פרשת אמור - מרחב וזמן

  • הרב חנוך וקסמן

פרשת אמור - מרחב וזמן / הרב חנוך וקסמן

א

לכאורה עוסקת פרשת אמור, כרוב ספר ויקרא, בדיני כהונה, קדושה, קרבנות, טומאה וטהרה וכיוצא באלה. הפרשה פותחת בדיני הקדושה האישית של הכוהנים (כ"א, א-טו); היא ממשיכה ברשימת המומים הפוסלים את הכוהנים מעבודות מסוימות (שם, טז-כד); לאחר מכן באים דיני אכילת הקודשים (כ"ב, א-טז); ואחריהם המומים הפוסלים בהמה להקרבה (שם, יז-לג). אלא שכאן, באמצע הפרשה, משתנה הנושא באופן חד:

וַיְדַבֵּר ה' אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר: דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם: מוֹעֲדֵי ה' אֲשֶׁר תִּקְרְאוּ אֹתָם מִקְרָאֵי קֹדֶשׁ, אֵלֶּה הֵם מוֹעֲדָי (כ"ג, א-ב).

זהו פסוק הפתיחה של פרשת המועדות: הפרשה הארוכה, הממצה והמקיפה ביותר המתארת, לאחר אזכור קצר של השבת, את החגים השונים על פי סדרם הכרונולוגי. מכאן בוקעת ועולה שאלה ברורה, שבמינוח החז"לי של סמיכות פרשיות נוכל לנסחה כך: למה נסמכה פרשת המועדות לדיני הכוהנים, הקדושה והמומים? במילים אחרות: מדוע מיקמה התורה את פרשת המועדות דווקא כאן, באמצע פרשת אמור?

בהקשר הרחב יותר מתייחסת השאלה למיקומה של פרשת המועדות בספר ויקרא בכלל. רוב האזכורים של החגים בתורה באים בהקשר של דינים והלכות המתארים את תוכנן של הבריתות שכרת ה' עם ישראל (ראה שמות כ"ג, א-יט; ל"ד, י-כו; דברים י"ד, כב - ט"ז, יז); החגים קשורים למערכת היחסים ההיסטורית בין הקב"ה וישראל. מערכת היחסים הזו היא אכן הנושא של חומשי שמות, במדבר ודברים, או לפחות רעיון יסוד בהם, אך היא אינה באה לידי ביטוי בספר ויקרא. מדוע, אם כן, מופיעים החגים בספר ויקרא?

ב

גם אבן-עזרא וגם רמב"ן נתנו דעתם לבעיית מיקומה של פרשת המועדות. לשיטתם, המפתח לביאור הקושי נמצא בפסוק המופיע לקראת סוף הפרשה, בסיכומה הראשון:

אֵלֶּה מוֹעֲדֵי ה' אֲשֶׁר תִּקְרְאוּ אֹתָם מִקְרָאֵי קֹדֶשׁ, לְהַקְרִיב אִשֶּׁה לַה': עֹלָה וּמִנְחָה זֶבַח וּנְסָכִים, דְּבַר יוֹם בְּיוֹמוֹ (כ"ג, לז).

כפי הנראה, המיוחד בחגים הוא היותם מועד להקרבת "אִשֶּׁה לַה' ": קרבנות, העולים באש לקב"ה. ואכן, הביטוי "וְהִקְרַבְתֶּם אִשֶּׁה לַה' " או ביטויים דומים מופיעים ביחס לכל חג וחג (שם, ח, יג, יח, כה, כז, לו).

לאור זאת נראה שקרבנות המועדים הם הבסיס למיקומו של מחזור החגים בפרשתנו. כפי שראינו, הפרשה פותחת בדינים הנוגעים לכוהנים, לקדושה ולקרבנות. דינים אלו מסודרים על פי דגם של א-ב-א-ב - קדושה-מומים-קדושה-מומים - ועל פי דגם זה מציבה התורה בחלק הרביעי של הפרשה (כ"ב, יז-לג) את דיני המומים הפוסלים את הקרבן יחד עם כמה דינים נוספים הקשורים לכשרות הקרבנות. לפי אבן-עזרא ורמב"ן, אזכור הקרבנות הוא הזדמנות טבעית לעבור לפרשת המועדות - הזמנים המיוחדים להקרבת קרבן לה'. ראיית פרשת המועדות כפרשה שעניינה בקרבנות מבארת אפוא את מיקומה הספציפי בפרשתנו, כמו גם את ההקשר הרחב יותר של מיקומה בספר ויקרא: ספר ויקרא אולי איננו המקום לתאר ברית היסטורית, אך זהו ללא ספק המקום הראוי לצוות על קרבנות ועל עבודת המקדש.

ואולם, בהצעתם של אבן-עזרא ורמב"ן יש קשיים בולטים. ראשית, פירוט מחזור החגים והמועדים נפתח בציווי על השבת (כ"ג, א-ג), שאינו כולל שום התייחסות ל"אִשֶּׁה". לפי פירושם הדבר תמוה: כיצד ייתכן שדווקא בקטע הפותח את רשימת המועדים הקבועים להקרבה חסר ההדגש הלשוני והענייני של הרשימה כולה?! על מנת להתגבר על הקושי הזה טוען רמב"ן, תוך התפתלות פרשנית מסוימת, שהשבת איננה בגדר "מועד". אלא שקביעה זו, גם אם היא נראית נכונה במבט ראשון, עומדת בסתירה לרצף הפסוקים, שבהם מופיע הציווי על השבת (שם, ג) מיד אחרי ההכרזה "אֵלֶּה הֵם מוֹעֲדָי" (שם, ב).

יתר על כן: אם אכן הנושא העיקרי של פרשת המועדות הוא קרבנות החגים, כי אז ראוי היה לפרט בה את הקרבנות השונים של כל חג וחג. דא עקא, שפרטים אלו מופיעים רק ביחס למועד השלישי שברשימה - הרצף שבין הנפת העומר לבין יום הבאת המנחה החדשה (שם, ט-כב) - והתורה אינה מפרטת כלל אילו קרבנות יש להביא בשאר המועדים. הבעיה מתחדדת למקרא פרקים כ"ח-כ"ט בספר במדבר. פרק כ"ח פותח:

וַיְדַבֵּר ה' אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר: צַו אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם: אֶת קָרְבָּנִי לַחְמִי לְאִשַּׁי, רֵיחַ נִיחֹחִי, תִּשְׁמְרוּ לְהַקְרִיב לִי בְּמוֹעֲדוֹ (במדבר כ"ח, א-ב).

אחרי פתיחה זו מפרטת התורה את דיני קרבן התמיד (שם, ד-ח), מוסף שבת (שם, ט-י), מוסף ראש חודש (שם, יא-טו) ויתר קרבנות המוספים של כל אחד מן המועדים במחזור חגי השנה (שם כ"ח, טז - כ"ט, לט). הווה אומר: הפרשה המונה את קרבנות המועדים איננה נמצאת בספר ויקרא אלא דווקא בספר במדבר; פרקים כ"ח-כ"ט בבמדבר, ולא פרק כ"ג בויקרא, הם פרקי המוספים!

קודם שנחזור לבעיית המיקום, הבה נתבונן בקושי נוסף העולה מפרשת המועדות. כפי שציינו לעיל, פרק כ"ג בספר ויקרא הוא רק אחד מבין אזכורים רבים של החגים בתורה. והנה, מתברר שרבים מן האזכורים הללו באים בהקשר של מה שאפשר לכנות 'נאמנות' לה' ו'מסירות' לעבודתו, והם מתמקדים בעיקר במצוַת העלייה לרגל. כך, למשל, מוזכרים שלושת הרגלים בפרק כ"ג של ספר שמות (שמות כ"ג, יד-יז) מיד אחרי האיסור להזכיר שם אלוהים אחרים (שם, יג); וכחלק מן ההתמסרות לעבודתו מצווה הקב"ה "שָׁלֹשׁ רְגָלִים תָּחֹג לִי בַּשָּׁנָה... וְלֹא יֵרָאוּ פָנַי רֵיקָם... שָׁלֹשׁ פְּעָמִים בַּשָּנָה יֵרָאֶה כָּל זְכוּרְךָ אֶל פְּנֵי הָאָדֹן ה' " (שם, יד-יז). בדומה לכך מזכיר פרק ל"ד בספר שמות את החגים (שמות ל"ד, יז-כד) מיד אחרי האיסור לעבוד "אֱלֹהֵי מַסֵּכָה", המסכם דיון רחב בסכנותיה של עבודת האלילים (שם, יא-טז), ואף שם נתון הדגש לחיוב "לֵרָאוֹת אֶת פְּנֵי ה' " (שם, כ, כג, כד). ולבסוף, בפרק ט"ז של ספר דברים, באזכור האחרון של הרגלים בתורה (דברים ט"ז, א-יז), מתייחסת התורה שש פעמים ל"מָּקוֹם אֲשֶׁר יִבְחַר ה' אֱ-לֹהֶיךָ לְשַׁכֵּן שְׁמוֹ" (שם, ב, ו, ז, יא, טו, טז), חוזרת על חובת העלייה לרגל ועל האיסור לבוא בידיים ריקות (שם, טז-יז), ומעלה שוב ושוב את עניין זכירת יציאת מצרים והמחויבות של עם ישראל כלפי ה' הנובעת ממנה (שם, א, ג, ו, יב).

לאור כל זאת היינו מצפים שגם פרשת המועדות -ההתייחסות הארוכה והמקיפה ביותר בתורה לנושא החגים והמועדים - תדגיש את הנאמנות לה', את חובת העלייה לרגל וכיוצא באלו. ואולם, להפתעתנו הפרק איננו מזכיר כלל את החיוב לעלות לבית המקדש או את האיסור להיראות את פני ה' ריקם. מסתבר כי כשם שעיקר עניינה של פרשת המועדות איננו בקרבנות, כך גם אין עניינה בחובת העלייה לרגל ובציווי להיראות לפני ה' במקדש. מהו, אם כן, הלוז של פרשת המועדות שבחומש ויקרא? אם אין החגים מוזכרים בה לשם תיאור קרבנותיהם, ואף לא כדי לצוות על העלייה לרגל כביטוי של התמסרות לעבודת ה' - לשם מה הוזכרו?

ד

הבה נחזור עתה לפתיחת השיעור. כפי שראינו, התורה פותחת את פרשת המועדות של ספר ויקרא במילים:

וַיְדַבֵּר ה' אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר: דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם: מוֹעֲדֵי ה' אֲשֶׁר תִּקְרְאוּ אֹתָם מִקְרָאֵי קֹדֶשׁ, אֵלֶּה הֵם מוֹעֲדָי (כ"ג, א-ב).

המושגים 'מועד' ו'קודש' כבר מוכרים לנו מספר שמות ומספר ויקרא; למעשה, פעמים רבות הם מופיעים יחד בהקשר של המשכן - אוהל מועד. כך, למשל, אומרת התורה בתארה את סדרי קרבן התמיד ואת קידוש המשכן:

עֹלַת תָּמִיד לְדֹרֹתֵיכֶם, פֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד לִפְנֵי ה', אֲשֶׁר אִוָּעֵד לָכֶם שָׁמָּה לְדַבֵּר אֵלֶיךָ שָׁם. וְנֹעַדְתִּי שָׁמָּה לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל וְנִקְדַּשׁ בִּכְבֹדִי. וְקִדַּשְׁתִּי אֶת אֹהֶל מוֹעֵד... וְשָׁכַנְתִּי בְּתוֹךְ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְהָיִיתִי לָהֶם לֵא-לֹהִים (שמות כ"ט, מב-מה).

את היחס בין המושגים ניתן לתאר כך: ה' משרה את שכינתו במשכן ובכך מקדש אותו; והמשכן מהווה אמצעי להיוועד עם ה', להתקשר עם הקב"ה. לשון אחר: בקדושה - ובהקשר זה: במקום הקדוש - נמצאת ההזדמנות להיפגש עם ה'.

המונח מועד כפי שהוא מופיע בפרשת המועדות - במשמעות של חג, יום מקודש או זמן קבוע - בא מאותו שורש של המילה היוועדות (השורש וע"ד). המפגש עם הקדושה, עם ה', מתרחש לא רק במקום קבוע - באוהל מועד - אלא גם בזמן קבוע: בחגים ובמועדים. המועדים הם "מקראי קֹדש": יש להכריז על קדושתם (כ"ג, א, ד). כשם שישראל נפגשים עם ה' במקום הקודש, כך נפגשים הם עמו בזמן, בקדושת המועדים. ה' נוכח לא רק במרחב אלא גם בזמן.

ראיה לקשר שבין מועד והיוועדות נמצאת באחת ההיקרויות הראשונות של השורש וע"ד במקרא. בהוכיחו את שרה ואת אברהם על צחוקה של שרה למשמע הבשורה על הולדת בנה אומר ה' כי לא ייפלא ממנו דבר וחוזר על הבשורה בזו הלשון: "לַמּוֹעֵד אָשׁוּב אֵלֶיךָ כָּעֵת חַיָּה וּלְשָׂרָה בֵן" (בראשית י"ח, יד). ה' נוכח לא רק במרחב אלא גם בזמן.

עתה, משעמדנו על מושג קדושת הזמן ועל רעיון המפגש עם ה' בממד הזמן כרעיון היסודי של פרשת המועדות וכחידוש העולה ממנה, נוכל לפתור את הקשיים שהעלינו. כעת כבר אין לתמוה על השמטתה של מצוַת העלייה לרגל מן הפרשה, שהרי קדושת המקום ומרכזיותו של המשכן אינם במוקד הפרשה הזו.

גם מיקומה של פרשת המועדות באמצע פרשת אמור שוב אינו מעורר קושי. הפִּסקה הרביעית בפרשה, דיני המומים הפוסלים את הקרבן, מסתיימת באופן חגיגי:

וּשְׁמַרְתֶּם מִצְו‍ֹתַי וַעֲשִׂיתֶם אֹתָם, אֲנִי ה'; וְלֹא תְחַלְּלוּ אֶת שֵׁם קָדְשִׁי, וְנִקְדַּשְׁתִּי בְּתוֹךְ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל; אֲנִי ה' מְקַדִּשְׁכֶם, הַמּוֹצִיא אֶתְכֶם מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם לִהְיוֹת לָכֶם לֵא-לֹהִים, אֲנִי ה' (כ"ג, לא-לג).

ומיד אחרי הסיכום הקצר הזה, הכורך יחדיו את הקב"ה, עַם ישראל ומושג הקדושה, מציבה התורה את פרשת המועדות, שאף בה כרוכים הקב"ה, עַם ישראל ומושג הקדושה.

ולבסוף, אף אין אנו צריכים לתהות עוד על מיקומה של פרשת המועדות בספר ויקרא. עיקר עניינו של ספר ויקרא הוא במפגש עם ה'. התחומים המעשיים השונים שבהם עוסק הספר - הכוהנים, הקרבנות, הלכות הקודשים, טומאה וטהרה, הלכות ביאת מקדש וכל כיוצא באלו - כולם ניצבים על המישור המהותי של מושג הקדושה; חומש ויקרא מתאר את התנאים למפגש עם ה' ואת פרטי המפגש הזה. בתוך המסגרת הזאת משתבצת היטב פרשת המועדות: הפרשה הדנה במפגש עם ה' בממד הזמן.

לעיון נוסף

א. קרא שוב את כ"ג, א-ד. האם השבת היא מועד? עיין ברש"י, ברמב"ן (כ"ג, ב) ובאברבנאל ושקול את השאלה שנית. אם השבת אינה מועד - מדוע היא מוזכרת בכ"ג, ג? הבחן בין הגישה שעולה באברבנאל ושעלתה בשיעור ובין גישתם של רש"י ורמב"ן ביחס לשאלה זו.

ב. עיין בביאוריהם של ספורנו (כ"ג, ב-ג) ושל אברבנאל למיקומה של פרשת המועדות. כיצד מפרש ספורנו את הביטוי "מקראי קֹדש"? כיצד משפיע הדבר על שאלת מיקום הפרשה? הנגד הסבר זה לביאורו של אברבנאל ולהסבר שעלה בשיעור.

ג. קרא את כ"ג, ט-כב לאור כ"ג, א-לח: במה שונה תיאור חג השבועות מתיאור יתר המועדים? מנה לפחות שני הבדלים בולטים. קרא את כ"ג, לט-מד ונסה למצוא מכנה משותף לתיאור 'השני' של סוכות ולתיאור חג השבועות. האם יש מכנה משותף תאולוגי לכ"ג, מג ולנושאים העולים בכ"ג, ט-כב?

ד. קרא את כ"ג, יא ואת כ"ג, טו-טז. עיין ברש"י וברמב"ן על כ"ג, יא. נסח את שני ביאוריו של רמב"ן לביטוי "ממחרת השבת". עד כמה חזק הטיעון היסודי שמאמצים רש"י ורמב"ן? לאור ההקשר הכולל של הפרשה (בעיקר כ"ג, א-לז), האם ניתן לייחס את המילה "שבת" ליום הראשון של חג המצות? מדוע חייב חג השבועות לחול בתאריך קבוע? האם דברינו בשיעור תומכים בתפיסה של תאריך קבוע? (להרחבת הדיון בסוגיה מרתקת זו עיין באבן-עזרא ובאברבנאל.)