פרשת בראשית: "אַיֶּכָּה"

  • הרב נחמיה רענן

במשנה באבות מוזכר שבכל יום יוצאת בת קול מהר סיני:

אמר רבי יהושע בן לוי בכל יום ויום בת קול יוצאת מהר חורב ומכרזת ואומרת אוי להם לבריות מעלבונה של תורה...

(משנה, אבות, ו', ב).

בתורתם של מורי החסידות ישנן כמה התייחסויות למשמעותה של בת הקול שיוצאת בכל יום מהר חורב, ובהמשך השיעור נתייחס לתורות אלו.

נפתח בסיפור על אדמו"ר הזקן:[1]

כשהיה אדמו"ר הזקן בעל "התניא" חבוש בבית האסורים, ב"מועצה החשאית" ("טיני סוביט") בפטרבורג הבירה, בא אליו שר הז'נדרמים לחקירה ודרישה. ראה השר את אדמו"ר כי איום הוא, וכולו שקוע בהרהוריו, והבין, כי איש מורם מעם לפניו. והשר היה גדול בחכמה וגם בקי בתורה. אמר לו השר לאדמו"ר:

שאלה אחת בתורה יש לי לשאול ממך. האם תשיב לי על שאלתי?

השיב לו אדמו"ר:

שאל מה תשאל.

שאל השר:

אמר נא לי פרוש הפסוק: "ויקרא ה' אל האדם ויאמר לו איכה".

הקדוש ברוך הוא לא ידע איה הוא האדם?

אמר לו אדמו"ר:

האם מאמין אתה שהתורה היא נצחית, וישנה בכל זמן ובכל דור ובכל אדם?

השיב לו השר:

כן, אני מאמין בזה.

אמר לו אדמו"ר:

פרוש הפסוק הוא, שבכל זמן קורא השם לכך אדם (על דרך "בת-קול שמכרזת בכל יום") ואומר לו: איכה? איה אתה בעולם? הנה לאדם נקצבו ימים ושנים, שבכל יום ובכל שנה יעשה הטוב עם השם ועם אנשים, ועל כן התבונן, איה אתה בעולמך, כמה שנים עברו עליך ומה עשית באותן השנים: הרי היית, למשל, כך וכך שנים (אדמו"ר תפס בדיוק את מספר השנים שהיה אז לשר) מה עשית בשנותיך, האם היטבת למישהו?...

השר נתפעל מאד, טפח לו בידו על כתפו ואמר:

"בראבו!" (יישר כחך!)

ולאחר שראה ממנו אחר-כך עוד כמה חכמות נפלאות בענינים שונים, הפליג השר לפני הקיסר על אדמו"ר שהוא חכם גדול ואיש אלקי ושלפי דעתו רק עלילות שוא טפלו עליו המלשינים.

(סיפורי חסידים על התורה, הרב ש"י זווין, ירושלים, תשס"ב, כרך א' עמודים 24 - 23).

על פי אדמו"ר הזקן, אותה בת קול חוזרת בכל יום ושואלת כל אדם ואדם "אייכה": מה אתה עושה עם החיים שנתן לך ה'? האם אתה מנצל אותם? האם אתה פועל להיטיב למישהו?

הבעש"ט פותח את התייחסותו לנושא בקושיה:

קושיא מהבעש"ט בענין מה שכתוב בכל יום בת קול יוצאת מהר חורב ומכרזת אוי להם לבריות מעלבונה של תורה...וקשה שאם אין שומע הכרוז למה מכריזין? ואם יש שומע, קשה שהחוש מכחישו כי מי זה יאמר ששמע כרוזין שלמעלה?...וא"כ[2] לאיזה תועלת הוא הכרוז ללא יועיל?

(כתר שם טוב, הוצאת קה"ת, הוצאה שישית, תשס"ב, עמוד 36 אות קמ"ו).

שאלתו של הבעש"ט היא מהי מטרת בת הקול: אף אחד אינו שומע אותה, לכאורה, ולשם מה, אפוא, היא יוצאת בכל יום? וזו תשובתו:

...שבאין לאדם בכל יום הרהורי תשובה שהוא מחמת הכרוז או על ידי שאר דברים הנודעים למי שעיני שכל לו. שלא יהיה מכלל אלו הנאמר בהם אל תהיו כסוס כפרד אין הבין במתג ורסן[3] וכו'. רק כשנתעורר בעולם איזה פחד ויראה ידעו שמרמזין להם מלמעלה שידבקו בשורש היראה וכנ"ל וכשנתעורר איזה שמחה בעולם ידבק בשמחת עבודת ה' וכיוצא בזה, ישמע חכם ויוסיף לקח.

להבנת הבעש"ט, בת הקול באה לידי ביטוי בהרהורי תשובה שמתעוררים בלבו של אדם וברמזים שנשלחים לאדם משמים. הבעש"ט קורא לאדם שלא להתעלם מאותם רמזים, אלא לנצל אותם להתעוררות לעבודת ה'.

ר' שמחה בונים מפשיסחא הבהיר את מהותה של בת הקול על פי הבעש"ט, באמצעות משל:

...דרך משל, לאיש אחד שנסע במרכבה מעירו בימות הקיץ לרגל מסחרו ללכת לעיר אחרת, ולקח את בנו הקטן עמו. בדרך, כאשר עברו ביער עבות גדול, התחיל הנער לבכות ולבקש מאביו ויאמר לו, אבי אבי, הרשיני נא לרדת מהמרכבה לכמה שעות, בכדי להכנס בעובי היער הנחמד הזה, ללקוט גודגוניות מתוקות להשיב את נפשי. ויאמר לו אביו, בני היקר, אם תלך ותכנס בעובי היער הזה הגדול ללקוט גודגוניות כבקשתך, ואני אמשיך לעת עתה בנסיעתי, יכול אתה בקלות לטעות בדרכך ולא תדע היכן לחפשני. ויען לו הנער, אבא, אני אלך ללקוט ביער, ואתה אבי תסע לדרכך לאט לאט, ומדי פעם בפעם אקרא לך, וכאשר תענה לי ואשמע את קולך, אדע איפה אתה נמצא ואתקרב תמיד אליך, וממילא לא אטעה בדרך. ואחר שאמלא את סלי בגודגוניות, אבא אליך ונסע יחדיו, והכל על מכונו יבא בשלום. אולם המעשה היה שונה, הבן הלך ללקוט גודגוניות, והאבא נסע הלאה לדרכו. וכאשר האבא לא שמע יותר את קול בנו צועק אליו, התחיל האבא לצעוק בקול גדול, בני, בני, היכן אתה! והבן לא שמע. וככה האבא צועק כל יום ויום, בני בני, היכן אתה! והבן לא שומע. ואמר הרבי ר' בונם זי"ע, הבן כאשר רואה שהוא טועה בדרכו, צריך להטות אזנו ולהשתדל לשמוע את קול אביו בצעקתו, כי אם יוכל ללכת אחרי הקול - יהיה טוב, ואם ח"ו[4] לא יטה אזנו ולא ילך אחרי הקול - אזי יכול לטעות מאד ח"ו. והמבין יבין.

(קול מבשר, הוצאת מכון תורת שמחה, תשנ"ב, חלק ב, עמודים קי - קיא).

בתורה של ר' לוי יצחק מברדיצ'ב אנו מוצאים הדרכה כיצד ניתן לנצל את בת הקול להתקדמות בעבודת השם:

כי באמת בכל יום ויום מגיע לאדם התעוררות מאת הבורא ברוך הוא כדאמרינן בגמרא בכל יום ויום בת קול יוצאת מהר חורב שובו בנים...אבל האדם בשעה שמגיע התעוררות צריך לאחוז בה ולדבק עצמו בה בכל כחו, דהיינו לעשות תיכף ומיד איזה מצוה היינו צדקה או תורה ובזה מתקשר בה...והאדם מעצמו צריך להכין לזה ולפרוץ כל הגדרים וכל המסכים אשר ימנע אותו חס ושלום לדבק עצמו בהתעוררות יראת הבורא ברוך הוא אשר מגיע אליו בכל יום.

הבעיה שעליה מצביע ר' לוי יצחק היא שגם כאשר האדם קשוב לבת הקול, וזוכה לשמוע אותה, היא מביאה את האדם להתעוררות רגעית בלבד. כיצד ניתן, אם כן, לשמר את אותה התעוררות רגעית ככוח מניע להמשך? הצעתו של ר' לוי יצחק היא לעשות מצווה מתוך ההתעוררות, ובכך לתת לה תוקף ומשמעות במציאות. הורדת בת הקול למישור המעשי נותנת לה תוקף וממשות, ומחזקת את הזיקה של האדם אליה לאורך זמן.

 



[1]   רבי שניאור זלמן מלאדי, מחבר ה"תניא".

[2]   ואם כן.

[3]   תהילים, ל"ב, ט.

[4]   חס וחלילה.