פרשות ויקהל-פקודי –ועשו להם מקדש ושכנתי בתוכו: לביאור כפילות פרשיות המשכן

  • הרב גד אלדד

א.חטא העגל בין הכפילויות בפרשת המשכן[1]

אחת הכפילויות הבולטות במקרא הינה החזרה על מעשה המשכן. במקום שהתורה תפטיר "ויעשו העם כדבר משה", בוחרת התורה לפרט שוב את הקמת המשכן לפרטיו, למרות שכבר תיארה אותו במהלך הציווי[2].

בשיעור הקרוב, נבקש לעקוב אחר חטא העגל והשלכותיו, המתואר בין הציווי למימושו, כדי לעמוד על פשר העניין[3].

חטא העגל איים להמיט כליה על עם ישראל, "לולי משה בחירו עמד בפרץ" (תהלים ק"ו, כ"ג). העם לא נכחד, אך טיב היחסים בין ישראל ל-ה', לאחר החטא, מתאפיין בריחוק:

"וַיָּשָׁב מֹשֶׁה אֶל ה' וַיֹּאמַר אָנָּא חָטָא הָעָם הַזֶּה חֲטָאָה גְדֹלָה וַיַּעֲשׂוּ לָהֶם אֱלֹהֵי זָהָב: וְעַתָּה אִם תִּשָּׂא חַטָּאתָם וְאִם אַיִן מְחֵנִי נָא מִסִּפְרְךָ אֲשֶׁר כָּתָבְתָּ: וַיֹּאמֶר ה' אֶל מֹשֶׁה מִי אֲשֶׁר חָטָא לִי אֶמְחֶנּוּ מִסִּפְרִי: וְעַתָּה לֵךְ נְחֵה אֶת הָעָם אֶל אֲשֶׁר דִּבַּרְתִּי לָךְ הִנֵּה מַלְאָכִי יֵלֵךְ לְפָנֶיךָ וּבְיוֹם פָּקְדִי וּפָקַדְתִּי עֲלֵהֶם חַטָּאתָם" (שמות ל"ב, ל"א-ל"ד)

ב. וְשָׁלַחְתִּי לְפָנֶיךָ מַלְאָךְ

העם מתבשר על שילוב מלאך שיתווך ביניהם ל-ה', ומגיב בעצב:

"ויְדַבֵּר ה' אֶל מֹשֶׁה לֵךְ עֲלֵה מִזֶּה אַתָּה וְהָעָם אֲשֶׁר הֶעֱלִיתָ מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם... וְשָׁלַחְתִּי לְפָנֶיךָ מַלְאָךְ וְגֵרַשְׁתִּי אֶת הַכְּנַעֲנִי הָאֱמֹרִי וְהַחִתִּי וְהַפְּרִזִּי הַחִוִּי וְהַיְבוּסִי: אֶל אֶרֶץ זָבַת חָלָב וּדְבָשׁ כִּי לֹא אֶעֱלֶה בְּקִרְבְּךָ כִּי עַם קְשֵׁה עֹרֶף אַתָּה פֶּן אֲכֶלְךָ בַּדָּרֶךְ: וַיִּשְׁמַע הָעָם אֶת הַדָּבָר הָרָע הַזֶּה וַיִּתְאַבָּלוּ וְלֹא שָׁתוּ אִישׁ עֶדְיוֹ עָלָיו" (שם ל"ג, א'-ד')

למצב חדש זה מספר השלכות. ראשית, משה מרחיק את אוהלו מהמחנה:

"וּמֹשֶׁה יִקַּח אֶת הָאֹהֶל וְנָטָה לוֹ מִחוּץ לַמַּחֲנֶה הַרְחֵק מִן הַמַּחֲנֶה וְקָרָא לוֹ אֹהֶל מוֹעֵד וְהָיָה כָּל מְבַקֵּשׁ ה' יֵצֵא אֶל אֹהֶל מוֹעֵד אֲשֶׁר מִחוּץ לַמַּחֲנֶה... וְדִבֶּר ה' אֶל מֹשֶׁה פָּנִים אֶל פָּנִים כַּאֲשֶׁר יְדַבֵּר אִישׁ אֶל רֵעֵהוּ וְשָׁב אֶל הַמַּחֲנֶה וּמְשָׁרְתוֹ יְהוֹשֻׁעַ בִּן נוּן נַעַר לֹא יָמִישׁ מִתּוֹךְ הָאֹהֶל"  (שם ז'-י"א)

בנוסף, משה פותח לאחר מכן בדו שיח, להבנת דרכי ה':

"וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֶל ה' רְאֵה אַתָּה אֹמֵר אֵלַי הַעַל אֶת הָעָם הַזֶּה וְאַתָּה לֹא הוֹדַעְתַּנִי אֵת אֲשֶׁר תִּשְׁלַח עִמִּי וְאַתָּה אָמַרְתָּ יְדַעְתִּיךָ בְשֵׁם וְגַם מָצָאתָ חֵן בְּעֵינָי: וְעַתָּה אִם נָא מָצָאתִי חֵן בְּעֵינֶיךָ הוֹדִעֵנִי נָא אֶת דְּרָכֶךָ וְאֵדָעֲךָ לְמַעַן אֶמְצָא חֵן בְּעֵינֶיךָ וּרְאֵה כִּי עַמְּךָ הַגּוֹי הַזֶּה"   (שם י"ב-י"ג)

סמיכות העניינים בין בקשת משה לאירועים שקדמו לה, אינה ברורה. התמיהה מתגברת לאור העובדה, שמשה מבאר בדבריו את הסיבה לבקשה. לדבריו, בקשתו נובעת דווקא מהופעתו העתידית של המלאך להנחות את העם במדבר.

ג. כִּי לֹא יִשָּׂא לְפִשְׁעֲכֶם כִּי שְׁמִי בְּקִרְבּוֹ

לשם הבהרת הדברים, נחזור לאזכור הראשון של אפשרות ההנהגה על ידי המלאך:

"הִנֵּה אָנֹכִי שֹׁלֵחַ מַלְאָךְ לְפָנֶיךָ לִשְׁמָרְךָ בַּדָּרֶךְ וְלַהֲבִיאֲךָ אֶל הַמָּקוֹם אֲשֶׁר הֲכִנֹתִי: הִשָּׁמֶר מִפָּנָיו וּשְׁמַע בְּקֹלוֹ אַל תַּמֵּר בּוֹ כִּי לֹא יִשָּׂא לְפִשְׁעֲכֶם כִּי שְׁמִי בְּקִרְבּוֹ" (שם כ"ג, כ'-כ"א)

מתברר שסמכותו ומעמדו של המלאך יונקים מהעובדה ש"שמי בקרבו". לאור זאת, נקרא שוב את דברי משה, על בסיס ביאור רמב"ן:

"וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֶל ה' רְאֵה אַתָּה אֹמֵר אֵלַי הַעַל אֶת הָעָם הַזֶּה וְאַתָּה לֹא הוֹדַעְתַּנִי אֵת אֲשֶׁר תִּשְׁלַח עִמִּי וְאַתָּה אָמַרְתָּ יְדַעְתִּיךָ בְשֵׁם וְגַם מָצָאתָ חֵן בְּעֵינָי"  (שם ל"ג, י"ב)

וביאר רמב"ן את דבריו כך:

"וזה טעם 'ואתה אמרת ידעתיך בשם' - שידעתני ורוממתני בשמך"  (רמב"ן שם ב')

על פי דבריו, שמילת "בשם" מתייחסת לשמו של ה' ולא לשמו של משה, נבקש לבאר את בקשת משה באור חדש. משה טוען, כי בעוד שסמכותו של המלאך יונקת מכך ששם ה' בקרבו, הרי אף הוא זכה לכך שידעו ה' בשמו. כעת מבקש הוא לטפס מעלה, שיודיענו ה' את דרכיו. כך, הצורך במלאך יתייתר, ומשה עצמו ישמש בתפקידו.

בהצעת הפשרה של משה, כל הגורמים יבואו על סיפוקם. ה' אכן יפגין את ריחוקו מהעם בכך שיתייחס רק למשה. במקביל, הנזק לעם יצטמצם בכך שרק משה ימשיך להיות בינם לבין ה'. מעתה, לא ישמש משה רק מנהיג העם מטעמם, אלא אף בתור מלאך ה' עושה דברו מטעמו. הרושם המתקבל הוא ש-ה' נעתר להצעתו של משה, ובהתאם לכך מסכם את הדיון:

"וַיֹּאמֶר אִם נָא מָצָאתִי חֵן בְּעֵינֶיךָ אֲדֹנָי יֵלֶךְ נָא אֲדֹנָי בְּקִרְבֵּנוּ כִּי עַם קְשֵׁה עֹרֶף הוּא וְסָלַחְתָּ לַעֲוֹנֵנוּ וּלְחַטָּאתֵנוּ וּנְחַלְתָּנוּ: וַיֹּאמֶר הִנֵּה אָנֹכִי כֹּרֵת בְּרִית נֶגֶד כָּל עַמְּךָ אֶעֱשֶׂה נִפְלָאֹת אֲשֶׁר לֹא נִבְרְאוּ בְכָל הָאָרֶץ וּבְכָל הַגּוֹיִם וְרָאָה כָל הָעָם אֲשֶׁר אַתָּה בְקִרְבּוֹ אֶת מַעֲשֵׂה ה' כִּי נוֹרָא הוּא אֲשֶׁר אֲנִי עֹשֶׂה עִמָּךְ" (שמות ל"ד, ט'-י')

ה' כורת ברית חדשה, שתביא לעשיית נפלאות. אם נקרא באופן זהיר את הפסוק נגלה, שהנפלאות ייעשו לנגד עם ישראל - אך מעשה ה' הנורא ייעשה עם משה בלבד!

כאן מתוארת מערכת היחסים החדשה בין הגורמים השונים. ה' מתמקד במשה, ותפקידו של משה להנהיג את העם על פי דברי ה' אליו. מאחר שנכרתה ברית חדשה, במתכונת שונה מזו הייתה צפויה, מצרף המקרא שוב את נספחיה, שהוזכרו כבר במהדורתה הקודמת. אלו כוללים את איסור עבודה זרה ופרשת המועדות (שם י"א-כ"ו).

ד. וּמֹשֶׁה לֹא יָדַע כִּי קָרַן עוֹר פָּנָיו

בשלב זה, לפתע משתפת אותנו התורה בעובדת קרינת פניו של משה:

"וַיְהִי בְּרֶדֶת מֹשֶׁה מֵהַר סִינַי וּשְׁנֵי לֻחֹת הָעֵדֻת בְּיַד מֹשֶׁה בְּרִדְתּוֹ מִן הָהָר וּמֹשֶׁה לֹא יָדַע כִּי קָרַן עוֹר פָּנָיו בְּדַבְּרוֹ אִתּוֹ: וַיַּרְא אַהֲרֹן וְכָל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אֶת מֹשֶׁה וְהִנֵּה קָרַן עוֹר פָּנָיו וַיִּירְאוּ מִגֶּשֶׁת אֵלָיו: וַיִּקְרָא אֲלֵהֶם מֹשֶׁה... וְאַחֲרֵי כֵן נִגְּשׁוּ כָּל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וַיְצַוֵּם אֵת כָּל אֲשֶׁר דִּבֶּר ה' אִתּוֹ בְּהַר סִינָי: וַיְכַל מֹשֶׁה מִדַּבֵּר אִתָּם וַיִּתֵּן עַל פָּנָיו מַסְוֶה: וּבְבֹא מֹשֶׁה לִפְנֵי ה' לְדַבֵּר אִתּוֹ יָסִיר אֶת הַמַּסְוֶה עַד צֵאתוֹ וְיָצָא וְדִבֶּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אֵת אֲשֶׁר יְצֻוֶּה: וְרָאוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל אֶת פְּנֵי מֹשֶׁה כִּי קָרַן עוֹר פְּנֵי מֹשֶׁה וְהֵשִׁיב מֹשֶׁה אֶת הַמַּסְוֶה עַל פָּנָיו עַד בֹּאוֹ לְדַבֵּר אִתּוֹ"   (שם כ"ט-ל"ה)

מעבר למיקום הפרשה, מתבקש גם טעם לקרינת פניו. במסגרת התיאור, המקרא מציין "וייראו מגשת אליו". נראה, שתופעה זו נועדה ליצור ריחוק ויראה מפני משה. כעת, נבין מדוע מצוינת עובדה זו דווקא כעת, למרות שמשה דיבר עם ה' קודם לכן פעמים רבות.

נראה, שהמקרא מעוניין לרמוז, כי משה אינה שוב אותה הדמות המוכרת קודם חטא העגל. כעת הוא מתפקד כ"מלאך ה' ", וקרינת פניו מסמלת את הפער שנפער בינו למין האנושי, מתוקף מעמדו זה.

אם כן, משה משמש בשתי שליחויות. בשעה שהוא מצווה לעם את דברי ה', הוא מתפקד כמלאך ה'. בשעה זו הוא מסיר את המסווה, ומטיל יראה סביבו. בסיום הדברים הוא מכסה את פניו, וכך מאפשר את התקשורת בין העם למשה האיש, כמנהיגם מימים ימימה.

כעת, נבקש להסביר את ההשלכות של מהלך הזה על גורל ציווי המשכן.

ה. וְקָרָא לוֹ אֹהֶל מוֹעֵד

"וּמֹשֶׁה יִקַּח אֶת הָאֹהֶל וְנָטָה לוֹ מִחוּץ לַמַּחֲנֶה הַרְחֵק מִן הַמַּחֲנֶה וְקָרָא לוֹ אֹהֶל מוֹעֵד וְהָיָה כָּל מְבַקֵּשׁ ה' יֵצֵא אֶל אֹהֶל מוֹעֵד אֲשֶׁר מִחוּץ לַמַּחֲנֶה...וְדִבֶּר ה' אֶל מֹשֶׁה פָּנִים אֶל פָּנִים כַּאֲשֶׁר יְדַבֵּר אִישׁ אֶל רֵעֵהוּ וְשָׁב אֶל הַמַּחֲנֶה וּמְשָׁרְתוֹ יְהוֹשֻׁעַ בִּן נוּן נַעַר לֹא יָמִישׁ מִתּוֹךְ הָאֹהֶל"   (שם ל"ג, ז'-יא')

לעיל ציטטנו פרשייה זו, המתארת את הריחוק שחל ביחסי ה' ועמו. אמנם, דילגנו על פרט מפתיע שהיא טומנת בחובה. קריאת שמו של אהל משה דווקא בשעה זו בשם "אוהל מועד" נראית תלושה לחלוטין. המונח "אהל מועד" כבר מוכר לנו, כמתייחס למשכן ה' עצמו (לעיל כ"ז, כ"א). מהו הטעם לקרוא לאהל משה באותו שם? לכאורה הוא ההיפך הגמור ממנו, שהרי הוא בא לציין את אי-השראת השכינה בישראל?!

לשאלה זו התייחס האבן עזרא בפירושו הקצר:

"וטעם כל הפרשה, כי השם אמר למשה, קודם מעשה העגל, 'ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם' (שמות כ"ה, ח'). וכאשר עשו העגל אמר: 'לא אעלה בקרבך'. והנה לא יעשה המקדש. וכאשר התחנן משה אל השם, אמר לו שהשכינה תהיה על האהל, שהוא אהל משה" (אבן עזרא שם י"ז)

על פי דבריו עולה, שקריאת שמו של אהל משה, בדיוק בשמו של המשכן, מסמלת יותר מכל את המשבר בו שרויה בניית המשכן.

כרגע, פרויקט בניין המשכן בקרב ישראל נגנז. אין לעת עתה צורך במשכן שכזה, שכן המשכן כבר עומד על תילו, ו-ה' שוכן בקרב בחירו, משה.

להמחשת המצב נעיין בנקודה נוספת.

ו. פְּסָל לְךָ שְׁנֵי לֻחֹת אֲבָנִים כָּרִאשֹׁנִים

ביטוי זה, "פסול לך שני לוחות אבנים כראשונים", מופיע פעמיים בתורה. הפעם הראשונה היא, כאשר הוא התרחש לאחר חטא העגל. לאחר הודעת ה' כי נעתר לבקשת משה ויראה לו את אחוריו, הוא מצווה כך:

"וַיֹּאמֶר ה' אֶל מֹשֶׁה פְּסָל לְךָ שְׁנֵי לֻחֹת אֲבָנִים כָּרִאשֹׁנִים וְכָתַבְתִּי עַל הַלֻּחֹת אֶת הַדְּבָרִים אֲשֶׁר הָיוּ עַל הַלֻּחֹת הָרִאשֹׁנִים אֲשֶׁר שִׁבַּרְתָּ... וְאִישׁ לֹא יַעֲלֶה עִמָּךְ וְגַם אִישׁ אַל יֵרָא בְּכָל הָהָר... וַיִּפְסֹל שְׁנֵי לֻחֹת אֲבָנִים כָּרִאשֹׁנִים וַיַּשְׁכֵּם מֹשֶׁה בַבֹּקֶר וַיַּעַל אֶל הַר סִינַי כַּאֲשֶׁר צִוָּה ה' אֹתוֹ וַיִּקַּח בְּיָדוֹ שְׁנֵי לֻחֹת אֲבָנִים" (שמות ל"ד, א'-ד')

ביטוי זה נזכר שוב בספר דברים, בתוספת ציווי לעשות ארון עץ לשים בו את הלוחות:

"בָּעֵת הַהִוא אָמַר ה' אֵלַי פְּסָל לְךָ שְׁנֵי לוּחֹת אֲבָנִים כָּרִאשֹׁנִים וַעֲלֵה אֵלַי הָהָרָה וְעָשִׂיתָ לְּךָ אֲרוֹן עֵץ: וְאֶכְתֹּב עַל הַלֻּחֹת אֶת הַדְּבָרִים אֲשֶׁר הָיוּ עַל הַלֻּחֹת הָרִאשֹׁנִים אֲשֶׁר שִׁבַּרְתָּ וְשַׂמְתָּם בָּאָרוֹן: וָאַעַשׂ אֲרוֹן עֲצֵי שִׁטִּים וָאֶפְסֹל שְׁנֵי לֻחֹת אֲבָנִים כָּרִאשֹׁנִים וָאַעַל הָהָרָה וּשְׁנֵי הַלֻּחֹת בְּיָדִי: וַיִּכְתֹּב עַל הַלֻּחֹת כַּמִּכְתָּב הָרִאשׁוֹן אֵת עֲשֶׂרֶת הַדְּבָרִים אֲשֶׁר דִּבֶּר ה' אֲלֵיכֶם בָּהָר מִתּוֹךְ הָאֵשׁ בְּיוֹם הַקָּהָל וַיִּתְּנֵם ה' אֵלָי: וָאֵפֶן וָאֵרֵד מִן הָהָר וָאָשִׂם אֶת הַלֻּחֹת בָּאָרוֹן אֲשֶׁר עָשִׂיתִי וַיִּהְיוּ שָׁם כַּאֲשֶׁר צִוַּנִי ה' "     (דברים י"א, א'-ה')

המפרשים נחלקו בזיהויו של ארון עץ זה[4]. לפי הניתוח שהצענו לעיל, נראה שציווי זה משלים את תפקודו של "אהל משה" כ"אהל מועד", בכך שהוא נוסך בו תוכן ממשי בדמות לוחות הברית.

נשים לב, כי כבר אופי הציווי על קבלת הלוחות השניים מתאפיין בפרטיות, ובייחוד העניין למשה בלבד. בניגוד למעמד סיני הקמאי, שנעשה ברוב עם, מתרחש מעמד סיני השני, בהקפדה על שקט ועל "שטח נקי". עם השלמתו, משה אוחז בידיו את לוחות האבן המושמות בארון עץ. מתבקש, אפוא, שארון עץ זה יעמד ב"אהל מועד" העכשווי, שהוא "אהל משה".

כך, נשלמת חנוכתו של האהל וכליו, במהדורתו המצומצמת. מתן תורה מחודש זה, משתלב באווירת הזמן המבדילה באופן ברור בין משה 'מלאך ה' ", ובין העם הסר למשמעתו[5].

אמנם, אם יחסי העם ו-ה' התייצבו בצורה שתיארנו, מיתמר סימן שאלה גדול על גורל בניית המשכן בקרב העם. לפי תיאורנו, המשכן קיים ופעיל כבר. מניין ידע משה ש-ה' עדיין חפץ בבניינו[6]?

ז. וְעָשׂוּ לִי מִקְדָּשׁ וְשָׁכַנְתִּי בְּתוֹכָם

אווירת אי הוודאות האופפת את ציווי המשכן, בולטת גם בניסוח הציווי בעצמו, בפעם השנייה. בזמנו, הציווי המקורי הכיל גם את תיאור מטרת המשכן, "ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם". כעת, תכלית זו בולטת בהיעדרה:

"וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֶל כָּל עֲדַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לֵאמֹר זֶה הַדָּבָר אֲשֶׁר צִוָּה ה' לֵאמֹר: קְחוּ מֵאִתְּכֶם תְּרוּמָה לַיקֹוָק כֹּל נְדִיב לִבּוֹ יְבִיאֶהָ אֵת תְּרוּמַת ה' זָהָב וָכֶסֶף וּנְחֹשֶׁת: וּתְכֵלֶת וְאַרְגָּמָן וְתוֹלַעַת שָׁנִי וְשֵׁשׁ וְעִזִּים: וְעֹרֹת אֵילִם מְאָדָּמִים וְעֹרֹת תְּחָשִׁים וַעֲצֵי שִׁטִּים: וְשֶׁמֶן לַמָּאוֹר וּבְשָׂמִים לְשֶׁמֶן הַמִּשְׁחָה וְלִקְטֹרֶת הַסַּמִּים: וְאַבְנֵי שֹׁהַם וְאַבְנֵי מִלֻּאִים לָאֵפוֹד וְלַחֹשֶׁן: וְכָל חֲכַם לֵב בָּכֶם יָבֹאוּ וְיַעֲשׂוּ אֵת כָּל אֲשֶׁר צִוָּה ה' "   (שם ל"ה, ד'-י')

דומה, שבשעה זו משה אינו יכול להבטיח את השראת השכינה במשכן, ולכן הוא משמיט משפט זה. אך אם כך, עלינו לשאול ביתר שאת: מניין שאב משה את הביטחון להכריז על חידוש הבנייה?

ח. כפילות פרשיות המשכן

ברצוננו להציע, כי מהלך זה שייך לאלו המכונים בידי הגמרא, ש"משה עשה מדעתו, והסכימה על ידו השכינה"[7]. משה מנצל את חוסר הוודאות ביחס לציווי המשכן. אמנם המשכן אינו נצרך, אך גם לא בוטל באופן רשמי וגורף. באווירה זו מושך משה את העם למלאכה, בתקווה שעם בניין המשכן, ישובו יחסי ה' עם עמו כבתחילה. עם תום מלאכת המשכן, אנו קוראים:

"וַיְכַס הֶעָנָן אֶת אֹהֶל מוֹעֵד וּכְבוֹד ה' מָלֵא אֶת הַמִּשְׁכָּן: וְלֹא יָכֹל מֹשֶׁה לָבוֹא אֶל אֹהֶל מוֹעֵד כִּי שָׁכַן עָלָיו הֶעָנָן וּכְבוֹד ה' מָלֵא אֶת הַמִּשְׁכָּן"  (שם מ', ל"ד-ל"ה)

פסוקים אלו עומדים בניגוד גמור ל"אהל משה" ששימש עד עתה כ"אהל מועד":

"וְהָיָה כְּבֹא מֹשֶׁה הָאֹהֱלָה יֵרֵד עַמּוּד הֶעָנָן וְעָמַד פֶּתַח הָאֹהֶל וְדִבֶּר עִם מֹשֶׁה: וְרָאָה כָל הָעָם אֶת עַמּוּד הֶעָנָן עֹמֵד פֶּתַח הָאֹהֶל וְקָם כָּל הָעָם וְהִשְׁתַּחֲווּ אִישׁ פֶּתַח אָהֳלוֹ" (שם ל"ג, ט'-י')

בעבר משה היה נכנס אל אוהלו הפרטי כדי להתוועד עם ה', אך כעת הדבר כבר לא מתאפשר. כעת משה אינו רשאי להיכנס ל"אוהל מועד", כיוון שאוהל זה הופקע מרשותו הפרטית. אכן, לבסוף, שכינה שורה בישראל, ואהל זה הפך משכנה הבלעדי.

מסיבה זו, לא יכול היה הכתוב לפטור את עשיית המשכן במשפט סתמי בדמות "ויעשו בני ישראל ככל אשר ציווה ה' את משה", כיוון שבשעת עשיית המשכן לא היה ברור האם זהו אכן הדבר שציווה עליו ה'. רק לאחר השלמת הבנייה התברר שהמהלך היה במקומו, וזכה משה וזיכה את העם, שהסכימה על ידם דעת השכינה[8].

 


[1] השיעור מבוסס על מאמר שכתבתי, "ועשו להם מקדש ושכנתי בתוכו-לביאור כפילות פרשיות המשכן", מגדים ל"ב, התש"ס (עמודים 21-30).

[2] עיין בדיון של נחמה ליבוביץ (עיונים חדשים בספר שמות, תש"ל ,עמודים 453-461) שהביאה התייחסויות שונות בין הפרשנים לנושא.

[3] כידוע, נחלקו המפרשים בסדר המאורעות. אנו נעקוב אחר סדר המאורעות הכתוב בתורה, התומך בפרשנותו של רמב"ן (שמות ל"ה, א'), כי מעשה העגל אירע בין ציווי המשכן לבנייתו. לעומתו, רש"י (שמות ל"א, י"ד) סבור כי עצם הציווי על המשכן הוא תוצאה של כישלון העם בחטא העגל.

[4] עיין בדברי הרמב"ן והשגותיו על פירוש רש"י (שם, פס' א'). מתוך כך התגלגל הדיון גם לתיארוך הפרשה. כך הציע שם:

"על דרך הפשט יתכן כי ועשית לך ארון עץ - ירמוז לארון שעשה בצלאל. וזה, כי מתחלה נצטווה משה על המשכן וכליו, והיתה המצוה הראשונה ועשו ארון עצי שטים (שמות כה י), כי היא עיקר הכוונה בכל המשכן להיות השם יושב הכרובים. ואחרי כן עשו את העגל, וכאשר נתרצה השם למשה ואמר לו שיכתוב על הלוחות האלו כמכתב הראשון צוהו בקצרה שיעשה ללוחות האלה ארון עץ, היא המצוה לו ללוחות הראשונות. והנה הזכיר לו המצוה הראשונה שבענין המשכן ושהכל תלוי בה, ומזה למד משה לעשות המשכן וכליו כאשר נצטווה מתחלה"   (רמב"ן שם א')

[5] פסוק הסיום לפרשייה בדברים, מחזק את טענתנו:

"וְאָנֹכִי עָמַדְתִּי בָהָר כַּיָּמִים הָרִאשֹׁנִים אַרְבָּעִים יוֹם וְאַרְבָּעִים לָיְלָה וַיִּשְׁמַע ה' אֵלַי גַּם בַּפַּעַם הַהִוא לֹא אָבָה ה' הַשְׁחִיתֶךָ: וַיֹּאמֶר ה' אֵלַי קוּם לֵךְ לְמַסַּע לִפְנֵי הָעָם וְיָבֹאוּ וְיִירְשׁוּ אֶת הָאָרֶץ אֲשֶׁר נִשְׁבַּעְתִּי לַאֲבֹתָם לָתֵת לָהֶם: ניסוח הדברים רומז לתפקיד המלאך, שלו יועד תפקיד זהה (לג',ב'-ג') : וְשָׁלַחְתִּי לְפָנֶיךָ מַלְאָךְ וְגֵרַשְׁתִּי אֶת הַכְּנַעֲנִי הָאֱמֹרִי וְהַחִתִּי וְהַפְּרִזִּי הַחִוִּי וְהַיְבוּסִי: אֶל אֶרֶץ זָבַת חָלָב וּדְבָשׁ כִּי לֹא אֶעֱלֶה בְּקִרְבְּךָ כִּי עַם קְשֵׁה עֹרֶף אַתָּה פֶּן אֲכֶלְךָ בַּדָּרֶךְ"    (דברים י"א, י'-י"א)

נראה שוב, שמשה תפס את מקומו של המלאך, והצליח בכך למנוע את שליחתו.

[6] אדרבא, לפי דברי הרמב"ן שציינו בהערה 4, הרי שגם הוא מודה שהיה נצרך ציווי מפורש מצד ה' לחדש את בניית המשכן בקרב העם. אמנם, לדעתו, ציווי זה ניתן כמבואר בספר דברים. אך היות ולדעתנו מובנה של הפרשייה בספר דברים הינה שונה, השאלה בעינה עומדת.

[7] הגמרא בשבת פז' ע"א נוקטת בשלושה דוגמאות לעניין זה, ביניהן, שבירת לוחות הברית. במהלך הדורות הוסיפו הראשונים דוגמות נוספות. עיין ברמב"ן (במדבר ט"ז, ה'). תנא דבי אליהו ד' וספר העיקרים ד', כ"ב.

[8] התורה לא פירטה את השתלשלות העניינים כפי שעמדנו עליה. ניתן לומר, כי דבר זה נעשה בכוונה תחילה, דווקא כדי לשוות כלפי חוץ את הרושם שמהלך זה אכן היה מתבקש, והוא נעשה בהתאם לציווי ה' על עשיית המשכן. כך רומזת התורה כי הסכמת השכינה למעשה ידיהם של ישראל, אינה רק בדיעבד, אלא אף לכתחילה היה מתבקש שיפעלו כך. זהו עומק הביטוי, ש"הסכימה על ידם השכינה", בזה ניכרת ביותר חיבתן של ישראל. עיין עוד במאמרנו בהערה 1 שעוד הרחבנו לבסס ולבאר פרטים נוספים בהקשר זה.