דילוג לתוכן העיקרי

בא | גדולתו של משה וקורבן פסח

הרב שלמה ברין
23.01.2018
קובץ טקסט

האיש משה (א)

בטרם ניחתה על בכורי מצרים המכה האחרונה, ערב גאולתם של ישראל, מעידה התורה: "ויתן ה' את חן העם בעיני מצרים, גם האיש משה גדול מאוד בארץ מצרים, בעיני עבדי פרעה ובעיני העם."[1] בהמש"ח מנתח את חלקו השני של הפסוק המתייחס לגדולת משה רבנו ולמעלתו. לדבריו, יש שני תרחישים של הכרת העם בכבודו של איש המעלה, אשר נובעים באופן ישיר מאופיו של האיש וטיב מעלתו: 'הנה ידוע התהוות הכבוד בעם...או מעוצם חכמה של הנכבד ומידותיו הא-לוקיות והתנהגותו הנפלאה, או מפעולות זרות בלתי מושגות, ופלאים יוצאים מגדר ההרגל הטבעי, עד שיחשבוהו לא-לוקי.' כיצד פועל אפוא תהליך ההתקבלות של האיש המכובד בעיני העם? בעניין זה נוקט המש"ח בעמדה נחרצת: 'והנה המכובד מהחכמה ויושר הנהגתו, תחילת כבודו אצל החכמים האצילים בעם. הם היודעים להוקיר חכמתו. הם החודרים בעין חודרת את מידותיו'.[2] רק בשלב הבא מתפשטת הכרתו לשאר העם: 'ומאשר יפליאוהו לשלם אמיתי, יתפרסם שמו גם אצל ההמון, וחרדת קדש ירעדו ממנו.' לא כן האיש המכובד שמן הטיפוס השני: 'אולם האיש המכובד מצד פעולותיו הזרות והנפלאות, הוא יהולל תחילה מן ההמון, אשר בעיניים בטוחות יחשבוהו לא-לוקי, ולאמור כי הוא בלתי טבעי, ויטפלו עליו שקרים ופליאות זרות בסיפורים מפליאים, עד כי יתפרסם שמו אצל ההמון.' מן ההמון יוצאת ההכרה גם אל נבוני העם: 'וגודל הפרסום יעש כנפיים גם בליבות הנבונים בעם, להטיל ספק בליבם לאמור, לא לחינם יתפרסם שמו אצל ההמון. עד כי גם הם יכבדוהו, והניסיון יוכיח על זה.'[3]

בהמש"ח נדרש לתואר 'איש', המוצמד כאן למשה רבנו בניגוד לתואר 'איש הא-לקים' המוענק למשה בספר דברים.[4] בספר דברים נקרא משה 'איש הא-להים' 'כי הנהגתו הבלתי טבעית הייתה א-לקית באמת - עלה לשמים וירד, גוזר על כל חוקות הטבע...בהרים ידו באו חיות מקצות ארץ.' שידוד מערכות הטבע בידי משה גרמה להמון המצרי התפעלות יתירה: 'נבעתו, חיל אחזתם.' לעומת זאת, דווקא חרטומי מצרים והשרים הקשו תחילה את ליבם. אולם, אט אט מבשילה ההכרה בגדולתו של משה גם בקרב שרי מצרים וחרטומיהם, עד שהם מודים ואומרים לפרעה: "אצבע א-להים הוא"[5] הכרתם של שרי מצרים בגדולתו המפליאה ויוצאת הדופן של משה, נובעת דווקא מההכרה באנושיותו, ונרמזת בצורת היחס שבה מתואר משה בפסוק. לאחר שמשה מאיים על פרעה בארבה שטרם נראה כמותו על פני האדמה, פונים עבדי פרעה אליו בקריאה נואשת להיענות לדרישת משה: "עד מתי יהיה זה לנו למוקש, שלח את האנשים ויעבדו את ה' אלוהיהם הטרם תדע כי אבדה מצרים."[6] מדוע נשמט כאן תואר ה'איש' ממשה והוא מוזכר בסתמיות 'זה'? החסרתו של תואר האיש ממשה באה, באופן פרדוכסלי, לרמוז על גדולתו: 'ולא אמרו 'האיש', פירוש שאינו איש, כי יצא מגדר האנושי.[7] והנהגתו הטבעית, חכמתו וענוותנותו, וכל מידותיו חושש לטובת זולתו. רחמן בכל הגיוניו ופעולותיו, עד כי כל מבין שראהו והתבונן בו אמר כי זה משה האיש האמיתי, ומבלעדיו אין ראוי להיקרא איש, כי כולם כבהמות נמשלו נגדו.'

ההשגה המתבוננת בפועלו ואישיותו של משה רבנו, מתחילה קודם באליטה. רק אחר כך משפיעה האליטה על פרסום גדולתו בהמון העם: 'ומצד זה נתפרסם שמו בתחילה אצל האצילים בעם, החכמים הם 'עבדי פרעה'. ואחרי כן אצל העם.' בהמש"ח מסיים בדיוק הכתוב: 'גם האיש משה, מצד אנושיותו והתנהגותו הטבעית, גדול מאוד בעיני עבדי פרעה (החכמים) ורק אחר כך, בעיני העם.'

''בעשור לחודש''

פסח מצרים מקחו בעשור. מדוע יש לקחת את שה הקרבן ארבעה ימים לפני הקרבתו?[8] בהמש"ח מציע שני טעמים נוספים לפשר הקדמת המקח והכנתו הארוכה.[9]

'גוי מצוין בנימוסים'- על משטר וסדר לאומי

בהמש"ח מתאר את פחדם הצפוי של בכורי מצרים מהפורענות הממשמשת ובאה. המשחית עומד להכות 'כל בכור בארץ מצרים מאדם ועד בהמה'.על רקע זה נאספים בכורי מצרים ובאים למשה. הם עומדים על נפשם להלחם עם חיל פרעה האכזר המסרב להיכנע לצו ה'. המרד המזוין של בכורי מצרים מפיל חללים רבים על פתח ארמון פרעה, המהומה רבה, בוקה ומבולקה. כעת, תוך ניצול המהומה בארמון המלך ובצבאו, נוצרת אפשרות פז לברוח מהשעבוד, לממש את השחרור הנכסף. במצב עניינים זה מי יעיז למנוע את לכתם ממצרים אל חופש הגאולה?

כל זה צפתה ההשגחה העליונה ועם זאת, ציוותה על ישראל לחכות למועד הקרבת הקרבן ולהמתין: 'כל זמן שלא ישמעו מפי משה ואהרן ללכת בהסכם פרעה, לא יזוזו ממקומם.' ישראל נדרשו לנהוג בשליטה עצמית ובאיפוק, משום שהתנהגות כזו היא ערך לאומי ממדרגה ראשונה: 'כי ההשגחה רצתה לעשותם גוי מצוין[10] בנימוסיו, ויהיו ראויים להנהגה מסודרה ומתנהגת תחת גדוליה, ויוכלו לעצור בעד מאוויי לבבם ורסן תאוות נפשם, וינהגו במשטר חזק, [דיסציפלין].' העמידה בפני פיתוי היציאה אל החופש, תוך כדי ריסון עצמי הוא עניין חינוכי הנדרש לכינון האומה: 'וזה חינוך חזק לעצור ברוחם בעת הזאת, ויהיו ראויים להנהגה נימוסית מאושרה'[11].

'יעשו צדקה גדולה'

המש"ח כותב בזו הלשון: 'לא יכלו לצאת מביתם בלילה זה, והיו מוכרחים להשתתף עם שכיניהם שבצדם,[12] והיו יותר משש מאות אלף גברים מבן עשרים, ועם הנשים והטף היו

קרוב לשני מליון. ורובם היו עניים טרם ששאלו ממצרים, והיו צריכים לאכול בשר צלי, מניין היה להם?!' על זה אמר במכילתא[13] " 'משכו' מי שיש לו, 'וקחו' מי שאין לו." היינו, שהעשירים[14] היו נותנים להם [למי שאין לו] דמים, והם היו לוקחים [בדמים] צאן. ובזמן שהאדם [אפילו זה שיש לו] עוקר משכנו, הלא כל פרוטה יקר אצלו, ובכל זה יעשה צדקה גדולה להיות כל איש [מישראל] אוכל בלילה הזה צלי.'

דברים אלו ממקדים את הכנת קרבן הפסח לא רק בתחום שבין ישראל למקום אלא בין אדם לחברו. הנתינה והצדקה כחלק בלתי נפרד של העיסוק בפסח מצרים שמקחו בעשור, הן תנאי מוקדם לגאולת ישראל ממצרים ועד הנה, והן עומדות ביסוד הקרבתו של קרבן פסח. מי שיש לו נותן למי שאין לו: ''ושחטו אותו כל קהל עדת ישראל בין הערביים''[15].

 

[1] שמות יא ג

[2] עיין בדברינו לשבת פרשת וארא, (ו יד) על מנהיגותם המבוקרת של משה ואהרן.

[3][3] קשה שלא לראות כאן את הביקורת שמפנה בהמש"ח על סוג זה של 'סיפורי נפלאות צדיקים', שבא מן ההמון. ביקורתיות זו באה לידי ביטוי גם 'בשקרים' ובגוזמאות שטופלים על המכובד הנעלה בסיפורים מפליאים. ככל הנראה, מבטא כאן בהמש"ח עמדה ליטאית אליטיסטית קלאסית שאיננה רואה בעין יפה התפעלות המונית ממעשי ניסים וכד'.

[4] דברים לג א

[5] שמות ח טו

[6] שמות י ז

[7] דווקא רגישותו המפליגה של משה רבנו לחסרונות אנוש ולצרכיו, לנוכח פסגת מעמדו הרוחני, מוציאה אתו מהנורמטיביות האנושית. רום מעלת משה רבנו שמפקיעה אותו מהאנושיות מעסיקה רבות את בהמש"ח. ראה למשל מש"ח שמות ג יא. ובמה שכתבנו במסגרת זו, על פרשת שמות.

[8] המפרשים כבר נתנו דעתם על כך. ראה בהערת הר"י קופרמן .

[9] מש"ח שמות יב ג

[10] במובן של זהות מסוימת ונבדלת

[11] ראה במש"ח שמות ו ו בתחילת פרשת וארא, ובמה שכתבנו והערנו במסגרת זו בעניין זה.

[12] שמות ינ ד

[13] על הפסוק שמות יב ג במכילתא פרשה יא

[14] מכאן שהיו גם עשירים מבין בני ישראל במצרים. דברים מפורשים ומפורטים בעניין זה כותב המש"ח לעיל, שמות ו יג.

[15] שמות יב ו

תא שמע – נודה לכם אם תשלחו משוב על שיעור זה (המלצות, הערות ושאלות)