פרשת בהעלותך - משה, אהרן ומרים והאישה הכושית

  • הרב אלחנן סמט

פרשת בהעלֹתך

משה, אהרן ומרים והאישה הכושית

א. הקושי בהגדרת נושאו של הסיפור

הסיפור החותם את פרשתנו והחופף את פרק י"ב (א-טז) - מהו נושאו? נידונים בו כמה וכמה עניינים, עד שקשה להחליט מה עיקרו ומה בא הסיפור ללמדנו. הבה נסקור את העניינים הבולטים בסיפורנו וניווכח בקושי:

א. הסיפור פותח בפסוק שיש בו חידוש מפתיע בנוגע לחייו המשפחתיים של משה:

ותדבר מרים ואהרן במשה על אדות האשה הכשית אשר לקח, כי אשה כשית לקח. (א)

פסוק זה כה טעון ומעורר סקרנות, והפולמוס בין הפרשנים כה סוער סביבו, עד שניתן להיעצר כאן ולראות בפסוק זה את עיקר חידושו של סיפורנו. מובן שתהא זו טעות: פסוק זה משמש לסיפור נקודת מוצא בלבד, ועניין האישה הכושית לא ייזכר עוד במהלך הסיפור.

מבחינה מתודולוגית ראוי לשוב לפרשנותו של פסוק סתום זה רק לאחר שנתברר עניינו של הסיפור השלם; רק מתוך תפיסה רחבה של נושא הסיפור יש לנסות ולהכריע בין הפירושים השונים - איזה מהם מתאים להקשר הכולל.

ב. הפסוק הבא, פסוק ב, ממשיך לעסוק בדיבורם של מרים ואהרן במשה,[1] אך הפעם ניתן דיבורם בו בציטוט ישיר:

ויאמרו: הרק אך במשה דבר ה'? הלא גם בנו דבר![2] (ב)

נראה שבדברים אלו הם מתכוונים להאשים את משה בהתנשאות בשל היותו נביא, והם שוללים את התנהגותו זאת לאור העובדה שגם הם נביאים כמותו. פירוש זה מוצא חיזוק מן האמור בפסוק הבא אחריו:

והאיש משה ענו מאד מכל האדם אשר על פני האדמה. (ג)

פסוק זה נראה כהתערבות של הסיפור שנועדה לשלול את דברי מרים ואהרן שבפסוק הקודם:[3] אין כל אמת בהאשמתו של משה בהתנשאות; אדרבה, הענווה, שהיא ההפך מהתנשאות ומגאווה, היא מידתו המובהקת של משה, שבה הוא מצטיין יותר "מכל האדם אשר על פני האדמה".[4]

אנו מצפים אפוא שהנושא הנידון בסיפורנו יהא הערעור על מנהיגותו של משה או על מידותיו הטובות.[5] אולם גם נושא זה לא יזכה לפיתוח בהמשך הסיפור. יתרה מזאת: גם הקשר בין פסוקים אלו לבין הפסוק שלפניהם אינו ברור: מה לאישה הכושית שלקח משה ולהתנשאותו על אחיו בשל היותו נביא ה'?

ג. בדברי ה' לאהרן ולמרים בפסוקים ו-ח נידונה עדיפות נבואתו של משה ביחס לנבואתם שלהם וביחס לנבואתם של כל שאר הנביאים. דברי ה' הללו, יש בהם חשיבות עקרונית ביחס לאופי שליחותו של משה, וחשיבות זו חורגת מגבולותיו של סיפורנו. דברים אלו מתייחסים בבירור לפסוק ב שלעיל: מרים ואהרן השוו את נבואתם לזו של משה, ועל כך באה תוכחתו של ה' ומעמידה אותם על טעותם. אולם יש לשים לב לדגש השונה בדבר ה': אין הוא מוכיחם על שהאשימו את משה שלא בצדק בהתנשאות, בעוד שבאמת הוא העניו מכל אדם, אלא אך ורק על כך שהשוו את נבואתם לזו של משה.

אף נושא זה לא יזכה לפיתוח בהמשך הסיפור, ועל כן קשה לראות בו את הנושא העיקרי שלו.

ד. הנושא הנידון בהמשך הסיפור הוא צרעתה של מרים, והסיפור מסתיים בהוראת ה' למשה ובקיומה:

תסגר שבעת ימים מחוץ למחנה ואחר תאסף.
ותסגר מרים מחוץ למחנה שבעת ימים, והעם לא נסע עד האסף מרים. (יד-טו)

סיום זה מעלה על הדעת מגמה של חיזוק שמירת דיני הצרעת, כנאמר בספר דברים כ"ד, ח-ט:

השמר בנגע הצרעת לשמר מאד ולעשות,
ככל אשר יורו אתכם הכהנים הלוים כאשר צויתִם תשמרו לעשות.
זכור את אשר עשה ה' א-להיך למרים, בדרך בצאתם ממצרים.

ופירש שם רשב"ם:

השמר בנגע הצרעת - שאפילו הוא מלך כעוזיה, לא יכבדוהו, אלא יסגירוהו וישלחוהו ובדד ישב[6] 'ככל אשר יורו אתכם', שהרי תזכור 'את אשר עשה ה' א-להיך למרים' - שאף על פי שהייתה נביאה ואחות משה, לא חלקו לה כבוד אלא 'תסגר שבעת ימים'.[7]

מגמה זו אינה מתקשרת כלל לנושאים הקודמים שנידונו בסיפור, ואם כן שבה שאלתנו הראשונה: מהו נושאו ועיקרו של סיפורנו, היוצר מכנה משותף לכל העניינים הנידונים בו?

ב. מבנה הסיפור מבהיר את נושאו

כדי לנסות להגדיר את נושאו של סיפורנו עלינו לבחון את הסיפור מן ההיבט שעשוי לקרבנו במידה הרבה ביותר לכך - לבחון את מבנהו. כפי שנוכחנו לא אחת, הסיפור המקראי נחלק בדרך כלל לשתי מחציות שוות פחות או יותר, ואת נקודת החצייה ניתן לזהות על פי מקומה של התפנית הדרמטית במהלך העלילה. היכן מתרחשת תפנית כזו במהלך סיפורנו?

בשני מקומות בסיפורנו מתוארת פעילות א-לוהית נמרצת. הראשונה היא בפסוק ד - בתיאור התערבותו הפתאומית של ה' בסיפור:

ויאמר ה' פתאם אל משה ואל אהרן ואל מרים: צאו שלשתכם אל אהל מועד.

הפעילות האחרת מתוארת בפסוק ט - עם הסתלקות ה' מן האירוע:

ויחר אף ה' בם וילך.

המפנה הזה שבפסוק ט מהווה את התפנית הדרמטית בסיפורנו, ולא מפני שהוא מצוי באמצע הסיפור אלא מטעם אחר: הופעת ה' הפתאומית בפסוק ד גוררת אחריה דברי תוכחה (בפסוקים ו-ח) שלהם או שלכמותם ציפינו עוד מסוף פסוק ב שבו נאמר "וישמע ה' ", בעוד שהסתלקותו בחרי אף בפסוק ט גוררת תוצאה דרמטית ובלתי-צפויה - "והנה מרים מצרעת כשלג".

נמצא כי סיפורנו נחלק לשתי מחציות שוות - שמונה פסוקים כל אחת.

מהו נושאה של המחצית הראשונה של הסיפור (פסוקים א-ח)? קל לזהותו בסגנונה של המחצית - היא פותחת ומסיימת כמעט באותן מילים:[8]

ותדבר מרים ואהרן במשה... (א)

ומדוע לא יראתם לדבר בעבדי במשה? (ח)

הפסוק הפותח את הסיפור קובע את העובדה המכרעת ביחס למחציתו הראשונה: מרים ואהרן דיברו במשה (בגנותו). הפסוק החותם את המחצית הזו הופך עובדה זו לשאלת תוכחה נמרצת: אין זו השאלה הפשוטה 'מדוע דיברתם במשה', אלא "מדוע לא יראתם לדבר בעבדי במשה?" - 'כיצד העזתם לעשות דבר כה חמור - לדבר בעבדי במשה?'.

נוכל לקבוע אפוא שנושא המחצית הראשונה של סיפורנו הוא חטאם של מרים ואהרן שדיברו במשה ותוכחת ה' להם על שעשו כן.

ואלו פסקותיה:

א. א-ג: הדיבור במשה ואי-צידוקו
ב. ד-ה: הופעת ה': כינוס שלושת האחים והפרדת השניים ממשה[9]
ג. ו-ח: תוכחת ה' לאהרן ולמרים

מהו הנושא של המחצית השנייה? נושאה הוא עונשה של מרים, שנראה כי חֶטאה במחצית הראשונה היה חמור יותר מזה של אהרן.[10] עונשה של מרים נידון הן בפסקה הפותחת מחצית זו, בפסוקים ט-י - "והנה מרים מצרעת כשלג" - והן בפסקה המסיימת, יד-טז, "ותסגר מרים מחוץ למחנה שבעת ימים". בין שתי פסקות אלו מצויה תפילתו של משה על אחותו (יג) "א-ל נא רפא נא לה". האם תפילתו הועילה?

חזקוני פירש את תפילתו של משה בעקבות תרגום אונקלוס - "א-להא, בבעו [בבקשה], אסי כען יתה [רפא כעת אותה]: את כפילות התיבה 'נא' בתפילת משה הוא מבאר "הראשון לשון בקשה, והשני לשון עכשיו". ומה השיבו ה' על כך? הנה דבריו:

ולכך השיבו הקב"ה: אם היא תירפא מיד, לא תהא נזופה אפילו יום אחד.

את תשובתו השלילית (לפחות באופן זמני) של ה' למד חזקוני מהוראת ה' למשה בפסוק יד: "תסגר שבעת ימים מחוץ למחנה ואחר תאסף". דינו של המצורע לשבת מחוץ למחנה הוא רק בעוד נגעו בו:

והצרוע אשר בו הנגע בגדיו יהיו פרֻמים...
כל ימי אשר הנגע בו יטמא, טמא הוא, בדד ישב מחוץ למחנה מושבו.[11] (ויקרא י"ג, מה-מו)

משמע אפוא שבאותם שבעה ימים עדיין הייתה מרים מצורעת, וביחס אליהם לא נתקבלה תפילתו של משה.

ברם, הניסיון להתאים את סיפורנו לדיני המצורע שבספר ויקרא מעורר קושי. בסיפורנו נאמר "תסגר שבעת ימים". המונח 'הסגרה' ביחס למצורע ומשך זמנה של הסגרה זו - שבעה ימים - הוזכרו פעמים אחדות בויקרא י"ג:

ואם בהרת לבנה הִוא... והסגיר הכהן את הנגע שבעת ימים. (ד)

(ושוב בפסוקים ו, כא, כו, לא, לג.) אלא שדין ההסגרה נאמר דווקא ביחס למי שיש בו סימנים שעשויים להפוך לצרעת, והוא נועד לאפשר לכוהן לבחון את התפתחות המראה בגופו של הנבדק לאחר שבעה ימים (או לאחר שבעה ועוד שבעה); הצורך בהסגרת מרים, שהייתה מצורעת ודאית, אינו מובן אפוא.

חז"ל מעלים קושי נוסף: כדי לטמא את המצורע יש צורך בקביעה של הכוהן כי המצורע טמא; אולם לפי אחת הדעות 'אין אדם רואה בנגעי קרוביו',[12] ואם כן לא יכלו אהרן או אחד מבניו לטמא את מרים. מי אפוא טימא אותה כמצורעת?

מתוך שאלה זו מגיע הספרי במקומנו (פסקה קה) למסקנה:

תסגר - הקב"ה הסגירה, והקב"ה טימאה, והקב"ה טיהרה.[13]

נראה שכוונת הספרי כי לא היה כאן הליך רגיל של צרעת, כזה שנצטווינו עליו בפרשות תזריע ומצורע, אלא צרעתה של מרים ודיניה נקבעו ישירות על ידי ה'.

משהגענו לכך, ניתן אולי לפרש שה' אמנם קיבל את תפילתו של משה וריפא את מרים מצרעתה בה בשעה שמשה ביקש זאת, אולם הוא קבע דין של 'הסגרה' למרים. אין זו אותה הסגרה של מי שצרעתו מסופקת, אלא טעמה אחר:

ואביה ירֹק ירק בפניה - הלא תכלם שבעת ימים! (יד)

צרעתה של מרים, אף שהייתה לרגע בלבד, הרי היא כיריקת האב בפני בתו, מעשה שנועד להכלים את פניה של הבת שחטאה לאביה וגורם להסתתרותה מפני הבריות למשך שבעה ימים. כך צריכה אף מרים להסתתר מעיני הבריות שבעה ימים כביטוי לכלימתה מחרון אף ה' שגרם לה צרעת רגעית.[14] על פי פירוש זה נוכל לנסח את נושאה של המחצית השנייה של סיפורנו ביתר דיוק: עונשה של מרים והמתקתו בעקבות תפילתו של משה עליה.

אף במחצית השנייה ישנן שלוש פסקות:

א. ט-י : הסתלקות ה' ועננו והצטרעותה של מרים
ב. יא-יג: בקשת אהרן ממשה וצעקת משה אל ה' שירפא את מרים
ג. יד-טז: המתקת העונש: היסגרות מרים מחוץ למחנה שבעה ימים

נושא סיפורנו הוא אפוא 'החטא ועונשו'. סיפורים רבים במקרא העוסקים בחטא ובעונשו נחלקים לשתי מחציות בדרך דומה לסיפורנו.[15] אולם בסיפורנו נכון יהיה להגדיר את נושאה של כל מחצית בדרך מורכבת במקצת:

מחצית א (א-ח) החטא והתוכחה
מחצית ב (ט-טז) העונש והמתקתו

ג. הקבלת שתי המחציות של הסיפור

חשיפת מבנהו של הסיפור במקרא כבנוי משתי מחציות שוות נועדה לאפשר את הקבלת המחציות זו לזו. בהקבלה זו מתגלים לעתים דברים שהיו מכוסים מן העין הקוראת את הסיפור ברצף. מה מלמדת אותנו הקבלת המחציות של סיפורנו? ראשית, הבה נציב את הנושאים הנידונים בכל מחצית אלו מול אלו:

   

מחצית א

 

מחצית ב

א

א-ג

דיבורם של מרים ואהרן במשה

ט-י

הסתלקות ה' ועננו והצטרעות מרים

ב

ד-ה

הופעת ה' ועננו באוהל מועד
וויעודו עם האחים

יא-יג

בקשת אהרן ממשה על מרים
וצעקת משה אל ה' שירפאנה

ג

ו-ח

תוכחת ה' לאהרן ולמרים

יד-טז

ה' ממתיק את עונשה של מרים

הפסקה השלישית בכל מחצית מכילה את דבר ה', המצוי בזיקה אל מה שהתרחש בראש אותה מחצית: במחצית א מוכיח ה' את אהרן ומרים על שדיברו במשה כמתואר בראש הסיפור; במחצית ב מצווה ה' על משה שמרים תיסגר מחוץ למחנה שבעה ימים, וציווי זה מתייחס לצרעת שמרים לקתה בה בראש המחצית הזו, הנמשלת בדבר ה' ליריקת האב בפני בתו.

האם יש קשר בין שני דיבוריו הגדולים הללו של ה' בסיפורנו? לכאורה אין קשר: הדיבור הראשון מכוון אל אהרן ומרים ומוכיחם על פגיעתם בכבודו של משה ("מדוע לא יראתם לדבר בעבדי במשה"), ואילו הדיבור השני מכוון אל משה ועוסק בכבודו של ה' ("ואביה ירק ירק בפניה"). אולם במחשבה שנייה מסתבר ששני הדיבורים הללו קשורים. בדיבורו הראשון רב ה' את ריבו של משה, בלא שמשה עצמו יהיה מעורב בכך (שהרי הוא מצוי בנפרד משני אחיו). במהלך המחצית השנייה מתברר שמשה עצמו, שהוא "ענו מאד", מחל על כבודו בלב שלם וצעק אל ה' כי ירפא את מרים אחותו. אלא שבעוד ש"הרב שמחל על כבודו - כבודו מחול", שכן התורה שלמד שלו היא,[16] והוא רשאי למחול על הכבוד המגיע לו בגינה, נראה כי נביא שמחל על כבודו - אין כבודו מחול, שכן הנבואה היא שליחות המוטלת עליו מאת ה', ואין היא שייכת לנביא עצמו.

דבר זה נרמז כבר בתוכחתו של ה' לאהרן ולמרים (ז-ח): "לא כן עבדי משה בכל ביתי נאמן הוא... ומדוע לא יראתם לדבר בעבדי במשה". בפסוק זה מדמה ה' את משה לעבד שאדוניו סומך עליו בכול ומפקיד בידו את ניהול ביתו ועל פיו יישק כל דבר, כעין מה שנאמר בעבדו של אברהם (בראשית כ"ד, ב) שהוא "זקן ביתו המֹשל בכל אשר לו". והנה, "עבד מלך - כמלך",[17] ואין הוא יכול למחול על כבוד שאינו שלו.

לכך בדיוק רומז ה' בתשובתו למשה על צעקתו: אין לפטור את מרים בלא כלום. היא פגעה בכבוד 'אביה' שנזף בה נזיפה חמורה. אף ביחסים שבין בני אדם אין נזיפה כזו של אב בבתו עוברת בלא רושם, קל וחומר ביחס שבין ה' למרים. לעיל הסברנו ש'יריקתו' של ה' בפניה של מרים היא הצרעת שלקתה בה, אולם סוף סוף צרעת זו אינה אלא עונש על דברה במשה. נמצא שהקב"ה הוא שתובע כאן את עלבונו על כך שדיברו במשה עבדו. הוא מוכן להקל בעונשה של מרים על פי בקשת עבדו, העניו מכל אדם, ולרפא את מרים מצרעתה, אך אין הוא מוכן לבטל כל רושם של הפגיעה שפגעו בעבדו הנאמן. נמצא אפוא כי הדיבור של ה' אל משה בסוף המחצית השנייה מבאר את מה שרק נרמז בדיבורו לאהרן ולמרים סוף המחצית הראשונה.

נדון עתה בהקבלות שבין החלקים הפותחים את שתי המחציות (פסקות א-ב שבכל מחצית).

1. פסקה א במחצית הראשונה מתארת את החטא, ואילו מקבילתה במחצית השנייה מתארת את העונש. האם קיימת זיקה בין החטא לעונשו? חז"ל תפסו את הצרעת כעונש קבוע על חטא לשון הרע, יותר מאשר על עברות אחרות,[18] אולם בסיפורנו ניתן אולי להצביע על 'מידה כנגד מידה' מיוחדת: דיבורה של מרים במשה היה 'אודות האישה הכושית אשר לקח'. בלא להיכנס בינתיים לפירושים השונים של כוונת מרים בדבריה, נסתפק בכך ש'כושית' היא אישה שחורה, ועונשה של מרים היה בהפיכתה ל'מצורעת כשלג' - ללמדך שלבן עשוי להיות גרוע בהרבה מן השחור.

2. הסתלקות ה' ועננו מאוהל מועד במחצית השנייה מקבילה הקבלה ניגודית להופעתו הפתאומית במחצית הראשונה:

 

ויאמר ה' פתאם... (ד)

ויחר אף ה' בם וילך (ט)

 

וירד ה' בעמוד ענן ויעמד פתח האהל... (ה)

והענן סר מעל האהל... (י)

אלא שהופעתו במחצית הראשונה נועדה להשמיע דבר תוכחה, ואילו הסתלקותו במחצית השנייה נועדה להעניש.

3. לְמה עלינו להקביל את פסקה ב במחצית השנייה - את פסוקים יא-יג, שבהם נאמרה בקשת אהרן ממשה על מרים ותפילתו של משה עליה שתירפא?

ראשית יש לבחון את הקשרים בינה לבין מקבילתה - פסקה ב במחצית הראשונה. בפסקה זו מצווה ה' שני ציוויים שונים: הראשון (פסוק ד) - "צאו שלשתכם אל אהל מועד"; ואחר שנתקיים ציווי זה וענן ה' עמד פתח אוהל מועד בא הציווי השני (פסוק ה) - "ויקרא: אהרן ומרים! ויצאו שניהם". רש"י בעקבות הספרי במקומנו נתקשה בשאלה "מפני מה משכן והפרידן ממשה"? רש"י הביא שתיים מתשובות הספרי: הראשונה - "לפי שאומרים מקצת שבחו של אדם בפניו, וכולו - שלא בפניו", כלומר, כיוון שדברי התוכחה המיועדים לאהרן ולמרים כוללים שבח גדול למשה - אין לאמרם בפניו; "דבר אחר: שלא ישמע בנזיפתו של אהרן" - דבר שהיה מצער את משה מאוד. חזקוני מביא תשובה נוספת של הספרי: "שלא יאמרו ישראל: אף משה עמהם בכלל הכעס".

אלא שעל פי כל התשובות הללו יש להפוך ולשאול: אם כן, מדוע קרא ה' למשה מלכתחילה בציווי הראשון? אם אינו אמור לשמוע את תוכחת ה' לשני אחיו, מדוע נצטווה לצאת עמם אל אוהל מועד, כך שאחר כך יצטרך ה' להפרידם מעליו? ספורנו עונה על כך (והיא תשובתו הראשונה של רמב"ן) כי "רצה שידע משה טוב הא-ל יתברך, המקפיד על כבודו", אך נראה שתשובה זו אינה מספקת.

התשובה המספקת נמצאת בפסקה המקבילה במחצית השנייה: כאשר פנה אהרן אל מרים, ולהפתעתו מצאה שהיא מצורעת, היה מזומן לו משה אחיו בסמוך, ואהרן יכול היה לבקש את מחילת משה על "אשר נואלנו ואשר חטאנו" וכן לבקשו לעשות לריפויה של מרים. ומשה אכן נענה בתכיפה והתפלל על אחותו, עד שזכה להמתיק את עונשה.

ה', שהכול צפוי לפניו, הכין את הדבר הזה מראש, ובכך לימד את אהרן ואת מרים לקח כפול, המאשר בשפת המעשים את הנאמר במחצית הראשונה בלשון כללית: א. "והאיש משה ענו מאד..." - דבר ענוותו של משה (שנאמר לנו הקוראים בלשון התורה, אך לא נשמע באוזני אהרן ומרים) מומחש בהיענותו המידית לדברי אהרן ובצעקתו אל ה' שירפא את מרים; ב. היענות ה' לתפילתו של משה לימדה את אהרן ואת מרים כי משה הוא נאמן ביתו של ה', וה' מקבל את תפילתו בכל עת.[19]

4. אולם את פסקה ב במחצית השנייה יש להקביל בעיקר לפסקה א במחצית הראשונה. ההקבלה בין שתי פסקות אלו היא הקבלה ניגודית. בראש הסיפור משולש היחסים בין האחים הוא מעין זה: מרים - היא המדברת העיקרית במשה; אהרן - "הסכים או החריש" (כדברי ראב"ע), על כל פנים הוא משתייך לדיבורה של מרים כנגד משה; ואילו משה - מושא הדיבורים הללו, שכמסתבר לא נכח בהם - עליו נאמר שהוא "ענו מאד", ובכך נקבעת דמותו כמי ששותק, כמי שגם לו ידע את מה שדיברו עליו לא היה מקפיד כלל.

עתה נתבונן במשולש היחסים בפסקה ב במחצית השנייה: מרים - המדברת באחיה, שותקת עתה ואינה מוציאה מפיה מילה, אולי מפני מה שהסביר הנצי"ב (פסוק י): "היא מבוהלת ונאלמת דומייה מרוב צער"; אהרן - שותפה המשני של מרים לדיבור במשה - עובר עתה אל משה והוא מייצג בפניו גם את אחותו בבקשתו ממשה "אל נא תשת עלינו חטאת..." ובבקשתו שיפעל למען מרים; ומשה - העניו והשתקן - 'צועק' עתה אל ה' ומבקש שירפא את מרים.

מי ש'דיברו בו' הוא הצועק עתה בלא כל שהייה ובלא לבקש חשבונות, ובכך הוא מגלה את ענוותו ואת היותו גומל טובה תחת רעה.

היפוך זה במעמדם של שלושת האחים בתוך משולש היחסים ביניהם מבטא את התיקון שיצר העונש בתפיסתם של אהרן ומרים את משה אחיהם.[20]

ד. מי היא האישה הכושית - מחנה הסוברים שהיא ציפורה

לאחר שביררנו את מבנה הסיפור השלם מכמה היבטים, הבה נתרכז במחצית הראשונה שלו, שיש בה כמה קשיים.

חטאם של מרים ואהרן מבואר בלשון הכתוב: הם 'דיברו במשה'. אולם מהו שורש חטאם? מה הביא אותם לדבר במשה? במילים אחרות: מהי נקודת המוצא של הסיפור, שממנה הוא הולך ומתפתח?

נקודת המוצא של הסיפור היא הדיבור של מרים ואהרן במשה "על אדות האישה הכשית אשר לקח". אולם נקודת מוצא זו מעורפלת ביותר: העובדה שיכולנו לעסוק בסיפור כולו עד עתה מבלי להיזקק לפסוק זה מעוררת קושי. מה תרומתו של פסוק א לסיפור השלם? מה היה חסר הסיפור בלעדיו? ובהקשר זה יש להעלות כמובן גם את השאלה שכבר שאלנו בסעיף א לעיל: כיצד מתקשר הפסוק הזה לדברים שאמרו אהרן ומרים מיד בסמוך בפסוק ב - "הרק אך במשה דבר ה', הלא גם בנו דבר"?

המפרשים הראשונים נחלקו מחלוקת גדולה מי היא 'האישה הכושית' שעליה מדובר, ובהתאם לכך נחלקו גם בטיב הביקורת שיש בדברים אלה על משה.

המחנה הגדול מבין המפרשים הראשונים הסכים עם דעת חז"ל במדרשיהם ש'האישה הכושית' אינה אלא ציפורה, ואהרן ומרים ביקרו את משה על כך שעזב את ציפורה אשתו. אלא שחז"ל והמפרשים ההולכים בדרכם הפקיעו את המילה 'כושית' מפשוטה ופירשוה בדרכים שונות, המתרחקות מן הפשט ברב או במעט.[21]

הרקע לדעתם של חז"ל כי משה פרש מציפורה אשתו מורכב מראיות מן הפסוקים ומשיקול הדעת. ביאת האיש אל אשתו מטמאת את שניהם, כנאמר בויקרא ט"ו, יח: "ואשה אשר ישכב איש אֹתה שכבת זרע, ורחצו במים וטמאו עד הערב". הטמא אינו ראוי לקבל נבואה, ועל כן נצטוו ישראל לפני התגלות ה' במעמד הר סיני:

היו נכונים לשלשת ימים, אל תגשו אל אישה. (שמות י"ט, טו)

לאחר סיום השמעתם של עשרת הדיברות ניגשו ישראל אל משה וביקשו שלא להוסיף עוד לשמוע את קול ה', והסמיכו את משה להמשיך ולקבל את מצוות ה' בעבורם (שמות כ', יד-יז; דברים ה', יט-כג). דבר זה התקבל על דעתו של משה, ואף ה' אישר אותו, כנאמר בדברים ה',כד-כז:

שמעתי את קול דברי העם הזה אשר דברו אליך, היטיבו כל אשר דברו... לך אמֹר להם שובו לכם לאהליכם. ואתה פה עמד עמדי ואדברה אליך את כל המצוה והחֻקים והמשפטים אשר תלמדם...

וכך מתארת הברייתא במסכת יבמות סב ע"א את הדברים:

שלושה דברים עשה משה מדעתו והסכימה דעתו לדעת המקום: פירש מן האישה... אמר: ומה ישראל, שלא דיברה עמהם שכינה אלא לפי שעה, וקבע להם זמן, אמרה תורה 'אל תגשו אל אשה', אני, שמיוחד לדיבור בכל שעה ושעה, ולא קבע לי זמן,[22] על אחת כמה וכמה! והסכימה דעתו לדעת המקום, שנאמר: 'לך אמר להם שובו לכם לאהליכם, ואתה פה עמד עמדי'.

מהי משמעות דבר ה' "לך אמר להם שובו לכם לאהליכם"? על רקע האיסור שקדם להתגלות ה' לישראל - "אל תגשו אל אישה" - אין משמעו אלא 'שובו לנשיכם ולחיי המשפחה הרגילים' (וכך פירש זאת רש"י בפירושו לברייתא). ואם כך הדבר, הרי הניגוד בין שני חלקי הפסוק - 'להם אמור שובו לאוהליכם, ואילו אתה פה עמוד עמדי' - משמעו שמשה ממשיך להיות אסור בקרבה אל אישה, כי לגביו התגלות ה' ונתינת המצוות הולכות ונמשכות.

אמנם אין כאן מקור לאיסור מפורש על משה שגם ברדתו מן ההר לא יקרב אל אישה; אולם רמז יש כאן, ואת המסקנה לפרוש מן האישה הסיק משה מדעתו, שהרי עליו להיות מוכן לדיבור ה' בכל שעה, ואינו יודע מתי יתגלה אליו ה'. במצב זה חיי אישות אינם אפשריים, ועל כן פירש משה מציפורה אשתו.

היתרון הגדול בפירושם של חז"ל והמפרשים ההולכים בעקבותיהם בסיפורנו הוא בקשר שבין פסוק א לפסוק ב: מרים מתרעמת על הזנחתה של אשת משה בידי בעלה - אחיה של מרים - ואינה רואה בנבואתו של משה צידוק לכך; ועל כך באים דברי אהרן ומרים "הרק אך במשה דבר ה', הלא גם בנו דבר", ומוסיף רש"י על פי הספרי: "ולא פירשנו מדרך ארץ [= מחיי משפחה]". את הפרישה של משה מחיי אישות מחמת היותו נביא רואים שני אחיו כהתנשאות, אך באמת "האיש משה ענו מאד...". מסתבר שלא 'התנשאותו' של משה כשלעצמה מביאה אותם לדבר בו, אלא הפגיעה בזכויותיה האנושיות של הגיסה ציפורה היא שמפריעה להם, ובייחוד למרים.

רשב"ם מקשה על פירוש זה שתי קושיות:

אם בשביל ציפורה דיברו, מה צורך לפרש 'כי אשה כֻשית לקח', וכי עד עתה לא ידענו כי ציפורה מדינית היא?

ועוד תשובה [= קושיה]: כי לא הייתה [ציפורה] כושית, כי כוש מבני חם הוא, ומדין מבני קטורה אשר ילדה לאברהם.

שני פרשנים, ראב"ע ואלשיך, הלכו בדרכם של חז"ל וזיהו את האישה הכושית עם ציפורה, אך ניסו לענות על שאלותיו אלו של רשב"ם תוך ניסיון לבאר את המילה 'כושית' כפשוטה. כך פירש ראב"ע:

והישר בעיניי שזו הכושית היא ציפורה, כי היא מדינית, ומדינים הם ישמעאלים, והם דרים באוהלים... ובעבור חום השמש אין להם לבן כלל, וציפורה הייתה שחורה ודומה לכושית... והנה חשדו משה כי לא נמנע לשכב עם ציפורה רק בעבור שאיננה יפה.[23]

כיצד יפרש ראב"ע את המילים "כי אשה כשית לקח"? על מילים אלו הוא אומר: "זה הדיבור שדיברה מרים". אולם מה כוונתן של מילים אלו בפיה של מרים? אלשיך ביאר את כוונתן:

הוכיחוהו [מרים ואהרן] לאמור: למה פירש ממנה? אם על אודות היותה כושית וכעורה, הלא מעת ליקוחיה ראוי היה לשים לבו על זה, ולא עתה! וזהו 'כי אישה כשית לקח' [בעבר].[24]

השאלה האחרת שצריכים ראב"ע ואלשיך (ההולך בעקבותיו בלא להזכירו) לענות עליה היא כיצד מתקשר פסוק א לפסוק ב. על כך משיב ראב"ע:

ויאמרו הרק אך במשה - הביאה ראיה כי לא עשה זה [משה] לקדושת ה', כי הם [מרים ואהרן] היו נביאים ואין המשכב אסור להם.

ואם כן מוכח כי סיבת פרישתו של משה מאשתו היא "בעבור שאינה יפה" - מפני היותה 'כושית', שחורת עור.[25] (ראב"ע כמובן אינו שותף לדבריהם, אלא הוא כותב בפירוש כדעת חז"ל שמשה פירש מאשתו מחמת היותו נביא.)

אלשיך מתון יותר בקישור שהוא עושה בין פסוק א לפסוק ב:

הוכיחוהו לאמור: למה פירש ממנה? אם על אודות היותה כושית וכעורה הלוא... 'כי אישה כשית לקח', ואם על היותך נביא - 'הלא גם בנו דיבר ה' '.

הנושא המדובר והמבוקר בפיהם של מרים ואהרן הוא אפוא פרישתו של משה מאשתו, ופסוקים א וב מציינים שני הסברים אפשריים למעשהו של משה - וממה נפשך אין להצדיק את מעשהו: אם מחמת היותה כושית - מה חידוש יש בכך? הרי כשלקחה הייתה כזאת; ואם מחמת היותו נביא - מה הפרש יש בינו לבינם? הרי גם הם נביאים, ולא פירשו מבני זוגם.

ה. האישה הכושית היא... מלכת כוש

המחנה השני של פרשנינו הראשונים מצומצם מאוד: בודדים הם הסוברים כי האישה הכושית שבה מדובר איננה ציפורה, אשתו המוכרת לנו של משה, אלא אישה אחרת מארץ כוש (היא סודן או אתיופיה). הקדום ביניהם הוא רשב"ם, התולה את פירושו בחיבור מאוחר יחסית בשם 'דברי הימים של משה רבנו'.[26] בספר זה מסופר כי בעת שברח ממצרים, עוד בטרם הגיע למדין, הצטרף משה למלך אחד בשם קינקנוס בעת שהלה צר על כוש. כשמת קינקנוס נועצו עבדיו להמליך עליהם את משה, וכאן מסופר: "וייתנו לו למשה הגבירה אשת קינקנוס, ויזכור משה את ברית ה' א-לוהיו ולא קרב אליה, וישם חרב בינו לבינה ולא חטא עמה... והימים אשר מלך משה על כוש ארבעים שנה".[27] בסופו של דבר מסופר שם כי משה הוסר ממלכותו, עזב את כוש והלך למדין.

סיפור פנטסטי זה איננו קשור כלל בעניין 'האישה הכושית' שבפרשתנו.[28] רשב"ם הוא שקישר בין דברי מרים בפרשתנו לבין הסיפור המוזר ההוא:

הכֻשית - שהיא ממשפחת חם.

כי אשה כשית לקח -כדכתיב בדברי הימים דמשה רבנו, שמלך בארץ כוש ארבעים שנה ולקח מלכה אחת ולא שכב עמה,כמו שכתוב שם, והם [אהרן ומרים] לא ידעו כשדיברו בו שלא נזקק לה. זהו עיקר פשוטו.

נראה שקדם את רשב"ם בקישור הזה התרגום הארמי המדרשי לתורה המכונה תרגום יונתן.[29] וכך נאמר שם (בתרגום לעברית על פי מהדורת רידר):

וידברו מרים ואהרן במשה דברים בלתי-הגונים על אודות האישה הכושית אשר השיאו הכושים למשה בברחו מפני פרעה והרחיקה [משה]. כי לאישה השיאו לו את מלכת כוש והוא התרחק ממנה.

ובכן, מהי הביקורת שיש למרים ולאהרן על משה? בפירוש דעת זקנים מבעלי התוספות, המאמץ פירוש דומה, הושלם הפירוש הזה:

ולכך אמרו: אך במשה דיבר ה'? כלומר, וכי בשביל שדיבר עמו הקב"ה נתגאה שלא רצה ליקח אישה מבנות ישראל, הלא גם בנו דיבר ולא נתגאינו בכך.

ונראה שעל אותה מלכה שלקח היו אומרים כן, כי מציפורה [כלומר: ביחס לציפורה] - בורח היה מפני פרעה, ואנוס היה.

ההבחנה שעושה פירוש זה בין ציפורה לבין מלכת כוש אינה ברורה: אם מסתמכים על ספר דברי הימים של משה, הרי שגם בכוש שהה משה בעת שברח מפרעה! ומלבד זאת אין מובן מה ראו מרים ואהרן בשעה זו לחזור אל פרשה כה רחוקה בחייו של משה: הרי הוא עזב את כוש ואת 'האישה הכושית' שנים רבות לפני שבא אל אחיו במצרים כדי לגאול אותם משעבודם, ומדוע עלתה לפתע פרשה רחוקה זו?

כל זאת, כמובן, לשיטתם של הפרשנים הללו, שראו בספר 'דברי הימים של משה רבנו' חיבור מוסמך, שניתן להתחשב בדבריו כשבאים לפרש את דברי התורה. אולם באמת אין אנו יודעים מי חתום על ספר זה, מתי בדיוק נתחבר ומה הם מקורותיו, ואף לו ידענו כל זאת, אין הוא יוצא מגדר דרשות רחוקות שאין בינן לבין פשוטו של מקרא דבר.

וכבר דחה ראב"ע בכמה מקומות בפירושיו את הספר הזה בשתי ידיים וכתב (שמות ב', כד) "ואשר כתוב בדברי הימים דמשה - אל תאמין. וכלל אומר לך: כל ספר שלא כתבוהו נביאים או חכמים מפי הקבלה אין לסמוך עליו, ואף כי [= וכל שכן אם] יש דברים שמכחישים הדעת הנכונה" (את זאת כתב ראב"ע שם ביחס לאפשרות שהאישה הכושית איננה ציפורה!). וביתר חריפות בפירושו לשמות ד', כ: "ואל תסמוך אל דברי הימים של משה כי הבל כל הכתוב בו". ואכן, המעיין בספר זה יצטרף אל הערכתו של ראב"ע כי זהו ספר משובש המלא פנטזיות וסתירות.

לפיכך מופלאים בעינינו דברי גאון הפשט רשב"ם, שלא רק שהוא תולה את פירושו בספר המפוקפק הזה אלא גם מוסיף כי 'זהו עיקר פשוטו'. יתר על כן, במקום אחר רומז רשב"ם עצמו לספר הזה ופוסל אותו כמקור פרשני בעל סמכות: את הפסוק (שמות ד', יא) "כי כבד פה וכבד לשון אנכי" הוא מפרש "אינני בקי בלשון מצרים... כי בקטנותי ברחתי משם ועתה אני בן שמונים", והוא שולל את הפירוש כי משה מגמגם היה:

וכי אפשר נביא אשר ידעו השם פנים אל פנים וקיבל תורה מידו לידו היה מגמגם בלשונו? ואין דבר זה בדברי התנאים והאמוראים, ואין לחוש לספרים החיצוניים.

ומבאר דוד רזין, מהדירו של פירוש רשב"ם, כי כוונתו לספר דברי הימים של משה, שבו מסופר כיצד הפך משה הילד למגמגם בעת שהכניס גחלת אל פיו.[30]

ו. התקפתו של ר"י אבן-כספי על פירושם של חז"ל

רבי יוסף אבן-כספי, הפילוסוף ופרשן המקרא שפעל בפרובנס במחצית הראשונה של המאה הי"ד, הוא היחיד בין פרשנינו הראשונים שפירש כי 'האישה הכושית' היא אכן אישה מארץ כוש בהסתמך על לשון הכתוב לבדה, בלא כל תלות במקורות החיצוניים שעליהם נשענו קודמיו בני המחנה הזה.

המיוחד בפירושו לפסוקנו הוא התנגדותו בשצף קצף לפירושם של חז"ל ושל המפרשים שהלכו בעקבותיהם, התנגדות שהיא חסרת תקדים בחריפותה. נחמה ליבוביץ' ע"ה הביאה את דבריו הארוכים כמעט במלואם בעיונה 'לשון הרע' (עיונים בספר במדבר עמ' 163-160). החפץ בקריאת דבריו במלואם יוכל למצאם בפירושו לתורה 'משנה כסף' (מהדורת י' לסט, קרקא תרס"ו) או בעיונה של נחמה. אנו נסתפק בציטוט חלקי של דבריו, כפי הנחוץ לעיוננו. בראש דבריו הוא תוקף את פירוש חז"ל. נציג אפוא תחילה את תרגום אונקלוס לפסוקנו - שאף שלא הזכיר את השם 'ציפורה', ודאי שלכך התכוון - שכן את חציו הראשונים שילח ר"י אבן-כספי בתרגום זה:

ומללת מרים ואהרן במשה על עיסק אתתא שפירתא דנסיב [על אודות האישה היפה שנשא] ארי אתתא שפירתא דנסיב - רחיק [כי את האישה היפה שנשא - הרחיק].

והנה דבריו של ר"י אבן-כספי על פסוק זה:

אמר יוסף: מפליא אני על הקדמונים, שלמים הם כולם ממני לא אגיע לפרסת כף רגלם, איך נפל לעולם בדמיונם שיפרשו דבר מן התורה הפך מה שכתוב, אם כשיחליפו שם אל שם הפכי לו, או יוסיפו מילות הפכיות, וזה כי ידוע מה שפירש בזה אונקלוס - ואמר רבנו משה [בן מימון, מורה הנבוכים ח"א פרקים כז-כח]: אונקלוס הגר חכם גדול היה - ומאין לו לפרש 'כושית' - יפה, שהם הפכים כשחור ולבן? ועוד, מאין לו להוסיף מילות הפכיות אחר 'כי אשה כשית לקח', כאילו כתוב בתורה: כי אישה כושית שלקח - עזב או הרחיק? ואם הייתה זאת כוונת נותן התורה, למה לא כתב כן, ולמה כתב הפכו? ועוד: מי התיר לנו לעשות זה? מדוע אונקלוס כוחו גדול לעשות זה, או חכמי התלמוד או אבן-עזרא שכולם הסכימו בזה, ומדוע לא נעשה כן אנחנו, ואיש הישר בעיניו יעשה?... הייקרא פירוש המילות הפך בהפך? אבל ייקרא פירוש כשיפורשו המילות כמשמעם איך שיפורשו... אבל זולת זה ייקרא תמורה והפכות ומחיקה ונסיחה ונתיצה, וזה בכל לשון שאתה שומע... חי ה' נשגבה בעיניי זאת הדרך המוסכמת מכל הקדמונים עמודי עולם והאמונה והחיזוק לתורת משה, לא אוכל לה...

ואוסיף בזה הערה ואומר, כי ידוע כי תורתנו השלמה נמשכת אל שלמות הטבע, ולכן לא נצטווינו שננגד ונעיק לפעולת הטבע, אבל נתנהג בהכרחי, ולכן לא נצטווינו בפרישה מאישה, כי המעשה ההוא הכרחי לנו בטבע... ואין ספק כי משה רבנו עליו השלום אדון הנביאים... שחיה מאה ועשרים ולא כהתה עינו ולא נס ליחו, אם הוא עליו השלום יהיה פורש מאישה כמו שאמרו הקדמונים ועשו על זה אסמכתות מן הכתוב אין בם ממש, הנה לא היה משה האיש המשובח בזמן מעולם ועד עולם, והם אמרו 'כל הגדול מחברו יצרו גדול ממנו' (סוכה נב ע"א), ושלמות פעולותיו הטבעיות לא חלשו בהיותו בן שמונים, כמו שאמרו הקדמונים, ואף לא בהיותו בן מאה, כי אברהם שהיה למטה ממנו הוליד יותר מבן מאה, אם כן אין לשפוט עליו ע"ה שפרש מאישה. כי אינו צעיר ודורש או אגוסטי וכרמלי [כלומר: איננו נזיר באחד המסדרים הנוצריים - הפרנציסקנים, האוגוסטינים או הכרמליטים - שאינם נושאים נשים].

ביקורתו של ר"י אבן-כספי מופנית לשלושה מוקדים בפירושם של חז"ל והראשונים:

א. פירושם כי 'אישה כושית' משמעה 'אישה יפה'.

ב. פירושם כי 'לקח' משמעו 'עזב'.

ג. הנחת היסוד של פירושם כי משה פרש מן האישה.

בנקודות א-ב ביקורתו היא לשונית-פרשנית, ואילו בנקודה ג היא ערכית-דתית. האם ביקורתו צודקת?

חובה עלינו להודות כי המאמץ הגדול לאשש את הפירוש 'כושית' - 'יפה' איננו משכנע מבחינת פשוטו של מקרא. בנוגע לביקורתו על הפירוש 'לקח' - 'עזב' צודקת נחמה, הכותבת על דבריו:

מתוך זעמו וכעסו הגיע לכלל טעות (או לדמגוגיה מרצון): לא תרגום אונקלוס ולא רש"י ולא אף אחד מן המפרשים שלהם הוא מתנגד פירש מילת 'לקח-עזב', אלא שפירשו את הפסוק כמקרא קצר: 'כי אשה כשית לקח...' (ואתם יודעים מה קרה שם, שעזבה), ויש להשלים את הפסוק המדבר ברמז.

אולם אף פירוש זה (שגם ר"י אבן-כספי ידע כי לו התכוונו קודמיו) הוא דחוק ובעייתי, ככל השלמה פרשנית המהפכת את משמעות הכתוב.

אולם ביקורתו השלישית אינה צודקת כלל. ראשית, אין להסכים כי ה'אסמכתות מן הכתוב' שעשו חז"ל לדבריהם כי משה פירש מן האישה 'אין בם ממש'. בסעיף ד לעיל הבהרנו כי יש ממש בדבריהם, והם נלמדים משיקול הדעת ומרמז ברור בכתוב.

שנית, ביקורתו הערכית של ר"י אבן-כספי מעידה עליו שלא עיין במקורות חז"ל ובדברי המפרשים שאותם הוא תוקף: מעולם לא נטען בדבריהם כי משה פירש מן האישה מחמת חולשה או זקנה, וודאי שלא מחמת הסתייגות עקרונית מקיום חיי אישות ומתפיסתם כנוגדים חיים דתיים ראויים, בנוסח הנצרות הפאולינית. לפיכך כל דבריו אלו אינם עניין לפירושם של חז"ל. דווקא ביקורתם של אהרן ומרים על משה משקפת את עמדת התורה ואת עמדתם של חז"ל: אין כל סתירה בין היות האדם נביא ואיש קדוש לבין חובתו האנושית הבסיסית לחיות חיי 'דרך ארץ' במסגרת משפחתית.

טעותם של אהרן ומרים בהבנת מניעיו של משה היא גם טעותו של ר"י אבן-כספי: משה פרש מן האישה מחמת סיבות טכניות הקשורות בתפקידו הייחודי והחד-פעמי כנביא שנועד לקבל תורה לישראל. כנביא 'המיוחד לדיבור בכל שעה ושעה', ללא קביעת זמן לוויעודו עם ה' (יבמות סב ע"א), עליו לשמור על טהרתו המתמדת, מתוך כוננות להתגלות ה' אליו להמשך נתינת התורה. ובכן, מה לזאת ולפרישתם של הנזירים הנוצריים מחיי אישות מסיבות עקרוניות?

עתה עלינו לשוב אל שתי נקודות הביקורת הקודמות בדבריו ולבחון את צדקתן במה שנוגע לפירושיהם של ראב"ע ואלשיך שהובאו בסעיף ד. שניהם הולכים עקרונית אחר פירושם של חז"ל כי האישה הכושית היא ציפורה וכי ביקורתם של אהרן ומרים הייתה על כך שמשה פרש ממנה, אולם הם אינם מפרשים כי 'כושית' פירושו 'יפה', כפי שפירשו חז"ל, אלא הם מפרשים 'שחורה' - ובמושגים הרווחים במקרא משמעות הדבר שהיא אינה יפה. בכך סרה מראב"ע ואלשיך ביקורתו הראשונה של ר"י אבן-כספי.

על פי ראב"ע ואלשיך, הרקע לדברי ביקורתם של מרים ואהרן על משה - דבר פרישתו מן האישה - אינו לקוח מדברי חז"ל בלבד; על פי פירושם הוא נמצא בפסוק עצמו, שכן בכנותה את ציפורה אשת משה 'האישה הכושית' רומזת התורה לסיבה המשוערת לעזיבתו אותה לפי דעתם של אהרן ומרים - היותה שחורה ובלתי-נאה. ממילא ברור כי הם אינם מפרשים שהמילה 'לקח' פירושה 'עזב', ואף אינם מוסיפים את המילה 'עזב' אחרי המילה 'לקח', אלא הם מפרשים אותה במשמעותה הפשוטה, כפי שכתב אלשיך: "הלא מעת ליקוחיה ראוי היה לשים לבו על זה [שהיא כושית] ולא עתה!".

אמנם את דברי אלשיך, המאוחר לו, לא יכול היה ר"י כספי להכיר, אולם את דברי ראב"ע הכיר גם הכיר, ואף הזכיר את שמו בין המותקפים על ידו בתחילת דבריו. לו עיין היטב בדברי ראב"ע, אפשר שהיה חוסך מעצמו ומעמנו את ההנאה הרבה שבהעלאת טיעוניו החריפים.

ז. פירושו של ר"י אבן-כספי וביקורתו

נראה עתה כיצד פירש ר"י אבן-כספי עצמו את הפסוק העמום הזה:

לכן אני אומר, כי פירוש מה שכתוב בכאן לפי המובן ביאור הכרחי מלשון העברי, כי כושית היא אישה מארץ כוש, ופירוש 'כי אשה כשית לקח' - החזיק, כי כן פירוש שורש הלמ"ד והקו"ף והחי"ת, והפך זה שורש העי"ן והזי"ן והבי"ת. וכל זה הסכמת הלשון, והיה העניין כן, כי משה אחרי נשאו ציפורה לקח אישה כושית על ציפורה לסיבה שידע ע"ה, ואין לשאול טעמים בפעולותיו כי בוודאי מחכמה עשה זה, והנה לא ידענו הזמן המוגבל שנשא זאת, אם עתה בנסעם אם לפנים זמן מה, כי לא נזכר בתורה עדיין, כי גם לא נכתבו בתורה כמה עניינים עברו אז. אבל בעבור שלא נזכר זה עד עתה, בעבור שלא ניבהל באמרו 'על אדות האשה הכשית אשר לקח', בעבור שלא שמענו זה מעולם, אמר אחר זה 'כי אשה כשית לקח', כאלו אמר: דעו שאישה כושית לקח, ואם לא נזכר עדיין. ועליה דיברו אלה, כי בעבור היעלם מהם סיבת זאת ההוספה בלקיחת האישה הזאת, כי אולי חלתה ציפורה בבית הסתרים, ואולי מרדה בו, ואולי סיבה אחרת לא ידענו מה, ואפשר שידעו אלה סיבתה, אבל נעלם מהם סוד ההכרח והחכמה בזה, ולכן דיברו על משה בהוסיפו אישה על אישה, כי די לאחת לאיש השלם.

ראה דבר פלא: על פי הפירוש 'המותקף' על ידי ר"י אבן-כספי הואשם משה על ידי אחיו בחיי פרישות מן האישה, ואילו על פי פירושו שלו הואשם משה בחיים עם שתי נשים, מה שאינו ראוי לאדם השלם.

על פי פירושו זה נפתרת השאלה ששאלנו על פירוש רשב"ם וההולכים בדרכו: מה ראו אהרן ומרים להעלות עכשיו פרשה שכוחה מן העבר - נישואיו של משה למלכת כוש, שאותה עזב זה מכבר. לפי פירוש אבן-כספי, הביקורת היא על כך שמשה חי בעת הזאת עם שתי נשים.

ר"י אבן-כספי חשב שנאמנותו לפשוטן של המילים הכתובות בתורה תחסן אותו מביקורת. אולם באמת המבקר ראוי שיבוקר גם הוא, וקודם לכול בתחום הפרשנות הפילולוגית: איזו משמעות יש לעובדה שאשתו השנייה של משה כושית הייתה? דבר זה מודגש בפסוק פעמיים, אך אין לו כל חשיבות להבנת הביקורת של מרים ואהרן כפי שהוא פירשה. על פי פירושו צריכה הייתה לשון הכתוב להיות מעין זאת: 'ותדבר מרים ואהרן במשה על אודות האישה השנייה אשר לקח, כי אישה שנייה לקח'.

טענה שנייה שיש לטעון כנגד פירושו: מדוע באמת לקח משה אישה כושית? ואין הדבר דומה ללקיחתו את ציפורה בעת שהיה פליט בורח בארץ מדין ורחוק מבני עמו; הרי את האישה הכושית לקח על פני ציפורה בעת שהיה מנהיגם של ישראל במצרים או אחר היציאה ממנה. ובכן, מה ראה משה לעשות ככה? "האין בבנות אחיך ובכל עמי אשה?".

שתי השאלות הללו עשויות להביא להצעת פירוש שתתרץ שאלה אחת בחברתה: ביקורתם של אהרן ומרים על משה הייתה שלקח עתה אישה שאינה מבנות עמו, בלא כל הכרח לעשות כן. ואכן, יש מן המפרשים החדשים שהלכו בדרך זו (כך, בערך, פירש י' ליכט בביאורו למקומנו). מסתבר שר"י אבן-כספי 'ברח' מפירוש זה כיוון שלא היה לו הסבר מתקבל על הדעת למעשהו זה של משה (בעוד שללקיחת שתי נשים היה לו הסבר מתקבל). אם כן הדבר, אכן אין בפירושו של ר"י אבן-כספי היפוך משמעות המילים אלא רק התעלמות ממשמעותן.

אך הקושיה המכרעת בעינינו על כל הפירושים במחנה המפרשים הזה - הסבור כי האישה הכושית איננה ציפורה שנעזבה אלא אישה אחרת - היא שאלת ההקשר: על פי פירושים אלו פסוק א אינו מתקשר כלל לפסוק ב! כיצד פתרו הפרשנים הללו את בעיית ההקשר? הנה דבריהם:

רשב"ם: ויאמרו הרק אך במשה - כלומר: עוד זאת אמרו על משה: במה יכול להתפאר עלינו, הלא גם בנו דיבר לישראל.

ר"י כספי: הרק אך במשה דבר - שלא דנו זה למשה [שלקח אישה שנייה] מצד יתרון חכמה עליהם... עד שיאמרו הוא ידע מה יעשה... אבל השוו עצמם לו בכלל, בעבור שהיו שווים בנבואה, ולא הביטו אל ששוויים לא היה במין קרוב, אבל היה בסוג גס רחוק מאוד, כמו שהודיעם ה' אחר כך.

י' ליכט: מרים ואהרן יצאו בשתי טענות על מעשיו של משה. האחת שנשא אישה כושית, והשנייה שגם הם נביאים, כלומר שראויים הם למעמד דומה למעמדו של משה. 'ויאמרו' [פסוק ב] - מרים ואהרן טענה נוספת, ללא קשר עם הראשונה.

רשב"ם וי' ליכט הודו בפשטות ששתי טענות הן, שאינן קשורות זו בזו, ואילו ר"י כספי ניסה לקשור ביניהן בדרך מלאכותית, אך גם מדבריו ברור שסוף סוף אין קשר מהותי בין הטענות.

ח. סוף דבר

סוף דבר, לפנינו דוגמה מובהקת לאחת הבעיות במרכזיות בפרשנות בכלל: איזה שיקול יש להעדיף במקום שהפרשנות המילולית והפרשנות הנובעת מן ההקשר עומדות בסתירה זו לזו. פירושם של חז"ל אמנם קשה מאוד מבחינה מילולית, אולם הוא משתלב יפה ברצף הקריאה הנמשך מפסוק א לפסוק ב, וגם ההקשר הכללי של הסיפור, על רקע הידוע לנו על משה ועל משפחתו מסיפורים קודמים, אף הוא עולה יפה לפי פירושם: שאלת האישה הכושית מתקשרת היטב לדיון על נבואתו של משה - שכן שתי השאלות הללו קשורות זו בזו.

פירושו של ר"י כספי, ועוד יותר ממנו פירושם של חלק מן הפרשנים החדשים, מתאימים אמנם למילים של פסוק א, אך הופכים את הפסוק הזה לנטול כל הקשר וחסר קישור כל שהוא להמשך הסיפור.

ובכן, מה עדיף? לשמחתנו אנו פטורים מהכרעה בשאלה זו במקומנו, כיוון שפירושם של ראב"ע-אלשיך עונה על שני הצרכים גם יחד: הוא מתאים למילות הפסוק וגם משתלב בהקשר בדרך מניחה את הדעת. אמנם בשני התחומים גם יחד יש מה להקשות על פירושם, כמו בכל פירוש המנסה לפשר בין קצוות סותרים, אולם נראה כי פשרה זו עדיפה על ההליכה אל אחד הקצוות.



[1] 'דיבור ב...' בהקשר זה פירושו דיבור בגנותו של מישהו; השווה בספרנו כ"א, ה "וידבר העם בא-להים ובמשה..." ושם ז "חטאנו כי דברנו בה' ובך". והשווה גם לתהילים נ', כ: 'תשב באחיך תדבר, בבן אמך תתן דפי". וראה עוד: תהילים ע"ח, יט; איוב י"ט, יח ועוד פסוקים אחדים.

מאידך, צירוף זה מתפרש בכמה מקומות בדרך הפוכה - כדיבור בשבחו של מישהו: שמ"א י"ט, ג "ואני אדבר בך אל אבי" ושם ד "וידבר יהונתן בדוד טוב אל שאול אביו"; שמ"א כ"ה, לט "וישלח דוד וידבר באביגיל לקחתה לו לאשה". וראה עוד תהילים פ"ז, ג; קי"ט, מו; קכ"ב, ח; ירמיהו ל"א, כ; ועוד פסוקים אחדים.

אפשר אפוא כי צודק פרופ' י' מילגרום (עולם התנ"ך עמ' 80)