פרשת אחרי מות - אחרי מות שני בני אהרן - מיתת בני אהרן ועבודת יום הכיפורים - המקשר והמפריד

  • הרב יאיר קאהן

פרשת אחרי מות - "אחרי מות שני בני אהרן" / הרב יאיר קאהן

מיתת בני אהרן ועבודת יום הכיפורים - המקשר והמפריד

 

וידבר ה' אל משה אחרי מות שני בני אהרן בקרבתם לפני ה' וימֻתו, ויאמר ה' אל משה: דבר אל אהרן אחיך ואל יבא בכל עת אל הקדש מבית לפרֹכת אל פני הכפֹּרת אשר על הארֹן ולא ימות כי בענן אֵרָאֶה על הכפֹּרת. בזאת יבֹא אהרן אל הקדש בפר בן בקר לחטאת ואַיִל לעֹלה (ט"ז, א-ג).

בפתיחה זו קושרת התורה קשר של קיימא בין הציווי על עבודת יום הכיפורים ובין מיתת בני אהרן. קשר זה ללמדנו בא, ומן הראוי לבחון אותו מכמה היבטים על מנת להשיג הבנה מעמיקה יותר של משמעות יום הכיפורים ועבודתו.[1]

א. "אל יבֹא בכל עת אל הקדש"

לפי פשוטו, הזכירה התורה את מיתת בני אהרן בהקדמתה לעבודת יום הכיפורים מפני שכל עצמו של הציווי על עבודה זו לא בא אלא כתגובה למיתת נדב ואביהוא בקרבתם לפני ה' ובהקריבם לפניו אש זרה אשר לא ציווה אותם. לעומתם מוזהר אהרן שלא לבוא בכל עת אל הקודש, כי אם בענן הקטורת, במסגרת עבודת יום הכיפורים. ואולם, אם אמנם פרשת עבודת יום הכיפורים היא תגובה ותיקון לחטא בני אהרן - מדוע אין היא סמוכה לסיפור מיתתם?! בין סיפור מיתת בני אהרן לפרשת עבודת יום הכיפורים באות כמה פרשיות: מאכלות אסורות, טומאת לידה, טומאת צרעת וטומאת זב. עלינו להבין אפוא את פשר מיקומן של פרשיות אלה, המהוות במבט ראשון חציצה בין מיתת בני אהרן ובין פרשת אחרי מות שנאמרה בעקבותיה.

נחל את עיוננו בפרשה הסמוכה למיתת בני אהרן: פרשת מאכלות אסורות. על מנת לעמוד על אופייה של פרשה זו יש להשוותה למקבילתה במשנה תורה (דברים י"ד). פרשת מאכלות אסורות במשנה תורה חוזרת כמעט מילה במילה על הפרשה בתורת כוהנים: מובאים בה סימני הבהמות הטהורות והדגים הטהורים, והיא אף חוזרת על הרשימה המפורטת של העופות הטמאים. ואולם, בתום פירוט בעלי החיים הטהורים ובעלי החיים הטמאים נפרדות דרכיהן של שתי הפרשות: הפרשה במשנה תורה מסתיימת, בעוד שהפרשה בתורת כוהנים ממשיכה ומלמדת את דיני טומאת נבלה וטומאת אוכלים:

ולאלה תטמאו כל הנֹגע בנבלתם יטמא עד הערב וכל הנֹשא מנבלתם יכבס בגדיו וטמא עד הערב. לכל הבהמה אשר הִוא מפרסת פרסה ושסע איננה שֹסעת וגֵרה איננה מעלה טמאים הם לכם כל הנֹגע בהם יטמא... אל תשקצו את נפשֹתיכם בכל השרץ השֹרץ ולא תִטמאו בהם ונטמֵתם בם (י"א, כד-כו, מג).

מהשוואת שתי הפרשיות מתברר, אם כן, שפרשת מאכלות אסורות של ספר ויקרא היא ביסודה פרשת טומאה,[2] המצטרפת אפוא לשאר הפרשיות העוסקות בטומאה. הווה אומר: בין סיפור מיתת בני אהרן לבין פרשת עבודת יום הכיפורים חוצץ נושא אחד בלבד - הטומאה - ועלינו להבין אפוא מה עניין פרשיות טומאה אצל מיתת נדב ואביהוא.

פתרון לשאלה זו נרמז בפרשת פרץ עוזא, שחז"ל בחרוה כהפטרה לפרשת שמיני. לכאורה נבע פרץ עוזא מכשל מקומי: הבקר שמטו את העגלה שבה היה הארון, ועוזא טעה ושלח את ידו על מנת למנוע מן הארון ליפול. אלא שאם אכן כן, כי אז לא היה צורך לשנות דבר בניסיון הנוסף להעלות את הארון מבית עובד אדום (שאליו הובא הארון לאחר פרץ עוזא) - מלבד להזהיר את נושאי הארון לבל ייגעו בו. ואולם, בספר שמואל מתגלים דווקא פערים משמעותיים בין שני הניסיונות. בהעלאת הארון מבית אבינדב נאמר:

וישאֻהו מבית אבינדב אשר בגבעה עם ארון הא-להים ואחיוֹ הֹלך לפני הארון. ודוד וכל בית ישראל משחקים לפני ה' בכל עצי ברושים ובכנֹרות ובנבלים ובתֻפִּים ובמנענעים ובצלצלים (ש"ב ו', ד-ה).

בפסוקים אלה מתוארת אווירה של שמחה שהיא על גבול ההשתוללות, המתבטאת באופן בוטה במילה "משחקים".

לעומת זאת, בהעלאת הארון מבית עובד אדום כעבור שלושה חודשים נאמר:

וילך דוד ויעל את ארון הא-להים מבית עֹבֵד אֱדֹם עיר דוד בשמחה. ויהי כי צעדו נֹשאי ארון ה' שִשה צעדים ויזבח שור ומְרִיא (שם, יב-יג).[3]

אמנם גם פה יש שמחה, אך כאן האווירה היא זהירה יותר, רצינית יותר: אין צועדים שישה צעדים בלי להקריב שור ומריא, ודוד וכל ישראל אינם משחקים לפני ה', כי אם מעלים את ארון ה' בתרועה ובקול שופר.[4]

דוד הבין שהפרץ שפרץ ה' בעוזא לא נבע מכשל מקומי, מטעות גרידא של עוזא בשלחו את ידו אל הארון. דוד השכיל לדעת שהיה פגם בכל האווירה שבה ניסו להעביר את הארון. באווירה החגיגית של "משחקים לפני ה' " נעלמו מעיניהם דברי הכתוב "כי עבֹדת הקדש עליהם בכתף ישאו" (במדבר ז', ט). כך אכן עולה מדברי דוד לכוהנים וללוויים לפני העלאת הארון בשנית:

ויקרא דויד לצדוק ולאביתר הכהנים וללוים לאוריאל עשיה ויואל שמעיה ואליאל ועמינדב. ויאמר להם אתם ראשי האבות ללוים התקדשו אתם ואחיכם והעליתם את ארון ה' א-להי ישראל אל הכינותי לו. כי למַבָּראשונה לא אתם פרץ ה' א-להינו בנו כי לא דרשנֻהו כמשפט (דה"א ט"ו, יא-יג).

לפרץ עוזא קדמה התפרצות של רגש רוחני: לאחר תקופה של ריחוק הארון, שוב אפשר להתקרב לקב"ה וללון בצל ש-די. אלא שביהירותם דימו בנפשם כי לאדם שנברא בצלם, אשר עליו נאמר "ותחסרהו מעט מא-להים" (תהילים ח', ו), הדרך לגילוי שכינה אינה ארוכה. מתוך שיכרון של רגש דתי בלתי-מרוסן חשבו שאדם המלא אהבת ה' יכול להידבק בשכינה כביכול. הם לא הבינו "כי ה' א-להיך אש אֹכלה" (דברים ד', כד; וראה כתובות קיא ע"ב), וכי המרחק בין הבורא לילוד אישה הוא אינסופי. הלוא אפילו למשה רבנו, אשר דיבר אל ה' פנים אל פנים כאשר ידבר איש אל רעהו (שמות ל"ג, יא), נאמר "כי לא יראני האדם וחי" (שמות ל"ג, כ). בדרך זו יש להבין את דרשת רבא:

מפני מה נענש דוד? מפני שקרא לדברי תורה זמירות, שנאמר 'זמירות היו לי חוקיך בבית מגורי' (תהילים קי"ט, נד). אמר לו הקדוש ברוך הוא: דברי תורה שכתוב בהן 'התעיף עיניך בו ואיננו' (משלי כ"ג, ה) אתה קורא אותן זמירות?! הריני מכשילך בדבר שאפילו תינוקות של בית רבן יודעין אותו, דכתיב 'ולבני קהת לא נתן כי עבודת הקודש' וגו' (במדבר ז', ט), ואיהו אתייה בעגלתא [= והוא הביא את הארון בעגלה] (סוטה לה ע"א).

בפרץ עוזא למד דוד שעבודת ה' היא ביראה, והגילה לפניו - ברעדה (על פי תהילים ב', יא), ככתוב "ויִּרָא דוד את ה' ביום ההוא" (שמ"ב ו', ט).

רבו הפירושים על מהות חטאם של בני אהרן, אך המכנה המשותף לרובם הוא ששורש החטא היה יהירות דתית. הלוא לדעת רבי, הפסוק "וגם הכהנים הנִגשים אל ה' יתקדשו פן יפרֹץ בהם ה' " (שמות י"ט, כב) בא במיוחד למנוע את עליית נדב ואביהוא להר סיני (זבחים קטו ע"ב)! המדרש (ויקרא רבה כ י) מתאר את נדב ואביהוא כשחצנים ומאשים אותם בהוראת הלכה בפני רבם. הם היו נסיכים, אשר מגיל צעיר נמנו עם זקני ישראל, אשר זכו לעלות ולראות כביכול את א-לוהי ישראל.[5] לפי התרגום הירושלמי, עליהם נאמר "ויחזו את הא-להים ויאכלו וישתו" (שמות כ"ד, יא),[6] כלומר "היו מסתכלין בו בלב גס מתוך אכילה ושתיה" (לשון רש"י שם). החוויה הדתית הייתה לדידם מובנת מאליה, ומתוך צימאון לא-ל חי פרצו לפני ולפנים ללא צו א-לוהי. ומה יפו דברי הנצי"ב שפירש שהאש הזרה מכוונת כלפי אש אהבת ה': "שנכנסו מאש התלהבות של אהבת ה', ואמרה תורה דאף על גב דאהבת ה' יקרה היא בעיני ה', אבל לא בזה הדרך אשר לא צוה". לפיכך נאמר עליהם "בקרֹבַי אֶקָּדֵש" (ויקרא י', ג), משום שהשתוקקו ליהנות מזיו השכינה. הם קיימו את הכתוב בתהילים "בבית א-להים נהלך ברגש" (תהילים נ"ה, טו), אך נענשו משום שנעלמה מעיניהם אזהרת קהלת "שְמֹר רגלך כאשר תלך אל בית הא-להים" (קהלת ד', ז).

דיני ביאת מקדש הם ביטוי למרחק בין האדם לקונו. בכוחות אנושיים גרידא אי אפשר לראות את פני ה' ולשמשו. על מנת לשרת במקדש נחוץ צו א-לוהי המאפשר את הבלתי-אפשרי. החפץ לבוא למקדש חייב לקיים שורה של תנאים, שהרי ההיתר להיכנס לבית ה' הוא רק על פי דיני התורה. לפי חז"ל, הנסיכים נדב ואביהוא זלזלו בתנאים אלו, בין לפי האומרים שנכנסו שתויי יין ובין לפי הטוענים שנכנסו מחוסרי בגדים.[7]

לאור הנ"ל, יש לשוב ולעיין בסדר הפרשיות בספר ויקרא. פתיחת הספר עוסקת בקרבנות וביכולת האדם להקריבם לפני ה'. לאחר פרשיות הקרבנות מתארת התורה את שבעת ימי המילואים, שמגמתם ותכליתם היא להגיע ליום השמיני - "כי היום ה' נראה אליכם" (ט', ד). נמצא שמתחילת הספר ועד גילוי השכינה ביום השמיני עוסקת התורה רק בפן אחד של החוויה הדתית, דהיינו: האפשרות להתקרב אל ה'.[8] והנה, דווקא בנקודת השיא, בצאת האש מלפני ה' ובאכלה על המזבח לעיני כל העם, חל מהפך: בני אהרן נכנסים אל הקודש ללא צו א-לוהי ומתים מיד. כהרף עין משתנה הכול: לעבודה במקדש יש הלכות, לא כל אחד יכול לשרת; ההתגלות הא-לוהית לאדם כבר אינה מובנת מאליה.

בהקשר זה באות פרשיות הטומאה: להדגיש את הפן השני של החוויה הדתית, ללמדנו על התהום המפרידה בין המציאות האנושית לבין המציאות הא-לוהית. טומאה היא חלק בלתי-נפרד מהמציאות האנושית הסופית. היא מופיעה בלידתו של האדם כמו גם במיתתו, באכילה כבקיום חיי משפחה. האדם, השרוי בטומאה, אינו יכול לבוא אל ה' בלי הלכות הטהרה שהקב"ה מסר לנו. בלי קיום הצו הא-לוהי המטהר, אין ביכולת בני אנוש, שוכני בתי חומר, לבוא אל המלך. "והִזַּרְתֶּם את בני ישראל מטֻמאתם ולא ימֻתו בטֻמאתם בטַמְּאָם את משכני אשר בתוכם" (ט"ו, לא).[9]

בנקודה זו, לאחר פרשיות הטומאה והטהרה, מופיעה פרשת עבודת יום הכיפורים, שבה מזהירה התורה את אהרן שלא לבוא בכל עת אל הקודש, כי אם בענן הקטורת במסגרת עבודת יום הכיפורים.

ביחס למשמעות הקטורת, יש לציין את ביאורו הנפלא של הספורנו בסוף פרשת תצוה, מדוע אין הציווי על עשיית מזבח הקטורת נזכר יחד עם שאר כלי המקדש:

ולא הוזכר זה המזבח עם שאר הכלים בפרשת תרומה, כי לא היתה הכונה בו להשכין הא-ל יתברך בתוכנו, כמו שהיה הענין בשאר הכלים, כאמרו 'ושכנתי בתוכם ככל אשר אני מראה אותך את תבנית המשכן ואת תבנית כל כליו' (שמות כ"ה, ח-ט), גם לא היה ענינו להוריד מראה כבודו בבית, כענין מעשה הקרבנות, כאמרו 'ונועדתי שמה לבני ישראל' (שם כ"ט, מג), וכן העיד משה רבינו באמרו 'זה הדבר אשר צוה ה' תעשו וירא אליכם כבוד ה' ' (ויקרא ט', ו). אבל היה ענין זה המזבח לכבד את הא-ל יתברך אחרי בואו לקבל ברצון עבודת עמו בקרבנות הבקר והערב, ולשחר פניו במנחת קטרת, על דרך 'הבו לה' כבוד שמו שאו מנחה ובאו לפניו' (דה"א ט"ז, כט) (ספורנו על שמות ל', א).

על פי דרכנו נאמר כי עניינם של המשכן ויתר כליו הוא גילוי שכינה לעם ישראל. אבל מזבח הזהב, שעליו מקריבים את הקטורת, מבטא דווקא את התהום המפריד בין השכינה לכנסת ישראל. רק לאחר הציווי על עשיית המשכן וכליו בא הציווי על מזבח הזהב ומכריז "כבוד א-להים הסתר דבר" (משלי כ"ה, ב); ורק במיסוך עשן ענן הקטורת ייראה ה' על הכפורת.[10]

נמצאנו למדים כי שתי פנים לחוויה הדתית: צימאון הנפש לא-ל חי מחד, ומאידך - התודעה "כי לא יראני האדם וחי" (שמות ל"ג, כ). רק אחרי שקלטנו את המסר של פרשיות הטומאה, רק לאחר שהפנמנו את הטעות של בני אהרן, רק משלמדנו על שתי הפנים של החוויה הדתית - רק אז אפשר לחזור ולצוות על הכניסה אל הקודש מבית לפרוכת: "בזאת יבֹא אהרן אל הקדש". לאחר שהתברר שאי אפשר לבוא בכל עת אל הקודש, באה הבשורה שבכל זאת "אֵרָאֶה על הכפֹּרת" - אבל זאת רק על ידי ענן הקטורת.[11]

ב. "כי היום ה' נראה אליכם" - "כי ביום הזה יכפר עליכם לטהר אתכם"

ואולם, נראה שקיים קשר נוסף בין מיתת בני אהרן ועבודת יום הכיפורים. כידוע, יום הכיפורים הוא יום מתן הלוחות השניים, שבו זכו בני ישראל לכפרה על חטא העגל. אמנם נראה שבכך לא תם תהליך הכפרה על העגל. מיד לאחר יום הכיפורים נצטוו בני ישראל על בניית המשכן. התורה (שמות ל"ה, כ-כט) מתארת את ההתלהבות שליוותה את מבצע ההתרמה למלאכת המשכן, עד כדי הבאת יותר מן הדרוש (שם ל"ו, ה-ז). מסתבר שהתלהבות זו נבעה לא רק מצימאון להשראת השכינה אלא גם מרגשי אשמה על עשיית העגל: לבני ישראל, שפירקו את נזמי הזהב שלהם עבור העגל, ניתנה עתה ההזדמנות לנדב את תכשיטיהם למשכן וכליו. עצם ההתעסקות במשכן הייתה אפוא חלק מתהליך התשובה של כלל ישראל על חטא העגל, כפי שמבואר בדברי חז"ל:[12]

כשעשו העגל אמר הקב"ה למשה 'ועתה הניחה לי' וגו' (שמות ל"ב, י). אמר לו: בדוק אותן שיעשו את המשכן. מה כתיב באותו קלקלה 'פרקו נזמי הזהב' (שם ל"ב, ב) ומה הביאו - נזמים, וכשעשו המשכן עשו אותו נדבה, ומה כתיב 'כל נדיב לב הביאו חח ונזם טבעת וכומז' (שם ל"ה, כב), בנזמים חטאו ובנזמים נתרצה להם. ורוח הקדש צווחת על ידי הושע 'והיה במקום אשר יֵאָמֵר להם לא עמי אתם יֵאָמֵר להם בני א-ל חי' (הושע ב', א). אמר משה לפני הקב"ה: כתבת 'כי יגנוב איש שור או שה וטבחו או מכרו חמשה בקר ישלם תחת השור' (שמות כ"א, לז), הרי הביאו חמישה: חח ונזם טבעת עגיל וכומז (שמות רבה מח).

יום השמיני של המילואים, סיום תהליך חנוכת המשכן, הוא, אם כן, גם יום כפרה על חטא העגל. חודשים רבים עמל עם ישראל על מלאכת המשכן, במטרה לזכות שוב בגילוי שכינה מעין מעמד הר סיני (עיין רמב"ן ריש פרשת תרומה), ואכן, ביום השמיני, לאחר שבעת ימי המילואים, מבטיח הקב"ה: "כי היום ה' נראה אליכם" (ט', ד). בני ישראל באים בהתרגשות אל סביבות המשכן ומחכים לבשורה; והמתח הולך ומתגבר, עד שהאש יוצאת מלפני ה': "ויֵרא כבוד ה' אל כל העם, ותצא אש מלפני ה' ותאכל על המזבח את העֹלה ואת החלבים" (ט', כג-כד). היום השמיני למילואים מציין, אם כן, עבור בני ישראל את סופו של תהליך ארוך: תהליך שתחילתו בהסרת עדיים שקיבלו מחורב וסיומו בהשראת השכינה במשכן, ואשר משקף דרמה דתית עמוקה בנפש הקולקטיבית של כנסת ישראל.

אלא שדרמה זו מתרחשת ביתר שאת בנבכי נפשה של דמות אחת, הלוא היא אהרן הכוהן. ללא ספק קיננו בלבו של אהרן, שמילא תפקיד מרכזי בחטא העגל, רגשות עזים של אשמה וחרטה. והנה עתה נקרא הוא למלא את ידו, לשרת בימי המילואים ולכפר על חטא העגל. אהרן, אשר ידו הייתה במעל, אשר פרע את העם לשמצה בקמיהם, הוא שנבחר לשרת ככוהן גדול, כדי שכבוד ה' ישוב וייראה אל עם ישראל.

חז"ל חשו במתח הנפשי של אהרן, ודרשו את הכתוב "ויאמר משה אל אהרן קרב אל המזבח ועשה את חטאתך ואת עֹלתך" (ט', ז) כביטוי לחוסר ביטחון דתי שנבע מחלקו בעשיית העגל:

משל למה הדבר דומה? למלך בשר ודם שנשא אשה, והיתה מתבישת מלפניו, ונכנסה אחותה אצלה, אמר לה: על מה נכנסת לדבר זה אלא שתשמשי את המלך; הגיסי דעתיך ובואי ושמשי את המלך. כך אמר משה לאהרן: אהרן אחי, על מה נתבחרת להיות כוהן גדול אלא שתשרת לפני הקדוש ברוך הוא, הגיס דעתך ובוא ועבוד עבודתך.

ויש אומרים: היה אהרן רואה את המזבח כתבנית שור והיה מתיירא ממנו, ואמר לו משה: אחי, לא ממה שאתה מתיירא ממנו, הגיס דעתך וקרב אליו, לכך נאמר 'קרב אל המזבח' (ספרא פרשת שמיני מכילתא דמילואים).

הרמב"ן נתן הסבר פסיכולוגי למדרש זה:

וטעם דבר זה, כי בעבור שהיה אהרן קדוש ה', ואין בנפשו חטא זולתי מעשה העגל, היה החטא ההוא קבוע לו במחשבתו, כענין שנאמר 'וחטאתי נגדי תמיד' (תהילים נ"א, ה), והיה נדמה לו כאילו צורת העגל שם מעכב בכפרותיו, ולכך אמר לו 'הגס דעתך', שלא יהיה שפל רוח כל כך, שכבר רצה א-להים את מעשיו (רמב"ן על ט', ז).

אמנם גם אחרי שסיים אהרן להקריב את כל הקרבנות ובירך את העם, עדיין לא ירדה השכינה, והיא הופיעה רק כאשר הצטרף אליו משה:

וַיִּשא אהרן את יָדָו אל העם ויברכם וַיֵּרֵד מעשֹת החטאת והעֹלה והשלמים. ויבֹא משה ואהרן אל אהל מועד וַיֵּצאו ויברכו את העם וַיֵּרָא כבוד ה' אל כל העם (ט', כב-כג).

חז"ל ציינו שאהרן הרגיש כי השכינה נמנעה מלהופיע בגלל חלקו בחטא העגל:

'ויבא משה ואהרן אל אהל מועד' - כיון שראה אהרן שקרבו כל הקרבנות ונעשו כל המעשים ולא ירדה שכינה לישראל היה עומד אהרן ומצטער. אמר: יודע אני שכעס עלי המקום, בשבילי לא ירדה שכינה לישראל, כך עשה לי משה אחי שנכנסתי ונתביישתי ולא ירדה שכינה לישראל! מיד נכנס משה עמו ובקשו רחמים וירדה שכינה לישראל, לכך נאמר 'ויבא משה ואהרן אל אהל מועד' (ספרא פרשת שמיני מכילתא דמילואים).

בסופו של דבר, אחרי שמשה הצטרף אל אהרן, ירדה השכינה לישראל. אך מיד אחר כך נהרגו נדב ואביהוא, ולפי אחת הדעות במדרש, הייתה מיתתם עונש לאהרן:[13]

שבתחלה נגזרה גזירה עליו, שנאמר 'ובאהרן התאנף ה' מאד להשמידו' (דברים ט', כ). אמר רבי יהושע דסכנין בשם רבי לוי: אין השמדה אלא כילוי בנים, כמה דאת אמר 'ואשמיד פריו ממעל ושרשיו מתחת' (עמוס ב', ט). כיון שהתפלל משה עליו נמנעה ממנו חצי הגזירה, מתו שנים ונשתיירו שנים, הדא הוא דכתיב 'קח את אהרן ואת בניו אתו' (ויקרא ח', ב) (ויקרא רבה י ה).

ברם, גם אם לא נקבל את דברי המדרש, אי אפשר להתעלם מההשערה שאהרן האשים את עצמו במות ילדיו. תגובתו של אהרן למות בניו - "וַיִּדֹּם אהרן" - תתפרש, אם כן, לא רק כביטוי לאבלות (עיין מועד קטן טו ע"א), אלא גם כצידוק הדין וכקבלת העונש במסגרת תשובתו על חטא העגל. אמנם התורה לא סיפרה הרבה על תשובתו של אהרן, כיצד התגבר על חלקו בחטא העגל וזכה לשוב ולשרת לפני ה' במשרת כהונה גדולה. מכל מקום, בשתי מילים אלו - "וַיִּדֹּם אהרן" - מגלה לנו התורה טפח מן הדרמה שהתחוללה בנפשו; שתי מילים אלו, מעידות הן כשני עדים על אחת מפרשיות התשובה המרשימות ביותר.

ביום השמיני הגיעה אפוא ההתמודדות של אהרן עם חטאו לעצמות חדשות ועמוקות. ואכן, רק אחרי היום השמיני הותר לאהרן להיכנס לפני ולפנים: למרות דמיונם לקרבנות יום הכיפורים, קרבו קרבנות היום השמיני בחוץ;[14] ורק "אחרי מות שני בני אהרן" נאמר "בזאת יבוא אהרן אל הקדש...".

על מנת להיכנס לפני ולפנים חייב אהרן להקריב קרבנות שיכפרו על חטא העגל. שני הקרבנות המרכזיים של סדר עבודת יום הכיפורים, שדמם נזרק בהיכל - הלוא הם פר החטאת של הכוהן הגדול ושעיר החטאת אשר לעם - נראה שנועדו בשורשם לכפר על חטא העגל. שעיר החטאת אשר לעם הוא מן הנשרפים, ואין עוד שעיר הנשרף כדוגמתו מלבד שעיר החטאת שמביא העם על עוון עבודה זרה, המוזכר בפרשת שלח (במדבר ט"ו, כב-כו); וגם קרבן יחיד לא מצינו בין הנשרפים אלא פר חטאת של כוהן גדול ביום הכיפורים ופר חטאת של כוהן משיח (ד', ג-יב). אף בתהליך ההקרבה וזריקת הדם יש דמיון רב בין חטאות יום הכיפורים מחד ובין שעיר עבודה זרה ופר כוהן משיח מאידך.[15] נראה אפוא שקרבנות אלו באים לכפר על חטא העגל: כדי להיכנס לפני ולפנים עבור בני ישראל, צריך אהרן להביא כפרה הן על חלקו בעגל הן על חלקם בו: הוא מצווה להביא שעיר חטאת על העם, שנכשל בשוגג בעבודה זרה; ועליו להביא פר חטאת של כוהן משיח על מנת לכפר על חלקו שלו בחטא.[16]

ג. "והיתה לכם לחֻקת עולם בחדש השביעי בעשור לחדש"

ובכן, יום הכיפורים הוא יום כפרה על חטא העגל לא רק משום שבו ניתנו לוחות שניים, אלא גם מפני שביום זה מצווה אהרן - או הכוהן אשר ימלא את ידו לכהן תחתיו - להקריב פר ושעיר לחטאת ולזרוק את דמם בהיכל, כעין פר חטאת של כוהן משיח ושעיר עבודה זרה. ובזאת בא הכוהן הגדול אל הקודש.

על הקשר בין כניסה זו ובין חטא העגל אומר רב חסדא: "מפני מה אין כהן גדול נכנס בבגדי זהב לפני ולפנים לעבוד עבודה? לפי שאין קטיגור נעשה סניגור" (ראש השנה כו ע"א).[17] דברי רב חסדא ללמדנו באו, שמול כניסת כוהן גדול לקודש הקודשים ניצב חלקו של אהרן בחטא העגל, והכוהן הגדול נכנס לפני ולפנים בבגדי בד בלבד, בהיותו נקי לגמרי מחטא זה.

יום הכיפורים נמצא אפוא בשני קצותיו של תהליך הכפרה על חטא העגל, וביניהם בתווך - היום השמיני למילואים. כמובן, עבור בני ישראל סדר הדברים שונה: ביום הכיפורים של השנה הראשונה לצאתם ממצרים ניתנו לישראל לוחות שניים, והוענקה להם הזדמנות לכפר על העגל בבניית המשכן; וביום השמיני, בסיום תהליך הקמת המשכן, שבה שכינה ושרתה בישראל. ואולם, מנקודת מבטו של אהרן היה היום השמיני יום של התמודדות עם חלקו בחטא העגל, התמודדות שהגיעה לשיאה במיתת שני בניו ובתגובתו החרישית "וַיִּדֹּם אהרן". תגובה זו, שהיא ביטוי לעומק תשובתו של אהרן וקבלת הדין עליו, היא שהובילה ליכולת לכפר על חטא העגל בעדו ובעד ביתו ובעד כל קהל ישראל ולהיתר להיכנס לפני ולפנים. כניסה זו מתקיימת מדי שנה ביום הכיפורים, ובו מתכפרים בני ישראל על כל חטאותיהם לפני ה'.

ד. "מקום שבעלי תשובה עומדין"

ראינו, אם כן, כי דווקא נדב ואביהוא, שלא חטאו בעגל, נהרגו בקרבתם לפני ה'. בני אהרן חשבו כי מגיע להם לראות את פני ה', וביהירותם נכנסו לקודש מבלי להימלך ברבם.[18] הם לא הבינו כי ילוד אישה, ויהא צדיק שבצדיקים וקדוש שבקדושים, אינו בר הכי לתבוע לראות את פני ה' על פי דין. ההיתר להיכנס לפני ולפנים ניתן דווקא לאהרן, שחטא בעגל וחי בתחושה של כישלון והחמצה. חטאו הדיר שינה מעיניו; הוא חש בצורה עמוקה שאין לו שום זכות לראות את פני ה'; ועל כן ידע שהזמנתו להיכנס לפני ולפנים אינה בדין, כי אם ברחמיו וחסדיו של ה' שלאחר שיחטא האדם ויעשה תשובה (על פי ראש השנה יז ע"ב).

לימדנו רבי אבהו: "מקום שבעלי תשובה עומדין צדיקים גמורים אינם עומדין" (ברכות לד ע"ב). צדיקים גמורים, שמעולם לא טעמו טעם חטא, אינם מכירים בחולשות ובמגבלות של המציאות האנושית, ולכן אין הם יכולים לעמוד לפני ה'. מקום זה שמור לבעלי תשובה, שחוו על בשרם את הטומאה האופפת את המציאות האנושית, ויודעים כי הזמנתם לעמוד לפני ה' באה רק בחסד וברחמים.[19] אין קודש הקודשים פתוח לנדב ואביהוא כי אם לאהרן או לכוהן אשר ימלא את ידו לכהן תחתיו[20] ואשר ילבש את בגדי הבד, שלא להזכיר את עגל הזהב.

גם היום, באין לנו מקדש, אין אנו באים לפני ה' בצדקותינו כי אם ברחמיו הרבים. בתודעה עמוקה של כישלון אנו מכריזים "כדלים ורשים דפקנו דלתיך". אנו מבטאים בצורה חדה את מגבלות המציאות האנושית: "הלא כל הגיבורים כאין לפניך ואנשי השם כלא היו וחכמים כבלי מדע ונבונים כבלי השכל כי רוב מעשיהם תוהו וימי חייהם הבל לפניך ומותר האדם מן הבהמה אין כי הכול הבל". בהכנעה גמורה מתפללים ומתחננים אנו שהקב"ה, בכבודו בעצמו כביכול, יטהר אותנו, כמקווה הזה המטהר את הטמאים (משנה סוף יומא), ויקוים בנו מקרא שכתוב "כי ביום הזה יכפר עליכם לטהר אתכם מכל חטאתיכם לפני ה' תטהרו" (ויקרא ט"ז, ל).

 

[1] במאמרו "היום השמיני ויום הכיפורים", מגדים ח, מבליט הרב יואל בן נון את הניגוד בין היום השמיני ובין עבודת יום הכיפורים.

[2] כך כתב הרמב"ן בהקדמתו לספר ויקרא: "ונגרר אחר זה להזכיר המאכלים האסורים בעבור שהם מטמאים, והאוכל או הנוגע בהם בכל קדש לא יגע ואל המקדש לא יבא".

[3] יש לציין שהתהלוכה מבית אבינדב באה בליווי תזמורת - "ודוד וכל בית ישראל משחקים לפני ה' בכל עצי ברושים ובכנרות ובנבלים ובתפים ובמנענעים ובצלצלים" (שמ"ב ו', ה) - בעוד שבהעלאת הארון מבית עובד אדום אין זכר בספר שמואל לתזמורת, ונאמר רק "בתרועה ובקול שופר" (שם, טו). אמנם בדברי הימים מוזכרת התזמורת גם בהעלאת הארון מבית עובד אדום: "וכל ישראל מעלים את ארון ברית ה' בתרועה ובקול שופר ובחצצרות ובמצלתים משמעים בנבלים וכנרות" (דה"א ט"ו, כח). אך שינוי האווירה מורגש גם בדברי הימים, ונראה שגם שם לא נועדה התזמורת לשחק לפני ה' כי אם ללוות את השופר. נראה אפוא שהשמטת התזמורת בספר שמואל באה להבליט את שינוי האווירה בין העלאת הארון מבית אבינדב לבין העלאתו מבית עובד אדום.

[4] אמנם בהעלאת הארון מבית עובד אדום נאמר "ודוד מכרכר בכל עֹז לפני ה' " (שמ"ב ו', יד). אבל עיין ברמב"ם סוף הלכות לולב, שראה בהתנהגות זו ביטוי לאהבת ה' (בניגוד להוללות המתוארת בהלכות יום טוב פ"ו ה"כ).

[5] שמות כ"ד, ט-י; ועיין בפירוש רש"ר הירש על ויקרא י', א.

[6] חז"ל קשרו בין אירוע זה ובין מיתת בני אהרן: "ועוד מן הדא: 'ואל אצילי בני ישראל [לא שלח ידו]' (שמות כ"ד, יא) - אמר רבי פנחס: מכאן שהיו ראויין להשלחת יד. דאמר רבי יהושע: וכי קילורין עלת עמהן מסיני דאת אמר 'ויחזו את הא-להים' (שם)? אלא מלמד שזנו עיניהם מן השכינה: 'ויחזו את הא-להים' כאדם שמביט בחבירו מתוך מאכל ומשתה. ר"י אמר: אכילה ודאי, כמה דאת אמר 'באור פני מלך חיים' (משלי ט"ז, טו). אמר רבי תנחומא: מלמד שפרעו את ראשיהן וגיסו לבם וזנו עיניהם מן השכינה... 'במדבר סיני' (במדבר ג', ד) - אמר רבי מאיר: וכי במדבר סיני מתו? אלא מלמד שמהר סיני נטלו איפופסין שלהם למיתה. משל למלך שהיה משיא בתו ונמצא בשושבינה דבר של שמצה. אמר המלך: אם הורגו אני עכשיו אני מערבב שמחת בתי, אלא למחר שמחתי באה והוא טב בשמחתי ולא בשמחת בתי. כך אמר הקב"ה: אם אני הורגן עכשיו הריני מערבב שמחת בתי, למחר שמחתי באה. בתי זו התורה, הדא הוא דכתיב 'ביום חתונתו וביום שמחת לבו' (שיר השירים ג', יא): 'ביום חתונתו' - זה הר סיני; 'וביום שמחת לבו' - זה אהל מועד" (ויקרא רבה כ י).

[7] נמצא שעוזא בן אבינדב הוא בנם הרוחני של נדב ואביהוא בני אהרן.

[8] כמובן, יש הבדל מהותי בין האדם הקרב אל ה' לבין השכינה היורדת כביכול אל האדם; מכל מקום, לענייננו הדברים דומים.

[9] בדרך זו יש להבין את דברי הרמב"ן: "טעם 'אחרי מות שני בני אהרן', כי מיד כאשר מתו בניו הזהיר את אהרן מן היין ומן השכר שלא ימות. ואמר עוד למשה שיזהיר אותו שלא ימות בקרבתו לפני ה'. והקרוב, שהיו שתי המצות האלה ביום המחרת למיתתם... אבל הקדים הכתוב האזהרות שהזהיר את ישראל שלא ימותו בטומאתם בטמאם את משכני אשר בתוכם, ואחרי כן כתב אזהרת היחיד" (רמב"ן על ט"ז, א).

[10] כך שמעתי מידידי יהודה פרנקל, ודברים דומים מופיעים במאמרו של הרב ברוך קהת (קץ), "וכסה ענן הקטרת", עלון שבות 106.

[11] מעין זאת מצאנו בפרשת קורח, אצל מאתיים וחמישים האיש אשר הקריבו קטורת זרה לפני ה' בסיסמה "כל העדה כֻּלם קדֹשים" (במדבר י"ג, ג). הקרבה זו מזכירה את חטאם של בני אהרן, ומיתתם של מקריבי הקטורת באש שיצאה מאת ה' ותאכל אותם (שם, לה) היא דוגמת מיתת בני אהרן. ומאידך גיסא, המגפה שבאה אחר כך על בני ישראל נעצרה על ידי הקטורת, שהיא שהפרידה בין כבוד ה' לבין העם הקרב אל ה', דוגמת "כי בענן אראה על הכפֹּרת".

[12] מוטיב זה מופיע במדרש פעמים הרבה, ראה למשל שמות רבה מט ב; נא ד,ח.

[13] עיין בגור אריה על דברים ט', כ, המקשה על הסבר זה מן הפסוק "ובנים לא יומתו על אבות" (דברים כ"ד, טז). ועיין אבן-עזרא על דברים י"ג, טז, ובמורה הנבוכים חלק א פרק נד.

[14] זה לשון הרמב"ן (על ט', ג): "והנה קרבן אהרן כקרבנו ביום הכפורים בשוה, וחטאת העם כחטאתם ביום הכפורים, שעיר עזים אחד לחטאת". במסכת יומא לומדת הגמרא דיני קרבנות יום הכיפורים מקרבנות המילואים: "רב אשי אמר: דנין פר לחטאת ואיל לעולה מפר לחטאת ואיל לעולה, לאפוקי ראש השנה ועצרת דתרוייהו עולות נינהו" (יומא ג ע"ב). ועיין מאמרו של הרב יואל בן נון הנזכר בהערה 1.

[15] אמנם יש בקרבנות יום הכיפורים מה שאין בחטאות אלו, שביום הכיפורים נזרק הדם גם בקודש הקודשים.

[16] מכאן שאהרן לא נכשל בעבודה זרה, שהרי כוהן משיח שעבר עבודה זרה בשוגג דינו כדין הדיוט, ומביא עז לחטאת (עיין הלכות שגגות פ"א ה"ד). וכעין זה דייק במשך חכמה (על שמות ל"א, כז).

[17] עיין שם בדברי הסוגיה "חוטא בל יתנאה קא אמרינן", שמהם עולה כי הכוהן הגדול מייצג את אהרן, שחטא בעגל. ועיין ברש"י שם, שפירש באופן אחר.

[18] אולי נבעה זחיחות דעתם מן העובדה שבניגוד לאביהם, הם לא נכשלו בחטא העגל, ועל כן היו לדעתם ראויים יותר למשרת הכהונה הגדולה ולהקרבת הקטורת לפני ה'. עיין ויקרא רבה כ י.

[19] מובן שאין בדברים אלו רמז לאידיאליזציה של החטא, כי אם לאידיאליזציה של התשובה. גם אין בדבריי טענה כנגד צדיקים גמורים, והרי מקרא מלא דיבר הכתוב: "מי יעלה בהר ה' ומי יקום במקום קדשו נקי כפים ובר לבב אשר לא נשא לשוא נפשי ולא נשבע למרמה" (תהילים כ"ד, ג-ד). לא באתי אלא להעיר על תופעת לוואי הנפוצה אצל אדם שמעולם לא מעד ולא טעם טעם כישלון.

[20] בסדר העבודה ("אתה כוננת") כתוב: "תחת אהרן מגזעו יעמוד לשרת לפניך ביום הסליחה". מכאן למד מו"ר הרב יוסף דב סולוביצ'יק זצ"ל שסדר עבודת יום הכיפורים הותר רק לאהרן הכוהן, וכל כוהן גדול המשרת תחתיו נכנס לפני ולפנים בתורת אהרן. על פי דרכנו יש להוסיף כי כוהן גדול נכנס אל הקודש באותה מידה של הכנעה ותחושת תלות ברחמי ה' שבה נכנס אהרן.