דילוג לתוכן העיקרי

במדבר | פקידת הלוויים

פרופ' יונתן גרוסמן
02.06.2016
קובץ טקסט

להאזנה

השבוע אנו מתחילים לקרוא את חומש במדבר. אנו, שמכירים כבר את הספר, לא שמים לב לחלוקה האינטואטיבית-מיידית שלו: עד חטא המרגלים בפרשת שלח וממנו ואילך. עד לחטא זה, או ליתר דיוק עד לתוצאותיו של חטא זה, הרי שאנו עומדים על סף הכניסה לארץ. דרך לא ארוכה מחכה לישראל עד שייכנסו לארץ, ותחילתו של הספר עוסק, רובו ככולו, בהכנות למסע זה ובתיאורו. בעקבות חטא המרגלים, נידונו ישראל להליכה ארוכה של ארבעים שנה, הליכה שגם אם לא מתוארת בהרחבה בכתובים, טמונה היטב בתודעתנו.

לפיכך, בשעה שאנו מתחילים לקרוא את הספר, אנו נוטים לשכוח את הסיטואציה הספציפית בה מצויים ישראל, טרם חטא המרגלים, כלומר התכוננות לכיבוש הארץ.

על רקע זאת, עולה לעתים השאלה לשם מה ציווה ה' למנות את ישראל. ציווי זה פותח את ספרנו: "וידבר ה' אל משה במדבר סיני, באהל מועד, באחד לחדש השני בשנה השנית לצאתם מארץ מצרים לאמר: שאו את ראש כל עדת בני ישראל למשפחתם לבית אבתם במספר שמות כל זכר לגלגלתם" (במדבר א', א-ב).

שאלה זו הטרידה את רש"י הראשון על פרשתנו. בהסברו הוא אומר: "מתוך חיבתן לפניו מונה אותם כל שעה: כשיצאו ממצרים מנאן, וכשנפלו בעגל מנאן לידע מנין הנותרים. כשבא להשרות שכינתו עליהם מנאן - באחד בניסן הוקם המשכן, ובאחד באייר מנאן".

מתוך חיבתו הגדולה של רש"י לעמו, הוא מדגיש בפנינו את חיבתו של ה' לעמו, אולם לרובד הפשט, קרובים דבריו של הרשב"ם במקום, הטוען כי מנין ישראל כאן בא כהכנה למלחמת כיבוש הארץ. לפני שיוצאים לקרב יש לדעת כמה חיילים יש, ולהיערך בהתאם, וכעת ישראל עומדים בפני כיבוש ארץ ישראל (שוב ראוי להדגיש - אל לנו לשכוח כי חטא המרגלים, כלומר גזירת הארבעים שנה, עדיין לא התרחש).

הרמז הברור בכתובים לסיבת המניין הוא הגיל שממנו יש למנות את ישראל: "מבן עשרים שנה ומעלה, כל יצא צבא בישראל, תפקדו אתם לצבאתם אתה ואהרן" (א', ג). המניין כולל דווקא את אלו שהגיעו לשנת העשרים שלהם, והסיבה כתובה באופן ברור - "כל יצא צבא בישראל". כלומר מונים את החיילים!

ביטוי זה ("מבן עשרים שנה ומעלה, כל יצא צבא"), הנו פזמון חוזר לאורך כל המניין, וכך מסכם הכתוב כל שבט ושבט, כך שברור שזוהי מטרתו העיקרית של המניין, וזהו אופיו - צווי גיוס.

לאור זאת, אם נמצא צבור מסוים שאינו נמנה בין כולם, הרי שמסקנתנו תהיה כי הוא איננו נלחם, והוא איננו יוצא לקרב ביחד עם שאר שבטי ישראל. ואמנם, מיד בתום רשימת הפקודים (הנערכת על פי שבטים) אומר ה': "אך את מטה לוי לא תפקד ואת ראשם לא תשא בתוך בני ישראל" (א', מח).

מדוע שבט לוי אינו נמנה עם שאר שבטי ישראל? או במילים אחרות: מדוע שבט לוי אינו יוצא להלחם ביחד עם שאר אחיו על מנת לכבוש את הארץ?

המשך הפסוקים מבקשים לתת הסבר לעניין זה. דומני, כי פסוקי ההסבר ערוכים במבנה כיאסטי, ועל כן נכתוב אותם כך:

א. ואתה הפקד את הלוים על משכן העדת ועל כל כליו... והם ישרתהו
ב. וסביב למשכן יחנו
ג. ובנסע המשכן יורידו אתו הלוים ובחנת המשכן יקימו אתו הלוים
ד. והזר הקרב יומת
ג1. וחנו בני ישראל איש על מחנהו ואיש על דגלו לצבאתם
ב1. והלוים יחנו סביב למשכן העדת ולא יהיה קצף על עדת בני ישראל
א1. ושמרו הלוים את משמרת משכן העדות.

מסגרת הציווי, או ההסבר לאי מניית שבט לוי בתוך ישראל [א-א1], מדגישה את התפקיד המוטל על הלויים - לשרת את המשכן ולשמור את משמרתו. על כן, ממשיך מיד הכתוב [ב-ב1], מקום חנייתם הקבוע הוא סביב למשכן. אין הם מצטרפים לאחד מן הדגלים החונים מצדדי המשכן, אלא הם חונים במרכז, בקרבת המשכן עצמו. חידוד הדבר מופיע מיד בהמשך [ג-ג1] עת מעמת הכתוב בין חניית הלויים שאינה אלא חניית המשכן, והמחנה שהם מקימים או מורידים אינו המחנה הפרטי שלהם, אלא מחנה השכינה, המשכן, ובין החניה של כל העם - "איש על מחנהו ואיש על דגלו לצבאתם". הציר המרכזי, עליו מושתת מבנה הציווי כולו [ד], עוסק דווקא בישראל וכלל לא בלויים - "והזר הקרב יומת". מסתבר, שעבודת הלויים בהקמת המשכן ובפירוקו, פותרת לעם ישראל כולו בעיה קשה, שהרי אסור לאדם מישראל להיכנס למשכן (ודאי אם הוא טמא, ובעת מלחמה רבים הטמאים). שבט לוי נוטל על עצמו את משמרת המשכן, ודווקא שבט לוי. לאף זר (כלומר ישראל שאינו נמנה עם שבט זה) אסור לקחת חלק בעבודה זו.

עתה נחזור לשאלתנו, וננסה למקד את סיבת הפטור שניתן לשבט לוי מלצאת בקרב על כיבוש הארץ. דומני כי הכתוב מציג בפנינו חלוקת עבודה - רובו של העם יוצא לקרב, אולם ישנו שבט אחד שעליו מוטלת שמירה מסוג אחר - שמירת המשכן. שבט זה צריך להימנע מכל אפשרות של טומאה, ובודאי לא ייתכן שיצא לקרב, בו מרובים מקרי מוות.

"חלוקת עבודה" זו נרמזת בביטוי מעניין שנאמר בהמשך עת מונים את הלויים בפני עצמם. בסוף הפרשה (ובתחילת הפרשה הבאה), נמנית כל משפחה בתוך שבט לוי בפני עצמה (קהת, גרשון ומררי), בשל חלוקת העבודה הפנימית בנשיאת המשכן בעת המסע. הביטוי החוזר ונשנה שם הוא: "מבן שלשים שנה ומעלה ועד בן חמשים שנה, כל בא לצבא, לעשות מלאכה באהל מועד" (קהת- ד', ג; גרשון - ד', כג; מררי - ד', ל). הביטוי "כל בא לצבא" נראה מתמיה מאד במבט ראשון. על איזה צבא מדובר? איזו מלחמה נערכת בתוככי המשכן? אולם ביטוי זה מבקש לעמוד על הזיקה המשלימה בין שני "הצבאות", או לפחות בין שני "הגיוסים" ובין שתי קבוצות "חיילים". בתחילה קראנו על "כל יצא צבא בישראל" וכעת אנו קוראים על "כל בא לצבא". מטרת הצבא הראשון לכבוש את הארץ, ומטרת הצבא השני לשמור את משמרת המשכן.

עמד על עניין זה הרמב"ם בסוף הלכות שמיטה ויובל (פרק י"ג, הלכה י"ב), בי"ד החזקה: "ולמה לא זכה לוי בנחלת ארץ ישראל ובביזתה עם אחיו? מפני שהובדל לעבוד את ה' לשרתו ולהורות דרכיו הישרים ומשפטיו הצדיקים לרבים. שנאמר: "יורו משפטיך ליעקב ותורתך לישראל", לפיכך הובדלו מדרכי העולם: לא עורכין מלחמה כשאר ישראל, ולא נוחלין, ולא זוכין לעצמן בכח גופן, אלא הם חיל השם, שנאמר: "ברך ה' חילו". והוא ברוך הוא זוכה להם, שנאמר: "אני חלקך ונחלתך"". הרמב"ם מכנה את שבט לוי - "חיל ה'", מיד לאחר שהוא אומר שהם אינם "עורכין מלחמה כשאר ישראל". דומני, כי גם הרמב"ם מבקש ליצור דפוס של השלמה בין שני חלקים בעם - החיל היוצא לקרב, והחיל המכונס בעבודת ה' ובהוראתה. בלשון פרשתנו - הצבא היוצא למלחמה והצבא השומר על המשכן.

אולם, אין די בתיאור זה של היבדלות הלויים מהעם כולו, מפני שבפרשתנו אנו מוצאים שני מפקדים שונים שעורכים ללויים. את המפקד השני, זה הנזכר בסוף הפרשה הזכרנו כבר - מפקד משפחות הלויה מבן שלושים שנה ומעלה, אלו שבאים לעבוד את עבודת המשכן.

המפקד הראשון, שנעשה לשבט לוי בפני עצמו, מתואר לאחר מניית ישראל כולם: "וידבר ה' אל משה במדבר סיני לאמר: פקד את בני לוי לבית אבתם למשפחתם כל זכר מבן חדש ומעלה תפקדם" (ג', יד-טו).

במניין זה ספרו את כל שבט לוי, אולם הפעם מבן חודש ומעלה. ברור שאין זו ספירה לצורך ידיעת מנין עובדי המשכן, שהרי תינוק בן חודש, אינו עובד עדיין. מטרת ספירה זו מפורשת בכתוב: "וידבר ה' אל משה לאמר: ואני הנה לקחתי את הלוים מתוך בני ישראל תחת כל בכור פטר רחם מבני ישראל והיו לי הלוים. כי לי כל בכור ביום הכתי כל בכור בארץ מצרים הקדשתי לי כל בכור בישראל מאדם עד בהמה לי יהיו אני ה'".

מנין זה אינו קשור כלל לעבודת הלויים במשכן, אלא הוא בא לשם קיזוז עם בכורות ישראל. לאחר מנין זה של שבט לוי, אנו קוראים על מנין בכורות ישראל "מבן חודש ומעלה" (ג', מ-מג), והכתוב מתאר מעין תחלופה של בכור בבן לוי. אותם בכורות, שכנגדם לא היו כבר לויים נדרשו לפדות את נפשם בחמשה שקלים כסף. תיאור זה אינו קשור כלל לעבודת הלויים במשכן, אלא קשור ככל הנראה לתפקודם של הלויים בזמן חטא העגל. שם קראנו, לאחר מעשה החטא ושבירת הלוחות, את קריאתו של משה: "ויעמד משה בשער המחנה ויאמר: מי לה' אלי, ויאספו אליו כל בני לוי. ויאמר להם כה אמר ה' אלהי ישראל שימו איש חרבו על ירכו עברו ושובו משער לשער במחנה והרגו איש את אחיו ואיש את רעהו ואיש את קרבו. ויעשו בני לוי כדבר משה ויפל מן העם ביום ההוא כשלשת אלפי איש. ויאמר משה מלאו ידכם היום לה' כי איש בבנו ובאחיו ולתת עליכם היום ברכה" (שמות ל"ב, כו-כט).

הביטוי המופיע בפסוק האחרון - "מלאו ידכם היום לה'" - מתפרש ככל מילוי ידים שבתורה, כלומר כהכנת ציבור מסוים למישרה דתית מיוחדת. זהו הביטוי הרווח בימי המילואים, שם הכינו את הכוהנים לעבודתם, וממילא כאן, בספור חטא העגל, הלויים נבחרים למשרה דתית מיוחדת. בפרשתנו אנו קוראים את המימוש של ההבטחה ההיא שניתנה ללויים. אצלנו הכתוב מדגיש שוב ושוב את דברי ה': "והיו לי הלויים... לי יהיו אני ה'" (במדבר ג', יב-יג), ונראה כי ביטוי זה מבקש לשזור את דברי משה - "מי לה' אלי" ואת העתרות הלויים לקריאתו, לדברי ה' כעת. הלויים שייכים לה', בשל מעשיהם ובשל בחירתם "להיות לה'" בספור חטא העגל, ולא רק בשל סגולת השבט המיוחד לעבודת המשכן.

כך אם כן אנו נתקלים בשני מניינים שונים של הלויים - האחד מבן חודש, שם הלויים מהווים תחליף לבכורות ישראל, שהוקדשו במכת בכורות לה', אך בחטא העגל "איבדו" זכות קדושה זו, והמניין השני, מבן שלושים המתמקד בעבודת המשכן. גם המימוש של הקדושה הראשונה הנו העבודה במשכן כמובן, שהרי כך ניתן להיות שיכים לה', אולם זוהי תוצאה נלווית של עצם הקדושה המיוחדת, שעברה מבכורות ישראל ללויים.

דומני, כי שתי עמדות אלו של הלויים קשורים למתח אחר המלווה את הפרשה. ישנה הסתכלות כפולה על הלויים, משתי פרספקטיבות שונות. מצדם של הכוהנים ומצדם של ישראל. לפני שאבהיר את כוונתי אביא פסוק בו הדברים בולטים (ג', ה-י):

"וידבר ה' אל משה לאמר:
הקרב את מטה לוי והעמדת אתו לפני אהרן הכהן ושרתו אתו.
ושמרו את משמרתו
ואת משמרת כל העדה לפני אהל מועד
לעבד את עבדת המשכן.

ושמרו את כל כלי אהל מועד
ואת משמרת בני ישראל
לעבד את עבדת המשכן".

פסוק זה בנוי בצורה של שני בתים. הדבר בולט בשל הפזמון החוזר - "לעבד את עבודת המשכן", הסוגר את שני הבתים. למעשה הפזמון מתחיל שורה אחת קודם - "ואת משמרת כל העדה / ואת משמרת בני ישראל". ממילא, הפסוק כולו הובא שוב לשם החידוש שישנו בשורה הראשונה שבשני הבתים. שתי שורות אלו נפתחות בביטוי זהה ("ושמרו את") דבר שמזמין את הקורא להשוואה ביניהם. ואמנם הפער בין שני הבתים מתגלה מיד. בראשון קראנו: "ושמרו את משמרתו" (של אהרן), ואילו בשני: "ושמרו את כל כלי אהל מועד". ניתן כמובן לקשר בין שתי השמירות הללו, אולם אם הבית השני חוזר לחלוטין על הבית הראשון לשם מה לכתוב זאת שוב, ברציפות. דומני כי יש כאן שני דגשים שונים בפרספקטיבה המתבוננת על עבודת הלויים במשכן, שנידגשים הקשורים לשתי הבחירות של הלויים, שעמדנו עליהן קודם לכן. ברובד בסיסי, שבט לוי כולו אחראי על תפעול המשכן (כשבחירת שבט לוי קשורה לסגולה מיוחדת שהעניק לו ה') - אהרן וזרעו ככוהנים, ושאר משפחות שבט לוי, כעוזרים לכוהנים, וכפי שמתבטא הכתוב: "והעמדת אתו לפני אהרן הכהן ושרתו אתו". דבר זה מודגש בבית הראשון, שם המשמרת הנה משמרת אהרן, ואותה צריכים הלויים לשמור. אולם, במקביל לתכנון ראשוני זה, נבחרו הלויים בזכות מעשיהם בחטא העגל. בהקשר זה, מחליפים הלויים את הבכורות שהוקדשו לשם ה' במכת בכורות במצרים. מפרספקטיבה זו, הלויים עובדים במשכן לא כמשרתי אהרן, אלא כשכר טוב על פועלם לאחר חטא העגל. דבר זה מודגש בבית השני בו המשמרת אינה משמרת אהרן אלא משמרת "כלכלי אהל מועד", כאן הלויים נצבים בזכות עצמם מול עבודת המשכן. בהמשך יתבטא הכתוב באופן גורף יותר ויגדיר את תפקיד הלויים: "ואתנה את הלוים נתנים לאהרן ולבניו מתוך בני ישראל, לעבד את עבדת בני ישראל באהל מועד ולכפר על בני ישראל ולא יהיה בבני ישראל נגף בגשת בני ישראל אל הקדש" (במדבר ח', יט). כאן תפקיד הלויים הוא "לעבד את עבודת בני ישראל באהל מועד". הלויים עצמם עובדים ולא רק משרתים את אהרן (גם אם נתונים לו), ועבודה זו היא למעשה עבודת בני ישראל שהם נציגיהם!

כפילות פרספקטיבות זו מוצאת את ביטויה גם בהמשך הספר, עת מכשירים את הלויים לעבודה. שם אנו קוראים על הסמכה כפולה ללויים, משני גורמים שונים בעם: "והקרבת את הלוים לפני אהל מועד והקהלת את כל עדת בני ישראל. והקרבת את הלוים לפני ה' וסמכו בני ישראל את ידיהם על הלוים. והניף אהרן את הלוים תנופה לפני ה' מאת בני ישראל והיו לעבד את עבדת ה'" (ח', ט-יא). בראשית התהליך, עם ישראל צריך לסמוך את ידיהם על ראש הלויים, ואהרן מניף אותם. זהו כמובן המשך לתכנון הבסיסי, בו, בנוסף לכוהנים ישנם גם לויים, וכולם ביחד נציגיהם של ישראל בעבודת המשכן. כשם שישראל השתתפו, במידה מסוימת, בימי המילואים (בעיקר ביום השמיני), כך הם מסמיכים גם את הלויים שיהיו נציגיהם. הדבר בולט בכך שאהרן מניף אותם תנופה, כלומר הם תחת פיקודו הישיר והוא שמסמיכם לכך. אולם בזה לא מסתיים תהליך חינוך הלויים לעבודה. ה' ממשיך ומצווה את משה: "והעמדת את הלוים לפני אהרן ולפני בניו והנפת אתם תנופה לה'. והבדלת את הלוים מתוך בני ישראל והיו לי הלוים. ואחרי כן יבאו הלוים לעבד את אהל מועד וטהרת אתם והנפת אתם תנופה. כי נתנים נתנים המה לי מתוך בני ישראל, תחת פטרת כל רחם בכור כל מבני ישראל לקחתי אתם לי. כי לי כל בכור בבני ישראל באדם ובבהמה ביום הכתי כל בכור בארץ מצרים הקדשתי אתם לי. ואקח את הלוים תחת כל בכור בבני ישראל" (ח', יג-יח).

כאן, משה צריך להניף את הלויים. בנוסף לסמיכת ידי ישראל ותנופת אהרן, יש צורך שגם משה יכשיר אותם לעבודתם. כאן שוב חוזרים הביטויים אותם פגשנו כבר: "והיו לי הלוים", ושהזכירו לנו את דברי משה בחטא העגל: "מי לה', אלי". כאן אומר ה' באופן מפורש כי הלויים מהווים גם מעין תחלופה לבכורות ישראל, ועל כן חוזר כאן הביטוי "והבדלת את הלוים מתוך בני ישראל... נתנים נתנים המה לי מתוך בני ישראל". במובן זה, לא מאת ישראל מקבלים הלויים את מעמדם המיוחד, וגם לא מאת הכוהנים, אלא מאת ה', כגמול טוב על התקדשותם לו בחטא העגל.

תא שמע – נודה לכם אם תשלחו משוב על שיעור זה (המלצות, הערות ושאלות)