פרשת בחוקותי - ערכי האדם

  • הרב אמנון בזק

פרשת בְּחֻקֹּתַי - ערכי האדם / הרב אמנון בזק

א. פתיחה

פרשת ערכין (ויקרא כ"ז), החותמת את ספר ויקרא, עוסקת בערכים של אדם, בהמה טמאה,[1] בית, שדה אחוזה ושדה מקנה. ברוב פרטי הרשימה נקבע הערך על פי הנתונים הספציפיים של הדבר המוקדש. בחלק מן המקרים הערך נקבע על פי שיפוטו של הכוהן: בבהמה טמאה נאמר "וְהֶעֱרִיךְ הַכֹּהֵן אֹתָהּ בֵּין טוֹב וּבֵין רָע כְּעֶרְכְּךָ הַכֹּהֵן כֵּן יִהְיֶה" (פס' יב); וכן לגבי בית - "וְהֶעֱרִיכוֹ הַכֹּהֵן בֵּין טוֹב וּבֵין רָע כַּאֲשֶׁר יַעֲרִיךְ אֹתוֹ הַכֹּהֵן כֵּן יָקוּם" (פס' יד). ערכו של שדה נקבע על פי שיקולים אובייקטיביים - כמות הזרע שבשדה ומספר השנים עד היובל: "וְהָיָה עֶרְכְּךָ לְפִי זַרְעוֹ זֶרַע חֹמֶר שְׂעֹרִים בַּחֲמִשִּׁים שֶׁקֶל כָּסֶף. אִם מִשְּׁנַת הַיֹּבֵל יַקְדִּישׁ שָׂדֵהוּ כְּעֶרְכְּךָ יָקוּם. וְאִם אַחַר הַיֹּבֵל יַקְדִּישׁ שָׂדֵהוּ וְחִשַּׁב לוֹ הַכֹּהֵן אֶת הַכֶּסֶף עַל פִּי הַשָּׁנִים הַנּוֹתָרֹת עַד שְׁנַת הַיֹּבֵל וְנִגְרַע מֵעֶרְכֶּךָ" (פס' טז-יח).

על רקע זה ניכרת החריגה בדרך החישוב של ערך האדם. כאן אין מקום לשיקולים סובייקטיביים, אלא לגיל ולמין בלבד, לדוגמה: לכל זכר מגיל עשרים ועד גיל שישים יש אותו ערך. פרט זה כשלעצמו מצביע על ייחודה של פרשת ערכי האדם, שבה נעסוק להלן בקצרה.

ב. גזרת מלך

נציג תחילה בטבלה את הערכים שבפסוקים ג-ז:

הגיל

זכר

נקבה

מִבֶּן עֶשְׂרִים שָׁנָה וְעַד בֶּן שִׁשִּׁים שָׁנָה

חֲמִשִּׁים שֶׁקֶל כֶּסֶף בְּשֶׁקֶל הַקֹּדֶשׁ

שְׁלֹשִׁים שָׁקֶל

וְאִם מִבֶּן חָמֵשׁ שָׁנִים וְעַד בֶּן עֶשְׂרִים שָׁנָה

עֶשְׂרִים שְׁקָלִים

עֲשֶׂרֶת שְׁקָלִים

וְאִם מִבֶּן חֹדֶשׁ וְעַד בֶּן חָמֵשׁ שָׁנִים

חֲמִשָּׁה שְׁקָלִים כָּסֶף

שְׁלֹשֶׁת שְׁקָלִים כָּסֶף

וְאִם מִבֶּן שִׁשִּׁים שָׁנָה וָמַעְלָה

חֲמִשָּׁה עָשָׂר שָׁקֶל

וְלַנְּקֵבָה עֲשָׂרָה שְׁקָלִים

טבלה זו ממחישה שני עקרונות בסיסיים בקביעת ערכי האדם:

א. ערכו של האדם נקבע בהתאם לשלבי חייו: הערך הגבוה ביותר הוא בהיותו ב'מיטב שנותיו'; לאחריו ערך השנים שקדמו לתקופה זו - מגיל חמש ועד גיל עשרים; נמוך ממנו ערך שנות הזקנה; והערך הנמוך ביותר הוא בשנות הינקות והילדות.

ב. בכל אחד מארבעת השלבים הללו גבוה ערך הזכר מערך הנקבה.

במבט ראשון נראה כי ערכו של אדם נקבע על פי יכולת עבודתו. מתוך הנחה מציאותית - ודאי בתקופת המקרא - שיכולת עבודתו של הזכר גבוהה מזו של הנקבה, נקבע לו ערך גבוה יותר; וערכו של כל אדם נקבע על פי שנותיו ויכולת התפוקה שלו בהן.[2]

ברם, על הנחה זו מתעוררות מספר שאלות:

1. הקביעה שמיטב שנותיו של האדם נמשך עד גיל שישים מעוררת שאלה, שכן נראה כי גיל העבודה בתורה הוא עד חמישים שנה, כאמור לגבי הלוויים: "וּמִבֶּן חֲמִשִּׁים שָׁנָה יָשׁוּב מִצְּבָא הָעֲבֹדָה וְלֹא יַעֲבֹד עוֹד" (במדבר ח', כה).

2. יש לתמוה גם על ערכו של האדם במיטב שנותיו - חמישים שקלים - שיעור גבוה בהרבה מערכו המעשי של עבד, שעליו נאמר: "אִם עֶבֶד יִגַּח הַשּׁוֹר אוֹ אָמָה כֶּסֶף שְׁלֹשִׁים שְׁקָלִים יִתֵּן לַאדֹנָיו" (שמות כ"א, לב).

3. בשתי תקופות יש יחס של 3:5 בין ערכי הזכר וערכי הנקבה: מגיל עשרים ועד גיל שישים, ומגיל חודש ועד גיל חמש. מדוע אין היחס הזה נשמר מגיל חמש ועד גיל עשרים? יתרה מזאת: מדוע ערכו של זכר מבן שישים שנה ומעלה (15 שקל) נמוך מערכו בגילאים חמש עד עשרים (20 שקלים), בעוד שערך הנקבה בשתי התקופות זהה - 10 שקלים? רש"י עמד על בעיה זו וכתב (על פי ערכין יט ע"א):

כשמגיע לימי הזקנה האשה קרובה להחשב כאיש, לפיכך האיש פוחת בהזדקנו יותר משליש בערכו, והאשה אינה פוחתת אלא שליש בערכה, דאמרי אינשי 'סבא בביתא פחא בביתא, סבתא בביתא סימא בביתא וסימנא טבא בביתא' [תרגום: זקן בבית - פח בבית; זקנה בבית - אוצר בבית וסימן טוב בבית].

דברים אלו נחמדים כשלעצמם, אך עדיין אין הם מתיישבים לגמרי על הלב: האומנם אין באישה הבדל בין התקופה שמגיל חמש ועד גיל עשרים ובין התקופה שמגיל שישים ומעלה, בעוד שבאיש קיים הבדל כזה?!

נראה שסיבות אלו ואחרות הן שהביאו את ראב"ע (בפירושו על כ"ז, ג ד"ה בן ששים) לומר דברים חד-משמעיים בנושא:

ודעת רבים כי זו גזרת מלך, כי מבן חדש עד חמש שנים יתן חמשה שקלים, אילו עבר יום אחד נוסף על חדש יתן חמשה שקלים... והכלל כי הוא גזרת הכתוב, כי אילו היה על דרך תוספת הזכר על הנקבה, הנה אחר ששים יוסיף השלישית, והנה מחמש עד עשרים יוסיף החצי, ומחדש ועד חמש ומעשרים ועד ששים יוסיף על החצי עשיריתו.[3]

למרות זאת, ננסה לבאר את משמעות הפרשה במידת יכולתנו ולהשיב על השאלות ששאלנו.[4]

ג. "והיה ערכך לפי זרעו"

דומה שאכן קיים הבדל בין סולם הערכים של הזכר לבין זה של הנקבה. לעיל תמהנו מדוע 'מיטב שנותיו' של האדם הוא עד גיל שישים, ולא עד גיל חמישים - 'גיל הפרישה' של הלוויים. והנה, מתברר שבמקרא נמצא גיל שישים דווקא בהקשר אחר - לא של יכולת עבודה, אלא של פוריות:

וְיִצְחָק בֶּן שִׁשִּׁים שָׁנָה בְּלֶדֶת אֹתָם (בראשית כ"ה, כו);

וְאַחַר בָּא חֶצְרוֹן אֶל בַּת מָכִיר אֲבִי גִלְעָד וְהוּא לְקָחָהּ וְהוּא בֶּן שִׁשִּׁים שָׁנָה וַתֵּלֶד לוֹ אֶת שְׂגוּב (דה"א ב', כא).

שני המקומות היחידים במקרא המציינים את גיל שישים עוסקים באדם שהוליד בנים לעת זקנה; הדגשת הגיל באה לציין את החידוש שבלידה זו. נראה, אם כן, שגיל שישים מבטא את סיום תקופת הפוריות המקובלת, וזהו ייחודו גם בפרשתנו!

לאור זאת ניתן לבאר גם את משמעות ערכו של האדם בתקופת השיא הזו - חמישים שקל כסף. שיעור זה מופיע בתורה במקום אחד נוסף:

כִּי יִמְצָא אִישׁ נַעֲרָ בְתוּלָה אֲשֶׁר לֹא אֹרָשָׂה וּתְפָשָׂהּ וְשָׁכַב עִמָּהּ וְנִמְצָאוּ, וְנָתַן הָאִישׁ הַשֹּׁכֵב עִמָּהּ לַאֲבִי הַנַּעֲרָ חֲמִשִּׁים כָּסֶף וְלוֹ תִהְיֶה לְאִשָּׁה תַּחַת אֲשֶׁר עִנָּהּ לֹא יוּכַל שַׁלְּחָהּ כָּל יָמָיו (דברים כ"ב, כח-כט).

בכמה מקומות (כתובות לג ע"א ועוד) מגדירה הגמרא את התשלום הזה כ"הנאת שכיבה". אותה פעולה, המבטאת את אונו ופוריותו של האיש, מוערכת אפוא כהנאה של חמישים שקלים, וזהו גם, באופן סמלי, ערכו של האדם בשנות השיא של פוריותו.

כעת ניתן גם להבין מדוע זוכה בערך השני במעלה התקופה שמגיל חמש ועד גיל עשרים, ולא התקופה שמעל גיל שישים. אמנם בשתי התקופות הללו האדם עדיין יכול להגיע לפוריות, אך אינה דומה התקופה שבה נמצא הוא בדרך לשיאו לתקופה שבה הוא הולך ומזדקן;[5] בתקופת הזקנה התשמיש כבר אינו נחשב פעולה פורייה, ומשום כך הערך יורד. מעניין הדבר, שמצאנו תשלום של חמישה עשר שקלים בהקשר של ביאה שאינה מיועדת ללידה:

וַיֹּאמֶר ה' אֵלַי עוֹד לֵךְ אֱהַב אִשָּׁה אֲהֻבַת רֵעַ וּמְנָאָפֶת כְּאַהֲבַת ה' אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְהֵם פֹּנִים אֶל אֱלֹהִים אֲחֵרִים וְאֹהֲבֵי אֲשִׁישֵׁי עֲנָבִים. וָאֶכְּרֶהָ לִּי בַּחֲמִשָּׁה עָשָׂר כָּסֶף וְחֹמֶר שְׂעֹרִים וְלֵתֶךְ שְׂעֹרִים (הושע ג', א-ב).

וכבר עמד על זיקה זו רב האי גאון (הובאו דבריו בפירוש רש"י שם):

ובשם רב האי מצאתי דבר הגון: 'וָאֶכְּרֶהָ לי' וגו' - קצבתי דמי כופר פדיונה לנגדי בדמים קלים. האומר 'ערך נפשי עלי', אם מבן ששים ומעלה 'והיה ערכך חמשה עשר שקל'.

לאור זאת, ברור שערך התקופה שמבן חודש ועד בן חמש שנים אינו משקף יכולת כלשהי; נראה שזהו ערך המינימום של כל ילד מגיל חודש, ממש כמו ערכו של הבכור. ניתן אף לומר כי העובדה שיש לו בכלל ערך נובעת מן הפוטנציאל הטמון בו לכשיגדל.

בדרך זו נוכל גם לענות על השאלה שבה פתחנו: מדוע נקבע ערכו של הזכר רק לפי גילו, ולא לפי ערכו הסובייקטיבי? אם אכן המדד לקביעת ערכו של האדם הוא יכולת הפוריות שלו, אזי באמת אין שום משמעות ליכולת העבודה שלו; בתחום זה שווים כל בני האדם המצויים במיטב שנותיהם, ללא תלות ביכולתם הפיזית, בהשכלתם או במקצועם.[6]

משמעות הפוריות בקביעת ערך האדם קיימת גם בתורה שבעל פה. על הפסוק האמור בעבד עברי "לֹא יִקְשֶׁה בְעֵינֶךָ בְּשַׁלֵּחֲךָ אֹתוֹ חָפְשִׁי מֵעִמָּךְ כִּי מִשְׁנֶה שְׂכַר שָׂכִיר עֲבָדְךָ שֵׁשׁ שָׁנִים" (דברים ט"ו, יח) כותב רש"י: "מכאן אמרו: עבד עברי עובד בין ביום ובין בלילה, וזהו כפלים שבעבודת שכירי יום. ומהו עבודתו בלילה? רבו מוסר לו שפחה כנענית, והוולדות לאדון". כלומר: עבודת העבד נחשבת כ"משנה שכר שכיר" בגלל יכולתו ללדת ילדים, שבעלותם תהיה לאדון.

למעשה, טענתנו רמוזה בהמשך הפרק, בקביעת הערך של שדה:

וְאִם מִשְּׂדֵה אֲחֻזָּתוֹ יַקְדִּישׁ אִישׁ לַה' וְהָיָה עֶרְכְּךָ לְפִי זַרְעוֹ זֶרַע חֹמֶר שְׂעֹרִים בַּחֲמִשִּׁים שֶׁקֶל כָּסֶף (פס' טז).

בשדה נאמר במפורש שערכו נקבע על פי הפוריות שלו - "לפי זרעו". אבל בניגוד לבני האדם, שדות שונים נבדלים זה מזה מבחינת פוריותם (על פי טיב הקרקע, גודלה וכדומה). על כן יחידת הפוריות הבסיסית של זרע השדה היא "זרע חֹמר שערים בחמשים שקל כסף" - ממש כמו באדם - אלא שבשדה עשויה יחידה זו להכפיל את עצמה פי כמה וכמה, הכול לפי ערכו המשתנה של השדה.

ד. ערכי אישה

נעבור עתה לבחון את הערכים השונים של האישה. ברור שבאישה הקריטריון יהיה שונה מזה שבאיש, שכן מבחינת התפיסה המקראית לאישה אין "זרע", והיא נתפסת כפסיבית בתהליך ההולדה.[7] את משמעותם של ערכי האישה יש לבאר, אם כן, באופן אחר.

כבר הזכרנו לעיל שאת השיעור של שלושים שקלים - הערך המקסימלי של האישה במיטב שנותיה - מצאנו בתורה בהקשר אחר: "אִם עֶבֶד יִגַּח הַשּׁוֹר אוֹ אָמָה כֶּסֶף שְׁלֹשִׁים שְׁקָלִים יִתֵּן לַאדֹנָיו" (שמות כ"א, לב). מכאן ניתן להסיק שבאישה הערך אכן נקבע על פי יכולת העבודה. אמנם ציינו לעיל ש'גיל הפרישה' בתורה הוא חמישים, כפי שמצאנו אצל הלוויים; ואולם, סביר שחלוקת הגילים נקבעה על פי הקריטריון בזכר, והתורה לא ראתה עניין ליצור חלוקה שונה אצל האישה. נראה כי זו גם הסיבה שהגיל נותר כגורם יחיד אף בקביעת ערכי האישה, מבלי להיכנס לגדרים סובייקטיביים של תפוקת עבודה וכדומה.

כעת מתיישבת היטב בעיית ההבדלים ביחסים בין ערכי האיש וערכי האישה בתקופות השונות. הבעיה נבעה מן ההנחה שמדובר בסולם דומה. לאור ביאורנו, כי מדובר בשני סולמות שונים - הפוריות אצל האיש ותפוקת העבודה אצל האישה - אכן הגיוני הדבר שהיחסים בין ערכיהם לא יישמרו בגילאים השונים, וסבירה הקביעה כי תפוקת העבודה אינה יורדת לאחר גיל שישים בצורה כה דרסטית כמו הפוריות.



[1] לגבי בהמה טהורה אין פרשת ערכין, שכן בהמה טהורה מוקדשת בעצמה לה': "וְאִם בְּהֵמָה אֲשֶׁר יַקְרִיבוּ מִמֶּנָּה קָרְבָּן לַה' כֹּל אֲשֶׁר יִתֵּן מִמֶּנּוּ לַה' יִהְיֶה קֹּדֶשׁ" (פס' ט).

[2] ייתכן שניתן לבסס כיוון זה על סכום מכירתו של יוסף: "וַיַּעַבְרוּ אֲנָשִׁים מִדְיָנִים סֹחֲרִים וַיִּמְשְׁכוּ וַיַּעֲלוּ אֶת יוֹסֵף מִן הַבּוֹר וַיִּמְכְּרוּ אֶת יוֹסֵף לַיִּשְׁמְעֵאלִים בְּעֶשְׂרִים כָּסֶף וַיָּבִיאוּ אֶת יוֹסֵף מִצְרָיְמָה" (בראשית ל"ז, כח). יוסף היה אז, כידוע, בן שבע עשרה שנה, ומכירתו לעבד בעשרים כסף, כערכו של אדם בגיל זה, עשויה להוכיח שהמדד לקביעת הערך הוא יכולת העבודה.

[3] ועיין בשיטתו המקורית של הגאון, שאותה דוחה ראב"ע שם. מפרשי ראב"ע העלו כיוונים שונים בהבנת שיטת הגאון, ומכל מקום, עצם מקוריותה מוכיח את הקושי בהבנת הדברים כפשוטם.

[4] כיוון אחר לחלוטין ראה בפירושו של רש"ר הירש בפרקנו.

[5] המקום היחיד במקרא שבו מצאנו התייחסות מיוחדת לגיל חמש הוא סיפור נכותו של מפיבושת: "וְלִיהוֹנָתָן בֶּן שָׁאוּל בֵּן נְכֵה רַגְלָיִם בֶּן חָמֵשׁ שָׁנִים הָיָה בְּבֹא שְׁמֻעַת שָׁאוּל וִיהוֹנָתָן מִיִּזְרְעֶאל וַתִּשָּׂאֵהוּ אֹמַנְתּוֹ וַתָּנֹס וַיְהִי בְּחָפְזָהּ לָנוּס וַיִּפֹּל וַיִּפָּסֵחַ וּשְׁמוֹ מְפִיבֹשֶׁת" (שמ"ב ה', ד). מסתבר שציון גילו של מפיבושת מבטא את העובדה שבגיל זה כבר קשה היה לשאתו על הידיים ולנוס במהרה, שכן בשלב זה של חייו הילד כבר 'עומד על רגליו' בכוחות עצמו.

[6] לפי גישה זו היה מקום לומר שלסריס ולעקר לא יהיה ערך כזה. ואולם, נראה שמעמדם של סריס ועקר לפי תפיסתנו איננו שונה ממעמדו של מי שאינו יכול לעבוד לפי התפיסה המקובלת. הגמרא אכן העלתה אפשרות שלא יהיה להם ערך, אך דחתה זאת: " 'נפשות' - לרבות מנוול ומוכה שחין. שיכול 'נדר בערכך', כל שישנו בדמים ישנו בערכין וכל שאינו בדמים אינו בערכין, תלמוד לומר 'נפשות' " (ערכין ד ע"ב). כלומר: הערך נקבע באופן מוחלט, ללא התייחסות למקרים חריגים.

[7] זו הסיבה שהלידה נתפסת בדרך כלל במקרא כפעולה שהאישה עושה עבור הבעל: "וַיִּקְרָא אַבְרָהָם אֶת שֶׁם בְּנוֹ הַנּוֹלַד לוֹ אֲשֶׁר יָלְדָה לּוֹ שָׂרָה יִצְחָק" (בראשית כ"א, ג); "וַיֻּגַּד לְאַבְרָהָם לֵאמֹר הִנֵּה יָלְדָה מִלְכָּה גַם הִוא בָּנִים לְנָחוֹר אָחִיךָ" (שם כ"ב, כ); "וַתֵּרֶא רָחֵל כִּי לֹא יָלְדָה לְיַעֲקֹב" (שם ל', א); ועוד רבים. אין צורך להוסיף שבהשתנות המציאות, ועמה גם הדגם הפטריארכלי של המשפחה, חלו שינויים גם בתפיסה זו, כפי שמצאנו בחז"ל בהקשרים שונים, כגון: "תנו רבנן, שלשה שותפין הן באדם: הקב"ה ואביו ואמו. בזמן שאדם מכבד את אביו ואת אמו, אמר הקב"ה: מעלה אני עליהם כאילו דרתי ביניהם וכבדוני" (קידושין ל ע"ב).