פרשת במדבר - לא רק מספרים

  • הרב יאיר קאהן

די בקריאה שטחית של פרשת במדבר לעמוד על קושי מהותי בה: לכאורה המנייה החוזרת ונשנית של בני ישראל מיותרת ואינה מחדשת דבר. התורה, המשתמשת בדרך כלל בלשון תמציתית ומדויקת ביותר, מתארת את מפקד בני ישראל בתיאור לא-שגרתי, המאופיין בהרחבה רבה ובשפע של מלל, כמו גם בכפילות מתמיהה. מה חשיבותו של מידע זה בעבורנו? מדוע הוא נכלל בין מסריה הנצחיים של התורה? מה באה התורה ללמדנו בתיעוד המספרים הללו?

חז"ל כינו את ספר במדבר "חומש הפקודים" (ראה יומא ג ע"א, סח ע"ב; סוטה לו ע"ב). במבט ראשון נראה השם הזה כשם אסוציאטיבי גרידא, הנובע מתוכנן של הפרשיות הפותחות את הספר ואינו מתייחס למהותו הכוללת של החומש. ואולם, בחינה יסודית יותר של הפרשיות הפותחות את ספר במדבר מחייבת אותנו לשקול מחדש את ההערכה הראשונית הזו.

מיקומו של המִפקד בראשית הספר הוא מטעה מבחינת סדר המאורעות. המפקד נערך רק בתחילת החודש השני של השנה השנייה ליציאת מצרים:

וַיְדַבֵּר ה' אֶל מֹשֶׁה בְּמִדְבַּר סִינַי בְּאֹהֶל מוֹעֵד בְּאֶחָד לַחֹדֶשׁ הַשֵּׁנִי בַּשָּׁנָה הַשֵּׁנִית לְצֵאתָם מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם לֵאמֹר (במדבר א', א).

אך שמונה פרקים אחרי תיאור המפקד אנו קוראים על אירועים שהתרחשו חודש קודם לכן:

וַיְדַבֵּר ה' אֶל מֹשֶׁה בְמִדְבַּר סִינַי בַּשָּׁנָה הַשֵּׁנִית לְצֵאתָם מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם בַּחֹדֶשׁ הָרִאשׁוֹן לֵאמֹר (במדבר ט', א).

ולפי חז"ל, האירועים המתוארים בפרק ז' קדמו אף הם למפקד:

וַיְהִי בְּיוֹם כַּלּוֹת מֹשֶׁה לְהָקִים אֶת הַמִּשְׁכָּן, וַיִּמְשַׁח אֹתוֹ וַיְקַדֵּשׁ אֹתוֹ וְאֶת כָּל כֵּלָיו וְאֶת הַמִּזְבֵּחַ וְאֶת כָּל כֵּלָיו וַיִּמְשָׁחֵם וַיְקַדֵּשׁ אֹתָם (במדבר ז', א).

אף שאין בפסוק זה תאריך מדויק, במקום אחר (שמות מ', יז, וראה רש"י שם) מצינו שמשה השלים את הקמת המשכן ביום הראשון לחודש הראשון של השנה השנייה.

למעשה, חז"ל הסיקו את הכלל הפרשני "אין מוקדם ומאוחר בתורה" בדיוק מעובדות אלו (פסחים ו ע"ב). הווה אומר: התורה שינתה מדרכה ומסדר המאורעות כדי לפתוח את ספר במדבר בתיאור המִפקד; מכאן שאירוע זה הוא חלק מהותי של הספר. יתר על כן, המפקד שבתחילת ספר במדבר אינו המפקד היחיד בו: בני ישראל נמנים שוב, בפירוט רב, בפרשת פינחס.[1] הכותרת שהעניקו חז"ל לספר - "חומש הפקודים" - משקפת אפוא הבנה מעמיקה של מהותו. הבנת חשיבותו של המפקד תסייע, אם כן, בידנו לא רק בהבנת פרשת במדבר אלא גם בתובנה עמוקה יותר של "חומש הפקודים" כולו.

המילה "פקודים" נגזרת מן השורש פק"ד. השורש הזה משמש בשתי משמעויות שלכאורה אין ביניהן קשר:

אַךְ אֶת מַטֵּה לֵוִי לֹא תִפְקֹד וְאֶת רֹאשָׁם לֹא תִשָּׂא בְּתוֹךְ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל. וְאַתָּה הַפְקֵד אֶת הַלְוִיִּם עַל מִשְׁכַּן הָעֵדֻת וְעַל כָּל כֵּלָיו וְעַל כָּל אֲשֶׁר לוֹ, הֵמָּה יִשְׂאוּ אֶת הַמִּשְׁכָּן וְאֶת כָּל כֵּלָיו וְהֵם יְשָׁרְתֻהוּ, וְסָבִיב לַמִּשְׁכָּן יַחֲנוּ (במדבר א', מט-נ).

בפסוק הראשון משמשת המילה "תפקֹד" במשמעות של מנִייה, ואילו בפסוק השני משמשת המילה "הפקד" במשמעות של מינוי לתפקיד. כפל המשמעות הזה משתקף גם בתרגום הארמי: המילה "תפקֹד" מתורגמת "תִּמְנֵי", ואילו המילה "הפקד" מתורגמת "מַנִּי". ייתכן שאין זה אלא משחק מילים; ואולם, קיומה של אותה כפילות גם בארמית מביא אותי להשערה שיש קשר מהותי בין שני המושגים. אם כך, פתיחת ספר במדבר אינה רק פירוט יבש של מספרים אלא תיאור הקמתו של "מחנה ישראל". אין זו מנייה גרידא של בני ישראל; במפקד גם נקבע תפקידו של כל יחיד בתוך ההקשר הכולל של העם ההולך ונוצר. כל אחד ואחד מבני ישראל נמנה ונרשם על מצבת הכוחות של מחנה ישראל; ואחר כך נסכמים גם שנים עשר השבטים, על מנת לחלקם לארבעה דגלים - ארבעה מחנות המקיפים את המשכן.[2]

בנקודה זו עלינו לשים לב למבנהו של מחנה ישראל. ניתן היה לצפות שכעת, עם הקמת ישות לאומית ישראלית, תתבטל מערכת השבטים ותוחלף במערכת החדשה. ואולם, היחידות השבטיות נשמרות לא רק בשלב זה אלא אפילו אחרי הכניסה לארץ כנען, ומתברר אפוא שהן מהוות את אבני הבניין של האומה. דבר זה חשוב מפני שהוא מעיד על אופייה של האומה הנבנית. המחנה איננו מחליף את השבטים. אין שום עדות לתהליך כללי של התבוללות והיטמעות, היוצר קבוצה אחידה המדכאת כל ביטוי של עצמיות ועצמאיות. בני ישראל הפכו לחברה מאוחדת - אך לא לחברה אחידה. האיכותיות המיוחדות לכל אחד מהשבטים נשמרו וטופחו, ונארגו כולן יחד באיזון מושלם לאריג ססגוני ומרהיב. אכן, חז"ל ראו את המספר שתים עשרה כמייצג את השלמוּת שיצרו בני יעקב.

אבל לא רק היחידה השבטית נשמרת; אנו מוצאים שכל אדם נמנה על משפחתו ובית אביו. חלוקות המשנה הללו מחזקות את הנחתנו כי המחנה נועד להיות יחידה משולבת והרמונית המבוססת על המבנה החברתי הקיים, ולא כור היתוך.

יתרה מזאת, התורה מדגישה שכל האנשים נספרו "לגֻלגלֹתם" - כל אדם בפני עצמו. התכונות האישיות הייחודיות לכל אדם לא דוכאו ונמחקו אלא נשמרו והשתלבו בעם כולו. האידאל של מחנה ישראל מנוגד לתפיסה אינדיבידואליסטית, השוללת כל מחויבות ואחריות קהילתית, אך הוא מנוגד גם לתפיסה מאחידה, הכופה את רצון הפרט לצורכי הכלל ובכך מטשטשת את המאפיינים והכישרונות המיוחדים לו. הסך הכולל של בני ישראל, עם הקודש, הוא שישים ריבוא - שש מאות אלף איש. מספר זה חוזר על עצמו באופן מסתורי: זה היה בקירוב מספר בני ישראל היוצאים ממצרים; זה היה מספרם שנה אחר כך, במפקד שבראשית פרשתנו; ולסך זה עלה מניינם גם בהיפקדם בפעם האחרונה בתורה, בתום ארבעים שנה במדבר. חז"ל תפסו את המספר שישים ריבוא כסך כל טיפוסי האישיות השונים:

הרואה אוכלוסי ישראל [רש"י: חיל גדול של שישים ריבוא] אומר: ברוך חכם הרזים (ברכות נח ע"א).

ובאופן מפורש יותר ברמב"ן:

וקבלת רז"ל כי לא נבראו בשינוי פרצופים אלא בשישים ריבוא, והמניין הזה כולל כל הדעות, ולכן ניתנה תורה במניין הזה; ואמרו: לא היה כדאי לקבל את התורה אלא כדי שתהא מתקבלת בכל הדעות. ולפי שהבורא יתברך יודע דעתן של בריות ויצרי מחשבות הכול, מברכין באוכלוסא 'חכם הרזים' (דרשת "תורת ה' תמימה", כתבי הרמב"ן כרך א, עמ' קסב במהדורת מוסד הרב קוק).

על פי הדברים האלה נוכל לבאר את חשיבותם של המִפקדים הפותחים את חומש במדבר ומעצבים את אופיו:

שְׂאוּ אֶת רֹאשׁ כָּל עֲדַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לְמִשְׁפְּחֹתָם לְבֵית אֲבֹתָם, בְּמִסְפַּר שֵׁמוֹת כָּל זָכָר לְגֻלְגְּלֹתָם (במדבר א', ב).

יש לשאת את ראשו של כל אדם שנמנה ולהטיל עליו תפקיד מיוחד לו במסגרת המחנה. אין לדכא ולבטל את המאפיינים האישיים הייחודים; יש להכיר בהם ולהשתמש בהם בגיבושה של האומה. הקונפורמיות, הפונה אל המכנה המשותף הנמוך ביותר, נדחית מפני ההרמוניה, המשלבת ברגישות את המיוחד שבכל אחד מן הפרטים המצטרפים יחד להקמת הקהילה.

חומש במדבר כמכלול מתאר מסע שתחילתו בהר סיני וסופו בהגעת בני ישראל לערבות מואב. אבל אין זה מסע גאוגרפי גרידא. הר סיני מייצג אידאל דתי ומוסרי שיש לממשו בארץ ישראל; ובמהלך ספר במדבר יש להקים את "מחנה ישראל" - הגוף הלאומי שעליו מוטלת משימה זו. בני ישראל באים אל ערבות מואב שעל הירדן רק כאשר התהליך הזה מגיע לסיומו, והעם מוכן ליישם את חזון הר סיני. בתחילת ספר במדבר מתוארת הקמת המחנה על כל היבטיה: הפרשייה הראשונה מונה את נשיאי השבטים; אחר כך עוברת התורה לתיאור המפקד, ובכך מדגימה את יצירת הקהילה הרב-ממדית על יחידות המשנה שלה (עין בוחנת תגלה מרכיבים נוספים, שלא עמדנו עליהם, המשלימים ובונים את המחנה); ואחר כך בא תיאור מפורט של מחנה הלוויים לחלקיו והתייחסותו ל"מחנה שכינה".

נסיים במקור חז"לי נוסף המתאר את ספר במדבר:

'ויבדל א-להים בין האור ובין החשך' (בראשית א', ד) - כנגד ספר במדבר, שהוא מבדיל בין יוצאי מצרים לבאי הארץ (בראשית רבה ג ה).

לפי מדרש זה, ספר במדבר מבדיל בין שני דורות: הדור שיצא ממצרים וקיבל את התורה בהר סיני, אך בסופו של דבר נכשל במשימה ונשאר במדבר, עומד מול הדור שקם במדבר, והגשים את ייעודו במעבר הירדן ובכניסה לארץ ישראל. נראה שלפי המדרש הזה, הניגוד בין שני הדורות הוא המסר המרכזי של ספר במדבר.

ראינו כבר ש"חומש הפקודים" מתעלם מסדר הזמנים על מנת להציג את הנושא העיקרי של הספר: הקמת "מחנה ישראל". ואולם, הניסיון הראשון נכשל, והעם שהיה במחנה נידון למות במדבר:

בַּמִּדְבָּר הַזֶּה יִפְּלוּ פִגְרֵיכֶם וְכָל פְּקֻדֵיכֶם לְכָל מִסְפַּרְכֶם מִבֶּן עֶשְׂרִים שָׁנָה וָמָעְלָה, אֲשֶׁר הֲלִינֹתֶם עָלָי (במדבר י"ד, כט).

אך הדור השני ירש את הדור הראשון, וספר במדבר ממשיך ומתאר את קורותיו ואת המחנה שהקים. מחנה זה מוקם בפרשת פינחס - במנייה נוספת של האנשים, בהצבת כל אדם בתפקידו, במינוי הנשיאים ובהגדרת יחידות המשנֶה.

בשבועות הבאים, במהלך לימודנו את "חומש הפקודים", ננסה בע"ה להבדיל בין האור ובין החושך. בעוד אנו מלווים את בני ישראל במסעם מהר סיני אל ערבות מואב, ננסה להבין מדוע נכשל הדור הראשון, ובמה שונה ממנו הדור השני.

 

[1] בפרשת מטות יש גם פירוט של השלל שנלקח במלחמת מדיין.

[2] לאור זאת, התרגום האנגלי של הספר - Numbers (מִסְפָּרִים) - רחוק מלשקף את המשמעות המלאה של המונח "פקודים".