פרשת בהעלותך - להינצל מהאספסוף ולנצל אותו

  • הרב דניאל סרי-לוי

פרשת בהעלותך - להינצל מהאספסוף ולנצל אותו

"והאספסֻף אשר בקרבו התאוו תאוה, וישֻבו ויבכו גם בני ישראל ויאמרו מי יאכילנו בשר".

ודאי שהיהודי רוצה לעסוק כל ימיו בתורה ועבודת ה', והנשמה שלו - חלק א-לוה ממעל - אינה מתאווה לשום דבר המנוגד לרצונו של ריבונו של עולם. אבל הגוף הוא ערב-רב, המתאוה ודורש בשר, ולפעמים קורה שהיהודי הולך אחריו, הלוך ילך ובכה.

שתי משימות עומדות בפנינו: הראשונה - איך להינצל מן האספסופיות? איך לקבור את תאוות הבשר? והשנייה - איך לנצל אותה? איך אפשר לעבוד את ה' "בכל לבבך" - גם בעזרת התופעה הבעייתית הזו?

בספר 'דגל מחנה אפרים' כותב רבי משה חיים אפרים, נכדו של הבעש"ט:

"שמעתי מן אדוני אבי זקני זללה"ה בשם ס' ברית מנוחה (דף ז ע"ב דפוס ווארשא תרמ"ד)... כי החכמה נקרא 'קברות התאוה'... כי כשאדם בא לחכמה - אז בטלין ממנו כל התאוות הגשמיות הזרות, רק לצורך קיום האדם בעולם הזה" (דגל מחנה אפרים פר' עקב ד"ה ויש).

" 'כי שם קברו את העם המתאוים' - פירוש: מי שבא למידת חכמה, אזי בטל ממנו כל התאוות מרוב דבקותו בו יתברך שמו" (שם פר' מסעי, בעל שם טוב, בהעלותך ח').

זהו 'סור מרע' בשיטת 'עשה טוב'. אדם העוסק כל היום במצוות ומעשים טובים - באופן פשוט יש לו פחות זמן שבו הוא עלול לרצוח ולגנוב. ובאופן אחר: בזמן אחד, יש מקום למחשבה אחת בלבד בתוך הראש. אם תהיה זו מחשבה של קדושה - נמצא שאין בראש תאוות ושטויות.

יהודי חכם יכול גם לנצל את התופעה הזו, שרצונו של האספסוף גורר לפעמים אחריו גם את הקצינים שבעם. הרי בני ישראל למדו במצרים ש"ממנו ניקח לעבוד את ה' ": אפשר לנצל את מצרים, ולהפוך את סיר הבשר לקרבן - בשר המקרה אותנו לקב"ה (כפי שכבר ראינו על פי התניא, 'יום יום' אחרי-קדושים).

עולה מכאן, שעיקר החטא היה בכך שהערב-רב גרר אותנו לתלונות ולבכיינות. אולם כאשר הערב רב שמחים בבשר ויין (בנסיבות כשרות) - הגוף ישמח לו בחלקו הגשמי וירגע קצת מתביעותיו ותאוותו, ואנו יכולים להיגרר אחריו לשמחה אמיתית, ולעסוק בעיקר.