פרשת בא – החודש הזה לכם ראש חדשים

  • הרב יאיר קאהן

א. המעבר מסיפורי התורה לפרשות הלכתיות

בסוף פרשת בא, נאמרה פרשת "החודש הזה לכם ראש חדשים" (שמות י"ב, א). בפירושו לפסוק הראשון בתורה, מביא רש"י את שאלתו המפורסמת של רבי יצחק:

"לא היה צריך להתחיל את התורה אלא מהחודש הזה לכם שהיא מצוה ראשונה שנצטוו בה ישראל"  (רש"י בראשית א', א')

שאלה זו מניחה, לכאורה, שהתורה היא בעיקרה ספר של מצוות והלכות, המורה לאדם מה לעשות וכיצד לחיות. לכן, מן הראוי היה להתחיל את התורה במצווה הראשונה שנצטוו בה ישראל, מצוות החודש.

 

בשיעור זה לא נדון בהנחת היסוד של שאלת רבי יצחק. לענייננו, חשוב להדגיש את המעבר מהנרטיב הסיפורי לפרקי ההלכה, המופיעים בפרשתנו.

התורה מספרת על האירועים ההיסטוריים שהביאו לדו שיח המתוח בין משה לפרעה. בעקבות שיחה זו, פרעה מזהיר את משה לא לראות שוב את פניו, ומשה יוצא מעם פרעה בחרי אף.

הכל ערוך למכה האחרונה, שתוציא את פרעה באמצע הלילה להתחנן בפני משה על עצמו ועל עמו. דבר שיוביל, בסופו של דבר, לשחרור בני ישראל משעבוד מצרים.

אולם, לפני שהתורה יכולה להמשיך בסיפור, משה מלמד את בני ישראל הלכות פסח.

לכאורה, מכאן היה ניתן להסיק, שהופעת דיני פסח בנקודה זו היא בעצם המשך הסיפור התורני. אך יש לבחון מסקנה זו לאור מיקומו התמוה של הפרשה השלישית, כפי שיבואר.

 

כאשר בוחנים את הפרשה ההלכתית, שמים לב מיד לכפילות שיש בה. בפרק י"ב ישנם שלושה קטעים שונים, שכל אחד עוסק בדיני הפסח:

א.       הקטע הראשון: פסוקים א' עד כ'.

ב.       הקטע השני: פסוקים כ"א עד כ"ח.

[בשלב זה חוזרת התורה לספר על יציאת מצרים עד פסוק מ"ב]

ג.        הקטע השלישי: מפסוק מ"ג עד פסוק נ'.

מהי המשמעות ומהי המטרה של החלוקה הזאת? מדוע התורה לא כללה את כל הלכות הפסח בפרשה אחת? וכיצד נוכל להסביר את מיקופ הקטע השלישי שאינו משתלב עם הסיפור המקראי.

אגב - טרם נמשיך, אני ממליץ מאוד להוציא חומש ולקרוא את כל פרק י"ב בפנים.

 

ב. מהקדוש ברוך הוא לבני ישראל

עיון בפרק מגלה, שלמעשה אין כפילות בשני הקטעים הראשונים.

הקטע הראשון פותח כך:

"ויאמר ה' אל משה ואל אהרן בארץ מצרים לאמור" (שמות י"ב, א')

בקטע הראשון מתוארת הנבואה שנאמרה למשה ולאהרון.

לעומת זאת, הקטע השני מתחיל במילים:

"ויקרא משה לכל זקני ישראל ויאמר אלהם" (שם כ"א)

קטע זה מתאר את מסירת הנבואה לבני ישראל.

ישנן דוגמאות רבות למקרים בהם התורה מתארת רק את דברי הקדוש ברוך הוא אל משה ולא את דברי משה אל העם. במקרים אלו (כגון שמות י', ב'), אנו מניחים שמשה עבד ה' מסר את דברי הקב"ה אל העם.

לחילופין, ישנם מקרים בהם התורה מציינת רק את הציווי לעם ולא את דברי ה' למשה. במקרים אלו, אנו מסיקים שלפני שמשה דיבר אל העם, דיבר ה' אל משה (עיין שמות ט"ז, ל"ב, וברמב"ן ט"ז, ד').

הפרשה שלנו מציגה בפעם הראשונה, כאמור, סיפור הלכתי. בסיפור זה, התורה מתעדת הן את הדיבור הא-לוהי למשה, והן את מסירת הדברים לבני ישראל.

נראה, שכפילות זו נועדה לבנות בניין אב לפרשיות ההלכתיות הבאות. כמו בפרשה זו, כך גם שאר הפרשיות נאמרו למשה וגם נמסרו לישראל, על אף שזה לא תמיד כתוב במפורש.

 

לאור הסבר זה, לא מפתיע שהחלק הראשון מפורט יותר מהחלק השני. כפי שציין הרמב"ן:

"ויקרא משה לכל זקני ישראל ויאמר אליהם - הפרשה הזו מקצרת באשר צוה אותו ה' בפרשה של מעלה, כי בידוע שאמר להם משה לישראל הכל בפרט ולימד אותם כל הענין, ונכלל הדבר בכתוב כאשר צוה ה' את משה כן עשו" (רמב"ן י"ב, כא)

התוכן הבסיסי והצורה של שתי הפרשיות אכן דומות למדי. שתיהן פותחות בפסח מצרים ועוברות בהמשך לפסח דורות. אולם, חשוב לציין שהקטע השני אינו רק תקציר של החלק הראשון אלא כלול בו מידע שטרם שמענו.

כמובן, אין לנו סיבה לטעון שהדברים שהתווספו לא נאמרו למשה מפי ה'. אלא, יש להבין מדוע התורה השמיטה פרטים אלו בקטע הראשון, והם נתגלו לנו רק כאשר התורה סיפרה את מסירת הלכות פסח לבני ישראל.

בטרם נעשה זאת, נסקור מעט את ההבדלים בין שני הקטעים הראשונים.

 

חקירה ממצה של היחס בין שתי הפרשיות, מחייבת ציון כל ההבדלים שביניהם, דבר שלא נוכל לעשות בשלמותו במסגרת שיעור זה. לדידנו, די אם נציין שהפרטים הנוספים בקטע השני בנוגע לפסח מצרים נראים כטכניים, חשובים יותר במישור המעשי. הדבר מסתבר, שכן פרטים אלו נחוצים בשלב ההוראה לעם, העומדים לבצע את קרבן הפסח הלכה למעשה.

כך, בקטע הראשון אנו מוצאים את ההוראה הכללית:

"ולקחו מן הדם ונתנו על שתי המזוזות ועל המשקוף על הבתים אשר יאכלו אותו בהם" (י"ב, ז')

בקטע השני, לעומת זאת, מוסיפה התורה פרטים מעשיים הנחוצים לקיים את ההוראה בפועל:

"ולקחתם אגודת אזוב וטבלתם בדם אשר בסף והגעתם אל המשקוף ואל שתי המזוזות מן הדם אשר בסף..." (שם כ"ב)

הבחנה זו מסבירה את רוב התוספות של הקטע השני.

אולם, אין בהבחנה זו כדי להסביר את ההוספה של האיסור לצאת מן הבית עד בוקר. איסור זה לא הוזכר לפני כן, אלא רק בחלק השני:

"...ואתם לא תצאו איש מפתח ביתו עד בוקר" (שם)

ייתכן, שאיסור זה נאמר למשה במפורש, אך משום מה לא הוזכר עד דברי משה אל העם. במקביל, ניתן לטעון שהאיסור רק נרמז למשה בפרשה הראשונה, כאשר אמר לו הקדוש ברוך הוא:

"והיה הדם לכם לאות על הבתים אשר אתם שם וראיתי את הדם ופסחתי עלכם ולא יהיה בכם נגף למשחית בהכותי בארץ מצרים"    (שם י"ג)

לכן, נזקק משה לבאר  את הדברים בדברו אל העם, בצורה מפורשת.

 

ההשוואה שערכנו בין שני הקטעים הייתה, עד עתה, רק בנוגע לדיני פסח מצרים המופיעים בהם. אולם, עיון בהמשך הפרשיות, העוסקות בדיני פסח דורות, מגלה שתי פרשיות שונות לחלוטין.

בקטע הראשון, התורה עוברת מדיון על הלילה היחיד שבפסח מצרים, לחג בן שבעת ימים הנוהג לדורות, בו אסור לאכול חמץ.

בקטע השני, לעומת זאת, התורה ממשיכה לעסוק בדיני קרבן הפסח:

"והיה כי תבואו אל הארץ אשר יתן ה' לכם כאשר דבר ושמרתם את העבודה הזאת: והיה כי יאמרו אליכם בניכם מה העבודה הזאת לכם: ואמרתם זבח פסח הוא לה' אשר פסח על בתי בני ישראל במצרים בנגפו את מצרים ואת בתינו הציל ויקוד העם וישתחוו"  (שם כ"ה-כ"ז)

בדבריו, מוסר משה לעם את חובתם להחדיר לבניהם את המשמעות והחשיבות של קרבן הפסח לדורות הבאים. מסורת זו צריכה להמסר בצורה חיה ודינאמית, על ידי הפנמה והנצחה של החוויה המטא-היסטורית של יציאת מצרים.

חוויה זו, החייבת להפוך לחלק מעצם הזהות הקולקטיבית של בני ישראל, מודגשת דווקא כאשר התורה חוזרת לספר את הדברים שנאמרו לעם עצמו.

 

ג. תעלומת הפרשה השלישית

החלק המתמיה ביותר בפרשיות ההלכתיות הוא החלק השלישי. כאמור, שני הקטעים הראשונים הם, למעשה, חלק מהזרם הסיפורי. אחריהם, חוזרת התורה לספר את הסיפור של יציאת מצרים: 

"ויהי בחצי הלילה וה' הכה כל בכור בארץ מצרים מבכור פרעה היושב על כסאו עד בכור השבי אשר בבית הבור וכל בכור בהמה" (שם כ"ט)

התורה מספרת את מה שהתרחש באותו לילה ולמחרת, כאשר בני ישראל יצאו ממצרים ביד רמה. תיאור זה מסתיים בפסוקי הסיכום:

"ויהי מקץ שלשים שנה וארבע מאות שנה ויהי בעצם היום הזה יצאו כל צבאות ה' מארץ מצרים: ליל שמורים הוא לה' להוציאם מארץ מצרים הוא הלילה הזה לה' שמורים לכל בני ישראל לדורותם"  (שם מ"א-מ"ב)

בשלב זה, ללא כל סיבה הנראית לעין, נעצר הנרטיב הסיפורי. במקומו, מופיעה פרשה הלכתית נוספת העוסקת שוב בקרבן הפסח, קרבן שלפי הסיפור כבר נקרב.

לאחר פרשה זו, חוזרת התורה על פסוקי הסיכום שנאמרו לפני הופעת הפרשה ההלכתית:

"ויהי בעצם היום הזה הוציא ה' את בני ישראל מארץ מצרים על צבאותם" (שם נ"א)

מה פשר "ההשתלה המלאכותית" של הפרשה ההלכתית השלישית? מהי משמעות החזרה על הפסוק המסכם, שנראה כמיותר ומחוץ להקשרו?

 

הפרשנים התמודדו עם הבעיה הזו בדרכים שונות.

רש"י, לדוגמה, מעיר:

"בי"ד בניסן נאמרה להם פרשה זו" (רש"י י"ב, מ"ג)

כלומר, הפתרון של רש"י מבוסס על הכלל שאין מוקדם ומאוחר בתורה. אולם, רש"י לא מנסה להסביר מדוע התורה שינתה כאן מהסדר הכרונולוגי של הדברים.

גם הרמב"ן הסכים עם רש"י, שפרשייה זו נשנתה לא במקומה הטבעי. אולם, באופן כללי, הרמב"ן התנגד לשימוש חפשי מדי של הכלל אין מוקדם ומאוחר בתורה. כך, בפירושו לספר במדבר כתב:

"על דעתי כל התורה כסדר זולתי במקום אשר יפרש הכתוב ההקדמה והאחור וגם שם לצורך ענין ולטעם נכון" (רמב"ן במדבר ט"ז, א')

בהתאם לגישתו, הציע הרמב"ן הסבר לשינוי זה:

"ואם כן היה בדין להקדים הפרשה הזאת קודם 'ויהי בחצי הלילה' אבל הטעם, כי פרשת החודש הזה לכם נאמרה בראש חדש, ובו ביום מיד עשה משה שליחותו, 'ויקרא משה לכל זקני ישראל ויאמר אליהם' צוה אותם בחוקת הפסח והבטיחם שיגאלו בליל חמשה עשר, והם האמינו, 'ויקוד העם וישתחוו'. וסמך הכתוב לזה 'ויהי בחצי הלילה' לומר שקיים להם הבטחתם, וכשהשלים זה חזר לענין ראשון להשלים חוקת הפסח (רמב"ן שמות י"ב, מג)

לפי האבן עזרא, המיקום המאוחר של הפרשה הוא משום שהיא עוסקת בפסח דורות:

"בעבור שהזכיר ליל שמורים והוא ליל חמשה עשר שבו יאכל הפסח, השלים לפרש חקת פסח דורות" (ראב"ע שמות י"ב, מ"ג).

 

ד. בעצם היום הזה

לפני שננסה להציע טעם נוסף למיקומה המפתיע של פרשה זו, חשוב להצביע על נקודה נוספת. הביטוי "בעצם היום הזה" הוא ביטוי המופיע רק אחת עשרה פעמים בתורה כולה, שלושה מהם בפרק שלנו ביחס ליציאת מצרים.

המקום הראשון בפרק שמופיע הביטוי הוא בקטע ההלכתי הראשון, כאשר הקדוש ברוך הוא מצווה את משה על פסח דורות:

"כי בעצם היום הזה הוצאתי את צבאותיכם מארץ מצרים ושמרתם את היום הזה לדורותיכם חוקת עולם" (שמות י"ב, י"ז)

ההופעה השנייה של הביטוי הוא כחלק מתיאור יציאת מצרים:

"ויהי בעצם היום הזה יצאו כל צבאות ה' מארץ מצרים"  (שם מ"א)

המופע האחרון של הביטוי הוא לאחר הקטע ההלכתי השלישי:

"ויהי בעצם היום הזה הוציא ה' את בני ישראל מארץ מצרים על צבאותם"  (שם נ"א)

גם החזרה המשולשת על ביטוי נדיר זה, אומרת דורשני.

 

ישנם הבדלים דקים בניסוח שלושת הפסוקים הללו, הבדלים שייתכן ומצביעים על פתרון אפשרי.

בפסוק הראשון, הקדוש ברוך הוא מכנה את בני ישראל "צבאותיכם", בפסוק השני הם מכונים "צבאות ה' " ואילו בפסוק השלישי נאמר "בני ישראל".

נראה, שעל ידי החזרה המשולשת של פסוק זה, תוך כדי השינויים שהזכרנו, התורה מדגישה את ההתפתחות של האומה הישראלית.

האזכור הראשון, שנאמר בראש חודש ניסן, מתייחס לבני ישראל כהמון אנושי ללא ייחוס, "צבאותיכם". באזכור השני, אותם המון מיוחסים לקדוש ברוך הוא, "צבאות ה' ". באזכור השלישי, מוצגים בפנינו "בני ישראל", ציבור בעל זהות לאומית. 

מה השפיע על שינויים אלו? איזה אירוע דרמטי התרחש לאחר ראש חודש ניסן, שגרם להכרה בעם כ"צבאות ה' "? מה הוביל לשינוי הנוסף, שהפך אותם מצבאות ה' לציבור בעל זהות לאומית?

 

ה. התפתחות הזהות הדתית והלאומית

על פי חז"ל, הגרות הקולקטיבית של עם ישראל החלה ביציאת מצרים. בגירות אידיאלית יש שלושה מרכיבים: מילה, טבילה והרצאת דמים (קרבן). מרכיבים אלו נלמדו מהגרות של כנסת ישראל כולה, כפי שנאמר בגמרא בכריתות:

רבי אומר ככם - כאבותיכם, מה אבותיכם לא נכנסו לברית אלא במילה וטבילה והרצאת דם, אף הם לא יכנסו לברית אלא במילה וטבילה והרצאת דמים... מילה, דכתיב כי מולים היו כל העם היוצאים..."   (כריתות ט.)

כאשר סירבה רות להצעת נעמי לחזור למואב והתעקשה להשאר עמה, אמרה  רות לנעמי: "עמך עמי וא-לוהיך א-לוהי" (רות א', ט"ז). על בסיס פסוק זה, טען מו"ר הרב יוסף דב סולובייציק זצ"ל שיש בגרות גם מרכיב לאומי וגם מרכיב דתי. מצד אחד, הגר מקבל על עצמו עול מלכות שמים ועול מצוות. מצד שני, על הגר להצטרף לישות הלאומית של עם ישראל.

מסתבר שיציאת מצרים, שהיא תחילת תהליך הגרות הלאומית של ישראל, כוללת שני מרכיבים אלו.

 

על דברים אלו יש להוסיף, שייתכן ושני המרכיבים של הגיור, הדתי והלאומי, קשורים לקרבן הפסח.

הרב מאיר שמחה הכהן מדווינסק, בעל ה"אור שמח", הציע שקרבן הפסח יכול לתפקד כקרבן גרות. הפן הדתי בהקרבת הקרבן הוא ברור, שהרי מעשה ההקרבה במהותו הוא פעולה דתית. על פי צד זה, נראה שעבודת קרבן פסח, בה השתתף הצבור כולו, גרמה למעבר בזהות הדתית של העם. מ"צבאותיכם" ל"צבאות ה' ".   

אולם, קרבן הפסח קשור גם למרכיב הלאומי של גרות. ישנן רק שתי מצוות עשה שהעונש על ביטולן הוא כרת: קרבן פסח ומילה. שתי מצוות אלו מבטאות את הברית הלאומית, וביטולן הוא מעין הצהרה שאין היחיד מעוניין ליטול חלק בברית זו. לכן, העונש על ביטול מצוות מילה וקרבן פסח הוא להיות נכרת מתוך בני ישראל.

ההיבט הלאומי של קרבן הפסח, בא לידי ביטוי חד בפרשה ההלכתית השלישית, אותה פרשה שהתורה הפרידה משתי הפרשיות שקדמו לה במכוון:

"ויאמר ה' אל משה ואהרן זאת חוקת הפסח כל בן נכר לא יאכל בו: וכל עבד איש מקנת כסף ומלתה אתו אז יאכל בו:תושב ושכיר לא יאכל בו: בבית אחד יאכל לא תוציא מן הבית מן הבשר חוצה ועצם לא תשברו בו: כל עדת ישראל יעשו אתו: וכי יגור אתך גר ועשה פסח לה' המול לו כל זכר ואז יקרב לעשותו והיה כאזרח הארץ וכל ערל לא יאכל בו: תורה אחת יהיה לאזרח ולגר הגר בתוככם: ויעשו כל בני ישראל כאשר צוה ה' את משה ואת אהרן כן עשו"  (שמות י"ב, מ"ג-נ')

דווקא בקטע זה מדגישה התורה שקרבן הפסח מיוחד הוא לעם ישראל. הדגשה זו נעשית על ידי איסור האכילה לבן נכר, והצבת ברית המילה בבחינת תנאי קודם למעשה של אכילת הקרבן. הדגשה נוספת היא על ידי הוספת המילה "כל" בחתימת הפרשייה:

"ויעשו כל בני ישראל כאשר צוה ה' את משה ואת אהרן כן עשו"  (שם נ')

דבר זה הוא בניגוד לפסוק המסכם של הפרשיות ההלכתיות הראשונות, שם מופיע המושג "בני ישראל" (י"ב, כ"ח) ללא המילה כל.

 

לאור מה שראינו, נראה להציע שהתורה הפרידה את הלכות פסח לשתיים משום ששני החלקים מבטאים מימד שונה בפסח. החלק הראשון, שזורם כחלק מהסיפור, נועד לשקף את ההתפתחות הדתית של העם. חלק זה עוקב אחרי השינוי הדרמטי של קבוצת אנשים שהיו עבדים לעם אלילי, לעם מאמין העוסק בעבודה והקרבה.

התורה ממשיכה ומתארת כיצד העם שהשתחרר מהשעבוד המצרי הפך להיות עבד הקדוש ברוך הוא, וחותמת בפסוק "ויהי בעצם היום הזה יצאו כל צבאות ה' מארץ מצרים". צבאות ה', בניגוד לצבאותיכם שהוזכר מקודם.

 

בשלב זה עוצרת התורה את הסיפור וחוזרת להלכות פסח. דבר זה נעשה על מנת להביא לידי ביטוי תהליך נוסף, את ההתפתחות של קבוצת עבדים בהפיכתם לישות לאומית. ממילא, הלכות הפסח המופיעות כאן עוסקות בזהות הכללית של כנסת ישראל.

התורה שבה למהלך הסיפורי על ידי חזרה על הפסוק: "ויהי בעצם היום הזה הוציא ה' את בני ישראל מארץ מצרים על צבאותם". כאן, מדגישה התורה שמדובר על הוצאת "בני ישראל" ממצרים, לעומת צבאותם שהם היו לפני כן.

 

*

לאור האמור, נחזור לפסוק שקדם לעשר המכות, החוזה את העתיד המתקיים בפסוקים אלה. בפרשת וארא, בצוותו את משה ללכת אל פרעה להוציא את בני ישראל ממצרים, נאמר:

"והוצאתי את צבאותי את עמי בני ישראל מארץ מצרים בשפטים גדולים"ׁ(שמות ז', ד')

יש כפילות בפסוק זה: "והוצאתי (1) את צבאותי (2) את עמי בני ישראל - מארץ מצרים", כפילות הדורשת הסבר.

יש מקום לפרש פסוק זה כהסבר: מי הם צבאותי? עמי בני ישראל.

אולם לאור מה שביארנו, נראה להסביר את הכפילות כמשקפת שתי רעיונות שונים. המונח "צבאותי" מכוון כלפי ההתפתחות הדתית של העם, המצליחים להשיג את המעמד הנשגב של צבאות ה'. לעומת זאת, הביטוי "עמי בני ישראל" מדגיש את המעמד הלאומי המיוחד של כנסת ישראל, שנהיית לעם.