פרשת אמנון ותמר (חלק א)

  • הרב אמנון בזק
פרק י"ג (1) / פרשת אמנון ותמר (חלק א)
 
א. תָּמָר אֲחוֹת אַבְשָׁלֹם אָחִי
פרשת אמנון ותמר היא פרשה קשה עד מאוד: פרשת אונס בתוך ביתו של דוד, שסופה בשפיכות דמים. אין ספק שזוהי הצרה הראשונה בסדרת הצרות שנוחתות על דוד לאחר פרשת בת שבע, ושיש זיקה רעיונית בין שתי הפרשיות. וזה לשון הרד"ק בפירושו לפרקנו (פס' טו):
וזה המעשה היה עונש דוד על מעשה בת שבע ואוריה, שבעונש ההוא נעשית בביתו זימה הבאה לידי חרב, לקיים מה שאמר לו הנביא לֹא תָסוּר חֶרֶב מִבֵּיתְךָ (י"ב, י), וכן בדבר אבשלום זימה וחרב, הכול מידה כנגד מידה.[1]
קודם שניכנס לפרטי הפרשה, עלינו לדון בשאלה העומדת ברקע (מומלץ לקרוא כעת את פס' א–כב): מה היה היחס המשפחתי בין אמנון ותמר?
תמר מוצגת בפרק כ"אֲחוֹת אַבְשָׁלֹם" (פס' ד, וכן בפס' א, כ, כב, לב), אך גם כאחות אמנון (פס' ב, ה, ו, י, יב, כ). לכאורה ניתן לומר שתמר היא אחותו של אבשלום מאב ומאם (אמו של אבשלום הייתה מעכה בת תלמַי מלך גשור, כמסופר לעיל ג', ג), ואילו אמנון היה אחיה מאב בלבד (אמו של אמנון הייתה אחינועם היזרעאלית, ראה שם, ב). אלא שלוּ כך היו הדברים, הייתה תמר אסורה על אמנון כדין אחות מאב (ויקרא י"ח, ט; כ', יז; דברים כ"ז, כב), ואילו מפשט דבריה "דַּבֶּר נָא אֶל הַמֶּלֶךְ כִּי לֹא יִמְנָעֵנִי מִמֶּךָּ" (פס' יג)[2] משתמע שאמנון היה יכול לשאתה לאישה.
חז"ל יישבו את הבעיה בקביעה "תמר בת יפת תואר היתה" (סנהדרין כא ע"א). מאחר שלרוב הדעות ביאה ראשונה של יפת תואר הותרה בגיותה, לא היה לתמר – שנולדה לפי דעה זו מביאה ראשונה – מעמד של בת ישראל, ולכן הייתה מותרת לאמנון (וכן פירשו רש"י, רד"ק ורלב"ג בפרקנו). אך כבר העיר אברבנאל:
וכפי הפשט והסברא הישרה הדעת הזה רחוק הוא ממני והשכל לא יסבלהו, כי עם היות שנודה ששכב דוד עם מעכה קודם שנתגיירה, מה שלא נזכר בכתוב ואינו ראוי למלך בוטח בה' כמוהו, כי אם שתתגייר אליו ראשונה... הנה עם כל זה אחרי שילדה מעכה את בתו לדוד בהיותה כבר גיורת יהודית, איך יהיה הבדל בינה לבין אבשלום? שניהם היו בני דוד, שניהם היו ממעכה, שניהם נולדו בהיותה גיורת ואשת המלך, ואיך נאמר שהיא לפי שנתעברה אמה ממנה יום או יומיים קודם שתתגייר שתהיה מותרת לאמנון אחיה? ומה שאמרו (קידושין סח ע"ב) שאין הבן הבא מן השפחה ומן הגויה נקרא בן ישראל, זה אמת בהיות אמה שפחה או גויה, אבל אם נתעברה שעה אחת קודם שתתגייר ונתגיירה, וילדה הבן או הבת בקדושה ובטהרה, הייטב בעיני ה' שנדין אותה כגויה ונתיר את ערוותה, והבן הנולד ביהדות ייקרא גוי?!
דברי אברבנאל כשלעצמם מחודשים עד מאוד, שכן מחלוקתו עם חז"ל נוגעת לא רק לענייני אגדה ופרשנות אלא גם לענייני הלכה. מכל מקום, קושיותיו במישור הפרשני ברורות ועומדות כשלעצמן.
אברבנאל עצמו מעדיף לומר שתמר אכן נולדה ממעכה אחר שנתגיירה, ועל כן הייתה אסורה על אמנון כדין אחות מאב. משום כך נאלץ אברבנאל לפרש שדברי תמר "כִּי לֹא יִמְנָעֵנִי מִמֶּךָּ" היו בגדר "תנחומין של הבל... ורצתה לדחותו בקש". הדוחק בפירושו ברור: קשה מאוד להניח שתמר הייתה משתמשת בנימוק גרוע כל כך לשכנע את אמנון שלא לאנסה. יתרה מזאת, מהמשך הסיפור נראה שלאחר שנאנסה, הייתה תמר מעוניינת שאמנון יישאנה לאישה, וכאן כבר לא ניתן לומר שמדובר ב"תנחומין של הבל".
על כן נראה שהכיוון הפשוט בביאור הפרשה הוא על פי דרכם של התוספות על הסוגיה בסנהדרין שם[3] ופירושו של רבנו ישעיה לפרקנו, שתמר לא הייתה בתו של דוד כלל, אלא אחות אבשלום מאם בלבד, ולא היה כל קשר דם בינה ובין אמנון.[4] כך משתמע גם מדברי אמנון "אֶת תָּמָר אֲחוֹת אַבְשָׁלֹם אָחִי אֲנִי אֹהֵב" (פס' ד). ושמא לכך גם רומז הכתוב "וּלְאַבְשָׁלוֹם בֶּן דָּוִד אָחוֹת יָפָה וּשְׁמָהּ תָּמָר וַיֶּאֱהָבֶהָ אַמְנוֹן בֶּן דָּוִד" (פס' א), רוצה לומר: אבשלום ואמנון היו בני דוד, ולא תמר. לפי כיוון זה, כינוי תמר "אחות" ביחס לאמנון בא לאו דווקא במשמעות של קִרבה ביולוגית, אלא הוא מציין קִרבה פורמלית, שהרי שניהם היו תחת חסותו של דוד.[5]
ב. העצה
(א) וַיְהִי אַחֲרֵי כֵן וּלְאַבְשָׁלוֹם בֶּן דָּוִד אָחוֹת יָפָה וּשְׁמָהּ תָּמָר וַיֶּאֱהָבֶהָ אַמְנוֹן בֶּן דָּוִד: (ב) וַיֵּצֶר לְאַמְנוֹן לְהִתְחַלּוֹת[6] בַּעֲבוּר תָּמָר אֲחֹתוֹ כִּי בְתוּלָה הִיא[7] וַיִּפָּלֵא בְּעֵינֵי אַמְנוֹן לַעֲשׂוֹת לָהּ מְאוּמָה: (ג) וּלְאַמְנוֹן רֵעַ וּשְׁמוֹ יוֹנָדָב בֶּן שִׁמְעָה אֲחִי דָוִד וְיוֹנָדָב אִישׁ חָכָם מְאֹד: (ד) וַיֹּאמֶר לוֹ מַדּוּעַ אַתָּה כָּכָה דַּל בֶּן הַמֶּלֶךְ בַּבֹּקֶר בַּבֹּקֶר[8] הֲלוֹא תַּגִּיד לִי וַיֹּאמֶר לוֹ אַמְנוֹן אֶת תָּמָר אֲחוֹת אַבְשָׁלֹם אָחִי אֲנִי אֹהֵב: (ה) וַיֹּאמֶר לוֹ יְהוֹנָדָב שְׁכַב עַל מִשְׁכָּבְךָ וְהִתְחָל וּבָא אָבִיךָ לִרְאוֹתֶךָ וְאָמַרְתָּ אֵלָיו תָּבֹא נָא תָמָר אֲחוֹתִי וְתַבְרֵנִי לֶחֶם וְעָשְׂתָה לְעֵינַי אֶת הַבִּרְיָה לְמַעַן אֲשֶׁר אֶרְאֶה וְאָכַלְתִּי מִיָּדָהּ:
מן הכתובים נראה שאמנון לא היה מעוניין לשאת את תמר לאישה. ה'אהבה' שהפסוקים מדברים עליה איננה נובעת מרגשות רומנטיים, אלא מיצריו של אמנון כלפי תמר היפה.[9] הוא במצוקה משום שהוא מעוניין לספק את יצרו, אך נראה שתמר לא הייתה מעוניינת בקשר מסוג זה. על כן חלה אמנון מרוב צער, והתקשה למצוא לעצמו מוצא.
לעזרתו נחלץ בן דודו, יונדב בן שמעה. יונדב מתואר כאן בתואר החריג "אִישׁ חָכָם מְאֹד", תואר שלא ניתן לשום איש אחר במקרא. חכמתו של יונדב ניכרת כבר בהבחנה שמשהו מעיק מאוד על אמנון, אך גם בתכנית המתוחכמת שהוא מציע לרעו. תכניתו של יונדב מיוסדת על כמה דברים:
א.  התחזותו של אמנון לחולה מסירה ממנו את החשדות, שהרי מי יעלה בדעתו שבראשו של חולה תשוש כוח מתרוצצות מחשבות זימה?
ב.  יונדב אומר לאמנון לבקש מדוד "תָּבֹא נָא תָמָר אֲחוֹתִי"; הדגשת הקשר המשפחתי נועדה אף היא לטשטש את המניע האמתי של אמנון.
ג.   הבקשה שתמר תבוא "וְתַבְרֵנִי[10] לֶחֶם" (כהצעת יונדב) מוזרה, ותתקבל בהבנה רק אם תיחשב כקפריזה של חולה, שמצבו מעורר אמפתיה.
ג.   לוּ הפנה אמנון את הבקשה ישירות לתמר, אפשר שהייתה מסרבת; שילובו של דוד בעניין מנע ממנה כל אפשרות לסרב.
ודווקא משום כך נשאלת השאלה: אם היה יונדב חכם כל כך, כיצד לא חזה את מה שהתרחש בסוף? כלום לא הכיר היטב את אבשלום? וכי לא יכול היה להעלות בדעתו שהלה לא יעבור בשתיקה על אונס אחותו?
דומה שמבחינתו של יונדב העצה אכן הסתיימה בנקודה זו, והוא לא העלה בדעתו את מה שאמנון עתיד לעשות. מסתבר שיונדב רק ביקש ליצור סיטואציה שבה יוכל אמנון לפנות אל תמר ולפתותה לדבר עברה, בלא כוונות נישואין, אך לא הייתה לו שום כוונה שאמנון יפגע בה ויבוא עליה שלא מרצונה.[11] ייתכן שהבדל זה מתבטא גם בשינוי שבין הצעת יונדב "וְתַבְרֵנִי לֶחֶם", שלה אופי סתמי לחלוטין, ובין הצגתה בפי אמנון, "וּתְלַבֵּב לְעֵינַי שְׁתֵּי לְבִבוֹת וְאֶבְרֶה מִיָּדָהּ". בניסוחו של אמנון יש היבט אישי יותר, בשני מובנים: ראשית, אמנון מבקש "שְׁתֵּי לְבִבוֹת", דהיינו מנות לשני אנשים – לו ולתמר; שנית, למילה "לְבִבוֹת" מצד עצמה יש קונוטציה אינטימית, כמו בפסוק "לִבַּבְתִּנִי אֲחֹתִי כַלָּה לִבַּבְתִּנִי בְּאַחַת מֵעֵינַיִךְ" (שיר השירים ד', ט) (פסוק שאכן מקבל משמעות מיוחדת על רקע פרקנו). אמנון לא היה מסוגל להתאפק, ורמז כבר בשלב זה למטרתו האמתית.[12]
בתחילה התכנית פועלת כמתוכנן, ואמנון מצליח להביא את תמר אל חדרו ביחידות:
(ו) וַיִּשְׁכַּב אַמְנוֹן וַיִּתְחָל וַיָּבֹא הַמֶּלֶךְ לִרְאֹתוֹ וַיֹּאמֶר אַמְנוֹן אֶל הַמֶּלֶךְ תָּבוֹא נָא תָּמָר אֲחֹתִי וּתְלַבֵּב לְעֵינַי שְׁתֵּי לְבִבוֹת וְאֶבְרֶה מִיָּדָהּ: (ז) וַיִּשְׁלַח דָּוִד אֶל תָּמָר הַבַּיְתָה לֵאמֹר לְכִי נָא בֵּית אַמְנוֹן אָחִיךְ וַעֲשִׂי לוֹ הַבִּרְיָה: (ח) וַתֵּלֶךְ תָּמָר בֵּית אַמְנוֹן אָחִיהָ וְהוּא שֹׁכֵב וַתִּקַּח אֶת הַבָּצֵק וַתָּלָשׁ וַתְּלַבֵּב לְעֵינָיו וַתְּבַשֵּׁל אֶת הַלְּבִבוֹת: (ט) וַתִּקַּח אֶת הַמַּשְׂרֵת[13] וַתִּצֹק לְפָנָיו וַיְמָאֵן לֶאֱכוֹל וַיֹּאמֶר אַמְנוֹן הוֹצִיאוּ כָל אִישׁ מֵעָלַי וַיֵּצְאוּ כָל אִישׁ מֵעָלָיו: (י) וַיֹּאמֶר אַמְנוֹן אֶל תָּמָר הָבִיאִי הַבִּרְיָה הַחֶדֶר וְאֶבְרֶה מִיָּדֵךְ וַתִּקַּח תָּמָר אֶת הַלְּבִבוֹת אֲשֶׁר עָשָׂתָה וַתָּבֵא לְאַמְנוֹן אָחִיהָ הֶחָדְרָה:
אלא שבשלב זה סבלנותו של אמנון פוקעת. במקום לנסות לפתות את תמר, הוא אוחז בה בכוח ומציב בפניה דרישה:
(יא) וַתַּגֵּשׁ אֵלָיו לֶאֱכֹל וַיַּחֲזֶק בָּהּ וַיֹּאמֶר לָהּ בּוֹאִי שִׁכְבִי עִמִּי אֲחוֹתִי:
ג. אַל, אָחִי
תמר מתחננת אל אמנון שיימנע מלבצע בה את זממו:
(יב) וַתֹּאמֶר לוֹ אַל אָחִי אַל תְּעַנֵּנִי כִּי לֹא יֵעָשֶׂה כֵן בְּיִשְׂרָאֵל אַל תַּעֲשֵׂה אֶת הַנְּבָלָה הַזֹּאת: (יג) וַאֲנִי אָנָה אוֹלִיךְ אֶת חֶרְפָּתִי וְאַתָּה תִּהְיֶה כְּאַחַד הַנְּבָלִים בְּיִשְׂרָאֵל וְעַתָּה דַּבֶּר נָא אֶל הַמֶּלֶךְ כִּי לֹא יִמְנָעֵנִי מִמֶּךָּ: (יד) וְלֹא אָבָה לִשְׁמֹעַ בְּקוֹלָהּ וַיֶּחֱזַק מִמֶּנָּה וַיְעַנֶּהָ וַיִּשְׁכַּב אֹתָהּ:
דבריה של תמר פונים לשני מישורים נפרדים אצל אמנון. מצד אחד היא משתמשת באמצעים רגשיים:
1.   תמר חוזרת שלוש פעמים על המילה "אַל": "אַל אָחִי אַל תְּעַנֵּנִי כִּי לֹא יֵעָשֶׂה כֵן בְּיִשְׂרָאֵל אַל תַּעֲשֵׂה אֶת הַנְּבָלָה הַזֹּאת" (פס' יב).
2.   היא פונה אל אמנון במילה "אָחִי" כדי להסב את תשומת לבו לקִרבה המשפחתית שביניהם.
3.   ולבסוף היא מוסיפה גם נימה מתחננת: "דַּבֶּר נָא אֶל הַמֶּלֶךְ".
מלבד זאת פונה תמר גם אל ההיגיון הפשוט, ומונה בפני אמנון ארבע טענות שונות כנגד המעשה:
א.  "כִּי לֹא יֵעָשֶׂה כֵן בְּיִשְׂרָאֵל אַל תַּעֲשֵׂה אֶת הַנְּבָלָה הַזֹּאת". הביטוי 'עשיית נבלה בישראל' מוסב כמעט בכל מקום במקרא[14] על חטאי עריות. תמר טוענת כלפי אמנון שהוא עומד לעשות מעשה אשר לא ייעשה.
ב.  "וַאֲנִי אָנָה אוֹלִיךְ אֶת חֶרְפָּתִי". תמר מנסה לעורר את רחמיו של אמנון על מצבה אם יאנוס אותה: תיגרם לה 'חרפה' – התוצאה של מעשה נבלה[15] – והיא לא תוכל להינשא לאיש.
ג.   "וְאַתָּה תִּהְיֶה כְּאַחַד הַנְּבָלִים בְּיִשְׂרָאֵל". גם אם חומרת המעשה כשלעצמה אינה מרתיעה את אמנון, המעשה יזיק אף לו – הוא ייחשב נבל.
ד.  תמר גם מציעה הצעה חלופית: "וְעַתָּה דַּבֶּר נָא אֶל הַמֶּלֶךְ כִּי לֹא יִמְנָעֵנִי מִמֶּךָּ". על משמעותה המעשית של הצעה זו הרחבנו לעיל.
אבל אמנון אינו מוכן להקשיב לתמר ולטענותיה ההגיוניות:
(יד) וְלֹא אָבָה לִשְׁמֹעַ בְּקוֹלָהּ וַיֶּחֱזַק מִמֶּנָּה וַיְעַנֶּהָ וַיִּשְׁכַּב אֹתָהּ:
בשיעור הבא נראה כי במעשה הנורא הזה רשעותו של אמנון רק מתחילה.
 
*
**********************************************************
*
* * * * * * * * * *
*
*
*
*
*
כל הזכויות שמורות לישיבת הר עציון ולרב אמנון בזק, תש"ע
עורך: בעז קלוש
*******************************************************
בית המדרש הווירטואלי
מיסודו של
The Israel Koschitzky Virtual Beit Midrash
האתר בעברית: http://www.etzion.org.il/vbm
האתר באנגלית:     http://www.vbm-torah.org
 
משרדי בית המדרש הווירטואלי: 02-9937300 שלוחה 5
 
לביטול רישום לשיעור:
* * * * * * * * * *
*
*
*
*
*
*
**********************************************************
*
 
 
 

[1]   השורש שכ"ב מופיע שש פעמים בתיאור חטאו של דוד בפרק י"א ושש פעמים בפרשת אמנון ותמר בפרק י"ג.
[2]   וכן מהמשך דבריה בפס' טז "אַל אוֹדֹת הָרָעָה הַגְּדוֹלָה הַזֹּאת מֵאַחֶרֶת אֲשֶׁר עָשִׂיתָ עִמִּי לְשַׁלְּחֵנִי", וכפי שיבואר בשיעור הבא.
[3]   התוספות מבקשים ליישב את הסיפור גם עם הדעה המובאת בירושלמי (ובה הלך גם רש"י בפירושו למסכת קידושין) שלא הותרה ביאה ראשונה בגיותה.
[4]   לפי זה, אין צורך לומר שמעכה הייתה אשת יפת תואר, ומסתבר יותר שנישואיה לדוד היו נישואים פוליטיים רגילים של מלך עם בת מלך שכן. לאור יופיים של ילדיה, אבשלום ותמר, יש להניח שגם מעכה הצטיינה ביופייה.
[5]   וראה דה"א ג', ט: "כֹּל בְּנֵי דָוִיד מִלְּבַד בְּנֵי פִילַגְשִׁים וְתָמָר אֲחוֹתָם".
[6]   "עד שהיה נראה חולה מרוב חשקו בה" (רד"ק).
[7]   מדוע צוין כאן שתמר בתולה? לדעת רש"י, זהו מצג להמשך הפסוק – "וַיִּפָּלֵא בְּעֵינֵי אַמְנוֹן לַעֲשׂוֹת לָהּ מְאוּמָה": מאחר שהייתה בתולה, לא הרבתה תמר לצאת מביתה. אבל רד"ק הציע שזהו הסבר למצב שאליו הגיע אמנון: "לפיכך חָשק בה חֶשק יותר חזק".
[8]   "כי בלילה היתה מחשבתו עליה והיה ער בעבורה, ובבקר היו לו פנים רעים" (רד"ק).
[9]   א. הדבר מוכח, בין היתר, מן המסופר בהמשך: "וַיִּשְׂנָאֶהָ אַמְנוֹן שִׂנְאָה גְּדוֹלָה מְאֹד כִּי גְדוֹלָה הַשִּׂנְאָה אֲשֶׁר שְׂנֵאָהּ מֵאַהֲבָה אֲשֶׁר אֲהֵבָהּ".
     ב. דבר זה מחזק את ההקבלה לפרשת דוד ובת שבע, שנבעה אף היא מדחף יצרי כלפי בת שבע, שהייתה טובת מראה מאוד (י"א, ב), ולא מרצון לשאתה לאישה, וכפי שהדגשנו בשיעורים 23 ו-25.
[10]  לשון 'ברייה' מיוחדת לספר שמואל, ומשמעה: אכילה של אדם השרוי במצוקה נפשית וגופנית. כך נאמר על דוד הן לאחר מות אבנר ("וַיָּבֹא כָל הָעָם לְהַבְרוֹת אֶת דָּוִד לֶחֶם" – ג', לה) הן בשעת צומו לפני מות הילד מבת שבע ("וְלֹא בָרָא אִתָּם לָחֶם" – שם י"ב, יז).
[11]  את הטענה הזאת ניתן להוכיח מתגובתו הקרירה של יונדב על מות אמנון 'רעו' בהמשך הפרשה: "וַיַּעַן יוֹנָדָב בֶּן שִׁמְעָה אֲחִי דָוִד וַיֹּאמֶר אַל יֹאמַר אֲדֹנִי אֵת כָּל הַנְּעָרִים בְּנֵי הַמֶּלֶךְ הֵמִיתוּ כִּי אַמְנוֹן לְבַדּוֹ מֵת כִּי עַל פִּי אַבְשָׁלוֹם הָיְתָה שׂוּמָה מִיּוֹם עַנֹּתוֹ אֵת תָּמָר אֲחֹתוֹ. וְעַתָּה אַל יָשֵׂם אֲדֹנִי הַמֶּלֶךְ אֶל לִבּוֹ דָּבָר לֵאמֹר כָּל בְּנֵי הַמֶּלֶךְ מֵתוּ כִּי אַמְנוֹן לְבַדּוֹ מֵת" (להלן פס' לב–לג). מִפנה זה ביחסו של יונדב לאמנון יובן, אם אכן סטה אמנון מעצתו של יונדב.
[12]  ואכן, כשדוד שולח את תמר אל אמנון, אין הוא מזכיר את עניין שתי הלביבות, אלא אומר: "לְכִי נָא בֵּית אַמְנוֹן אָחִיךְ וַעֲשִׂי לוֹ הַבִּרְיָה". מכאן ניתן להסיק שדוד אולי חש שלא בנוח עם בקשתו של אמנון, ואף על פי כן לא נמנע מלשלוח אליו את תמר.
[13]  המפרשים כתבו ש"מַשְׂרֵת" היא מחבת.
[14]  עיין למשל בראשית ל"ד, ז; דברים כ"ב, כא; שופטים כ', ו, י; ירמיה כ"ט, כג.
[15]  "חֶרְפַּת נָבָל אַל תְּשִׂימֵנִי" (תהילים ל"ט, ט); "זְכֹר חֶרְפָּתְךָ מִנִּי נָבָל כָּל הַיּוֹם" (תהילים ע"ד, כב); וייתכן שכך דרש דוד לאחר מות נבל הכרמלי – "בָּרוּךְ ה' אֲשֶׁר רָב אֶת רִיב חֶרְפָּתִי מִיַּד נָבָל" (שמ"א כ"ה, לט).