פרשנות נדרים

  • הרב אביהוד שורץ
בית המדרש הוירטואלי

 

דף יוםיומי

מנחות דף פא - פרשנות נדרים

המשנה בדף פ"א עוסקת באדם המעוניין להקריב קורבן תודה ממעות מעשר שני. המשנה מפרטת את הלשון המדוייקת שבה על הנודר להשתמש כדי שיוכל לקיים את רצונו, ולהקריב מן המעשר.

דברי המשנה מובילים את הגמרא לדיון שיסודו בהלכות נדרים. כך מחדש רב הונא:

"אמר רב הונא: האומר הרי עלי לחמי תודה - מביא תודה ולחמה".

לכאורה, רצונו של אותו אדם להקריב לחם בלבד. עם זאת, רב הונא סבור שיש לפרש בדבריו שרצונו להקריב קורבן תודה שלם: הזבח, והלחם. לדעת רב הונא, מדובר על הנחה מציאותית פשוטה:

"מידע ידע האי גברא דלחם בלא תודה לא איקריב, והאי תודה ולחמה קאמר, והאי דקאמר לחמי תודה, סוף מילתא נקט".

כלומר, רב הונא מבצע מהלך פרשני: הוא משוכנע מה היתה כוונתו של הנודר, ולכן קובע את ההלכה בהתאם לאותה כוונה, ומחייב להקריב תודה ולחם.

מה יקרה במצב שבו אותו נודר יקבע מפורשות שפרשנותו של רב הונא אינה נכונה, ומלכתחילה התכוון לנדור אך ורק לחם, בלי תודה? בכדי להשיב על שאלה זו, יש לדון דיון נרחב בסוגיית פרשנות בהפלאה. בקציר האומר: במשנה בסוף הפרק השני בנדרים נאמר, כי אדם מוסמך לפרש את לשון נדרו "בדבר זר שאיננו כל כך במשמעות לשונו" (דברי הר"ן שם, כ.). כלומר, לאדם ישנה הסמכות הפרשנית להבהיר למה התכוון כשנדר.

עם זאת, אותה פרשנות מחודשת שמציע האדם לדבריו מוכרחת להתאים בדרך זו או אחרת למילים. לכן, אם נדר אדם שלא יעלה על סוס, והוא טוען שכוונתו היתה לכסא, ולא לסוס, אין להתחשב בפרשנותו, משום שהיא מנותקת לחלוטין מן המילים שאותן הוציו מפיו. רק פרשנות שעשויה להתאים - ולוּ בדרך רחוקה - למילות הנדר, היא פרשנות קבילה.

רב הונא מתבסס על הנחה מציאותית: אדם יודע שאין לחם בלא תודה. אם משום מה אדם לא היה מודע להנחה זו, הוא יוכל להתיר את נדרו, שהרי מדובר על נדר בטעות. עם זאת, אם ההנחה הנ"ל היתה ברורה לו, טוען רב הונא שאין דרך אחרת בפירוש דבריו, זולת הפירוש הנ"ל: הוא התכוון לומר שרצונו להקריב תודה עם לחמה. אף אם ייטען לפירוש אחר, יחשב אותו כפירוש כבלתי אפשרי ובלתי מתאים למילים, ולכן יידחה.

שאלה זו של פרשנות הפלאה שבה ועולה בסיום הסוגיה:

"תא שמע: האומר הרי עלי תודה בלא לחם וזבח בלא נסכים - כופין אותו ומביא תודה ולחמה, זבח ונסכים".

גם כאן, הנדר מחייב את הנודר אף אם הדבר לא תואם את כוונתו. לכאורה, בנידון זה לשונו של הנודר ברורה וחד משמעית (הוא איננו מעוניין להביא לחם), וכיצד, אם כן, ניתן לסטות מכוונתו, ולחייבו בתודה ובלחם? ר' יוחנן מיישב, שאכן אין אפשרות לסטות מכוונת הנודר, ויש להניח שמדובר על מצב שבו הוא אכן מעוניין להקריב תודה ולחם, כדין. מדברי ר' יוחנן עולה, שאם אין כוונה מפורשת כזו, אכן לא ניתן לכפותו להביא גם לחם.

לעומת ר' יוחנן, תולה חזקיה את דברי הברייתא בשיטת בית שמאי, שלפיה "תופסים לשון ראשון". סוגיית תפוס לשון ראשון היא סוגיה נרחבת, ויעויין בגמרא בנזיר (דף ט') ובפירושי הראשונים שם. לענייננו, נזכיר נקודה אחת: על פי אחת ההבנות בסוגיה בנזיר, מבוססת עמדת בית שמאי בענייננו על שיטתם העקרונית שלפיה אין אפשרות להישאל על הקדש. הסברה לכך היא, שברגע שהחיל אדם קדושה על חפץ, הרי שחפץ זה יצא לחלוטין מעולם האדם, ושוב אין אפשרות לפדות אותו ולהפקיע את קדושתו. עמדה זו של בית שמאי מבטאת את הטוטאליות שבמילים: לאחר שהוחלה קדושה מכוח הדיבור, היא איננה ניתנת לשינוי כלל וכלל.

אפשר, שכך הוא גם בנידוננו. כאשר אמר אותו אדם "הרי עלי תודה", הוא החיל חלות של קדושה. אמנם, הוא מעוניין לפרש את דבריו ולסייגם, אך פירושים כאלה לא יעזרו - המילים כבר פעלו את פעולתן, ואת הנעשה אין להשיב. ממילא, מחייבים אותו בית שמאי בתודה ובלחם, ומתעלמים לחלוטין מכוונתו או מפירושיו. השקפה זו ביחס לכוחו הטוטאלי של הדיבור הינה מחודשת, אולם נראה שיש לה אחיזה של ממש בדעת בית שמאי, ובעזרת ה' נרחיב בכך בהזדמנות אחרת.

הרב אביהוד שורץ