פרשת בא - חג הפסח

  • הרב מאיר שפיגלמן

פרשת בא

זכירת יציאת מצרים

"והיה היום הזה לכם לזכרון, וחגֹתם אתו חג לה', לדֹרֹתיכם חֻקת עולם תחָגֻהו". (שמות י"ב, יד)

התורה מצווה עלינו לחוג לעולם את היום שבו יצאנו ממצרים. מתי עלינו לחוג חג זה? מתברר, כי התשובה לשאלה זו בפרשיות שונות היא שונה. בחלק מהפרשיות מתוארך חג הפסח ע"פ התאריך שבו הוא חל (י"ד או ט"ו בניסן), ובחלק מהפרשיות - ע"פ העונה (ב"חודש האביב")[1].

השוני בין שתי ההגדרות האלו בולט בפסוקים המצווים על עשיית הפסח שבספר דברים:

"שמור את חדש האביב, ועשית פסח לה' א-לוהיך, כי בחֹדש האביב הוציאך ה' א-לוהיך ממצרים לילה".(דברים ט"ז, א)

התורה מצווה לשמור את "חודש האביב", ומדגישה דווקא את העונה, ולא את החודש, שבה יצאו בני ישראל ממצרים. בדומה לכך, נאמר שה' הוציא אותנו ממצרים בלילה, ויש לזבוח את הפסח "בערב, כבוא השמש, מועד צאתך ממצרים" (דברים ט"ז, ו). מפסוקים אלו עולה הרושם שאין חשיבות לתאריך המדוייק של היציאה ממצרים, אך יש חשיבות לזמן המדוייק שלו. תופעה דומה מצאנו בסוף פרשתנו, בפרשת "קדש לי" (שמות י"ג, א-י): "היום אתם יֹצאים, בחֹדש האביב". לשם השוואה, בפרשת קרבנות המועדים שבפנחס (במדבר כ"ח, טז-כה), התורה מתייחסת ל"חמִשָה עשר יום לחֹדש הזה". ניתן להבחין, אם כן, בשתי זוויות ראייה של אותו החג: זווית התאריך, וזווית העונה.

כדי להבין את תיארוכו הכפול של חג הפסח, עלינו לעיין בבעיה נוספת. כבר חז"ל עמדו על כך שפסח מצרים לא נהג שבעה ימים, אלא יום אחד בלבד. פרשת החודש, שבה נצטוו ישראל על הפסח לראשונה, מורכבת משלושה חלקים:

א. "החֹדש הזה לכם ראש חדשים" - לקיחת השה והזאת הדם על המשקוף והמזוזות

ב. "ועברתי בארץ מצרים בלילה הזה" - מכת הבכורות.

ג. "והיה היום הזה לכם לזכרון... שבעת ימים מצות תאכלו" - ציווי על אכילת המצות ואיסור אכילת חמץ.

לדעת חז"ל, סופה של פרשת החודש (החלק השלישי של הפרשה) לא נאמר על הפסח שעשו בני ישראל במצרים לפני יציאתם לחירות, אלא על חג הפסח הנוהג לדורות. ואכן, הבחנה זו מתבקשת מפשט הכתובים. הקב"ה אומר למשה שיש לזכור את היום שבו יצאו בני ישראל ממצרים, ומייד לאחר מכן מפרט את דיני חג הפסח שיחוג לדורות:

"והיה היום הזה לכם לזכרון, וחגֹתם אתו חג לה' לדֹרֹתיכם חֻקת עולם תחָגֻהוּ: שבעת ימים מצות תאכלו... וביום הראשון מקרא קדש וביום השביעי מקרא קדש יהיה לכם... ושמרתם את המצות, כי בעצם היום הזה הוצאתי את צבאותיכם מארץ מצרים, ושמרתם את היום הזה לדֹרֹתיכם חֻקת עולם... שבעת ימים שאֹר לא ימצא בבתיכם... כל מחמצת לא תאכלו, בכל מושבֹתיכם תאכלו מצות". (שמות י"ב, יד-כ)

ואכן, כאשר משה מודיע לבני ישראל את דברי ה' אליו, הוא אינו מתאר להם את צורת עשיית הפסח לדורות, אלא רק את הציווי על לקיחת השה וטבילת המשקוף בדם (שמות י"ב, כא-כח). הציווי על פסח דורות נאמר לבני ישראל רק לאחר יציאת מצרים, בפרשת "קדש לי" (שמות י"ג, ג-י).

לאור הבנתנו, מתעוררת שאלה פשוטה: מדוע שילבה התורה בפרשת החודש, שנאמרה בעיקרה לפני היציאה ממצרים, פסוקים שנאמרו למעשה רק לאחר היציאה?

פסח מצרים ופסח דורות

כפי שציינו, נראה שהקב"ה ציווה את משה על פסח דורות רק לאחר יציאת מצרים, וכל פסוקי פסח הדורות שבפרשת החודש לא נאמרו במקום שנכתבו בו. לפי הבנה זו, בני ישראל לא נצטוו במצרים על איסורי החמץ ("בל יראה" ו"בל ימצא"), אלא על עשיית המצה בלבד.

אם אכן נסביר כך, נוכל לתרץ קושייה ידועה על איסור החמץ. נהוג לנמק את איסור החמץ בכך ש"לא הספיק בצקם של אבותינו להחמיץ". אולם בפרשתנו, רואים אנו במפורש שבני ישראל נצטוו לראשונה על איסור החמץ בפסח בפרשת החודש, עוד לפני שיצאו ממצרים! לדברינו, אין בכך שום קושי: בני ישראל נצטוו במצרים רק לאכול מצה ("ומצות על מרֹרים יאכלֻהוּ"), אך לא נצטוו כלל על איסור החמץ. ואכן, יש בכך היגיון רב: ביום הפסח, כאשר הקב"ה הגן על בתיהם של בני ישראל, נצטוו ישראל להפוך את הבתים שהם גרים בהם למזבחות. לכן הם נצטוו לתת מדם השה על משקוף הבית, כשם שנותנים דמים על המזבח. אכילת הפסח מקבילה לאכילת קרבנות תודה, וכשם שקרבן תודה טעון מצות - כך אף הפסח של דור היציאה ממצרים נאכל על מצות ומרורים[2]. לכן, אין מקום לאסור על בני ישראל של אותו הדור לאכול חמץ[3]. איסור החמץ הוא מאוחר יותר, ונוהג בפסח דורות בלבד, כיוון שהבצק של יוצאי מצרים לא הספיק להחמיץ עד שנגלה עליהם הקב"ה וגאלם.

לאור הסברנו, השאלה ששאלנו רק הופכת לקשה יותר: אם הקב"ה ציווה את משה על פסח דורות לאחר היציאה ממצרים, מדוע התורה כתבה את הציווי בפרשת החודש, לפני היציאה[4]?!

אורכו של חג הפסח

כדי לענות על השאלה שהצגנו, נעסוק בשאלה שלכאורה אינה צריכה להידון כלל: מהו אורכו של חג הפסח[5]? בספר דברים, התורה מנמקת את איסור אכילת החמץ בכך שאסור לאכול חמץ על קרבן הפסח במשך שבעה ימים. ברור מכך שאכילת הפסח נמשכת - מבחינה רעיונית - שבעה ימים תמימים[6]. מצד שני, חז"ל מלמדים אותנו שקריעת ים סוף אירעה ביום השביעי לאחר היציאה ממצרים, וחג הפסח נמשך שבעה ימים כיוון שהוא כולל את שבעת ימי תהליך היציאה ממצרים, החל ממכת הבכורות ועד לקריעת ים סוף[7]. התורה, אם כן, מנמקת את אורך חג הפסח בנימוק כפול: בשל קרבן הפסח, ובשל היציאה ממצרים.

שני הפנים שגילינו בחג הפסח מקרינים גם על תיארוך החג. כפי שראינו, התורה מתארכת את חג הפסח בשני אופנים: לפי תאריך, ולפי עונה. בני ישראל הם המקדשים את הזמנים ואת החודשים, ולכן התאריך הוא "זמן ארצי", שהקב"ה - כביכול - אינו שותף לו. עונות השנה ועונות היום הם זמנים קבועים, שאין לבני האדם כל השפעה עליהם, ולכן העונות הם "תאריכים שמימיים", המתאימים לזווית הראייה של הקב"ה.

פרשת החודש פותחת בעובדה שעם ישראל הוא זה שקובע את המועדים. באותה פרשה, מתוארך חג הפסח לי"ד בניסן, כדי להצביע על עולמם של בני ישראל, הקובעים את חודש ניסן לראשון לחודשי השנה. מזווית הראיה של הקב"ה, אין משמעות - כביכול - לחודשים הנקבעים בידי אדם, אלא רק לעונות השנה, הקבועות וקיימות מיום בריאת העולם. התיארוך הכפול של חג הפסח רומז, אפוא, לשתי זוויות ראייה: לזווית הראייה של ישראל היוצאים ממצרים, המקדשים את החודשים, ולזווית הראייה של הקב"ה, המוציא אותם מעבדות לחרות. שני החגים הללו חלים באותו המועד, אך לא באותו הזמן: חג הפסח של ישראל חל בחודש ניסן, ואילו חג הפסח של הקב"ה חל בחודש האביב.

כעת נשוב לשאלה ששאלנו: מדוע כתבה התורה את הציווי על פסח דורות באמצע פרשת החודש, לפני היציאה ממצרים? התשובה לכך היא שהתורה רצתה לקשר בין פרשת החודש לבין קביעת חג המצות לתאריכים ט"ו עד כ"א בניסן. פרשת "קדש לי", שגם בה מתואר חג הפסח, מתארת אותו מזווית הראייה של הקב"ה, ולכן מתארכת את חג הפסח ל"חודש האביב"[8]. ציוויי המועדות שבפרשת פנחס מתייחסים לקרבנות ולמשכן, ולכן נאמר בה "תאריכים ארציים", האופייניים לפרשיות המצוות על התנהגותם של בני ישראל. וכך גם בפרשת המועדות שבספר ויקרא, כאשר התורה מצווה על המצוות מנקודת מבטם של בני ישראל ("אלה מועדי ה' אשר תקראו אותם מקראי קודש"), חג הפסח מתוארך ע"פ יום וחודש.

לאור דברינו, נוסיף ונסביר נקודה נוספת. אם נקרא בעיון את פרקים י"ב וי"ג, נגלה שהתורה מצווה להתחיל לחוג את חג הפסח בשני מועדים שונים: מפרק י"ב עולה שיש לחוג את פסח הדורות כבר מהשנה הבאה, ואילו בפרק י"ג נאמר: "והיה כי תבֹאו אל הארץ אשר יתן ה' לכם כאשר דבר ושמרתם את העבֹדה הזאת". האם יש לחוג את פסח מייד, או רק עם הכניסה לארץ ישראל?

לדברינו לעיל, שתי התשובות נכונות. מנקודת מבטם של בני ישראל - המתוארת בפרק י"ב - יציאת מצרים התחילה כאשר פרעה גירש אותם, והסתיימה בקריעת ים סוף, לאחר שפרעה מוגר באופן סופי. מנקודת מבטו של הקב"ה, לעומת זאת, יציאת מצרים רק החלה. סופו של התהליך, שהחל ביציאת מצרים והמשיך למרגלות הר סיני, היה רק לאחר שבני ישראל נכנסו לארץ ישראל. רק אז - לאחר ארבעים שנה - הסתיים התהליך שעליו הובטח משה בפרשת "וארא", לאחר שליחתו אל פרעה:

"והוצאתי אתכם מתחת סִבלֹת מצרים, והצלתי אתכם מעבֹדתם, וגאלתי אתכם בזרוע נטויה ובִשפטים גדֹלים, ולקחתי אתכם לי לעם..., והבאתי אתכם אל הארץ... ונתתי אֹתה לכם מורשה, אני ה'". (שמות ז', ו-ח)

 
 

[1] אין כוונתנו לתאריך בשנת החמה לעומת התאריך בשנת הלבנה. התורה יכלה לצוות לשמור את היום ע"פ התאריך המדוייק בשנת החמה, ולא להסתפק בציון עונה - "חודש האביב" - בלבד.

[2] גם זמן האכילה של הפסח ושל קרבן התודה הוא זהה: קרבן תודה נאכל ליום ולילה, וקרבן הפסח נאכל באותו הלילה (שהרי ברור שאי אפשר לאכול את הפסח ביום, לפני היציאה ממצרים).

[3] אמנם, ניתן היה לומר שהיות והבית כולו תפקד כמזבח - אסור היה להחזיק בו חמץ, כשם שאסור להעלות חמץ על המזבח.

[4] למעשה, ישנה פרשה נוספת שמיקומה בפרשתנו אינו תואם את זמנה: פרשת "זאת חוקת הפסח, כל בן נכר לא יאכל בו" (שמות י"ב, מג-נ) נכתבה לאחר היציאה ממצרים, אך נראה שהיא נאמרה למשה לפני היציאה. במסגרת זו, לא נוכל להרחיב בשאלה מדוע התהפכו שתי הפרשיות הללו. נציין רק שהתורה מתארת את יציאת מצרים פעמיים: בראשונה - פרעה מגרש אותם (שמות י"ב, ל-לו), ואחר כך - הקב"ה מוציא אותם (שמות י"ב, נא). נראה, שפרשת "זאת חוקת הפסח", המצויה בין שתי התיאורים של יציאת מצרים, שייכת רק להוצאת בני ישראל ממצרים ע"י הקב"ה, ולא לגירושם ממצרים ע"י פרעה. כדי להדגיש כפילות זו, התורה פותחת בצורה דומה את פרשת החודש ואת פרשת "זאת חוקת הפסח": "ויאמר ה' אל משה ו[אל] אהרן". פתיחה זו מיוחדת בשני דברים: בדיבור לשני המנהיגים - למשה ולאהרן, וכן בשימוש בתיאור "ויאמר ה'" במקום "וידבר ה'". נוסף על כך, שתי הפרשיות גם מסתיימות בצורה דומה: "ויעשו בני ישראל, כאשר צוה ה' את משה ואהרן כן עשו".

[5] לאורך המאמר כולו, אנו מתעלמים מההבדל שבין חג הפסח לחג המצות. וראה גם בהערה 7.

[6] בדומה לפעולות אחרות הממשיכות שבעה ימים: שבעת ימי המילואים, שבעת ימי הטהרה של זב, וכו'. ואכמ"ל.

[7] כפי שצויין לעיל, איננו מבחינים בין חג הפסח, הנחוג בי"ד בניסן, לבין חג המצות, הנחוג בט"ו בו. במקום אחר, אי"ה, נסביר ששני החגים אכן נמשכים שבעה ימים, אך חג הפסח מתחיל בי"ד, וחג המצות מתחיל בט"ו.

[8] לכן פרשייה זו נאמרה רק לאחר פס' נא, המתאר את יציאת מצרים מנקודת מבטו של הקב"ה.