פרשת בראשית - חטא דתי, חטא מוסרי ועונש גלות

  • פרופ' יונתן גרוסמן

חטא דתי, חטא מוסרי ועונש גלות

פרשת בראשית

פרשת השבוע, הפותחת את התורה כולה, טומנת בתוכה עניינים שונים ונשגבים, שכולם מתאפיינים בצד הראשית שבהם - ראשית העולם והטבע; ראשית האדם; ראשית עמידת האדם מול אלוהיו; ראשית הציווי הדתי; ראשית החטא וכו'. במובן זה, הפרשה מגלה לנו על אודות מהויות הדברים והתופעות, וראוי לעיין היטב בפרשה זו, לא רק בחשיבה מקראית ובמתודת פרשנות מקראיתרגילה, כי אם גם בחשיבה פילוסופית המחפשת תשובה למהות הדברים הבאה לידי ביטוי פעמים רבות בנקודת הראשית וההתחלה.

בשיעור השבוע אני מבקש לבחון את ראשית החטא, את ראשית מריו של האדם מול אלוהיו. נבחן את הדברים במתודות מקראיות רגילות אך משמעות הדברים קשורה לעצם העמידה הדתית, חוויית החטא והתיקון.

בפרשה שני חטאים בולטים של שני הדורות הראשונים עלי אדמות (מלבד חטא דור המבול, שלא מובן כל צרכו מקריאה ראשונית בפרשה שלנו): חטא האדם בגן-עדן, וחטא קין ברצחו את הבל.

דומה, כי הכתוב מבקש להשוות בין שני החטאים, או לפחות ליצור אצל הקורא את חטא קין, אסוציאציה לחטא אביו ואמו בגן עדן. הדבר בולט בשל ההתפתחות הפנימית שבשני הספורים ובביטויים הדומים המשרתים את שני הספורים. נעמוד על עיקרי ההשוואות:

1. ה' פונה אל החוטא בשאלה רטורית ("לפתוח עמו בדברים" כהגדרת רש"י). שתי השאלות קשורות למיקום גיאוגרפי של אדם, אותו כביכול מחפש ה'. לאדם: "ויקרא ה' א-הים אל האדם ויאמר לו: איכה?" (ג', ט); לקין: "ויאמר ה' אל קין: אי הבל אחיך?" (ד', ט).

2. התגובה הראשונה של החוטא לשמע החיפוש האלקי היא ניסיון התחמקות מהתשובה האמיתית. גם כאן שם הכתוב בפי שני החוטאים ביטוי זהה: "אנכי". בדברי האדם: "ויאמר, את קלך שמעתי בגן ואירא כי עירם אנכי, ואחבא" (ג', י); בדברי קין: "ויאמר, לא ידעתי, השמר אחי אנכי" (ד', ט).

3. שני החוטאים מזכירים הסתתרות מפני ה' (אמנם בהקשרים שונים). האדם כאמור אומר שהוא שבשל עירומו הוא מתחבא, וקין יאמר: "ומפניך אסתר" (ד', יד).

4. תוכחת ה' לחוטאים פותחת בפניה דומה. לאישה אומר ה': "מה זאת עשית?!" (ג', יב); ולקין אומר ה': "מה עשית?!" (ד', י).

5. העונש המוטל על החוטא קשור לפריון האדמה וליבול שהיא מוציאה. העונש על האדם: "בעצבון תאכלנה כל ימי חייך. וקוץ ודרדר תצמיח לך ואכלת את עשב השדה" (ג', יז-יח). והעונש המוטל על קין: "כי תעבד את האדמה לא תסף תת כחה לך" (ד', יב).

6. מעבר לעונש הספציפי אנו שומעים בשני המקומות גם קללה אותה אומר ה' לחוטא. בחטא גן עדן אומר ה' לנחש: "ארור אתה מכל הבהמה ומכל חית השדה" (ג', יד); ולקין אומר ה': "ועתה ארור אתה מן האדמה" (ד' יא).

7. גם מוטיב המוות המאיים מעתה על ראשו של החוטא מצוי בשני הספורים. אצל האדם: "עד שובך אל האדמה כי ממנה לקחת, כי עפר אתה ואל עפר תשוב" (ג', יט). יש לזכור, שבשעת הציווי זהו העונש המרכזי והיחידי אותו הזכיר ה', בנוגע למפר הציווי: "כי ביום אכלך ממנו מות תמות"; גם קין מתלונן שמעתה הוא נתון בסכנת מוות קיומית: "והייתי נע ונד בארץוהיה כל מצאי יהרגני" (ד', יד).

8. אפילו מסגרת הספור דומה, שהרי מיד לאחר חטא האדם בגן עדן והעונש שהוטל עליו, אנו קוראים: "והאדם ידע את חוה אשתו, ותהר ותלד את קין" (ד', א); ומיד לאחר חטא קין והעונש שהוטל עליו אנו קוראים: "וידע קין את אשתו, ותהר ותלד את חנוך" (ד', יז).

9. למעשה, קיימת השוואה מרכזית אחת שסביבה מתרקמים ונבנים שאר ההשוואות. ישנו ביטוי יחידאי המופיע רק בשני ספורים אלו. כשפונה ה' אל האישה הוא אומר לה: "ואל אישך תשוקתך והוא ימשל בך" (ג', טז); וכשפונה ה' אל קין, לאחר שלא קיבל את מנחתו, הוא משתמש בביטויים זהים: "ואילך תשוקתו ואתה תמשל בו" (ד', ז). אמנם ההקשר שונה בשני הספורים,אך מבחינה ספרותית, שיבוץ ביטוי כה חריג בשני ספורים עוקבים, בא ליצור זיקה ביניהם, וכפי שראינו, מעבר לביטוי ספציפי זה, מתרקמות שתי העלילות באופן דומה ביותר.

מהי אם כן, מטרת הכתוב ביצירת זיקות אלו בין חטא גן-עדן של הדור הראשון, ורצח קין את הבל בדור השני?

דומני כי יש לענות על שאלה זו בשני מישורים שונים. ראשית נראה כי הכתוב מבקש להשוות את החטא הדתי והחטא המוסרי. בבואנו לנתח את חטאם המדויק של האדם ואשתו בגן עדן, אנו נתקלים בקשיים רבים. למעשה החטא אינו ברור כל צרכו, מפני שאיננו מבינים לגמרי מהו אותו עץ דעת שנאסר על האדם. קשה להניח כי מדובר בעץ המקנה השכלה לאדם, ושלפני האכילהממנו היה האדם בור וחסר יכולת שכלית (ראה דברי הרמב"ם במורה נבוכים, חלק א', פרק ב' בנידון). גם השערות אחרות שהועלו נראות כספקולציות שקשה להכריע ביניהן, עד שנראה, כי התורה מבקשת להעלים מאתנו את הפירוט המדויק של החטא. הדבר החשוב, כנראה, להבנת הספור והמסר שלו הוא, שעל האדם היה להימנע מאכילה מעץ הדעת (בשל סיבה נסתרת מאתנו) בשל הציווי האלקי, והוא לא עמד בפיתוי, נכנע ליצרו ועבר על האיסור המפורש.

זהו הדגם הבסיסי של ציווי דתי וחטא דתי. כלומר, ישנו ציווי מסוים שעל האדם להיעתר לו, ובין אם סיבת הציווי ברורה ובין אם לאו, על האדם לבטל רצונו בשל עצם הציווי האלקי. אם חטא האדם, הרי שהחטא קשור בינו ובין אלוהיו והוא עתיד לתת על כך את הדין.

בניגוד לחטא דתי זה, חטאו של קין מואר באור אחר לחלוטין. לכאורה ישנה טענת הגנה מצוינת לקין, שמשום מה הוא אינו משתמש בה. יכול הוא לומר לה' שמעולם הוא לא הצטווה על איסור רציחה. מהיכן היה עליו לדעת שיש פסול בלהרוג את אחיו?! זו לא רק טענה טובה לקין, אלא קושיה על הקב"ה - כיצד זה הוא מעניש את קין בלי אזהרה מוקדמת, ובלי לגלות לוכי הרצח אסור? התשובה לשתי התמיהות שהעלנו ברורה: אין צורך בציווי אלקי מפורש שיאסור את הרצח, ועל כן קין אינו יכול להשתמש בתירוץ זה. כל אדם מבין שאין ליטול את חייו של זולתו. זוהי אבן פינה בעולם מוסרי, והעולם המוסרי, לפחות באופן בסיסי, אינו זקוק לציווי חיצוני שיאשר אותו ושיתן לו תוקף. העולם המוסרי מחייב את עצמו, באשר הוא נכון!

אמנם, כבר כעת, בראשית התורה, אנו מגלים כי העובר על החוק המוסרי עתיד ליתן דין וחשבון לפני בורא שמים וארץ. כלומר, אדם חייב להתנהג באורחות מוסר טבעיים, בגלל שמצפונו והמוסר הטבעי מחייבים אותו לנהוג כך, אך אם הוא עובר על חוק טבעי זה, הרי שאלקי ישראל דורש ממנו דין וחשבון.

כעת נוכל לחזור לעצם ההשוואה שבין חטא האדם וחטא קין. חטא האדם הראשון הוא אב טיפוס של חטא דתי (המושתת על ציווי אלקי מפורש), ואילו חטא קין הוא אב טיפוס של החטא המוסרי בה"א הידיעה - רצח (המושתת על מוסר טבעי הטבוע בנפש האדם באשר הוא). בהשוואת התורה בין שני החטאים, היא מחדדת את החידוש שבעולם היהודי (על פני דתות קדם): חטא מוסריכמוהו כחטא דתי! לא רק העובר על החוקים הדתיים מעכיר את יחסיו עם אלוהיו אלא גם זה שאינו נוהג בזולתו כמנהג המוסר והטוב. על דבר זה אין צריך לצוות, ובכל זאת ניצב הוא כמקביל לציווי דתי מובהק.

[כפי שאמרתי בראשית השיעור, זוהי מהותם הפנימית של הדברים על פי פרשתנו. ראוי לציין, כי במעמד הר סיני התהליך נעשה מורכב יותר עת בהתגלות דתית שומע העם גם ציוויים מוסריים, ואין כאן המקום להאריך].

כל הדיון הזה הסתמך על כך שהביטויים הדומים המופיעים בשני הספורים רומזים לנו להשוות ביניהם. אולם ייתכן והכתוב מבקש לרמוז לנו כי יש לקרוא את האחד על רקע השני, לאו דווקא כהשוואה אלא כהמשך תהליך.

לשם הבנת העניין נפנה תחילה לדברי הרמב"ן בתחילת פרשת בראשית. הוא מבקש להבין מדוע התורה פותחת בספר בראשית ולא בספר שמות, בציווי הראשון:

"ונתן רבי יצחק טעם לזה, כי התחילה התורה בבראשית ברא אלהים וספור כל ענין היצירה עד בריאת אדם, ושהמשילו במעשה ידיו וכל שת תחת רגליו, וגן עדן שהוא מבחר המקומות הנבראים בעולם הזה נעשה מכון לשבתו, עד שגירש אותו חטאו משם, ואנשי דור המבול בחטאם גורשו מן העולם כולו, והצדיק בהם לבדו נמלט הוא ובניו, וזרעם חטאם גרם להם להפיצם במקומותולזרותם בארצות, ותפשו להם המקומות למשפחותם בגוייהם כפי שנזדמן להם. אם כן ראוי הוא, כאשר יוסיף הגוי לחטוא, שיאבד ממקומו ויבוא גוי אחר לרשת את ארצו, כי כן הוא משפט האלהים בארץ מעולם".

על פי הרמב"ן, ספר בראשית בא ללמד אותנו את משפט האלוקים של החטא ועונשו, ואת העובדה שהעונש הוא גלות. כך, טוען הרמב"ן, פועלת גם ארץ ישראל, ועל כן היא הקיאה את שבעת העמים, ואף עם ישראל נמצא כל העת תחת אימת הגלות, אם חלילה יחטא.

אם נחזור להשוואת שני החטאים הראשונים עלי אדמות, נמצא השוואה נוספת שלא שמנו לב אליה קודם לכן. בשני המקומות תוצאת החטא היא גלות, ובשני המקרים הגלות נעשית לצד מזרח. ראוי להדגיש כי בשני המקומות הגלות אינה מוצגת כחלק מהעונש הבסיסי המוטל על החוטא בהתערבות אלוהית, אלא כתוצאה הכרחית של החטא, מעבר לעונש ספציפי.

אצל האדם הראשון אנו קוראים, לאחר חתימת יחידת הענישה: "וישלחהו ה' אלהים מגן עדן לעבוד את האדמה אשר לקח משם. ויגרש את האדם, וישכן מקדם לגן עדן את הכרובים ואת להט החרב המתהפכת" (ג', כג-כד). ובמקביל, אנו קוראים על קין (שוב, לאחר פירוט הענוש): "ויצא קין מלפני ה', וישב בארץ נוד קדמת עדן" (ד', טז).

לאור דברי הרמב"ן, דומני כי יש לשים לב היטב דווקא להשוואה אחרונה זו. ייתכן וכל ההשוואה שיוצרת התורה בין שני הספורים נועד לשם השוואה זו. אמרנו כי ייתכן והכתוב מבקש שנקרא את שני החטאים כתהליך אחד מתמשך ועל כן הוא עורך השוואה ביניהם. ואכן, עונש הגלות ממשיך מספור אחד למשנהו. האדם גורש מהגן שנמצא בתוך עדן (ראה: ב', ח: "ויטעה' אלהים גן בעדם מקדם", כלומר בצדו המזרחי של מרחב האדמה הקרוי עדן נטע ה' גן, וזהו הגן שבעדן), אך גם לאחר הגירוש נשאר האדם במרחב הכולל הקרוי עדן. בשלב הבא, לאחר שגם קין חטא, הגיע גירוש נוסף שהרחיק את האדם עוד יותר מהמקום בו שכינה מתהלכת לרוח היום בין עצי הגן, כלומר קין גורש מחוץ למרחב עדן כולו (ואף כאן מגורש קין מזרחה,שהרי הוא יושב בארץ נוד שהיא "קדמת עדן").

ייתכן והמסר החבוי בזיקה שיוצר הכתוב בין שני הספורים, הוא התהליך המתמשך של הגלות. ההבנה הבסיסית, עליה מושתתת התורה בהמשך, שישנה אדמה, בה שורה שכינה, והחוטא מגורש ממנה באופן אוטומטי. אדמת קדש זו, אינה יכולה לסבול שהחוטא יושב עליה והיא מקיאה אותו.

במובן זה, ארץ ישראל היא גן עדן, כלומר, פועלת על פי אותם הקריטריונים שפעלו בגן עדן. גם ארץ ישראל מגרשת ומקיאה את החוטאים מעליה. כך לגבי חטאי עריות (שככל הנראה ישנו קשר אדוק בין חטא העריות לחטא גן עדן. ראו למשל את פירוש ראב"ע לעץ הדעת): "אל תטמאו בכל אלה כי בכל אלה נטמאו הגוים אשר אני משלח מפניכם. ותטמא הארץ ואפקד עונה עליהותקא הארץ את ישביה... כי את כל התועבת האל עשו אנשי הארץ אשר לפניכם ותטמא הארץ. ולא תקיא הארץ אתכם בטמאכם אתה כאשר קאה את הגוי אשר לפניכם" (ויקרא י"ח, כד-כח). כך גם לגבי רצח אנו שומעים כי האדמה עצמה נטמאת, והדבר נובע מהשראת שכינה במקום (כבחטאו של קין): "ולא תחניפו את הארץ אשר אתם בה, כי הדם הוא יחניף את הארץ, ולארץ לא יכפרלדם אשר שפך בה כי אם בדם שפכו. ולא תטמא את הארץ אשר אתם ישבים בה, אשר אני שכן בתוכה, כי אני ה' שכן בתוך בני ישראל" (במדבר ל"ה, לג-לד).

כאמור, ניתן להתייחס להשוואת החטאים לפחות בשני אופנים. איני סבור כי שתי צורות ההסתכלות סותרות זו את זו. אדרבא, הן משלימות האחת את רעותה. הקב"ה תובע מן האדם שלמות דתית ושלמות מוסרית כאחת, והרוצה לדור לצד השכינה מוכרח להשתכלל בשתי עמידות אלו. חסרון בעמידה הדתית, או בעמידה המוסרית מגרשת את האדם ממקום השכינה.