פרשיות ויקהל-פקודי - בצלאל וחוכמתו

  • הרב שלמה ברין

פרשת ויקהל-פקודי

בצלאל בצל א-ל - על קדושת ישראל, המשכן וכליו

ידועה דרשת חז"ל על שמו של בצלאל: "א"ר שמואל בר נחמני א"ר יונתן, בצלאל על שם חכמתו נקרא. בשעה שאמר לו הקב"ה למשה, לך אמור לו לבצלאל עשה לי משכן ארון וכלים, הלך משה והפך, ואמר לו עשה ארון וכלים ומשכן. אמר לו, משה רבנו, מנהגו של עולם אדם בונה בית ואחר כך מכניס לתוכו כלים, ואתה אומר עשה לי ארון וכלים ומשכן?! כלים שאני עושה להיכן אכניסם? שמא כך אמר לך הקב"ה, עשה משכן וארון וכלים! אמר לו, שמא בצל אל היית וידעת."[1] כלומר, משה מקדים את הכלים למשכן, אך בצלאל מכוון לדעת עליון, מקדים את מבנה המשכן לכלים ומקבל את הסכמת משה.

על פי דרכו, מסביר בהמש"ח[2] את מחלוקת משה ובצלאל כהבדל היוצא מנקודת המבט. בפרשת תרומה פותח משה בציווי מפורט על עשית ארון שולחן ומנורה, משום שקדושתם של כלי המשכן קדושה יותר מכל פרט מאישי ישראל. כל אדם מישראל קדוש, אולם: 'הארון מקודש יותר מפרטיות מישראל.'[3]

לא כן בנוגע לכלל ישראל: 'אבל כלל ישראל אין דומה להם וכל הבריאה כולה בשביל ישראל.' בפרשת כי תשא,[4] מופיעה רשימת המשכן וכליו כסיכום כללי, לכן גם מבטו של בצלאל ממוקד בכולל ולא בפרטים. זאת ועוד, בצלאל ידע לצרף אותיות[5] 'והיה בקי איך מהצרוף, יולד עניין גבוה וחדש שאינו בפרטים'. מבטו הכולל של בצלאל רואה אפוא את המשכן, כמקום המפגש שבין כלל ישראל למקום המיועד לשכינה. במפגש נשגב זה מתכוננת קדושת המשכן והמקדש: 'בכלליות, בפרשת כי תשא כתוב משכן קודם. שזה עיקר הכוונה, שהמשכן שכלל בני ישראל באים בתוכו מקודש יותר ממקום המיועד לשכינתו יתברך, שכללות עדה קדושה אין לה שיעור!' רוצה לומר, המשכן, שבו מייצגים הכוהנים, שלוחי דידן, את כלל ישראל, הוא מקום מקודש אף יותר ממקום המיועד לשכינה שכלל ישראל אינם בו. אמור מעתה, מעלתה העליונה של קדושת מקדש ומשכן היא בהיות המשכן מקום לכלל ישראל. זוהי מעלה שאף גבוהה מהיות המשכן בית א-לקים.

בין בצלאל לארון - על לוחות וארון, כרובים ועבודה זרה

"ויעש בצלאל את הארון עצי שטים..."[6] ואילו בשאר כלי המשכן לא נאמר שבצלאל עשאם. מדוע דווקא בארון מטביעה התורה את חותם עשייתו הבלעדית של בצלאל? שלוש תשובות מציע בהמש"ח ליישב את התלות בין הארון לבצלאל.

התשובה הראשונה פשוטה: את כלי המשכן מלבד הארון, עשו מחדש בבית שני, ויעשו בבית השלישי שיבנה במהרה בימינו. אולם הארון משנגנז[7] לא יעשו אחר על פניו. זאת משום שהארון תלוי בלוחות העדות שבתוכו 'ואינו ארון עד שייתן בו את העדות. וכיון שבמקדש שני לא היה בו לוחות, לא היה ארון.'[8] לכן 'רק ארון בצלאל הוא שקיים לדורות ולא אחר.'

התשובה השנייה נכתבה ע"י המש"ח בקיצור: 'ואולי הקפיד הכתוב שלא יעשו לדורות ארון וכרובים, רק זה שעשה בצלאל.' כלומר, לא בגלל הלוחות שבתוכו אלא מצד עצמו של ארון הכרובים, דין הוא לדורי דורות שרק זה שעשה בצלאל ישמש בבית ה'.[9] המש"ח סתם כאן ולא פירש מדוע דווקא ארון שעשה בצלאל כשר לבא בבית ה'. אולם, בתשובתו השלישית, מבאר המש"ח את חשיבותו האישית של בצלאל בעשיית הארון.

התשובה השלישית מעניינת ומקורית במיוחד, והיא קשורה לשיטתו של בהמש"ח בנושאי היסוד. כבר ראינו את חששותיו של המש"ח מפני הטועים בהבנת משמעות הכרובים.[10] החששות מקבלים ביטוי בדברי הגמרא ביומא נד ע"ב: "אמר ריש לקיש, בשעה שנכנסו נכרים להיכל ראו כרובים המעורין זה בזה. הוציאון לשוק ואמרו, ישראל הללו שברכתן ברכה וקללתן קללה, יעסקו בדברים הללו? מיד הזילום. [זלזלו בהם]'[11] החששות מתגברים במיוחד בעקבות חטא העגל: 'ואם כן חשש ה' יתברך שמא אחרי שחטאו בעגל, שמא כשיעשה אחד את הארון, יבא להרהר איזו מחשבה זרה הנוטה לדרכי הטלסמאות ועצביהם'. התשובה לחששות אלו נמצאת באישיותו של בצלאל. הגמרא מספרת שאבי אביו של בצלאל, חור, קינא לה', מחה על עשית העגל בידי אהרן ואף מסר את נפשו על כך.[12] על רקע מושרשות משפחתית עמוקה של התנגדות לעגל ולכל גילויי עבודה זרה שבו, בוחר הקב"ה בבצלאל, הנכד, לבנות את ארון הכרובים: 'לכן בחר בבצלאל, שאבי אביו נהרג על אשר מיחה בעשיית העגל. אם כן, מצד החינוך והטבע שהוא שונא כל הנוטים אחרי ההבל, וציור שום דמות ותמונה, ובל יבא לשום מחשבה זרה כלל. ולכן כתב "ויעש בצלאל", שהוא לבדו עשה את הארון בלא שום סיוע.'

אולם בהקפדה על עשיית הארון בידי בצלאל לבדו לא די. בעת הבנייה, התורה מחייבת מחשבה בהירה וטהורה, נקייה משמץ דמיון וכזב. לפני החטא אמר ה' למשה על בצלאל: "ואמלא אותו רוח א-להים בחכמה ובתבונה ובדעת ובכל מלאכה."[13] ואילו אחרי העגל, מוסיף משה בשבחו של בצלאל: "וימלא אותו רוח א-להים...ולחשוב מחשבות...בכל מלאכת מחשבת."[14] בהמש"ח מיחס משמעות לביטוי שמשה מוסיף, "מלאכת מחשבת": 'לפי שזה היה לאחר העגל, ואז המלאכה היה צריך להיות טהורה גם במחשבה, שלא יהרהרו שום ציור גשם [גשמי] ותבנית דמות כלל. וזה "מלאכת מחשבת", שהמחשבה תהא טהורה וברורה ונקייה.'

ועם כל זה, עדיין רוחו של בהמש"ח לא שקטה, שמא נותר שמץ ממחשבת פיגול של עבודה זרה מבין הכרובים בקדש הקדשים. חז"ל בגמרא יומא סט ע"ב, מעוררים את חששו של בהמש"ח. שם נאמר שלאחר החורבן יצאה אש בדמות גור של אריות מבית קודשי הקודשים והנביא פירש להם שזהו יצר עבודה זרה שהתבטל. בדברים 'נוראים' אלו רואה בהמש"ח שיירי פיגול של מחשבת עבודה זרה שחדרה למקדש: 'ואולי כיוונו לזה במליצתם הנוראה דנפק כגוריא מבית קודש הקודשים.'

בצלאל בן אורי בן חור למטה יהודה

על אמונה פשוטה, חקירה ומסירות נפש

"ויאמר משה אל בני ישראל, ראו קרא ה' בשם בצלאל בן אורי בן חור למטה יהודה."[15] מה ראתה התורה לעלות בסולם היחס של בצלאל עד יהודה אבי סבו? המש"ח מאפיין את אבותיו של בצלאל משבט יהודה כאישים שהייתה בהם רוח של מסירות נפש. נחשון בן עמינדב למטה יהודה קפץ ראשון וירד לים תחילה,[16] וחור, חרף נפשו למות במחאתו על עשיית העגל.[17] לאופי זה של משפחת יהודה יש חשיבות מיוחדת.

בהמש"ח טוען טענה עקרונית: 'החקירה תעכב [ברצון פנימי] מלמסור נפשו על קדוש השם יתברך.' הווה אומר, ככל שבעל האמונה מאמין בפשטות ותמימות שלא על בסיס דרישות וחקירות, כך תלהט נפשו ורוחו, ויסכין עצמו למסור את נפשו לשם שמים. לעומת זאת, ככל שבעל האמונה יישען על בינת שכלו וירבה בידיעה וחקר האמונה, כך יתקשה להשליך נפשו מנגד בעת מבחן.[18] לכן ייחס הכתוב את בצלאל לאבותיו מקדשי השם, לומר: 'בעבור זה שלא חקרו ולא נתחכמו יותר מדי, לכן "וימלא אותו בחכמה ובדעת"... והבן.' כלומר, חכמתו ודעתו המופלגות של בצלאל לא תהיינה לו לרועץ בעצמת אמונתו ומסירות נפשו. בהיותו אמון על מסורת בית אבותיו מובטח בצלאל ע"י ההשגחה העליונה שלא ייטוש את מידת מסירות הנפש.

אולם ייתכן להבין את דברי המש"ח באופן אחר. נחשון וחור שלא הצטיינו במידת ההתחכמות והחקירה, היו בעלי אמונה פשוטה וחרפו את נפשם למות. משום כך גמלה להם ההשגחה העליונה ומילאה את רוח בצלאל זרעם בחכמה בתבונה ובדעת.

 

[1] ברכות נה ע"א וברש"י שם. וראה שמות לא ז

[2] מש"ח שמות לה ל

[3]ס בשבוע שעבר בפרשת כי תשא, הצגנו בהרחבה את שיטת בהמש"ח על הקדושה, לפיה אין קדושה בעצם, 'וכל הקדושות המה פרטי וסניפי התורה ונתקדשו בקדושת התורה.' עם זאת, קדושה ודרגות בקדושה יש גם יש. במדרגות הקדושה, גוברת קדושת ארון שולחן מנורה ומזבח אפילו על קדושת אדם מישראל ויש בכך חידוש! ראיה לדבר ניתן למצוא בציווי על אופן נשיאת כלי המקדש בידי הלויים, שאם לא כן ימותו. ראה במדבר ד יז- כ, ברש"י ברשב"ם ובמפרשים.

[4] שמות לא ז

[5] ברכות נה ע"א: "אמר רב יהודה אמר רב יודע היה בצלאל לצרף אותיות שנבראו בהן שמים וארץ."

[6] שמות לז א

[7] ראה יומא כא ע"ב, הארון נמנה בין חמשה דברים שלא היו בבית שני. וראה עוד ביומא נג ע"ב נחלקו תנאים אם הארון גלה לבבל או נגנז.

[8] עוד על היחס שבין הארון ללוחות ראה במש"ח שמות כה כא וכן במש"ח שמות לח כא ובהשגות הרמב"ן לספר המצוות מצוות עשה לג.

[9] זו דוגמא אחת מני רבות לדרכו של בהמש"ח ללמוד הלכה מפשוטו של מקרא. אף שהיא בניגוד לרמב"ן הנ"ל בהערה 8.

[10] ראה למשל מש"ח שמות כג יג- יד

[11] בהמש"ח מציין בהקשר לבעיית הכרובים גם את דברי המכילתא יתרו פרשה י "אלהי כסף ואלהי זהב", עיין שם.

[12] סנהדרין ז ע"א

[13] שמות לא ג

[14] שמות לה לא- לג

[15] שמות לה ל

[16] ראה סוטה לז ע"א וכן במכילתא בשלח פרשה ה. ירידתו של נחשון בן עמינדב לים מתוארת בתוספתא ברכות ד טז, כסיבה שבגללה זכה יהודה למלכות. בהמש"ח מציין לתוספתא ולא מראה לה מקום.

[17] סנהדרין ז ע"א

[18] בהמש"ח נשען על עדותו של יעב"ץ החסיד המתוארת בספרו 'אור החיים' פרק ה. חלק מהעדות מצוטט בחיבור 'והארץ נתן לבני אדם' פרקי הגות וחינוך לרב יהודה עמיטל, עמוד 113. וראה עוד שם על אמונה פשוטה העשויה להחזיק מעמד יותר מאמונה מורכבת.