בלק | היחס ל'מניעות'

בדרכו, אמר בלעם למלאך את הדברים הבאים:

וַיֹּאמֶר בִּלְעָם אֶל מַלְאַךְ ה' חָטָאתִי כִּי לֹא יָדַעְתִּי כִּי אַתָּה נִצָּב לִקְרָאתִי בַּדָּרֶךְ וְעַתָּה אִם רַע בְּעֵינֶיךָ אָשׁוּבָה לִּי.

(במדבר, כ"ב, לד) .

שואל על כך ר' שמחה בונים מפשיסחא:

"ויאמר בלעם אל מלאך ה', חטאתי כי לא ידעתי" וגו' (במדבר כ"ב לד). שמעתי מכ"ק אדמו"ר זי"ע[1], שהקשה, אדרבא, לפי דבריו אין כאן חטא כלל? ופירש, שזה גופא הוא החטא מה שלא ידע, ולא הבין מהסיבות שאירעו לו פעמיים ושלש, שרצון הקב"ה שלא ילך עמהם.

(קול מבשר, חלק א', פרשת בלק, אות ז).

להבנת ר' שמחה בונים, המניעות שנקרו בדרכו של בלעם היו אמורות לגרום לו להבין שה' אינו חפץ שהוא ילך עם שליחי בלק. ניתן להסיק מכך שלדעת ר' שמחה בונים, קשיים הנקרים בדרכו של אדם יכולים להוות סימן לכך שה' אינו חפץ בדרכו. מתורותיו של ר' נחמן מברסלב למדנו על כיוון הפוך. בכמה הזדמנויות ר' נחמן עסק במניעות שעומדות בדרכו של עובד השם, ולדעת ר' נחמן אין בהן ראיה שה' אינו חפץ בדרכו. אדרבה, בתהליך ההתקרבות לעבודת השם האדם אמור להיתקל במניעות:

וְאָמַר רַבֵּנוּ, זִכְרוֹנוֹ לִבְרָכָה, שֶׁכָּל מִי שֶׁיֵּשׁ לוֹ יְגִיעוֹת וְטִרְחוֹת יוֹתֵר בִּתְחִלַּת הַהִתְקָרְבוּת לְהַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ, דְּהַיְנוּ שֶׁיֵּשׁ לוֹ מְנִיעוֹת רַבּוֹת וּגְדוֹלוֹת, כְּגוֹן מֵאָבִיו וְאִשְׁתּוֹ וְחוֹתְנוֹ אוֹ מִשְּׁאָר בְּנֵי אָדָם שֶׁמּוֹנְעִים וּמְעַכְּבִים אוֹתוֹ מְאֹד וּמְנִיעוֹת מֵחֲמַת מָמוֹן וּשְׁאָרֵי מְנִיעוֹת וְעִכּוּבִים וּבִלְבּוּלִים, שֶׁמִּשְׁתַּטְּחִים לְפָנָיו וּמוֹנְעִים אוֹתוֹ מְאֹד, וְהוּא צָרִיךְ לְהִתְיַגֵּעַ וְלִטְרֹחַ מְאֹד לְשַׁבְּרָם, כָּל אֵלּוּ הַיְגִיעוֹת וְהַטְּרָחוֹת שֶׁיֵּשׁ לוֹ בִּתְחִלַּת הַהִתְקָרְבוּת, הֵם טוֹבָה גְּדוֹלָה לְהָאָדָם, כִּי עַל יְדֵי זֶה זוֹכֶה אַחַר כָּךְ לְקַבֵּל הַרְבֵּה קְדֻשָּׁה וְטָהֳרָה, כִּי עַל יְדֵי הַיְגִיעוֹת שֶׁבַּתְּחִלָּה נַעֲשֶׂה הַכְּלִי וְכָל מַה שֶּׁיֵּשׁ לוֹ יוֹתֵר יְגִיעוֹת וְטִרְחוֹת וְכוּ' יֵשׁ לוֹ כְּלִי גָּדוֹל בְּיוֹתֵר לְקַבֵּל אַחַר כָּךְ בְּתוֹכוֹ שֶׁפַע קְדֻשָּׁה וְטָהֳרָה לְהִתְקָרֵב לְהַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ...

(ליקוטי מוהר"ן, מהדורא קמא, סימן קפ"ה).

ר' נחמן מלמד שצריך להתגבר על המניעות ולהמשיך להתקדם. על ידי ההתגברות על המניעות בעבודת השם, האדם מכין לעצמו כלים כדי שיוכל לקבל את השפע שמזומן לו בסוף הדרך. לכן, אסור להיכנע למניעות, אלא יש להתגבר עליהן.

בתורה של האדמו"ר מאיז'ביצה, בעל "מי השילוח", על פסוק אחר בפרשת בלק, אנו מוצאים שניתן ליישב בין שתי העמדות שעולות מדבריהם של ר' שמחה בונים ור' נחמן:

"כי לא נחש ביעקב ולא קסם בישראל כעת יאמר ליעקב ולישראל מה פעל אל" (במדבר כ"ג, כג). הנה עניין נחש הוא התעקשות בדבר מבלי להסיר דבר זה מדעתו. וקסם הוא להיפך, דהיינו אם הוא מסופק בדבר אם לעשות או לא, רואה אם ילך לו כשורה וכסדר יעשה, ואם לאו לא יעשה, וזהו קסם, היינו לראות כפי שיתנהג מעצמו. ושניהם אסורים שלא במקומם הראוי להם, דהיינו באם ידע האדם בברור את רצון השם יתברך אסור לו לחשות בדבר ולעזוב הדבר כפי שיתנהג מעצמו רק צריך להתגבר כארי ולעשות בתקופות.[2] מקום שהאדם מסופק בדבר, אסור להיות בתוקף, רק להתבונן כפי שיתנהג הדבר בעצמו בלי דעתו כלל. כמו שמצינו בגמרא "רב בדק במברא" (חולין צה:), היינו שהספינה באה לנגדו בלי שום השתדלותו, מזה הבין כי מה' הוא, ובלתי הסימן הזה לא היה נוסע. ולכן כתיב ביעקב "נחש", כי יעקב נקרא האדם שאינו בשלמות ועוד אין לבו נמשך אחר רצון השם יתברך וכמו שמצינו שהנביא בשעה שמדבר בקטנות ישראל קוראם על שם יעקב כמו שנאמר "מי יקום יעקב כי קטן הוא" (עמוס, ז', ב). ולכן אמר "כי לא נחש ביעקב", בשעה שהנפש מישראל מסופק בדבר לא ילך בעיקשות כלל, רק יסלק כל נגיעה מעליו ויראה כמו שיתנהג השם יתברך כך יעשה הדבר הזה. "ולא קסם בישראל", היינו מי שלבו נמשך אחר רצון השם יתברך בשלמות, וכשייפול במחשבתו שום דבר הוא רק מרצון השם יתברך שהשפיע לו, ואינו בהתרשלות, רק עושה הדבר בתקופות...

(מי השילוח, פרשת בלק).

יש מצבים שבהם המציאות יכולה להוות סימן לאדם שדרכו אינה רצויה, ויש מצבים אחרים שבהם אסור שהמניעות יסיטו את האדם מדרכו. במצבים שבהם האדם עומד בספק האם דרכו רצויה או לא, כפי שהיה אמור להיות אצל בלעם בשליחותו לפגוע בעם ישראל, מניעות אמורות לעורר ספק לגבי צדקת הדרך. אולם, כאשר מדובר על הליכה בדרך השם ויש לאדם ביטחון גמור שה' חפץ בדרכו, אסור לו להכנע למניעות אלא עליו להתגבר עליהן.

ר' נחמן סיפר סיפור מופלא, שאחד המוקדים בו קשור למניעות ולדרישה להתגבר עליהן כדי להתקדם בעבודת השם:  

מעשה ברב אחד, שלא היה לו בנים. אחר כך היה לו בן יחיד וגדל אותו והשיא אותו, והיה יושב בעליה ולמד כדרך אצל הגבירים, והיה לומד ומתפלל תמיד, רק שהיה מרגיש בעצמו שחסר לו איזה חסרון, ואינו יודע מהו, ולא היה מרגיש טעם בלמודו ובתפלתו. וספר לפני שני אנשים בני הנעורים, ונתנו לו עצה שיסע לאותו צדיק. ואותו בן הנ"ל עשה מצווה שבא על ידה לבחינת מאור הקטן.

והלך אותו הבן יחיד וספר לאביו, באשר שאינו מרגיש טעם בעבודתו, כנ"ל וחסר לו, ואינו יודע מהו. בכן הוא רוצה לנסוע לאותו צדיק. והשיב לו אביו: איך אתה בא לנסוע אליו? הלא אתה למדן יותר ממנו ומיוחס יותר ממנו? לא נאה לך לנסוע אליו, כלך מדרך זו! עד שמנע אותו לנסוע. וחזר ללימודו ושוב הרגיש חסרון, כנ"ל, והתייעץ שוב עם אותן האנשים הנ"ל, ויעצו אותו כמקדם לנסוע להצדיק, ושוב הלך לאביו, והטה אותו אביו ומנע אותו כנ"ל. וכן היה כמה פעמים. והבן הנ"ל היה מרגיש שחסר לו, והיה מתגעגע מאד למלאות חסרונו, ולא ידע מהו, כנ"ל, ובא עוד לאביו והפציר בו, עד שהוכרח אביו לנסוע עמו, כי לא רצה להניח אותו לנסוע לבדו, מחמת שהיה בן יחיד.

ואמר לו אביו: הלא תראה שאסע עמך, ואראה לך שאין בו ממש. ואסרו המרכבה ונסעו. אמר לו אביו: בזה אנסה: אם יתנהג כסדר, הוא מן השמים, ואם לאו אינו מן השמים, ונחזר. ונסעו ובאו אל גשר קטן, ונפל סוס אחד, והמרכבה נתהפכה וכמעט נטבעו. אמר לו אביו: ראה שאינו מתנהג כסדר, ואין הנסיעה מן השמים, וחזרו. וחזר הבן ללימודו, ושוב ראה החיסרון שחסר לו ואינו יודע. וחזר והפציר באביו כנ"ל, והוכרח לנסוע עמו שנית וכשנסעו העמיד אביו הניסיון כבראשונה אם יתנהג כסדר. ונזדמן כשהיו נוסעים ונשברו שני הידות (שקורין אקסין), ואמר לו אביו: ראה שאינו מתנהג לנו לנסוע, כי האם זה דרך הטבע, שישתברו שני האקסין? וכמה פעמים שנסעו עם המרכבה הזאת, ולא נזדמן כזאת. וחזרו.

וחזר הבן הנ"ל לדרכו, כנ"ל (הינו ללימודו וכו', כנ"ל), ושוב הרגיש החיסרון, כנ"ל, והאנשים יעצו אותו לנסוע. וחזר לאביו והפציר אותו, כנ"ל, והוכרח לנסוע עמו עוד. ואמר לו הבן שלא נעמד עוד על ניסיון כזה, כי זה דרך הטבע, שנופל סוס לפעמים, או שנשתברין האקסין, אם לא שיהיה איזה דבר מורגש מאד. ונסעו ובאו לקרעטשמע[3] ללון, ומצאו שם סוחר, והתחילו לספר עמו כדרך הסוחרים, ולא גלו לו שהם נוסעים לשם, כי הרב היה מתבייש בעצמו לומר שנוסע לאותו הצדיק, והיו מדברים מעסקי העולם, עד שבסיבוב הדברים הגיעו לספר מצדיקים, היכן נמצאים צדיקים, וספר להם ששם נמצא צדיק, ושם, ושם, והתחילו הם לדבר מהצדיק שנסעו אליו. השיב להם: זה? (בלשון תמה) הלא קל הוא, כי אני נוסע עכשיו ממנו, ואני הייתי שם, שהיה עובר עברה. ענה אביו ואמר לבנו: הראית, בני, מה שזה הסוחר מספר לפי תומו. והלא הוא נוסע משם. וחזרו לביתם.

ונפטר אותו הבן, ובא בחלום להרב הנ"ל אביו, וראה אותו שהיה עומד בכעס גדול ושאל אותו: למה אתה בכעס כל כך? והשיב לו שיסע לאותו הצדיק הנ"ל (שרצה לנסוע עם בנו אליו, כנ"ל), והוא יגיד לך על מה אני בכעס. והקיץ, ואמר שמקרה הוא. אחר כך חלם לו עוד כנ"ל, ואמר שהוא גם כן חלום שווא, וכן עד שלש פעמים. והבין: הלא דבר הוא. ונסע לשם. ופגע בהדרך את הסוחר שפגע מקדם, בעת שנסע עם בנו, והכיר אותו ואמר לו: הלא אתה הוא שראיתיך באותו הקרעטשמע? והשיב לו: בודאי ראית אותי. ופתח פיו ואמר לו: אם תרצה, אהיה בולע אותך. אמר לו: מה אתה מדבר? השיב לו: זכור אתה, כשנסעת עם בנך. ובתחילה נפל סוס על הגשר וחזרת. אחר כך נשברו האקסין, אחר כך פגעת בי, ואמרתי לך שהוא קל. ומאחר שפטרתי אותו, את בנך, עכשיו אתה רשאי לנסוע, כי הוא היה בחינת מאור הקטן, והצדיק הנ"ל הוא בחינת מאור הגדול, ואם היו מתועדים יחד, היה בא משיח; וכיון שפטרתי אותו, אתה רשאי לנסוע. ובתוך דבריו נעלם, ולא היה לו עם מי לדבר. ונסע הרב אל הצדיק וצעק: חבל! חבל! חבל על דאבדין ולא משתכחין! השם יתברך ישיב נדחינו בקרוב, אמן.

וזה הסוחר הנ"ל היה הס"מ (הסמ"ך מ"ם)[4] בעצמו (שנדמה לסוחר והטעה אותם, ואחר כך, כשפגע שנית בהרב הנ"ל, התגרה עמו הוא בעצמו על אשר שמע לעצתו, כי כן דרכו, כידוע), השם יתברך יצילנו.

(סיפורי מעשיות, מעשה ח).