פרשת במדבר - השבירה והנחמה

  • הרב משה ליכטנשטיין

הפטרת במדבר - השבירה והנחמה

הקשר לפרשה

הזיקה הישירה שבין פרשת במדבר להפטרתה (הושע ב, א-כב) נמצא בפסוק הפתיחה המדבר על מנין בני ישראל ובפסוקי הסיום המדברים על המדבר כמקום של תקווה וחידוש הזיקה שבין ישראל לאביהם שבשמים.

והנה, מלבד העובדה שישנם פסוקים המאזכרים את אירועי פרשת השבוע, ישנו קשר עמוק ומערכתי יותר בין נחמתו של הושע לישראל בתקופתו לבין מחנה ישראל במדבר, ואת הקשר הזה ננסה לבחון בשורות הבאות. לשם כך, יש לבחון את דברי הושע בהקשרם, שהרי הפטרתנו היא פרק ב' בספר והיא באה כתגובה לפרק א' שהיא נבואת תוכחה.

תחילת נביאים אחרונים

ספר הושע פותח בנבואת תוכחה שהיא תחילת נבואתו לישראל. לאמתו של דבר, אין זו רק תחילת נבואתו אלא תחילת הנביאים האחרונים. כבר חז"ל עמדו על כך, לאור רשימות המלכים שבראשי הספרים, ש"ארבעה נביאים נתנבאו בפרק אחד" ונתנו להושע את הבכורה מבין הארבעה[1]:

"מכדי הושע קדים דכתיב תחלת דבר ה' בהושע, וכי עם הושע דבר תחלה? והלא ממשה ועד הושע כמה נביאים היו? וא"ר יוחנן שהיה תחלה לארבעה נביאים שנתנבאו באותו הפרק, ואלו הן הושע וישעיה עמוס ומיכה".

לענייננו, אין זה כה משנה מי קדם למי בשנה זו או אחרת אלא עצם הקביעה שהושע הוא מן הקבוצה המתחילה את מהלך הנבואה המאפיין את הנביאים האחרונים. בהקשר זה, חשוב להעיר על נקודה אחת מרכזית, והיא שהנביאים האחרונים מציגים קו שונה לגמרי כלפי העם מזו שהכרנו עד עתה. אם ניקח את ספר שופטים ונבחן את ההיסטוריוגרפיה שלו, אזי נגלה שיש זיקה ישירה בין מעשי העם, ומחויבותם לקב"ה לבין הקורות אותם. המדיניות של חטא ועונש המכוונת את גורלם נמסרת לנו ע"י נביא בתחילת הספר (שופטים ב') והיא מיושמת לכל אורכו. מחזורים מתחלפים של חטא ושעבוד, זעקה לד' ותשועה מאפיינים את הספר וחוזרים על עצמם.

גבולות גזרה מסוימים

אולם, חשוב לשים לב שכל התהפוכות העוברות על ישראל באותם שנים הם במסגרת גבולות גזרה מאד מסויימים. העליות אינן מביאים אותם לגבהי מרומים רוחניים והיסטוריים אך גם הירידות אינן מושרשות וברות קיימא. בהתחלף המצב ובהיעשות תשובה, הכל חוזר למקומו וישראל נושעים. במלים אחרות, מדובר בלחץ מקומי שאינו מאיים על מכלול הקיום ההיסטורי והמציאות המדינית שלהם. אחיזתם בארץ והיכולת להתאושש ולחזור לנקודת הפתיחה קיימת לאורך הדרך. גלות ועזיבת הארץ אינן אופציות המאיימות על ישראל בתקופה זו, ואין האפשרות של "וישליכם אל ארץ אחרת כיום הזה[2]" שוכן בתודעתם כאפשרות ריאלית. גם לא נמצא את הנביאים המופיעים מדי פעם מנפנפים באיום הגלות. אמנם, ידוע להם שהתורה מדברת על גלות כעונש של הפרת הברית וחורבן טוטלי של הארץ אך אין היא נתפסת בעיני ישראל של אותם דורות כאפשרות הנוגעת לחייהם. הפסוקים בתורה נרשמים אצלם כידע אינטלקטואלי ולא הופכים להיות מציאות תודעתית בעלת השלכות קיומיות.

גלות שלישית?

על מנת לשבר את האוזן - וגם כדי לעורר למחשבה - הבה ונחשוב על מצבנו אנו. ברור גם לנו שהתורה מדברת על שכר ועונש הכולל את עונש הגלות וכולנו אומרים פרשה שנייה של קריאת שמע, על כל אזהרותיו בדבר הגלות. עם זה, רבים מאד, אם לא רוב מנין ורוב בנין של הציונות הדתית, חיים בתודעה יום-יומית שכלל אינה לוקחת בחשבון את אופציית הגלות כעומדת לרשות ההשגחה. אינטלקטואלית, ייתכן ונודה שאפשרות כזאת לא ניתנת לשלילה, אך היא איננה מחלחלת לתודעתנו הקיומית. אנחנו מוכנים לדבר על עליות ומורדות בתהליך ההיסטורי של היאחזותנו בארץ, אך לא מעבר לכך. כזה, היה מצבם של ישראל בתקופת השופטים ובתחילת ימי בית ראשון. אף הם לא ראו את חרב הגלות והחורבן כמנפנפת מעל לראשם.

שבירת כלים

בנקודה זו, צריך לראות את המהפך שפרק א' בספר הושע מחולל. לפתע, קם נביא ואיננו מסתפק באזהרה על העליות ומורדות הרגילים אלא מדבר על הפרת ברית ושבירת הכלים שתסתיים בנתק מוחלט. דימוי הזונה וההכרזה ש"זנה תזנה הארץ מאחרי ד' " ודבר הנבואה "והשבתי ממלכות בית ישראל" יוצרים מציאות חדשה. הנבואה מסתיימת בקביעה "כי אתם לא עמי ואנכי לא אהיה לכם". לא פחות ולא יותר.

על מנת להבהיר את הזעזוע שדבריו אמורים לגרום, נחזור ונזדקק למשל מתקופתנו. הבה ונשער בנפשנו את הזעזוע, הזעם, התסכול והבלבול שיהיו בציבור הדתי-לאומי אם מחר בבקר יקום מנהיג רוחני מוכר ומקובל על הציבור ויאמר דברים מסגנונו של הושע, ובמקום האופטימיות הבסיסית המלווה את המפעל הציוני ידבר על "והשבתי ממלכות בית ישראל".

זה הוא מצבם של ישראל בזמן הושע. הם ודאי ידעו שמלכות ישראל מתנהלת שלא על פי התורה והמצווה וגם ידעו שישנן הרבה בעיות דתיות בקרב הציבור אך הם מיאנו להאמין שהדבר יטרוף את כלל המפעל. ובל נשכח, שהם חיו במציאות שטרם היתה גלות וחורבן ואין הם מכירים את הגלות כעובדה היסטורית שכבר התרחשה בעבר. אם ניזכר בנבואותיו של ירמיהו בהמשך, המנסה להחדיר לתודעת בני זמנו את החורבן כאפשרות ריאלית ע"י גיוס חורבן שילה כתקדים[3], נבין כמה קשה הדבר לבני דורו של הושע שלא מכירים בחורבן קודם.

נחמה לאיזון

והנה, ישראל לא נוסו מעולם בגלות ובתחושת נתק כה גדולה מהקב"ה והם עלולים להגיע בעקבות נבואת תוכחה כזו לייאוש ולתחושה שאין דרך חזרה. לכן, הדבר הדחוף ביותר העומד בפני הושע לאחר המסר הקשה של פרק א' הוא לאזן את זה בנבואת נחמה, המבהירה שהנתק לא יהיה לעולמים ושלא לנצח יזנח ד'. גם אם בפרק א' נאמר לישראל שהם יהיו בבחינת לא-עמי ולא רוחמה, הרי שפרק ב' מבהיר ומבשר שבהמשך הדרך המציאות תחזור לקדמותה וישראל יזכו לשוב ולהתקרב לקב"ה:

"וְהָיָה בִּמְקוֹם אֲשֶׁר יֵאָמֵר לָהֶם לֹא עַמִּי אַתֶּם יֵאָמֵר לָהֶם בְּנֵי אֵל חָי... אִמְרוּ לַאֲחֵיכֶם עַמִּי וְלַאֲחוֹתֵיכֶם רֻחָמָה".

בכך, דומה המציאות בזמן הנביאים לנעשה בספר במדבר. אף כאן, ניתן לראות שלבים שונים ביחסי ישראל והקב"ה. בפרשת במדבר, מתגלה לעינינו עולם אידיאלי, בו העם חונה מסביב למשכן אהל מועד, כשכל המחנה מאורגן על טהרת הקדש. המשכן נוסע אתם ושוכן בקרבם. בשבוע הבא, בפרשת נשא כבר יתגלו בקיעים ראשונים; התורה כבר רואה צורך להזהיר על גזל הגר, סוטה ונזיר. אלה מעידים על חברה שבה החזק מתנכל לחלש, התפוררות מערכות היחסים האישיים כשמעילה ובגידה מחליפים את האמון וההדדיות, וקדושת המחנה נפגמת.

חטא המרגלים

כל זה עדיין בר-תיקון ועל כן גם ניתנות המצוות המתייחסות לכך. ואולם, בהמשך הספר, יגיעו חטאי קברות התאווה והמרגלים ומערכת היחסים בין ישראל לאביהם שבשמים תתפורר לחלוטין. הקב"ה יבקש להשמיד את העם, ואף כשיתרצה, גזירת הכליה במדבר בשעתה, והגלות והחורבן כבכייה לדורות בהמשך ההיסטוריה היהודית, יבואו לעולם.

גם כאן, קיים צורך דחוף לנחם את העם לאחר גזירת המרגלים ולעודדם שיש להם עתיד ושהקב"ה לא זנח אותם לעולמים. לכן, בעקבות גזירת המרגלים, התורה פותחת בשורת מצוות המצביעה על כך שיש להם עתיד. ראשית, היא מצווה על שעיר חטאת, הבאה להראות שאף על העבירות החמורות ביותר הפוגעות בכלל התשתית הדתית ניתן להתכפר. שנית, התורה מצווה גם על מצוות נסכים וחלה, הבנויות על ההנחה שישראל יכנסו לארץ:

"דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם כִּי תָבֹאוּ אֶל אֶרֶץ מוֹשְׁבֹתֵיכֶם אֲשֶׁר אֲנִי נֹתֵן לָכֶם...
דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם בְּבֹאֲכֶם אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר אֲנִי מֵבִיא אֶתְכֶם שָׁמָּה"[4] .

וכבר עמד על כך הרמב"ן שם:

"אחר שהבטיח את הבנים שיבואו אל הארץ, השלים להם תורת הקרבנות שיקריבו נסכים בבואם לארץ. ואולי היה זה עתה, לנחמם ולהבטיחם, כי היו נואשים לאמר, מי יודע מה יהיה לאורך ימים לסוף ארבעים שנה, ואם יחטאו גם הבנים, ולכן ראה הקב"ה לנחמם, כי בצוותו אותם במצות הארץ הבטיחם שגלוי לפניו שיבאו ויירשו אותה".

בין הושע לחומש במדבר

באם נסכם את דברינו עד עתה, נוכל לומר שתחילת נבואתו של הושע נועדה לנפץ את השאננות הקיומית של ישראל ע"י החדרת המסר של הקשה והכואב של "לא עמי אתם" כתגובה על חטאיהם. בעקבות זאת, נדרשת נבואת נחמה שתעיד על הקשר הנצחי שבין ישראל לאביהם שבשמים ועל אהבת הקדומים שלעולם תהיה בבסיס מערכת יחסיהם ("וארשתיך לי לעולם"). בכך דומים דבריו למהלך הרוחני השזור לאורך ספר במדבר וחיי ישראל במדבר, ועל כן ניתן לומר שההפטרה איננה רק לפרשת במדבר אלא לנוף הנגלה ממנו להמשך השתלשלות העניינים בספר.

הדברים הללו מצביעים על הכיוון הכללי של הנבואה, אך לא די בכך ועלינו להתבונן בדבריו של הושע על מנת להבין את הדרך שהוא מציע לתיקון מערכת היחסים. בהקשר זה, ניתן לראות ניצול מסיבי של מטאפורת המדבר ע"י הנביא. הבעיה שהוא מזהה אצל ישראל היא שהחטא מושרש בעומק הווייתם. אין זה דבר מקרי או מזדמן - שהרי לו היה מדובר בתופעה מקרית, לא היתה תגובת נתק מצד הקב"ה - אלא מושרש בעומק נשמתם. ההפטרה מציגה את החטא כמורשת אמהית:

"רִיבוּ בְאִמְּכֶם רִיבוּ כִּי הִיא לֹא אִשְׁתִּי וְאָנֹכִי לֹא אִישָׁהּ וְתָסֵר זְנוּנֶיהָ מִפָּנֶיה וְנַאֲפוּפֶיהָ מִבֵּין שָׁדֶיהָ... כִּי זָנְתָה אִמָּם הֹבִישָׁה הוֹרָתָם כִּי אָמְרָה אֵלְכָה אַחֲרֵי מְאַהֲבַי נֹתְנֵי לַחְמִי וּמֵימַי צַמְרִי וּפִשְׁתִּי שַׁמְנִי וְשִׁקּוּיָי"[5].

העבודה זרה והנהנתנות העומדים בבסיס חטאיהם הם כמו אם להם. אין צורך להרחיב על כך שאת יחסו הראשון לעולם ולחיים מקבל האדם מידי אמו, ולא בכדי אנו משתמשים במטאפורה של חלב האם לציון ערכים המושרשים אצל האדם באופן הקמאי ביותר. על תכונות יסודיות בנשמת האדם, אנו נוהגים לומר שהוא ינק אותם יחד עם חלב אמו, כי הם מובנים אצלו בעומק הנשמה. הלימוד האינטלקטואלי המסודר יבוא מאוחר יותר, והוא מיוחס בדרך כלל בהלכה לאב, ואילו תורת האם מציינת את המנהג וההנהגה הטבועים בעומק האישיות. זהו מצב החטא שהושע מזהה אצל ישראל, ועל כן אין הוא רואה פתרון אלא לחזור לנקודת ההתחלה הכי בסיסית ולהתחיל הכל מחדש "טבולה ראסא" (tabula rasa):

"פֶּן אַפְשִׁיטֶנָּה עֲרֻמָּה וְהִצַּגְתִּיהָ כְּיוֹם הִוָּלְדָהּ וְשַׂמְתִּיהָ כַמִּדְבָּר וְשַׁתִּהָ כְּאֶרֶץ צִיָּה וַהֲמִתִּיהָ בַּצָּמָא."

המדבר

בהקשר זה, חשוב לשים לב למדבר. המדבר הוא מקום של התחלות חדשות, שבו עברו של האדם מחייו בישוב איננו עוד רלבנטי, ועליו להתחיל הכל מחדש. במציאות של תשובה שבו העבר באופן בסיסי בסדר אך טעון תיקון קלים, אין צורך במדבר אך במקום שכל העבר מושחת ושקוע בחטא, המהלך הנדרש לתיקון הוא יציאה ממסלול החיים הרגיל והליכה למדבר. נקודה זו חוזרת על עצמה לקראת סוף ההפטרה, אך בנימה חיובית הרבה יותר, ותוך כדי קשור ישיר לפרשה:

"לָכֵן הִנֵּה אָנֹכִי מְפַתֶּיהָ וְהֹלַכְתִּיהָ הַמִּדְבָּר וְדִבַּרְתִּי עַל לִבָּהּ. וְנָתַתִּי לָהּ אֶת כְּרָמֶיהָ מִשָּׁם וְאֶת עֵמֶק עָכוֹר לְפֶתַח תִּקְוָה וְעָנְתָה שָּׁמָּה כִּימֵי נְעוּרֶיהָ וּכְיוֹם עֲלֹתָהּ מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם".

משמעות המדבר כמקום התשובה קשורה אף לנקודה נוספת שהנביא מעלה והיא יסוד החטא. שני חטאים מרכזיים חטאו ישראל במדבר, בעגל ובמרגלים. אין הם עשויים מעור אחד. חטא העגל הינו חטא של עבודה זרה הנגרם כתוצאה מאיבוד עשתונות והצורך להרגיש את נוכחותו של כוח על-טבעי הנמצא במגע עמם. יסוד חטא המרגלים, לעומת זאת, איננו עבודה רוחנית מוטעית ומעוותת אלא ספוק היצרים והתאוות. הנהנתנות והרצון לחיים ללא מאמץ עומדים בשורש החטא ועל כן פרשת המרגלים סמוכה לקברות התאווה והמשך ישיר של הנעשה בה. שתי התבניות הללו של חטא חוזרות על עצמן לאורך התנ"ך. פעמים רבות הנביאים יוכיחו את ישראל על עבודה זרה ובהרבה מקרים אחרים יתלוננו על נהנתנות חסרת מעצורים. תוכחתו של הושע בהפטרה שייכת לקבוצה השניה, כשההליכה אחרי עבודה זרה נעשית למטרות הנאה ורווח ולא מתוך שכנוע רוחני או דתי.

המסר של המדבר

ההליכה למדבר נועדה להתמודד עם בעיה זו. מחד, המדבר יגלה את אפסות העבודה זרה שישראל נשבו בקסמיה, שהרי במדבר הצחיח רק הקב"ה יוכל לכלכלם והעבודה זרה תתגלה במערומיה. ואכן, התורה בפרשת עקב ודוד המלך בתהלים מדגישים את גדלותו של הבורא המסוגל "לערוך שלחן במדבר" ולספק את צרכיהם. ברם, נדמה שהחזרה למדבר איננה באה רק על מנת שהקב"ה יוכל לנצח בתחרות ולהדגים את גדלותו אלא יש בה מסר עקרוני המתמודד עם שורש החטא והוא הפניית העורף לעולם הנהנתנות. בעולם המדבר, האדם מסתפק במועט, מנצל את הטבע לצרכיו הבסיסיים והאמיתיים ואיננו הולך שולל אחרי מקסמי שווא של אופנה והנאה אלא דואג לקיומו באופן ראוי בלבד.

אמור מעתה, המשמעות הרוחנית של המדבר היא יצירת התחלה חדשה והתנערות מן העבר הבלתי ניתן לתיקון, מחד, ומאידך היא גם קובעת מסר שהתחלה זו תתמקד בדברים הראויים לקיום האדם ולא ברדיפה אחר דברים המסיטים אותו מחיים ראויים. הבעיות הללו הטרידו את דורו של הושע ואת דור המדבר, ומן הראוי שאף אנו ניקח אותם בחשבון.

וארשתיך לי לעולם

ולסיום, יש לעמוד על דברי הסיום של הושע המדבר על וארשתיך לי לעולם, דהיינו הזיקה הנצחית שבין ישראל למקום. במידה ומדובר על מערכת יחסים שבעומק הנשמה, אזי גם הליכה למדבר איננה מפיגה אותה. שני בני זוג שאהבתם מבוססת על הנאה הדדית, לא יוכלו להחזיק מעמד אם אין ההנאה אפשרית. אם החשבון הוא ההנאה והרווח, אזי יאמר כל אחד לעצמו שראוי לעזוב את השני כי אין עוד רווח, וכפי שישראל אכן אומרים בפסוקים הקודמים "אלכה ואשובה אל אישי הראשון כי טוב לי אז מעתה". מובן, שעל כך אין מבססים מערכת יחסים ראויה.

ואולם, אם באהבה אמיתית עסקינן, גם אם אחד מבני הזוג נמצא בבית האסורים או במדבר, אין הדבר מפריע לזיקה הקיומית והנצחית שביניהם. סיום ההפטרה מבטיח שישראל ישובו לקב"ה בדרך זו היוצרת קשר של קיימא שאיינו ניתן לניתוק ולא עבור הרווח של הטובה החולפת.



[1] מסכת בבא בתרא יד ע"ב.

[2] דברים כט, כז.

[3] "כי לכו נא אל מקומי אשר בשילו אשר שכנתי שמי שם בראשונה וראו את אשר עשיתי לו מפני רעת עמי ישראל" (ירמיהו ז, יב).

[4] במדבר טו, א. שם שם, יח.

[5] הושע ב, ד-ז.