פרשיות תזריע-מצורע - אדם המתאבל על עצמו

  • פרופ' יונתן גרוסמן

פרשת תזריע-מצורע - אדם המתאבל על עצמו / הרב יונתן גרוסמן

השבת אנו קוראים שתי פרשות צמודות: תזריע ומצורע. הקשר ביניהן אדוק ביותר, עד כי ראוי לתהות מדוע בדרך כלל קוראים אותן בנפרד. פרשת תזריע עוסקת בעיקר בסוגי הצרעות השונים ובדיניו של המצורע, ופרשת מצורע עוסקת בתהליך טהרתו של המצורע ובתיאור סוג צרעת נוסף (צרעת הבית).

בשיעור זה נבקש לעמוד על עיקרי דיניו של המצורע, כפי שהם עולים מתוך הכתובים. מתוך כך, ננסה לדלות ולהבין מהם שלבי תהליך הטומאה של המצורע, וממילא נעמוד גם על תהליך טהרתו.

פשר דיני המצורע

אדם אשר חושד כי הוא חלה בצרעת צריך לבוא אל הכהן. אם הכהן מאשר את חששו - הוא מוגדר כחולה בצרעת (לעיתים הדיאגנוזה היא ארוכה ומורכבת מכמה שלבים). לאחר שמחלת העור של האדם הוגדרה כצרעת, עליו לצאת מן המחנה ולשבת "בדד" עד שיגיע עת ריפויו.

בתקופת ישיבתו מחוץ למחנה, מוטלות על המצורע מספר חובות:

"והצרוע אשר בו הנגע - בגדיו יהיו פרֻמים וראשו יהיה פרוע ועל שפם יעטה וטמא טמא יקרא:
כל ימי אשר הנגע בו יטמא , טמא הוא, בדד ישב מחוץ למחנה מושבו". (י"ג, מה-מו)

כבר בקריאה ראשונה, נקל לעמוד על שתי קבוצות הדינים שהכתוב יוצר בעזרת שתי ה"כותרות": "והצרוע אשר בו הנגע...", ו"כל ימי אשר הנגע בו...".

בקבוצת הדינים הראשונים, המצורע מצטווה ארבעה ציוויים: לפרום את בגדיו, לפרוע את שערות ראשו, לעטות על שפם ולקרוא 'טמא'. הקבוצה השנייה כוללת, למעשה, רק ציווי אחד נוסף - הישיבה בדד מחוץ למחנה.

מדוע חילקה התורה את חובות המצורע לשתי קבוצות? ובכלל, מהי המשמעות של חובות אלו?

את שלושת הציוויים הראשונים אנו מכירים מפרשיות נוספות בתנ"ך, העוסקות בדיני האבלות. כך, למשל, ביום השמיני למילואים, אחרי מיתת שני בני אהרן, פנה משה אל אהרן ואל בניו הנותרים וציווה עליהם: "ראשיכם אל תפרעו ובגדיכם לא תפרֹמו..." (י', ו). עולה מכאן, שלולא הציווי המיוחד הזה - אהרן ובניו היו פורעים את שיער ראשם ופורמים את בגדיהם. מסתבר, שמעשים אלו נלווים בדרך כלל לאבל על פטירתו של אדם קרוב, ומשה מצווה על אהרן ועל בניו שלא ינהגו כך, אלא רק "ואחיכם כל בית ישראל יבכו את השרֵפה אשר שרף ה'".

ניתן לעמוד על הקשר שבין פריעת הראש ופרימת הבגדים לבין דיני האבלות גם מהדין האוסר על כהן גדול להתאבל על קרוביו:

"והכֹּהן הגדול מאחיו אשר יוּצק על ראשו שמן המשחה ומִלא את ידו ללבֹּש את הבגדים - את ראשו לא יפרע ובגדיו לא יפרֹם". (כ"א, י)

גם כאן, ההקשר מלמד כי הכהן הגדול מצוּוֶה שלא לנהוג את דיני האבלות הרגילים, ומכאן שפריעת הראש ופרימת הבגדים הן שניים מדיני האבלות.

גם הדין השלישי שהמצורע מצוּוֶה בו - "ועל שפם יעטה" - מוכר לנו מדיני האבלות. באופן מפורש, אנו מוצאים דין זה בספר יחזקאל. הקב"ה אומר ליחזקאל שאשתו ("מחמד עינו") עומדת למות במגפה, והוא אוסר עליו להתאבל עליה. בהקשר זה מביא הנביא את מנהגי האבלות שנאסרו עליו, ובתוכם הוא מזכיר גם את עטיית השפם:

"בן אדם - הנני לֹקֵח ממך את מחמד עיניך במגֵפה, ולא תספֹּד ולא תבכה ולוא תבוא דמעתך: הֵאָנֵק דֹם מתים, אבל לא תעשה, פארך חבוש עליך ונעליך תשים ברגליך ולא תעטה על שפם ולחם אנשים לא תאכל". (יחזקאל כ"ד, טז-יז)

מפסוקים אלו למדו חז"ל את דיני האבלות, שכן האבל מצוּוֶה בכל מה שיחזקאל נצטווה שלא לעשות. מכאן אנו לומדים שהאבל חייב לעטות על שפם, כפי שמעיר רש"י בפרשתנו - "ועל שפם יעטה - כאבל" (רש"י י"ג, מה)[1].

עולה מתוך דברינו, שעל המצורע לנהוג מנהגי אבלות. אם כך הוא הדבר, ניתן להבין באופן דומה גם את הדין הרביעי - חובת המצורע לקרוא ולהודיע לכל שהוא טמא. בדרך כלל, אבלים שקברו זה עתה את מתיהם טמאים בטומאת מת, ולכן אף המצורע - הנוהג כמותם - מודיע בקול שהוא טמא.

אולם על מי מתאבל אותו אדם שמחלת הצרעת נגעה בגופו? גם אם הצרעת היא טומאה מיוחדת הנגררת ממחלת עור, קשה להבין מדוע נוהג המצורע דיני אבלות כאשר אף אדם בסביבתו לא נפטר!

דומה כי שאלה גדולה זו עמדה בבסיס דבריהם המפורסמים של חז"ל - "מצורע חשוב כמת"[2]. חז"ל הבינו, ככל הנראה, שהתורה העתיקה את דיני האבלות לדיניו של המצורע שכן המצורע הוא אבל על עצמו. הוא עצמו 'מת', ולכן עליו לנהוג מנהגי אבלות.

מדוע "מצורע חשוב כמת"?

על מנת להבין דין ייחודי זה, שבו האדם 'קובר' את עצמו ו'מתאבל' על עצמו, עלינו להיזכר בתופעות הפיזיולוגיות המגדירות את הצרעת. התורה קובעת שני סימנים עיקריים המטמאים את המצורע (י"ג, ג)[3]:

א. צבע הנגע לבן.

ב. מראה הנגע עמוק מן העור.

רוב הראשונים לא ראו את שתי התופעות האלו כשני קריטריונים נפרדים, אלא כקריטריון אחר בעל שני מרכיבים. כך, למשל, מסביר רש"י[4]:

"עמֹק מעור בשרו - כל מראה לבן עמוק הוא, כמראה חמה עמוקה מן הצל". (י"ג, ג)

כלומר, לדעת רש"י צבעו של הנגע צריך להיות לבן באופן כזה שייראה כאילו הנגע נמוך מן העור.

אם כן, הקריטריון המשמעותי לטומאת הנגע הוא הצבע הלבן, והוא הקובע אם עסק לנו במחלת הצרעת המטמאת או במחלת עור רגילה, שאינה קשורה להלכות המצורע. ואמנם, חלק גדול ממסכת נגעים (המסכת המוקדשת להלכות המצורע) עוסק בגוונים שונים של לבן, תוך ניסיון להגדיר מהו גוון הלבן המטמא ומהו הגוון שאינו מטמא.

מדוע התורה מטמאת דווקא את הנגע הלבן? האם יש סיבה מיוחדת לכך שמחלת הצרעת, על השלכותיה הרוחניות והחברתיות, מאופיינת דווקא בצבע לבן?

דומני, כי התורה רומזת לתשובה לשאלה זו במשפט קצר: "או כי ישוב הבשר החי ונהפך ללבן..." (י"ג, טז). הכתוב מנגיד בין "הבשר החי" לבין הצבע הלבן. הלובן מוצג כאן כהיפוכם של החיים. נראה, שצבע הנגע הלבן קשור באופן מהותי לאבלו של האדם על עצמו, שהזכרנו בראשית דברינו. במובן מסוים - גם אם באופן סמלי בלבד - גופו של האדם מתחיל למות. האדם מבחין לפתע שהחיוּת חלדה מעורו; הצבע האדום, הקשור לדם ולחיים, נעלם, ובמקומו מופיע חיוורון. עור גופו נראה בעיניו לפתע כעור מת. כמובן, הצבע הלבן אינו מלמד על מוות פיזיולוגי של העור בטרם זמנו, ודברינו אמורים רק כרמזים סימבוליים; אולם דומה כי כל כולה של מחלת הצרעת הוא רמז לאדם על כעס ה' כלפיו, וכל מובנה ומשמעותה של מחלה זו נעוצים בעולם הרמזים הסימבוליים.

אמנם, לסימבוליקה זו יש תוצאות מעשיות. הציווי האחרון המוטל על המצורע - "בדד ישב, מחוץ למחנה מושבו" - נוגע בעצם מיתתו הסימבולית. המצורע נדרש לעזוב את מקום יישובו ולצאת מחוץ למחנה, ומדרש ההלכה (תו"כ, נגעים י"ד) אף מדגיש כי עליו לצאת מכל שלושת המחנות (כהונה, לוויה וישראל) ולשבת בבדידות (בניגוד, למשל, לזב). דומני, כי הישיבה מחוץ למחנה אינה רק דין המוטל על המצורע כשאר הדינים, אלא זוהי עצם 'מיתתו' החברתית של המצורע. המצורע צריך להתנתק מהציבוריות הישראלית, ציבוריות שבתוכה שורה שכינה, והתנתקות זו עצמה - זוהי 'מיתתו'. קיומו של אדם מישראל מחוץ למחנה, כלומר - מחוץ לשיתופיות הציבורית הכללית, כמוה כהתנתקות מהחיים, התנתקות מחיי אומה שבתוכה שורה שכינה.

הציווי האחרון - "בדד ישב" - מופיע בקבוצה לעצמו, בניגוד לציווים הקודמים הנמצאים בקבוצה נפרדת, כיוון שהוא המהות עצמה, ואילו שאר הציוויים הם תוצאות הנובעות ממהות זו, מהציווי המסמל את הניתוק ואת המוות. בשיעורנו לפני כשש שנים (לפרשת תזריע תשנ"ט), עמדנו על החטאים שבהם אנו מוצאים עונש צרעת בתנ"ך, והדגשנו כי אלו הם חטאים חברתיים-ציבוריים. אין כאן המקום לחזור על הדברים ההם, אולם יש להזכיר שוב את דברי חז"ל כי עונש הצרעת בא בגין לשון הרע. בהקשר זה, העונש המוטל על המצורע ברור: אותו אדם אשר פשע לחבירו בעמידתו החברתית - יוקא מתוך החברה, ויידון כמת[5]. אולי ניתן לדרוש על כך את מאמר חז"ל - "כל המלבין פני חברו ברבים כאילו שופך דמים", ועונשו הוא מוות סמלי, מידה כנגד מידה.

תהליך הטהרה של המצורע

לאור דברים אלו, ברצוני לפנות לתהליך טהרתו של המצורע ולבחון מתי יכול המצורע לשוב אל תוך המחנה.

תהליך הטהרה מורכב משלושה שלבים:

א. השיבה אל המחנה - על ידי הבאת שתי ציפורים (י"ד, ד-ח).

ב. השיבה לאוהלו (לאשתו) - לאחר שבעה ימים שהוא שוהה במחנה (ד', ח-ט).

ג. השיבה אל המשכן - על ידי הבאת קרבנות מיוחדים ביום השמיני (י"ד, י-לא).

ברצוני להתמקד בעיקר בשלב הראשון, שבו האדם חוזר אל המחנה ושב לחיים קהילתיים. לאחר שיצא הכהן אל מחוץ למחנה וראה כי אמנם נרפא הנגע, התורה מתארת את תהליך הטהרה בצורה כיאסטית:

א1. וצִוה הכהן ולקח למטהר שתי צפרים חיות טהֹרות, ועץ ארז, ושני תולעת ואֵזֹב:

    ב1. וצִוה הכהן ושחט את הצפור האחת אל כלי חרש על מים חיים:

        ג1. את הצפֹּר החיה יקח אֹתה ואת עץ הארז ואת שני התולעת ואת האֵזֹב

        ג2. וטבל אותם ואת הצפר החיה

    ב2. בדם הצפֹּר השחֻטה על המים החיים:

א2. והזה על המִטהר מן הצרעת שבע פעמים וטִהרו ושִלח את הצפֹּר החיה על פני השדה:

נקל לעמוד על צורתו הכיאסטית של קטע זה בשל השימוש החוזר ונשנה במילה "חיים", בין אם בהתייחסות אל הציפור ובין אם בהתייחסות אל המים.

המסגרת של הקטע (פסוקים א1 ו-א2) מזכירה ציפורים חיות, כשבסוף התהליך משלחים את האחת "על פני השדה". בקטע ב1 מצטווה הכהן לשחוט ציפור על מים חיים, ובקטע ב2 נתפרש מה יש לעשות עם המים ספוגי הדם (לטבול בהם את הציפור החיה). הציר המרכזי, שאף הוא כפול (ג1 - ג2) מתאר את טבילת הציפור החיה (ביחד עם עץ הארז, שני התולעת והאזוב).

מהי משמעותו של טקס זה? ברור שהציפורים אינן מהוות קרבן, שהרי הן אינן נשחטות לצד המזבח ואינן מוקרבות. מדוע, אם כן, שוחטים ציפור על מים חיים, טובלים את חברתה בדמה ומשלחים אותה?

דומני כי אין זה מקרה שהמילה המנחה ביחידה זו היא המילה "חיים". כל משמעותו של הטקס הזה נעוצה במעבר ממוות לחיים - לידתו המחודשת של המצורע אשר מבקש להיכנס שוב אל המחנה. קצרה היריעה מלעמוד על כל פריט מרשימת הפריטים שיש להכניס אל המים (עץ ארז, שני תולעת ואזוב), אולם נדגיש כאן שתי נקודות עקרוניות: ראשית - אותם פריטים בדיוק מוזכרים גם בתהליך הטהרה של טמא מת (במדבר י"ט); ושנית - שני תולעת הוא ככל הנראה צבע אדום (כפי שעולה מפרשיות המשכן), ואם כך - יש לצבוע את המים החיים בצבע אדום, להוסיף להם דם ציפור, ומתוך אדמומיות זו בוקעת ופורחת הציפור החיה המשולחת על פני השדה. לענ"ד, הצבע האדום כל כך מרכזי בטקס זה כי הוא עומד בניגוד בולט לצבע הלבן שבו היה שרוי המצורע בעת מחלתו. אם הלובן היה קשור לחיוורון המוות, הרי שהאודם קשור לדם, כלומר לחיים, כאמור: "כי הדם הוא הנפש" (דברים י"ב, כג).

הציפור החיה, המשולחת מאדמומיות המים והדם, מייצגת את האדם שהיטהר מצרעתו, החוזר לחיים ושב לחיות בתוככי החברה לצד השכינה.

ואכן, מייד לאחר טקס זה מצווה התורה 'להפוך' את המצורע שהתרפא לילד קטן:

"וכבס המטהר את בגדיו וגלח את כל שערו ורחץ במים וטהר, ואחר יבוא אל המחנה". (י"ד, ח)

אנו מורגלים בטבילה, אולם מדוע חייב המצורע לגלח את כל שערו? ככל הנראה, זהו ביטוי של לידה מחודשת; של אדם הפורץ מחדש לאוויר העולם ומבקש שוב לחיות. היציאה ממי הטבילה ללא שערה אחת על גופו מזכירה מאוד לידה של תינוק. בהקשר שיעורנו - אכן יש לראות את המצורע שהיטהר כנולד מחדש, בבחינת תחיית המתים.



[1] והשווה לדברי ראב"ע על אתר.

[2] ראה למשל בפירוש רש"י לבמדבר י"ב, יב בעקבות הספרי.

[3] כאשר הכהן מתלבט - הוא מסגיר את הנגע ובודק אותו שוב, ואז יש סימן טומאה שלישי: התרחבות של הנגע.

[4] וראה גם בפירוש הרמב"ן במקום.

[5] וראה גם רש"י י"ג, מו.