד ההלכה זקוק לתוספת? לשאלה אם על לימוד ההלכה להיות מלווה בלימוד של דיסציפלינות נוספות, מטה-הלכתיות, יש היסטוריה ארוכה ומרתקת. עובדה מעניינת היא שהמתעד העיקרי בימינו של הדיאלקטיקה בין יצירה הלכתית לבין אימוץ דיסציפלינות מטה-הלכתיות (למשל, פילוסופיה, מיסטיקה, חסידות ומוסר) היה הרב פרופ' יצחק (איזידור) טברסקי, חתנו של הרב סולוביצ'יק. מאמרים רבים הנוגעים לכך רוכזו באסופת מאמריוStudies in Jewish Law and Philosophy(New York, 1982). פרופ' כרמי הורוביץ פרסם ביבליוגרפיה מקיפה של כתבי הרב פרופ' טברסקי בתוך: מאה שערים: עיונים בעולמם הרוחני של ישראל בימי הביניים, לזכר יצחק טברסקי, ערכו עזרא פליישר, יעקב בלידשטיין, כרמי הורוביץ ודוב ספטימוס, ירושלים תשס"א, עמ' 1‑10.
כל הזכויות שמורות לישיבת הר עציון ולרב ראובן ציגלר, תשע"ה
תרגום מאנגלית: שי סנדיק
עורך: עוזיה קרונמן
עוזר מחקר: יצחק וובר
[1] בנקודה זו איש ההלכה נבדל גם מגיבור אחר של הרב, הלא הוא הרמב"ן, המקובל.
[2] עמ' 36, 40, 55, 69‑70, 77.
[3] אודות הדואליזם של איש הדת ראו פרק 28. בהקדמתם לביאור הגר"א ל"שולחן ערוך" מספקים בניו עדות מדהימה מכלי ראשון המתארת את היעדרותו של אביהם מהעולם הזה ואת סגפנותו: תזונתו היחידה הגיעה מכמות קטנה של לחם ספוג במים שאכל פעמיים ביום, ובלע מבלי לטעום; הוא ישן רק שעתיים ביממה בארבע מקטעים של חצאי שעות; הוא נמנע לחלוטין מניהול שיחות חולין מסוג כלשהו, אפילו עם ילדיו, והוא הקדיש את כל כח הריכוז והמרץ שלו ללימוד תורה בלבד.
[4]Allan Nadler, “Soloveitchik’s Halakhic Man: Not a Mithnagged,” Modern Judaism 13:2 (1993), 128. מאמר זה טוען באופן משכנע שלמרות הציטוטים שמביא הרב מאת הגאון מווילנה ומאת תלמידו הדגול ר' חיים מוולוז'ין, המתנגדים הראשונים אינם מתאימים להגדרה של איש ההלכה.
[5]Eugene Borowitz, “The Typological Theology of Rabbi Joseph B. Soloveitchik,” Judaism 15:2 (Spring 1966), 209.
[6] כלומר הוא חש אופטימיות בנוגע לאפשרויות שמציעים החיים בעולם הזה.
[7] בנושא גישת ההלכה וגישת איש ההלכה למוות, ראו עמ' 35‑41.
[8] גם הרב יונתן זקס (“Rabbi Joseph B. Soloveitchik’s Early Epistemology,” in Exploring the Thought of Rabbi Joseph B. Soloveitchik, 223, n. 10) ודוד שץ (“A Framework,” op. cit., 197) העירו על כך.
[9] לעיון נוסף אודות המתודות השונות של מדעי הטבע ומדעי הרוח, ראו The Halakhic Mind, 30–36, וגם Lawrence Kaplan, “Rabbi Joseph B. Soloveitchik’s Philosophy of Halakhah,” The Jewish Law Annual 7 (1988), 186–87.
[10] באיש ההלכה הרב אינו מזכיר את דודו הרב יצחק זאב סולוביצ'יק (הגרי"ז), אך בהספד שנשא לדודו כ-15 שנה לאחר פרסום הספר, הרב מציג אותו בבירור כאיש הלכה ומכנה אותו "איש ההלכה היחיד בדורו" ו"איש ההלכה האותנטי ביותר" ("מה דודך מדוד", עמ' 89). פרט לאביו של הרב וסבו, מרבית הסיפורים באיש ההלכה עוסקים בגאון מווילנה, אותו הזכרנו לעיל. כמו כן, יש מספר קטן של סיפורים על דמויות נוספות ממשפחתו של הרב: הנצי"ב, בית הלוי והרב אליהו פיינשטיין (סבו מצד אמו).
[11] בנושא לימוד ההלכה כגורם רוחני המספיק לעצמו, ראו לעיון נוסף, מס' 2.
[12] אני מאמין שזו הסיבה שבעקבותיה הוא חיבר את ובקשתם משם. ראו בפרק 35 להלן.
תא שמע – נודה לכם אם תשלחו משוב על שיעור זה (המלצות, הערות ושאלות)