פרשת בהר: "וְכִי תֹאמְרוּ מַה נֹּאכַל בַּשָּׁנָה הַשְּׁבִיעִת"

  • הרב נחמיה רענן

פרשת בהר פותחת במצוות השמיטה:

(א) וַיְדַבֵּר ה' אֶל מֹשֶׁה בְּהַר סִינַי לֵאמֹר:

(ב) דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם כִּי תָבֹאוּ אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר אֲנִי נֹתֵן לָכֶם וְשָׁבְתָה הָאָרֶץ שַׁבָּת לַה':

(ג) שֵׁשׁ שָׁנִים תִּזְרַע שָׂדֶךָ וְשֵׁשׁ שָׁנִים תִּזְמֹר כַּרְמֶךָ וְאָסַפְתָּ אֶת תְּבוּאָתָהּ:

(ד) וּבַשָּׁנָה הַשְּׁבִיעִת שַׁבַּת שַׁבָּתוֹן יִהְיֶה לָאָרֶץ שַׁבָּת לַה' שָׂדְךָ לֹא תִזְרָע וְכַרְמְךָ לֹא תִזְמֹר:

(ה) אֵת סְפִיחַ קְצִירְךָ לֹא תִקְצוֹר וְאֶת עִנְּבֵי נְזִירֶךָ לֹא תִבְצֹר שְׁנַת שַׁבָּתוֹן יִהְיֶה לָאָרֶץ:

(ויקרא, כ"ה).

אחד האתגרים שעומד בפני החקלאי בשמיטה נוגע למידת הביטחון בה', ובהמשך הפרשייה הפסוקים מתייחסים לאתגר זה:

(כ) וְכִי תֹאמְרוּ מַה נֹּאכַל בַּשָּׁנָה הַשְּׁבִיעִת הֵן לֹא נִזְרָע וְלֹא נֶאֱסֹף אֶת תְּבוּאָתֵנוּ:

(כא) וְצִוִּיתִי אֶת בִּרְכָתִי לָכֶם בַּשָּׁנָה הַשִּׁשִּׁית וְעָשָׂת אֶת הַתְּבוּאָה לִשְׁלֹשׁ הַשָּׁנִים:

(שם).

שאלת "מה נאכל" היא שאלה מתבקשת מאליה בשמיטה, ותשובת התורה לשאלה זו היא הבטחה שיבול השנה השישית יכסה את הצריכה של השנים השישית השביעית והשמינית עד לצמיחת יבול השנה השמינית.

בספר "נועם אלימלך" ר' אלימלך מליז'נסק מוסר תורה בשם אחיו, ר' זושא מאניפולי, על הפסוקים הללו:

"וכי תאמרו מה נאכל בשנה כו' וצוויתי את ברכתי לכם" כו' (ויקרא, כ"ה, כ). בשם אחי החסיד המפורסם: ויש לדקדק, היות שהתורה יצאתה בכאן מדרכה. שדרך הקרא לכתוב איזה יתור לשון בפסוק, אפילו אות אחת, ועל ידי זה מתורץ כמה קושיות, אבל הקשיא לא נכתב בעצמה בתורה. וכאן נכתב הקושיא, וטוב היה שלא לומר כי אם "וצויתי את ברכתי", וממילא לא יקשה שום אדם לומר "מה נאכל".

(נועם אלימלך, ויקרא, פרשת בהר).

מדוע התורה לא הסתפקה רק בהבטחה האלוקית שהשנה השישית תספק את צורך שלוש השנים, וכתבה במפורש את השאלה "מה נאכל"?

וזו תשובתו של ר' זושא:

ונראה, שהשם יתברך ברוך הוא כשברא את העולם השפיע מטובו צינורות מושכים שפע לצרכי בני אדם. ודרך השפע שלא להפסיק כלל, אלא כשהאדם נופל ממדרגתו, ואין לו בטחון בבורא ברוך הוא המשגיח אמיתי הזן ומפרנס בריוח בלי הפסק כלל, אז עושה האדם ההוא במחשבתו ההיא אשר לא מטוהר, פגם חלילה, בעולמות עליונים, ומתישין כח פמליא של מעלה רחמנא ליצלן.[1] ואז נפסק השפע, חלילה, וצריך השם יתברך ברוך הוא לצוות מחדש השפע שתלך כמו מתחילת הבריאה. וזה הוא "וכי תאמרו" כו', שהתורה מלמדת לאדם דרכי השם, שיהיה שלם בבטחונו על אלקיו, ולא יאמר כלל "מה יאכל". כי כאשר חלילה יפול מן הבטחון לחשוב "מה יאכל" הוא עושה פגם חלילה בהשפע, ואטרחו כלפי שמיא לצוות מחדש...אלא לא תתנהגו כך ותבטחו בה' בכל לבבכם, ואז תלך השפע בלי הפסק כלל תמיד, לא יחסר כל בה.

(שם).

להבנת ר' זושא, המצב של "וְצִוִּיתִי אֶת בִּרְכָתִי לָכֶם" הוא לא המצב האידיאלי. באופן טבעי השפע האלוקי אמור להשביע את העולם בלי צורך בציווי אלוקי מפורש. רק בגלל שאלת "מה נאכל", שלהבנת ר' זושא יש בה פגם בביטחון בה', ה' צריך לצוות את הברכה. לולי נשאלה שאלת "מה נאכל" ה' לא היה צריך לצוות על כך, אלא השפע היה משביע את העולם באופן טבעי.

ב"שם משמואל" מביא האדמו"ר מסוכצ'וב את התורה הזאת בשם ר' זושא, עם תוספת ביאור של אביו, בעל ה"אבני נזר":

"וכי תאמרו מה נאכל בשנה השביעית הן לא נזרע" וגו' "וצויתי את ברכתי" וגו'. והשאלה מבוארת, שאפילו לא יאמרו נמי צריכין שיצוה השם יתברך את ברכתו. וכבר הבאנו פירוש מהקדוש הרבי ר' זושא זצללה"ה, שבאם לא תאמרו תהיה חלה מעצמה, אלא כשתאמרו, והיא יציאה מבטחון, מכל מקום יצוה השם יתברך את הברכה.

וכבוק קדושת אבי אדומו"ר זצללה"ה[2] הגיד כי אם לא תאמרו מחמת מידת התמימות, אז תבוא הברכה מעם השם יתברך בכבודו ובעצמו. כמו שנאמר "תמים תהיה עם ה' אלוקיך" (דברים, י"ח, יג), ופירש רש"י (שם) "אז תהיה עמו ולחלקו". והברכה שהיא מעולם העליון, עולם הייחוד, כשבאה לעולם הזה, עולם הריבוי, היא מתרבה, ועל כן אין צריך לצוות מחדש את הברכה, עד כאן דבריו.

(שם משמואל, פרשת בהר, שנת תרפ"א).

ה"אבני נזר" מוסיף שמי שלא שואל "מה נאכל" אלא בוטח בה', נמצא בדרגת התמימות שעליה נאמר "תמים תהיה עם ה' אלוקיך" (דברים, י"ח, יג). מי שהוא בבחינת "עם ה' אלוקיך" זוכה לשפע בעולם הזה גם בלי שה' יצווה מחדש את ברכתו.

תורה זו משקפת את שיטת הביטחון של ר' זושא מאניפולי, כפי הדבר בא לידי ביטוי בסיפור הבא שמספר ר' שלמה קרליבך:

הרבי רבי זושא היה לו עניין שמעולם לא ביקש שום דבר מבשר ודם. אם הוא היה צריך משהו, הוא היה אומר:

ריבונו של עולם, זושא צריך משהו.

והא לכם סיפור טוב על הרבי רבי זושא. כדאי לכם לזכור אותו. הוא לא פשוט.[3]

הרבי רבי זושא, בדרך כלל אחרי תפילת שחרית, היה אומר: ריבונו של עולם, זושא קצת רעב. ברגע שהחסידים שמעו שהוא רעב, הביאו לו ארוחת בוקר. וזושא מתחיל ללמוד.

אחרי תפילת מנחה, הוא היה אומר שוב: ריבונו של עולם, זושא קצת רעב. והם מביאים לו אוכל...

בלילה, מאוחר, אחרי תפילת ערבית, היה אומר: ריבונו של עולם, זושא קצת רעב. שוב מביאים לו אוכל.

פעם אמרו החסידים אחד לשני: זה צחוק. הוא אומר את זה בקול רם, והוא יודע שאנחנו שומעים את זה, אז אנחנו מביאים לו אוכל. נראה פעם אם באמת הקדוש ברוך הוא נותן לו אוכל. מחר אנחנו לא נביא לו אוכל.

למחרת, אחרי תפילת שחרית, הרבי רבי זושא אומר: ריבונו של עולם, זושא רעב.

החסידים מסתכלים אחד על השני: אל תעז... שום אדם לא מביא לו אוכל.

החסידים יושבים שם. אך... חשבנו שבאמת הוא צדיק. הכול, הכול שקר. הוא אומר את זה בקול רם... געוואלד, טעינו ברבי זושא.

אחרי תפילת מנחה, שוב הרבי רבי זושא אומר: ריבונו של עולם, זושא באמת רעב.

ש... אל תעז. לא מביאים לו שום דבר.

הם צוחקים, אבל כואב להם הלב. חשבנו שבאמת רבי זושא הוא צדיק הדור...אבל הוא בשר ודם פשוט...

אחרי תפילת ערבית, מאוחר בלילה, נאמר בדיוק עשרים דקות אחרי אחת עשרה, וזושא עוד פעם פונה אל הקדוש ברוך הוא ואומר לו: ריבונו של עולם, זושא הוא ממש רעב.

באותו הרגע נפתחה הדלת, ואיזשהו אדם עשיר ממקום רחוק, בלוויית כמה משרתים, מביא שולחן עם הרבה אוכל. מביא אותו לרבי זושא.

והחסידים שואלים אותו: איך ידעת לבוא בדיוק כמה דקות אחרי אחת עשרה, כשרבי זושא אמר שהוא רעב?

והוא מספר:

דעו לכם שהילד שלי מאוד חולה. ואתמול בלילה לא יכולתי לישון, אמרתי תהלים עד שנרדמתי. ובחלום, בא אלי אבא שלי מגן עדן, ואמר לי: דע לך שרק צדיק אחד בעולם יכול לרפא את הילד שלך. רבנו הקדוש, המקודש בכל מיני קדושות, הרבי רבי זושא. ושאלתי את האבא: ובכן, איך אני בא לפני הרבי רבי זושא? והוא אמר לי:

דע לך, כעשרים דקות אחרי אחת עשרה, מחר בלילה, הרבי רבי זושא יבקש מן השמים אוכל. אתה תהיה שם. אם אתה תביא לו אוכל - הילד שלך יתרפא. מהמצווה הגדולה שאתה מאכיל ומפרנס את הרבי רבי זושא.

(יחד כולם קדושה, ר' שלמה קרליבך, ירושלים תשס"ג, עמודים 100 - 99).

 



[1]   ה' ירחם.

[2]   הכוונה היא לאדמו"ר מסוכצ'וב.

[3] במקור: שני סיפורים טובים, בהמשך סיפר קרליבך סיפור נוסף שאינו נוגע לעניינינו.