דילוג לתוכן העיקרי

בהר-בחוקותי | הקשר בין הפרשות

קובץ טקסט

           השנה, כבשנים רבות שאינן מעוברות אנו קוראים את שתי הפרשיות "בהר" ו"בחוקותי” יחדיו, באותה שבת. בעיון מדוקדק אכן נראה שישנו קשר מהותי בין שתי הפרשיות.

 

           בתחילת פרשת "בהר" אנו קוראים אודות מיקום אמירתה של הפרשיה - "וידבר ה' אל משה בהר סיני לאמר" (ויקרא, כ"ה, 1). מפרשים שונים עומדים על הדגשה זו (למשל רש"י לומד מכאן על המצוות כולן שנאמרו על כל פרטיהן ודקדוקיהן בהר סיני, הרמב"ן במקום חולק עליו). הרשב"ם במקום כותב: "בהר סיני - קודם שהוקם אוהל מועד". הרשב"ם מפרש על פי פשט הכתובים, שפרשיית שמיטה ויובל שמיד נקרא אודותיהן נאמרו בהר סיני, לפני פרשיות ספר ויקרא. נחזור לנקודה זו מאוחר יותר.

 

           בפרשת "בחוקותי" אנו קוראים אודות הברכה אשר תגיע לעם ישראל "אם בחוקתי תלכו ואת מצותי תשמרו ועשיתם אתם", או לחילופין הקללות אשר תגענה לישראל אם "לא תשמעו לי ולא תעשו את כל המצות האלה".

 

           בקללות ישנו דגש גדול על המספר שבע: "ואם עד אלה לא תשמעו לי ויספתי ליסרה אתכם שבע על חטאתיכם" (ויקרא, כ"ו, 18), וכן בהמשך - "ואם תלכו עמי קרי ולא תאבו לשמע לי ויספתי עליכם מכה שבע כחטאתיכם" (כ"ו, 21), ומיד אח"כ - "והכיתי אתכם גם אני שבע על חטאתיכם" (כ"ו, 24). ביטוי זהה חוזר מספר פסוקים אחר-כך: "ויסרתי אתכם אף אני שבע על חטאתיכם" (כ"ו, 28).

 

           ביטויים חוזרים אלו כשהמספר שבע בולט בהם, אומרים דרשני. מדוע כל כך מדגישה התורה שהקללות קשורות לסדרת שבע? מדוע המכות באות על ישראל בשביעיות, ומדוע כל כך חשוב לתורה לחזור על כך שוב ושוב?

 

           הדגשה זו מחזירה אותנו לציוויים אודותיהם קראנו ממש לפני הברכות והקללות - בפרשת בהר. ציוויים אלו בנויים על ספירת שבע: כך בציווי על השמיטה שיש לקיימה כל שבע שנים: "ובשנה השביעית שבת שבתון יהיה לארץ שבת לה' שדך לא תזרע וכרמך לא תזמר" (כ"ה, 4). וכך במשנה הדגשה בציווי על שנת היובל: "וספרת לך שבע שבתות שנים שבע שנים שבע פעמים והיו לך ימי שבע שבתת השנים תשע וארבעים שנה. והעברת שופר תרועה בחדש השביעי". את שנת היובל יש לקדש לאחר ספירה של שבע פעמים שבע שנים. בשנה זו, בחודש השביעי יש להעביר שופר תרועה. הציוויים אשר באים לאחר מכן בפרשת בהר, קשורים כולם בדרך זו או אחרת לציוויים המרכזיים של הפרשה - שמיטה ויובל. לאור זאת ייתכן לומר שמיד לאחר ובצמוד לציוויים אלו, מזהירה התורה מפני אי קיומם, ומעודדת את שמירתם בברכות רבות, כלומר הברכות והקללות אשר באות בתחילת פרשת "בחוקותי" מכוונות דווקא לשמירת שמיטה ויובל. את עם ישראל ישבות מעבודת הקרקע בשנים אלו - יזכה בברכות, ואם לא הקללות תבאנה עליו. לפיכך, מודגש שוב ושוב בקללות המספר שבע, שהרי מספר זה מהותי ובסיסי בספירת השנים לקראת שנת השמיטה - השנה השביעית, ושנת היובל - שנת החמישים לאחר שבע ספירות של שבע שבועות שנים.

 

           ראוי להדגיש שוב, שעל פי זה הברכות והקללות אינן באות על שמירת התורה ומצוותיה באופן כללי, אלא דווקא על קיום שמיטה ויובל. הדמיון שבהדגשת המספר שבע אינו מספיק להוכחת טענה זו אך נקודות נוספות מאששות אותה.

 

           לאחר שמזהיר הקב"ה מפני גלות שתבוא אם ישראל לא ישמעו לו וילכו עמו "בקרי", הכתוב אומר: "ואתכם אזרה בגוים והרקתי אחריכם חרב והיתה ארצכם שממה ועריכם יהיו חרבה. אז תרצה הארץ את שבתתיה כל ימי השמה ואתם בארץ איביכם אז תשבת הארץ והרצת את שבתתיה. כל ימי השמה תשבת את אשר לא שבתה בשבתתיכם בשבתכם עליה” (כ"ו, 33-35). כאן ברור לחלוטין, שאכן הקללות, או לפחות עונש הגלות, מוזכר בהקשר של שמיטה, כעונש על אי שמירתה. בעוד ישראל ישבו על אדמתם לא קיימו חובה זו, על כן, גולים הם, עוזבים אותה ומשביתים את עבודת האדמה בעל כרחם. כך מופיע גם בהמשך: “והארץ תעזב מהם ותרץ את שבתתיה בהשמה מהם והם ירצו את עונם" (כ"ו, 43). קשה להניח שהברכות והקללות באות כברית כללית על המצוות כולן, ובאקראי נבחרה מצות השמיטה כדוגמא. פשוט יותר לומר שהקללות מתייחסות ספציפית למצות השמיטה.

 

           נקודה נוספת המחזקת את ההנחה שהקללות והברכות נאמרו דווקא על קיום או אי קיום של מצוות שמיטה ויובל, היא הנקודה בה פתחנו את דברנו - הפניית הכתוב את הקורא למועד אמירת הדברים. כידוע ספר ויקרא נאמר למשה באוהל מועד כפי שמורה פתיחתו - "ויקרא אל משה וידבר ה' אליו מאהל מועד לאמר" (ויקרא, א', 1). ואילו בפתיחה לפרשת בהר, כהקדמה לציוויי שמיטה ויובל (לפחות על פי פירושו של הרשב"ם שנזכר לעיל) אנו קוראים שהדברים נאמרו כבר קודם לכן - "וידבר ה' אל משה בהר סיני לאמר". כלומר מתחיל כאן קובץ ציוויים ודברים שנאמרו למשה, שמעשית נאמרו לו עוד בעמדם בהר סיני.

 

           אם ישנו כאן אזכור של ציוויים שנאמרו עוד בהר סיני, עלינו לברר עד היכן ממשיך "קובץ" זה של דברים, היכן סיומו וחזרה לסדר הכרונולוגי. תשובה לכך מצויה מיד לאחר הברכות והקללות, אשר בסופם נאמר: "אלה החקים והמשפטים והתורת אשר נתן ה' בינו ובין בני ישראל בהר סיני ביד משה" (כ"ו, 46).

 

           כלומר לפנינו חטיבה שלימה, אחדותית שנאמרה למשה בהר סיני, ומסיבות שונות נכתבת רק כאן בסוף ספר ויקרא. חטיבה זו כוללת את הציווי אודות שמיטה ויובל, ואת הברכות והקללות, שככל הנראה כתובות במישרין וכתגובה לקיום או אי קיום של המצוות הללו ע"י ישראל.

 

           השאלה שכמובן עולה מאליה היא מדוע שינתה התורה מסדר הדברים הכרונולוגי, ולפתע כאן, בסוף ספר ויקרא מספרת לנו אודות ציוויים וברית שנאמרו לישראל זמן רב קודם לכן.

 

           תשובה לכך מצויה בדברי ר' אברהם אבן-עזרא שכותב בתחילת פרשת בהר:

"אין מוקדם ומאוחר בתורה, וזו הפרשה קודם ויקרא וכל הפרשיות שהם אחריו, כי הדבור בהר סיני, ועתה כרת הברית... והזכירה במקום הזה לחבר תנאי הארץ (כלומר דברים שבהם תלויה ישיבה עם ישראל בארצו). וכאשר אמר על העריות, כי בעבורם תקיא הארץ אותם, כן אמר בפרשת "אם בחוקותי" על שבתות הארץ (הבאנו לעיל)..." (ראב"ע, פירושו לתורה, ויקרא כ"ה, 1).

 

           אבן-עזרא מבין שהתורה דחתה את הציוויים, הקללות והברכות עד לכאן, בכדי שהדברים יהיו סמוכים לפרשת העריות שאף בהם נאמר שאם ישראל לא ישמרו על חוקים אלו, הארץ "תקיא" אותם (ויקרא י"ח, 28; כ, 22), ממש כשם שעל אי שמירת שמיטה ויובל העונש הוא גלות, כפי שראינו.

 

           ברצוננו ללכת בדרכו של אב"ע אך מכיוון אחר. ספר ויקרא עוסק רבות (בעיקר בחציו הראשון) בענייני המקדש על פניו השונות: דיני הקורבנות, הלכות כוהנים, ענייני טומאה וטהרה וכד'. אף נושאים אחרים נידונים מתוך ראי המקדש וקודשיו, וכך נראה לעתים שהתחומים כולם קשורים למקדש בלבד - תחילה אנו שומעים על קדושת הזמן בהקשר של עבודת הכהן ביום הכיפורים, כן אנו שומעים, כאמור, על קדושת האדם - הכוהנים שעובדים בבהמ"ק. כלומר גם קדושת הזמן וגם קדושת האדם נתפסים ונאמרים על רקע קדושת המקום - על רקע המקדש!

 

           לשם הוצאת רעיון זה מלבנו, שלא יחשוב החושב שעבודת אלוהיו מסתכמת ומצומצמת ל"מקום אשר יבחר ה'", מדגישה התורה בחציו השני של הספר שקדושות אלו רלוונטיות בכל אתר, התנהגותו של עובד ה' מתאפיינת גם בהיותו בביתו, ללא קשר ישיר למקדש. וכך בשלושת הצירים המרכזיים - המקום, הזמן והתנהגותו של האדם הפרטי, תדגיש התורה שאין הם משמעותיים  דווקא בבית המקדש, אלא בכל מקום.

 

           אם קראנו רבות אודות בחירת הכוהנים והציוויים המיוחדים המוטלים עליהם, אזי התורה בהמשך תדגיש ש"קדושים תהיו" (י"ט, 2) הוא ציווי החל על הכל. לכוהנים אמנם ישנם איסורי נישואין מיוחדים (גרושה ואנוסה) אך גם על העם כולו, בכל מקום ואתר ישנם איסורי עריות מפורטים (ואת זאת הדגיש אב"ע). גם אם הכוהנים נבחרו על פני העם כולו לשרת את ה' במקדש, קדושת האדם חלה על כל אדם, אם וכאשר שומר הוא על התנאים שמציגה בפניו התורה.

 

           אם קראנו על עבודת הכהן ביום הכיפורים (י"ח, 1-34), נשמע בהמשך על המועדות כולם שיש לקרוא אותם "מקראי קודש", ולא לעשות בהם מלאכה (כ"ג, 1-44). קדושת הזמן מתרחבת ממקום המקדש אל עבר העולם כולו.

 

           כעת, בסוף הספר ממש, מדגישה זאת התורה בצורה ברורה וישירה - במצות השמיטה והיובל. כאן הדיון הוא במישרין בקדושת מקום הגוררת ומחייבת התנהגות מסוימת. אמנם ישנו מעמד מיוחד למקום אשר בו בחר ה' להשרות את שכינתו, אך "לי כל הארץ". כל חקלאי העובד את אדמתו צריך לדעת שהארץ כולה של הקב"ה וברצונו ניתנה לו לעבוד בה ולהתפרנס ממנה. וכך שובת העם כולו ממלאכת הקרקע כל שבע שנים, כמכריז הארץ כולה שייכת לקב"ה ( ולא רק מקום המקדש בו הוא בחר להשרות את שכינתו).

 

           מצות השמיטה והיובל, ביחד עם הברכות והקללות שנאמרו אודותיהן, כתובים כאן, למרות שנאמרו עוד בהר סיני, בכדי להדגיש נקודה זו דווקא בסיומו של הספר שעוסק יותר מכל בצמצומה של עבודת ה' למקום המקדש בלבד. המצוות מוטלות על היהודי בכל מקום ואתר, מוכרח הוא להפסיק את עבודתו בארץ, בכל מקום שלא תהה שם חלקת אדמתו "כי לי כל הארץ".

 

 

תא שמע – נודה לכם אם תשלחו משוב על שיעור זה (המלצות, הערות ושאלות)