פרשת במדבר - העומר, ספירת העומר וחג השבועות

  • הרב יהודה ראק

 

א.מהי משמעות ספירת העומר?

מצוות ספירת העומר, אשר אנו מקיימים בתקופה זו של השנה ועומדים להשלים בעוד מספר ימים, מעוררת קושי ותמיהה בטריוויאליות שלה: מעשה המצווה מתמצה בפעולה טכנית וחסרת משמעות, לכאורה, של ציון מספרו הסידורי של יום; מדוע התורה ציוותה על מצווה כל כך טכנית, ואיזו משמעות ניתן להעניק לה?

כולנו מכירים את ההסבר המקובל: הספירה מבטאת ציפייה וייחול לקראת השלמת תהליך יציאת מצרים במעמד הר סיני. המקור להסבר זה הוא בדברי הרמב"ם:

ושבועות הוא יום מתן תורה. ולהגדיל היום ההוא, נמנו הימים מן המועד הראשון אליו, כמי שממתין בו הנאמן שבאוהביו ושהוא מונה יום וגם השעות, וזאת היא סבת ספירת העומר מיום צאתנו ממצרים עד יום מתן תורה, שהוא היה הכונה והתכלית ביציאתם באמרו "'ואביא אתכם אלי" (שמות, פרק י"ט, פסוק ד'). (מורה נבוכים חלק ג', פרק מ"ג).

גם בעל ספר החינוך הלך בכיוון הרמב"ם:

משרשי המצוה על צד הפשט, לפי שכל עיקרן של ישראל אינו אלא התורה, ומפני התורה נבראו שמים וארץ וישראל, וכמו שכתוב "אם לא בריתי יומם ולילה" וגו' (ירמיהו, פרק ל"ג, פסוק כ"ה). והיא העיקר והסיבה שנגאלו ויצאו ממצרים כדי שיקבלו התורה בסיני ויקיימוה, וכמו שאמר השם למשה "וזה לך האות כי אנכי שלחתיך בהוציאך את העם ממצרים תעבדון את האלוקים על ההר הזה" (שמות, פרק ג', פסוק י"ב), ופירוש הפסוק כלומר: "הוציאך אותם ממצרים יהיה לך אות שתעבדון את האלוקים על ההר הזה", כלומר שתקבלו התורה שהיא העיקר הגדול שבשביל זה הם נגאלים והיא תכלית הטובה שלהם. וענין גדול הוא להם, יותר מן החירות מעבדות, ולכן יעשה השם למשה אות צאתם מעבדות לקבלת התורה, כי התפל עושין אות לעולם אל העיקר. ומפני כן, כי היא כל עיקרן של ישראל ובעבורה נגאלו ועלו לכל הגדולה שעלו אליה, נצטוינו למנות ממחרת יום טוב של פסח עד יום נתינת התורה, להראות בנפשנו החפץ הגדול אל היום הנכבד הנכסף ללבנו, כעבד ישאף צל, וימנה תמיד מתי יבוא העת הנכסף אליו שיצא לחירות, כי המנין מראה לאדם כי כל ישעו וכל חפצו להגיע אל הזמן ההוא. (ספר חינוך, מצווה שו).

ההסבר העקרוני המשותף לרמב"ם ולחינוך הוא כי הספירה מבטאת ציפייה וייחול לקראת השלמת תהליך יציאת מצרים במעמד הר סיני, וישנו הבדל באופי התהליך והשלמתו בין דברי הרמב"ם לבין דברי החינוך: הרמב"ם מדבר על היציאה ממצרים לקראת מפגש ורקימת קשר בין עם ישראל לה', בעוד החינוך מדגיש את קבלת התורה כתכלית יציאת מצרים.

אולם, עיון קל במקור של המצווה בתורה מראה שהסבר זה איננו מתאים ללשון הפסוקים ולהקשרם. על מנת להראות זאת, נביא כאן את לשון התורה בעניין העומר, ספירת העומר, וחג השבועות:

(ט) וַיְדַבֵּר ה' אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר:
(י) דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם כִּי תָבֹאוּ אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר אֲנִי נֹתֵן לָכֶם וּקְצַרְתֶּם אֶת קְצִירָהּ וַהֲבֵאתֶם אֶת עֹמֶר רֵאשִׁית קְצִירְכֶם אֶל הַכֹּהֵן:
(יא) וְהֵנִיף אֶת הָעֹמֶר לִפְנֵי ה' לִרְצֹנְכֶם מִמָּחֳרַת הַשַּׁבָּת יְנִיפֶנּוּ הַכֹּהֵן:
(יב) וַעֲשִׂיתֶם בְּיוֹם הֲנִיפְכֶם אֶת הָעֹמֶר כֶּבֶשׂ תָּמִים בֶּן שְׁנָתוֹ לְעֹלָה לַה':
(יג) וּמִנְחָתוֹ שְׁנֵי עֶשְׂרֹנִים סֹלֶת בְּלוּלָה בַשֶּׁמֶן אִשֶּׁה לַה' רֵיחַ נִיחֹחַ וְנִסְכֹּה יַיִן רְבִיעִת הַהִין:
(יד) וְלֶחֶם וְקָלִי וְכַרְמֶל לֹא תֹאכְלוּ עַד עֶצֶם הַיּוֹם הַזֶּה עַד הֲבִיאֲכֶם אֶת קָרְבַּן אֱלֹוקֵיכֶם חֻקַּת עוֹלָם לְדֹרֹתֵיכֶם בְּכֹל מֹשְׁבֹתֵיכֶם:
(טו) וּסְפַרְתֶּם לָכֶם מִמָּחֳרַת הַשַּׁבָּת מִיּוֹם הֲבִיאֲכֶם אֶת עֹמֶר הַתְּנוּפָה שֶׁבַע שַׁבָּתוֹת תְּמִימֹת תִּהְיֶינָה:
(טז) עַד מִמָּחֳרַת הַשַּׁבָּת הַשְּׁבִיעִת תִּסְפְּרוּ חֲמִשִּׁים יוֹם וְהִקְרַבְתֶּם מִנְחָה חֲדָשָׁה לַה':
(יז) מִמּוֹשְׁבֹתֵיכֶם תָּבִיאּוּ לֶחֶם תְּנוּפָה שְׁתַּיִם שְׁנֵי עֶשְׂרֹנִים סֹלֶת תִּהְיֶינָה חָמֵץ תֵּאָפֶינָה בִּכּוּרִים לַה':
(יח) וְהִקְרַבְתֶּם עַל הַלֶּחֶם שִׁבְעַת כְּבָשִׂים תְּמִימִם בְּנֵי שָׁנָה וּפַר בֶּן בָּקָר אֶחָד וְאֵילִם שְׁנָיִם יִהְיוּ עֹלָה לַה' וּמִנְחָתָם וְנִסְכֵּיהֶם אִשֵּׁה רֵיחַ נִיחֹחַ לַה':
(יט) וַעֲשִׂיתֶם שְׂעִיר עִזִּים אֶחָד לְחַטָּאת וּשְׁנֵי כְבָשִׂים בְּנֵי שָׁנָה לְזֶבַח שְׁלָמִים:
(כ) וְהֵנִיף הַכֹּהֵן אֹתָם עַל לֶחֶם הַבִּכֻּרִים[1] תְּנוּפָה לִפְנֵי ה' עַל שְׁנֵי כְּבָשִׂים קֹדֶשׁ יִהְיוּ לַה' לַכֹּהֵן:
(כא) וּקְרָאתֶם בְּעֶצֶם הַיּוֹם הַזֶּה מִקְרָא קֹדֶשׁ יִהְיֶה לָכֶם כָּל מְלֶאכֶת עֲבֹדָה לֹא תַעֲשׂוּ חֻקַּת עוֹלָם בְּכָל מוֹשְׁבֹתֵיכֶם לְדֹרֹתֵיכֶם: (ויקרא, פרק כ"ג).

ברור לחלוטין שספירת העומר מעוגנת בהיבטים החקלאיים של המועדים, ולא בהיבטיהם ההיסטוריים. התורה קובעת שכאשר מתחילים לקצור בארץ, יש להביא עומר תנופה מראשית הקציר ולהתחיל לספור שבעה שבועות; בסוף תקופת הספירה יש להביא כקרבן ביכורים שני לחמים, ואת היום בו מקריבים אותם (שבועות) יש לקבוע כמקרא קודש. ספירת העומר נזכרת גם בספר דברים (פרק ט"ז, פסוקים ט'-י'), וגם שם זמן תחילת הספירה הוא "מהחל חרמש בקמה", כלומר - מתחילת זמן הקציר.

הספירה, אפוא, מגשרת בין תחילת עונת הקציר (קציר שעורים) לבין הזמן שמתאים להביא בו קרבן ביכורים מלחם - כאשר כבר קוצרים וצורכים חיטים. ליציאת מצרים ולמתן תורה אין אפילו רמז בפרשה, ואם כך אנו חוזרים לשאלה שפתחנו בה: מה פשרה ומשמעותה של ספירה זו? איזה הסבר ניתן לספק לספירה בהקשר החקלאי?

ב.הקרבת זבחי שלמי ציבור בשבועות

לפני שנפנה למציאת הסבר חקלאי לספירת העומר, נצביע על קושי נוסף, הדומה מבחינה מסויימת לקושי שהעלינו כבר בעניין ספירת העומר.

יחד עם שתי הלחם בחג השבועות מקריבים מספר קרבנות, וביניהם שני כבשים לשלמים. כבשים אלו הם המקרה היחיד בהלכה של קרבן שלמים שהציבור מקריב (שלמי ציבור); ייחודיות זו טעונה הסבר - מה מיוחד בחג השבועות על פני כל יתר המועדים שבו בלבד מקריבים שלמי ציבור?

כאמור, אין בהלכה מקרה אחר של שלמי ציבור. אך בתורה מתוארים שני מקרים נוספים של שלמי ציבור שקרבו בשעתם:

המקרה הראשון היה בהר סיני. לאחר שמשה ירד מהר סיני, בעקבות קבלת עשרת הדיברות והמשפטים, וסיפר לעם ואף כתב את הדברים שאמר לו ה', הוא שלח את נערי בני ישראל להקריב עולות ושלמים (שמות, פרק כ"ד, פסוק ה'). קרבנות אלה הוקרבו, כמובן, עבור עם ישראל, ולא כקרבנות יחיד של נערים אלה, ואם כן - אלה הם שלמי ציבור.

המקרה השני של שלמי ציבור היה ביום השמיני למילואים:

(ג) וְאֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל תְּדַבֵּר לֵאמֹר קְחוּ שְׂעִיר עִזִּים לְחַטָּאת וְעֵגֶל וָכֶבֶשׂ בְּנֵי שָׁנָה תְּמִימִם לְעֹלָה:
(ד) וְשׁוֹר וָאַיִל לִשְׁלָמִים לִזְבֹּחַ לִפְנֵי ה' וּמִנְחָה בְּלוּלָה בַשָּׁמֶן כִּי הַיּוֹם ה' נִרְאָה אֲלֵיכֶם:
(ה) וַיִּקְחוּ אֵת אֲשֶׁר צִוָּה מֹשֶׁה אֶל פְּנֵי אֹהֶל מוֹעֵד וַיִּקְרְבוּ כָּל הָעֵדָה וַיַּעַמְדוּ לִפְנֵי ה':
(ו) וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה זֶה הַדָּבָר אֲשֶׁר צִוָּה ה' תַּעֲשׂוּ וְיֵרָא אֲלֵיכֶם כְּבוֹד ה': (ויקרא, פרק ט').

המשותף לשני מקרים אלה ברור: בשני המקרים שלמי הציבור הוקרבו בהקשר של מעמד גילוי שכינה ציבורי. מכאן היה ניתן לשער, שאף שלמי הציבור בשבעות באים משום ששבועות הוא יום גילוי שכינה - יום מעמד הר סיני; אלא ששוב אנו נתקלים בבעיה: הפרשה באמור מושרשת בהיבט החקלאי של החג, ונראה אף שלמי הציבור עצמם רק נלווים לשתי הלחם. אם כן, לא ניתן להסביר את שלמי הציבור של חג השבועות על רקע מעמד הר סיני. מהו, אפוא, ההסבר לשלמי הציבור בחג השבועות?

ג. עומר התנופה

האם העומר הוא קרבן?

נעיין בעומר עצמו.

הלכה היא שהעומר קרב על המזבח כיתר המנחות (משנה מנחות סו.-סז:). אולם, בתורה שבכתב מצויין רק שכהן מניף את העומר, ולא נזכר שהוא קרב על גבי המזבח (עיינו בויקרא כ"ג, פסוק כ'); רק התורה שבעל פה הֵחֵלה על העומר את ההלכות של קרבן 'מנחת הביכורים' (ויקרא, פרק ב', פסוקים י"ד - ט"ז) הבאה 'אביב' (מנחות סח:, ותורת כוהנים פרשתא י"ג, ב'-ד'), וכך נוצר התיאור ההלכתי המלא של קרבן העומר.

לענייננו, אנחנו צריכים, כמובן, לבודד את שתי הפרשות - פרשת העומר בויקרא כ"ג, ופרשת קרבן מנחת הביכורים בויקרא פרק ב' - זו מזו: כל אחת צריכה להיות משמעותית בפני עצמה, ולכן עלינו לעיין בכל אחת לחוד ולהבין את משמעותה. לאחר מכן ננסה להבין מה ראתה ההלכה לאחד את שתי הפרשות בהבאה מעשית אחת של קרבן העומר. בהקשר פרשת עומר התנופה, נוכל להבין גם את משמעות ספירת העומר ושתי הלחם.

משמעות ההנפה בתורה

נעיין, אם כן, בפרשת עומר התנופה בויקרא כ"ג. בפרשייה זו, כל שנעשה עם עומר ראשית הקציר הוא פעולת התנופה. מה משמעות התנופה כאן?

כדי להבין את תנופת העומר, עלינו תחילה להבין את משמעות התנופה בכלל בתורה. לא נסקור כאן את כל המקומות בתורה אשר בהן מופיעה תנופה, אך בדיקה כזו מראה שבמקומות בהן מופיעה תנופה, מושא התנופה אמור באופן מהותי להיות קרב על גבי המזבח, אך מכיוון שלא ניתן לעשות זאת - ההנפה לפני ה' מחליפה את ההקרבה כתחילת תנועת הקרבה אל ה', וכך מבטאים באופן סמלי את ההקרבה. כמו כן, בחלק מן המקרים שצריך תנופה, מניפים יחד עם הדבר שאינו קרב אלא מונף בלבד גם דברים הקרבים בפועל, כדי לבטא שהכל היה ראוי להקרב יחד על גבי המזבח.

נדגים הסבר זה באמצעות מספר מקרים:

באופן מהותי חזה השלמים הוא חלק מההקרבה של הבעלים לה' (ויקרא, פרק ז', פסוקים כ"ט-ל'), אך למעשה הוא ניתן לכהן (שם, פסוק ל"א), ולכן הוא מונף יחד עם האימורים הקרבים בפועל. הסבר דומה תופס גם לגבי שוק התרומה של השלמים (שם, פרק י', פסוקים י"ד-ט"ו), והדברים כמעט מפורשים בויקרא י', פסוק ט"ו:

שׁוֹק הַתְּרוּמָה וַחֲזֵה הַתְּנוּפָה עַל אִשֵּׁי הַחֲלָבִים יָבִיאוּ לְהָנִיף תְּנוּפָה לִפְנֵי ה' וְהָיָה לְךָ וּלְבָנֶיךָ אִתְּךָ לְחָק עוֹלָם כַּאֲשֶׁר צִוָּה ה'.

בתהליך טהרת המצורע, המצורע מביא עם קרבנותיו גם לוג שמן, שעקרונית אמור להיות קרב עם קרבן האשם שלו:

(י) וּבַיּוֹם הַשְּׁמִינִי יִקַּח שְׁנֵי כְבָשִׂים תְּמִימִם וְכַבְשָׂה אַחַת בַּת שְׁנָתָהּ תְּמִימָה וּשְׁלֹשָׁה עֶשְׂרֹנִים סֹלֶת מִנְחָה בְּלוּלָה בַשֶּׁמֶן וְלֹג אֶחָד שָׁמֶן:
(יא) וְהֶעֱמִיד הַכֹּהֵן הַמְטַהֵר אֵת הָאִישׁ הַמִּטַּהֵר וְאֹתָם לִפְנֵי ה' פֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד:
(יב) וְלָקַח הַכֹּהֵן אֶת הַכֶּבֶשׂ הָאֶחָד וְהִקְרִיב אֹתוֹ לְאָשָׁם וְאֶת לֹג הַשָּׁמֶן... (ויקרא, פרק י"ד).

אולם, שמן אינו קרב בפני עצמו על המזבח, והוא משמש כאן להמשך תהליך הטהרה להינתן על המצורע עצמו; לכן, הוא איננו קרב בפועל:

(יב)...וְהֵנִיף אֹתָם תְּנוּפָה לִפְנֵי ה':

גם בשתי הלחם הקרבים בשבועות מופיע אותו דגם: שתי הלחם מונפים יחד עם כבשי העצרת (הקרבים בפועל, עיינו ויקרא כ"ג, פסוק י"ט), כנראה משום שעקרונית הם קרבן "מנחה חדשה לה'" (שם, פסוק ט"ז), אלא שאין מקריבים חמץ על גבי המזבח ("כל מנחה אשר תקריבו לה' לא תעשה חמץ" - ויקרא ב', פסוק י"א)[2].

משמעות הנפת העומר

נשוב לענייננו. כאמור, העומר מונף ואיננו קרב (על פי התורה שבכתב). אם ההסבר שלנו לתנופה נכון, נמצא שהעומר במישור מסויים אמור להיות קרב, אך בפועל הוא איננו קרב; ואכן, התורה מכנה את העומר (עם הקרבנות הבאים עמו) "קרבן אלוקיכם" (ויקרא כ"ד, פסוק י"ד). אם אכן באופן מהותי העומר הוא קרבן, מדוע הוא איננו קרב בפועל, אלא מסתפקים בהנפתו לפני ה'?

במקומות אחרים ראינו שתנופה מחליפה הקרבה בפועל משום שיש מניעה טכנית מלהקריב - איסור חמץ, הרצון לתת את המנה לכהן, וכיוצא באלו. אך שיקולים כאלה אינם רלוונטיים כאן; תדע, שהרי ההלכה קבעה שבפועל מקריבים את העומר, ומכאן שאין מניעה טכנית מלהקריבו. אם כן, חוזרת השאלה: מדוע התורה בפרשת אמור ציוותה רק להניף את העומר ולא להקריבו?

ד. אמונה וברכה

העומר ושתי הלחם כתהליך

נראה שהסיבה לכך שאין מקריבים את העומר היא שהקציר טרם הושלם: ביכורי החיטים יגיעו רק בעוד שבעה שבועות, וגם השעורים כנראה עדיין לא בשלים לגמרי (לא נכנס כאן לדיון מפורט במשמעות של 'אביב'); העומר ושתי הלחם הם שתי קצוות של תהליך אחד, תהליך הקציר, ולא מקריבים את העומר משום שהתהליך טרם הושלם. רק בסוף התהליך יביאו לחם ביכורים[3]. וכך נראה לבאר את שתי קצוות התהליך: הנפת העומר מבטאת הכרה בכך שהקציר הוא מאת ה'. הקציר עדיין לא ניתן לאדם מאת ה', ולכן אין עדיין על מה להודות ולשבח - ניתן רק להביע הכרה בכך שהקציר שעתיד להתקבל הוא מאת ה'. שתי הלחם, לעומת זאת, באים בסוף התהליך, כאשר האדם כבר רואה בעיניו את ברכת ה' בשדות; אז יכול האדם לבוא לשבח ולהודות למי שפרנס וזן אותו[4]. כלומר, כיוון שמדובר בתהליך אחד ארוך, שביטויו הגדול יותר הוא בסופו, בתחילת התהליך מבטאים רק הכרה בסיסית בכך שהקציר ראוי להקרב לפני ה', אך אין מקריבים בפועל; משאירים את ההקרבה בפועל לזמן שבו ברכת ה' תהיה גלויה לפנינו, ונוכל אז להודות לו ולשבח בלב שלם.

מעתה, גם משמעות הספירה ברורה. הספירה מתרחשת לאורך תקופת הקציר, ומהווה המשך קיומי לעומר עצמו, אשר ממנו סופרים. אנו ממשיכים ומבטאים את האמונה וההכרה בכך שהקציר הוא מאת ה', ותהליך מתמשך זה של האמונה בברכת ה' הקציר, היא שמביאה בסופו של דבר לכך שה' אכן מברך את הקציר, וניתן להגיע לשלב שבו ניתן לשבח ולהודות עליו[5]. המעשה הטכני לכאורה של הספירה הוא ביטוי גדול ליכולת להכיר ולהאמין גם בזמן שבו לא ניתן עדיין לראות בפועל את הברכה.

הסיבה להקרבת שלמי ציבור בשבועות

כעת נוכל להסביר גם את מדוע מוקרבים שלמי ציבור בחג השבועות: לאחר תהליך ארוך של שבעה שבועות, בו ציפה האדם מישראל בכיליון עיניים לראות את ברכת ה' בשדות, הוא זכה סוף סוף לראות את הברכה. שכינת ה' בעולם מתגלה דרך ברכת הארץ - דרך הצרכים הבסיסיים של האדם. כשם שבעקבות מעמדות גדולים של התגלות שכינה, כמעמד הר סיני והיום השמיני למילואים, נוצרה קרבת אלוקים כזו שעם ישראל יכול היה לשבת עם הקב"ה ולסעוד יחד על שולחן האחד, כך גם במעמד הארצי יותר, של התגלות יד ה' בפרנסת עם ישראל בארצו.

ו. חקלאות והיסטוריה

נשוב להסבר של הרמב"ם לספירת העומר.

כאמור, הרמב"ם מתאר את תהליך ספירת העומר כתהליך של ציפייה וייחול לקראת מפגש עם הקב"ה - "ואביא אתכם אלי" (שמות, פרק י"ט, פסוק ד'). נעיין במקום אחר ברמב"ם, בו הוא מתאר את היחס שבין יציאת מצרים למעמד הר סיני:

..שמעמד הר סיני לבדו היא הראיה לנבואתו שהיא אמת שאין בו דופי, שנאמר: "הנה אנכי בא אליך בעב הענן בעבור ישמע העם בדברי עמך וגם בך יאמינו לעולם" (שמות, פרק י"ט, פסוק ט'). מכלל שקודם דבר זה לא האמינו בו נאמנות שהיא עומדת לעולם אלא נאמנות שיש אחריה הרהור ומחשבה... וזהו שאמר לו הקב"ה בתחילת נבואתו, בעת שנתן לו האותות לעשותן במצרים, ואמר לו "ושמעו לקולך" (שם, פרק ג', פסוק י"ח). ידע משה רבינו שהמאמין על פי האותות יש בלבבו דופי ומהרהר ומחשב. והיה נשמט מלילך, ואמר "והן לא יאמינו לי" (שם, פרק ד', פסוק א'), עד שהודיעו הקב"ה שאלו האותות אינן אלא עד שיצאו ממצרים, ואחר שיצאו ויעמדו על ההר הזה יסתלק הרהור שמהרהרין אחריך, שאני נותן לך כאן אות שידעו שאני שלחתיך באמת מתחילה ולא ישאר בלבם הרהור, והוא שהכתוב אומר: "וזה לך האות כי אנכי שלחתיך, בהוציאך את העם ממצרים תעבדון את האלוקים על ההר הזה"[6] (שם, פרק ג', פסוק י"ב). (הלכות יסודי התורה, פרק ח', הלכות א'-ב').

היציאה של עם ישראל ממצרים הייתה מתוך אמונה בה' ובמשה, אבל רק כאשר הגיעו להר סיני יכלו ישראל לראות ממש את התגלות ה'. נמצא, שהתהליך ההיסטורי של צעידת ישראל לקראת מעמד הר סיני הוא בעל אופי קיומי דומה לתהליך החקלאי של עם ישראל בארצו המצפה ומייחל להצדקת אמונתו בה' כאשר יוכלו לראות עין בעין את ברכתו בשדות. במובן זה, ספירת העומר היא אכן דומה לתהליך שמיציאת מצרים למעמד הר סיני, ושלמי הציבור בחג השבועות אכן דומים לשלמי הציבור שקרבו בהר סיני.

 

[1] לחם זה מכונה בתורה שבעל פה (וכן בהמשך שיעורנו) 'שתי הלחם'.

[2] לדוגמא מובהקת נוספת ראו במדבר ח', פסוקים ה' - כ"ב.

[3] אשר איננו קרב בפועל מסיבה הטכנית של איסור חמץ, כפי שהוסבר לעיל.

[4] משל למה הדבר דומה, לברכה שלפני המזון ולברכה שלאחריו: אי אפשר להודות ולשבח לה' לפני שאוכלים, שהרי ההנאה עדיין לא באה, אך מצד שני 'אין נהנים מן העולם הזה בלא ברכה' (על פי התוספתא, מסכת ברכות, פרק ד', הלכה א': "לא יטעום אדם כלום עד שיברך, שנאמר: "לה' הארץ ומלואה" [תהלים, פרק כ"ד, פסוק א']; הנהנה מן העולם הזה בלא ברכה - מעל".); לכן, מברכים את ה' בברכה קצרה, המבטאת הכרה בכך שאיננו מועלים במה נתן לנו ה', אלא מכירים בכך שהוא זה שברא את המזון ונתנו לנו. לאחר האכילה וההנאה - משבחים ומודים למי שזן אותנו בפועל.

[5] השוו לספורנו בויקרא כ"ג פסוק י'.

[6] מעניין לציין כי הפסוק שהרמב"ם מתבסס עליו כאן - "וזה לך האות..." הוא הפסוק שעליו החינוך התבסס בדבריו לעיל, אך הוא דרש את הפסוק בצורה אחרת לגמרי.