פרשת אחרי מות - על עבודת יום הכיפורים במקדש, ועל ההבדל בין חוקים למשפטים

  • הרב שלמה ברין

פרשת אחרי מות

"אנא השם"

וידוי הכהן הגדול ביום הכיפורים נאמר בלשון "אנא". הגמרא לומדת מטבע תחנונים זה ממשה רבנו. בבואו לבקש כפרה על מעשה העגל אומר משה: "... אנא חטא העם הזה חטאה גדולה..."[1] כמו כן, מפרשת עגלה ערופה לומדת הגמרא, כי הכהן הגדול יוסיף ל "אנא" גם פנייה מפורשת לה': "אנא השם", כשם שכל זקני העיר עונים ואומרים: "כפר לעמך ישראל אשר פדית ה'..."[2] השוואת נוסח הוידוי ובקשת הכפרה בין כהן גדול ביום הכיפורים ובין בקשות הכפרה של משה רבנו לאחר חטא העגל, ושל הזקנים אשר בנחל, מצביעה על שינוי בולט ביניהם. בעוד שבהר חורב פונה משה רבנו ומתחנן בלשון "אנא'', הזקנים של עגלה ערופה אינם לומדים ממשה את לשון התחינה, ונמנעים מלומר "אנא". הגמרא דנה בכך ושואלת מדוע לא יאמרו הזקנים "אנא", ולא משיבה. במש"ח[3] מציע תשובה מקורית משלו.

במקום שהאיש המבקש את הכפרה מייחס את הכפרה לעצמו, כתוב "אנא". כדי להבהיר ולהודיע שהכפרה איננה אוטומאטית ולא בידי אדם היא מסורה, וכי היא תלויה בריצוי ופיוס: 'וטעמא, ...לשלול יכולת הכפרה מן האיש, ולהראות כי הוא [מבקש] ברחמים ותחנונים, ואין תפילתו קבע לאמור שהשם יתברך מחויב למלאות רצון בקשתו, כתוב "אנא" בתחנונים. לכן, בחורב שמשה אמר "אולי אכפרה" [ו]ייחס הכפרה לעצמו, [כתוב] ב"אנא", בלשון תחנונים.' לעומת זאת, בפרשת עגלה ערופה הזקנים תולים במפורש את הכפרה בידי שמים: "כפר לעמך ישראל אשר פדית ה'...", לכן אין צורך ב"אנא".

בעבודת הכהן הגדול ביום הכיפורים המתוארת בפרשתינו אומרת התורה מספר פעמים: "וכפר בעדו ובעד ביתו", ונראה הדבר כאילו בידו לכפר והכפרה מיוחסת אליו. מרכזיותו של הכהן הגדול בכפרת העם והמקדש בסדר העבודה, עלולה ליצור רושם מוטעה כאילו הכפרה נתונה בכוחו. לכן, בכל וידוייו ביום הכיפורים, מתוודה הכהן הגדול בלשון "אנא", למען דעת כי רק תפילה של ריצוי ותחנונים תועיל לקבל כפרת שמים.[4]

בין בית ראשון לבית שני - על עבודת יום הכיפורים ועבודת הפסח

במש"ח[5] מגלה את תשומת לבנו לדבר מעניין. עם כל מרכזיותה, חשיבותה ועוצמתה של עבודת יום הכיפורים במקדש, אין לה איזכור מפורש בדברי הנביאים בימי בית ראשון. לעומת זאת, עבודת קרבן הפסח מוזכרת בדברי הנביאים יותר מפעם אחת,[6] והלא דבר הוא! לבמש"ח פתרונים: ביום הכיפורים נשארו ישראל בבתיהם ובמושבותיהם, 'ותענית יום אחד בשנה אינו פלא'. זאת ועוד, את עבודת יום הכיפורים 'היה עושה כהן גדול לבדו במקדש, והוא מצווה פרטית ככל המצוות.' הגם שעבודת יום הכיפורים במקדש כוללת את כפרת העם,[7] במש"ח רואה את עבודת הכהן הגדול במקדש כמצווה פרטית המוטלת עליו ולא על שאר ישראל.[8] כל ישראל נשארים במקומם, איש איש מתענה בביתו ביום שהמאפיין העיקרי שלו הוא התענית, והוא מנותק למעשה מעבודת המקדש. ביום זה לא התפתח רגש לאומי או חברתי מיוחד, על כן הנביאים לא הזכירוהו. 'לא כן פסח, שכל ישראל יצאו מבתיהם, והקריבו אלפי רבבות פסחים' במקדש, ואכלוהו בירושלים. כשכולם ביחד נוטלים חלק פעיל בעבודה באכילת הקרבן. כאן מתעצם הרגש הלאומי הקולקטיבי הישראלי, ובא לידי ביטוי חוזר ונשנה בדברי הנביאים.

בימי בית שני מתחוללת תפנית ועבודת יום הכיפורים במקדש תופסת מקום מרכזי. הנבואה פסקה מישראל, והמחסור בה יצר מצב רוחני חדש 'שהיו רעבים לדבר ה'.'[9] 'רק בעבודת כהן גדול לפני ולפנים זכו להשגה קרובה לנבואה'.[10] הרעב להשגת א-לקים עליונה המתרחשת במקדש אחת בשנה ביום הכיפורים, מניע את הגדולים בישראל לבוא אל המקדש לראות את פניו של הכהן הגדול. 'לכן באו מכל מקום הגדולים לראות פני כהן גדול ולשמוע דבר ה'- זו נבואה. וזה אמת וצדק.' לדעתו של המש"ח, השגת א-לקים ודבקות עליונה, כוננה את מקומו של הרגש הלאומי בסדר העבודה של יום הכיפורים בימי הבית השני. האם רחוק לומר שתודעה לאומית ורגש לאומי חזק נותר ביום הכיפורים עד ימינו?

בין חוקים למשפטים

"את משפטי תעשו ואת חוקתי תשמרו ללכת בהם, אני ה' א-להיכם. ושמרתם את חוקתי ואת משפטי. אשר יעשה אותם האדם וחי בהם."[11] הפסוק הראשון פותח בציווי על עשיית המשפט ואחר כך על שמירת החוקים ללכת בהם. לעומת זאת, הפסוק השני מזהיר תחילה על שמירת החוקים ואחר כך על המשפטים. ולא עוד, אלא שהפסוק השני חותם "וחי בהם"

מה שלא נאמר בפסוק הראשון. בדרכו ליישב את פשר השינויים מניח בהמש"ח מספר הנחות יסוד שיש בהן חידוש.

'האומה בכללה, תכליתה שיתנהגו עלפי דרכי התורה, וה' יהיה א-לקיהם. כי אין ה' מייחד את שמו על הפרטי. כי הפרטי בלא צירוף כללי אינו תכליתי כלל.' כאן קבע המש"ח כי השכינה שורה על האומה וה' שוכן בציון ובכלל ישראל ולא באדם מישראל.[12]

ידועה ההבחנה שבין מצוות בעניינים הדתיים הנקראות כאן "חוקים", לבין כללים ותקנות הקבועים בשכל האנושי הנוגעים לחברה, משטר וקיום מדיני, הנקראים כאן "משפטים". בהמש"ח טוען כי את אלה האחרונים, מתקשה העם לקיים כחברה לאומית, בעוד שקל לה לאומה להיזהר דווקא במצוות וענייני הדת: 'והנה האומה בכללה נקל אצלה להיות נזהר בחוקים, המה דברים הדתיים, מלהיות נזהר במשפטים, המה הנימוסיים והמשטר חוקות הקבועים בשכל ובהנהגה הנכונה. וכישלונה של ירושלים יוכיח, שהוכיחן הנביא: "מי בקש זאת מידכם רמוס חצרי ...ועתה מרצחים. כספך היה לסיגים וכו'.."[13] פסוקי הפרק מדברים בעד עצמם ומוכיחים את טענת המש"ח: 'הרי בחוקים היו נזהרים ומקיימים כל מצוות הדתיות, רק במשפטים היו סוררים.'

כל זאת ביחס לחברה ולאומה. אולם ביחס ליחיד מישראל, מתהפך סולם הקושי: 'אולם יחיד הפרטי לו לבדו נקל להיות זהיר במשפטים, שמשיגים מצד השכל ומצד הנימוס.' כראיה לכך, מביא המש"ח את מצוות כיבוד אב ואם, 'שהיא מושגת מצד השכל הישר בלא ציווי דתי...ומורא וכיבוד אב המה מצד הנימוס והשכל וכמעט שאין זה בגדר מצווה, רק בגדרי משפט.'[14] כך גם מעידים דברי הלל לגר המתגייר על קלות השגת משפטי השכל: "דעלך סני לחברך לא תעביד, זוהי כל התורה כולה ואידך פירושה הוא זיל גמור".[15] זאת ועוד, אין התורה יכולה לגדור את הרבים בסייגים על דבר המשפט שבין אדם לחברו, משום שכל וויתור שלא כדין גורם עול למוותר ורווח מיותר למי שמוותרים לו. אולם, בכל הנוגע למערכת החוקים בענייני הדת, קיימים גדרים וסייגים. כמו שניות לעריות, הוספה מחול על הקודש, שביתה מטורח העבודה בשבת ועוד.

לעומת זאת, היחיד מישראל והאדם הפרטי, נדרשים לעיתים לוותר מממונם בעבור הזולת. כמו איוב שוויתר משלו,[16] והציווי לנהוג לפנים משורת הדין.[17]

לאחר שסידר בהמש"ח את טיעוניו המבחינים בין ציבור ליחידים ובין חוקים למשפטים, מאיר ר' מאיר שמחה את הכתובים: 'ובזה הכתובים מאירים, שמתחילה מדבר על כלליות האומה,[18] ולכן אמר "את משפטי תעשו", שזה צריך להזהיר קודם אצל הכל, שבזה יפרצו תחילה.[19] "ואת חוקתי תשמרו", שבזה יעשו סייגים וגדרים.[20] "ללכת בהם", [כמו] להתקיים בהם.' כך מוסבר הפסוק הראשון ביחס לציבור ולכלל. כעת דורש המש"ח את הפסוק השני המתייחס לפרט: 'ואחר זה הזהיר הפרטי, "ושמרתם את חוקתי", שזה נגד השכל וצריך להזהירו קודם.[21] "ואת משפטי", שיעשה בהם היחיד סייגים[22] "אשר יעשה אותם האדם וחי בהם", שיקנה חיי עלמא [עולם הבא], שיפה קורת רוח בעולם הבא יותר מכל חיי העולם הזה.'[23] חיי העולם הבא שנאמרו בפסוק הם דווקא ביחיד, על פי המש"ח

הדורש את פסוק ה כולו ביחיד. לכן "וחי בהם" נאמר רק בפסוק השני ולא בפסוק שלפניו, המתייחס לציבור. שהרי בציבור ובאומה התכלית היא בעולם הזה דווקא: 'מה שאין כן בהכלל, התכלית באומה בעולם הזה כאשר האריכו הקדמונים.'



[1] שמות לב לא, ובגמרא יומא לז ע"א: "ומניין שבאנא? נאמר כאן כפרה, ונאמר להלן בחורב כפרה. (שמות לב ל) מה להלן באנא, אף כאן באנא."

[2] דברים כא ח. וראה הגמרא ביומא שם.

[3] מש"ח ויקרא טז ו.

[4] ראה רמב"ם הלכות עבודת יום הכיפורים פרק ג' יא: "ואחר כך אומר תפילה ותחינה ורנה ובקשה כפי מה שהוא רגיל."

[5] מש"ח ויקרא טז לד.

[6] ראה למשל ביהושע ה י, דברי הימים ב' ל טו-יח, ושם לה א, וכן מלכים ב כא-כג. וראה גם עזרא ו יט-כב, בימי בית שני.

[7] ויקרא טז יז: "...וכפר בעדו ובעד ביתו ובעד כל קהל ישראל." וכן שם כא: "והתודה עליו את כל עוונות בני ישראל", וכן שם כד: "וכפר בעדו ובעד העם".

[8] חידוש גדול חידש רבנו כאן. במיוחד אם שני השעירים באים מקרבנות הציבור.וראה בספר המצוות עשין מט" "היא שצונו".

[9] על פי הפסוק הידוע בעמוס ח יא, וראה בגמרא שבת קלח ע"ב: "דבר ה' זו נבואה", וברש"י

[10] במש"ח מפנה לגמרא סוטה לג ע"א ולברכות ז ע"א, עיין שם.

[11]ויקרא יח ד-ה.

[12] ראה מש"ח במדבר יט כ: "כן האומה הישראלית היא גיף אחד מעון לרוח הא-לקי ומשכן קדשו ושוכן על כל איש ישראלי בפרט."

[13] ישעיהו א וראה שם בפסוקי הפרק.

[14] המש"ח מאריך להוכיח את אופייה המיוחד של מצוות כיבוד אב ואם ומתבסס, בין השאר על דברי הירושלמי קידושין א ז ע"ש ובדברי המש"ח.

[15] שבת לא ע"א

[16] ראה בבא בתרא טו ע"ב

[17] במש"ח מציין בהקשר זה את הפסוק במשלי, ב כ: "למען תלך בדרך טובים." הרב קופרמן בהערתו, מפנה לדרשת הגמרא בבא מציעא פג ע"א ע"ש.

[18] פסוק ב: "דבר אל בני ישראל"

[19] שהרי הקושי העיקרי לציבור האומה הוא בקיום ענייני המשפט.

[20] תשמרו, כמו משמרת למשמרתי. כגדר השומרת.

[21] על פי העיקרון שעל הקשה יותר מזהיר תחילה, כשם שבציבור הזהיר תחילה על משפטי השכל שמתקשה הציבור לקיימם.

[22] "ושמרתם" מוסב על החוקים, "ושמרתם את חוקתי", ועל משפטי היחיד "ואת משפטי".

[23] אבות ד יז