דילוג לתוכן העיקרי

בשלח | 'דרך ארץ פלשתים' לעומת 'דרך המדבר ים סוף'

קובץ טקסט
א. השאלות על ההליכה ב"דרך ארץ פלשתים"[1]
 
"ויהי בשלח פרעה את העם ולא נחם א-להים דרך ארץ פלשתים כי קרוב הוא - כי אמר א-להים פן ינחם העם בראֹתם מלחמה ושבו מצרימה. ויסב א-להים את העם דרך המדבר ים-סוף וחמֻשים עלו בני ישראל מארץ מצרים" (שמות י"ג, י"ז-י"ח)
 
פסוקים אלה קשים מאוד, כידוע, וכבר דשו בהם רבים. למרות כל הדברים שנאמרו, עדיין אין הדעת נוחה בפירושים השונים[2].
 
ישנם שלושה קשיים הקלים, המתפרשים בכמה דרכים:
 
א. מה פירוש "כי קרוב הוא"? מהו אופיו של המשפט?
ב. על איזו מלחמה מדובר במלים "בראֹתם מלחמה"?
ג. מדוע נסמך לכאן "וחמֻשים עלו בני ישראל..."?
 
בנוסף אליהן, ישנן עוד שלושה קשיים חמורים:
 
1.   מדוע כתובים פסוקים אלה בשם א-לוהים בלבד, כשלמעשה אלו הפסוקים היחידים בבכל פרשיות יציאת מצרים (החל מפרשת הסנה) בהם משתמשת התורה בשם א-לוהים.[3][4]
   2.   בפירוש נאמר למשה בסנה ולאחריו:
"בהוציאך את העם ממצרים תעבדון את הא-להים על ההר הזה"   (שמות ג', י"ב)
"...ובאת אתה וזקני ישראל אל מלך מצרים ואמרתם אליו ה' א-להי העבריים נקרה עלינו ועתה נלכה נא דרך שלשת ימים במדבר ונזבחה לה' א-להינו"  (שם י"ח)
 
ואכן, כך אמרו לו לפרעה (שם ה', ג'). על אותה רשות ללכת לזבוח במדבר ניהלו משה ואהרן בשם ה' מו"מ קשוח עם פרעה, ולבסוף קיבלו רשות זו:
 
"קומו צאו מתוך עמי גם אתם גם בני ישראל ולכו עבדו את ה' כדברכם"   (שם י"ב, ל"א)
 
לאור זאת, איך אפשר להתעלם מכל הדברים הללו, ולתכנן להוליכם בדרך ארץ פלשתים שמסתבר שאינה עוברת בחורב. מהעובדה שלולי החשש של "פן ינחם העם" היו עוברים בדרך ארץ פלשתים, נשמע כאילו מעמד הר-סיני אינו עומד כלל על הפרק.[5]
 
שתי שאלות אלו הן מאותן שאלות מפתח שגרמו לחוקרי המקרא לפנות אל שיטת התעודות. כלומר, שיטה הסוברת כי המקרא הוא צירוף של מסורות שאינן מכירות ושאינן מתחשבות זו בזו. אף כאן, האוחזים בתורת התעודות מדברים או על שתי מסורות על יציאת מצרים או שני גלים של יציאה (בית יוסף ובית יהודה), שאחת מהן לא עברה דרך הר סיני.
 
הלומד יתפלא אולי לשמוע, שגם חז"ל[6] מדברים על שני גלים של יציאת מצרים (בני אפרים ובני ישראל). דבריהם דווקא בהקשר זה של דרך ארץ פלשתים, כאילו הכתוב בא לומר, שלא נחם א-לוהים בדרך שהלכו בה בני אפרים. אלא, שלפי חז"ל יציאה קדומה זו[7] נכשלה, ונהרגו כולם.[8] ריחוק הפירושים מפשט הכתוב רק מחזק את גודל השאלה.
 
3.   מן הפירושים השונים עולה עיקרון משותף אחד, לפיו א-לוהים רצה למנוע מן העם את המלחמה, לפחות בשלב המיידי של יציאת מצרים, מפני החשש שמא יתחרטו על הכול וישובו למצרים בגופם.
 
אם כן, הרי דומה הדבר למי שברח מפני הארי ופגעו הדוב! שהרי, בפועל (שמות י"ד, י'-י"ד) בני ישראל פגשו על ים-סוף מלחמה, כביכול בניגוד לתכנית הא-לוהית, ואחריה ביקשו לשוב מצריימה[9], שוב כנגד המטרה המוצהרת. הצלתם ביד ה' היתה בקריעת הים, ומה ייבצר מאת ה' לעשות להם בדרך ארץ פלשתים?
 
לא ברור כיצד אפשר לייחס לתורה הסבר כזה, שלפיו אומנם רצה א-לוהים למנוע מהם את המלחמה ובו בזמן הביא עליהם אותה בדרך הארוכה.  גדולי פרשנינו (רש"י לפי המכילתא, רשב"ם, רמב"ם, רמב"ן ועוד) הרגישו בכך, כמובן, ותירצו בדוחק רב, בדרכים שונות.
 
ב. הדרך הצבאית העתיקה ממצרים לארץ-ישראל
 
חוקרים חדשים[10] מבינים פרשה זו בדרך שונה במקצת (למעשה, היא קרובה לפירוש הרמב"ן). תבליטיו של פרעה סתי ה-1 במקדש מצרי בכרנך[11] ומסורת הכיבושים ומסעות המלחמה המצריים לכנען בעיקר בימי הממלכה החדשה (ממחצית האלף השני לפנה"ס ואילך, לפי הכרונולוגיה המקובלת) הראו, כי דרך החוף של צפון סיני מת'ארו (מזוהה בקנטרה) ועד רפח', היתה דרך צבאית בפיקוח מצרי ממלכתי, ולאורכה מצודות מצריות מבוצרות (ראה תמונה והסבר בנספח).
 
לא פלשתים היו ב"דרך ארץ פלשתים", שכן גויי הים יוצאי כפתור טרם הגיעו לאיזור בזמן שבו מדובר, אלא מצודות צבא מצריות.
 
מכאן הסיקו החוקרים, שדרך זו עלולה היתה להוות מלכודת צבאית לשבטי ישראל, בעיקר מול פרעה הרודף, ומשום כך עקפו דרך זו מלכתחילה. למעשה, במקום מלכודת צבאית לישראל, יצר העיקוף, לפי הבנתם, מלכודת צבאית למצרים במעבר ים-סוף.
 
זהו הסבר יפה אשר פותר את השאלה (על דרך הרמב"ן ועל-פי ממצאי המחקר). חסרונו הוא בכך שזה איננו כתוב בפירוש, כי הכתוב מדבר על החשש מפני "ושבו מצרימה", ולא על מלכודת. לפי הסבר זה צריך לומר, שהסיבה האמתית, שהיא הרצון להביא לנס קריעת הים או למתן תורה, איננה כתובה בפירוש.[12]
 
לפיכך אציע את פירושם של פסוקים אלה לפי דברי הנביאים ולפי דברי חז"ל (לעניות דעתי).
 
"...כי קרוב הוא" – 'אף כי קרוב הוא' והיה נכון להוביל בדרך הקצרה. 
"...פן ינחם העם בראֹתם מלחמה" -  כל מלחמה שהיא, אם בכיבוש הארץ ואם בכל דור.
"ושבו מצרימה" - לבקש עזרה וחסות פרעה.
"ויסב א-להים את העם דרך המדבר ים-סוף" - כדי שפרעה ירדוף ותתרחש מלחמה על הים
"וחמשים עלו בני ישראל מארץ מצרים".
 
לא בא הכתוב למנוע מלחמה ולחוס על ישראל ולמנוע את פחדם, ולא חשש א-לוהים מפני המלחמה - לא מפני פלשתים, ולא מפני כנענים או עמלקים. להיפך, אל המלחמה הוביל אותם, כדי שייצאו לעצמאות מלאה על הים. כך, עם ישראל ייצאו לא רק מעבדותם הפיסית והמשפטית, אלא גם מתחושת עבדותם העמוקה, המפורשת:
 
"... חדל ממנו ונעבדה את מצרים, כי טוב לנו עבד את מצרים ממתנו במדבר"    (שמות י"ד, י"ב)
 
שחרור זה יבוא דווקא על-ידי מלחמה - "ה' ילחם לכם" - ועל-ידי ניצחון ושירה.
 
ג. "היורדים מצרים לעזרה"
 
כאן יש להדגיש, כי "ושבו מצרימה" במשמעות של 'לבקש עזרה', זה המובן הפשוט של שיבה. כך ישעיהו:
 
"הוי היֹרדים מצרים לעזרה על סוסים ישענו ויבטחו על רכב כי רב ועל פרשים כי עצמו מאד
ולא שעו על קדוש ישראל ואת ה' לא דרשו"     (ישעיהו ל"א, א')
"ההֹלכים לרדת מצרים ופי לא שאלו לעוז במעוז פרעה ולחסות בצל מצרים"  (שם ל', ב')
ועוד הוסיף ברמז ברור למלחמת קריעת הים:
"ומצרים אדם ולא אל וסוסיהם בשר ולא רוח ו-ה' יטה ידו וכשל עוזר ונפל עזֻר ויחדו כֻלם יכליון"   (שם ל"א, ג')
 
על אותו עניין, של בקשת חסות ועזרת זרים, אמר הנביא הושע, בהתייחסו, כנראה, למשלחת של הושע המלך לבוא מלך מצרים:[13] 
 
"ויהי אפרים כיונה פותה אין לב, מצרים קראו אשור הלכו"  (הושע ז', י"א)
"עתה יזכֹר עונם ויפקֹד חטאתם, המה מצרים ישובו"   (שם ח',י"ג)
ועוד שם:
"לא יֵשבו בארץ ה' ושב אפרים מצרים ובאשור טמא יאכלו"  (שם ט', ג')
ובתיאור יציאת מצרים אומר הנביא הושע:
"בחבלי אדם אמשכם בעבֹתוֹת אהבה... לא ישוב אל ארץ מצרים"  (שם י"א, ד')
ובניגוד:
"ואשור הוא מלכו כי מֵאנו לשוב" (שם, ד'-ה')
וכן ירמיהו:
"...גם ממצרים תבֹשי כאשר בֹשת מאשור: גם מאת זה תצאי וידיך על ראשך כי מאס ה' במבטחיך ולא תצליחי להם"   (ירמיהו ב', ל"ו-ל"ז)
 
ברור מדברי הנביאים, שירידה או שיבה למצרים אינם בהכרח ירידה פיסית של כל העם או של מקצתו. די בכך שמלך ישראל או יהודה שולח לבקש חסות מצרית ועזרה, ושליחיו מתייצבים לפני פרעה ואומרים בשם מלך ישראל: "עבדך ובנך אני"[14] וכדומה. בכך כבר יש מעשה עבירה חמור של "שיבה למצרים" באופן ממלכתי ורשמי.
 
אכן, הדבר מפורש לא רק בנביאים אלא גם בתורה עצמה. כך בפרשת המלך, בה נמצאים הציווים העיקריים על אופיו ודרכיו של משטר המלוכה בישראל:
 
"ולא ישיב את העם מצרימה למען הרבות סוס..."   (דברים י"ז, ט"ז)
 
שם קשה לפרש שמדובר בירידה ממשית למצרים. מסתבר, שהמשמעות היא איסור על המלך ועל המלוכה לבקש חסות ועזרה ממצרים על ידי מרכבות וסוסים. ברור שאין הכוונה להשיב את כל אנשי המלך למצרים, ודי בכמה סוחרים, כמו שנעשה באמת על-ידי שלמה.[15]
 
אם כן, לא בשיבת אנשים לגור במצרים מדובר כי אם בבקשת עזרה וחסות על-ידי המלך היושב בישראל. זו השיבה למצרים, היפוכה של עצמאות היציאה משם. זו הסיבה המפורשת לאסור על המלך להרבות לו סוסים.
 
גם מהפסוק החותם את תוכחת הפורענות בספר דברים עולה פירוש זה :
 
"והשיבך ה' מצרים באניות בדרך אשר אמרתי לך לא תֹסיף עוד לראֹתה והתמכרתם שם לאֹיביך, לעבדים ולשפחות ואין קֹנה"  (דברים, כ"ח, ס"ח)
 
כבר הקשו[16] על פסוק זה, שהרי לא יצאו ממצרים באניות. אולם, ברור שאין הכתוב מדבר על דרך מסוימת, אלא ששיבה מצרימה היא ההיפך של החרות מהשעבוד, כלומר, השתעבדות מחודשת.
 
הצד השווה בין המבקש חסות ועזרה מאת המלך, היורד למצרים מרצונו, ובין הנמכר שם לעבד אחר שנתפס שבוי היא, שכולם מאבדים בכך את עצמאותם ומשתעבדים מחדש.
 
זהו עיקר האיסור, כפי שניסחו אותו חז"ל:
 
"אוזן ששמעה על הר סיני 'אנכי ה' א-להיך אשר הוצאתיך מארץ מצרים מבית עבדים'- והלך וקנה אדון לעצמו, תרצע"   (רש"י לשמות כ"א, ו')[17]
 
פירוש הפסוק הוא, אם כן, שיחזור ה' לשעבדך בדרך ש-ה' אסר עליך לשוב בה, דהיינו דרך העבדות.
 
עכשיו יכולים אנחנו לחזור אל ראשיתו של האיסור לשוב ולהשתעבד למצרים:
 
"ו-ה' אמר לכם לא תֹסיפון לשוב בדרך הזה עוד"  (דברים י"ז, ט"ז)
 
"בדרך אשר אמרתי לך לא תֹסיף עוד לראֹתה"   (שם כ"ח, ס"ח)
 
היכן אמר ה' למשה ומה כדיוק אמר? האם יש חפיפה בין "לא תֹסיפון לשוב..." לבין "לא תֹסיף עוד לראֹתה"?!
 
הלשון החוזרת של "לא תֹסיפון" ו"לא תֹסיף", מובילה אותנו בבטחה לפרשת בשלח. שם, לפני קריעת הים, עם ישראל צעקו מרוב פחדם כי עדיפה להם העבדות, ענה להם משה ש-ה' ילחם להם, והוסיף:
 
  "...כי אשר ראיתם את מצרים היום לא תֹסיפו לראתם עוד עד עולם" (שמות י"ד, י"ג)
 
פירוש הפסוק הזה (לדעתי) הוא:
 
"כי אשר ראיתם את מצרים היום" - כעיני עבדים אל יד אדוניהם.
          "לא תֹסיפו לראתם עוד" - במבט כזה, "עד עולם".
 
אם כן, שלושת הפסוקים אומרים דבר אחד.
 
זוהי גם תפיסתם המפורשת של חז"ל במקומות רבים, והיא מסוכמת בדברי הרמב"ן בפירושו לפסוקים אלה בפרשת בשלח:
 
"על דעת רבותינו היא מצוות לא תעשה לדורות; ואם כן, יאמר הכתוב אל תיראו, התייצבו במקומכם וראו את ישועת ה' שיושיע אתכם היום מידם ואל תשובו לעבודתם, כי מצרים אשר ראיתם אותם היום, הקדוש ברוך הוא מצווה אתכם עוד שלא תוסיפו ברצונכם לראותם מעתה ועד עולם. ותהיה מצווה מפי משה לישראל ולא הוזכרה למעלה, וכן 'ולא ישיב את העם מצרימה למען הרבות סוס, וה' אמר לכם לא תֹסיפון לשוב בדרך הזה עוד' (דברים, י"ז, ט"ז), שהיא מצווה באמת, לא הבטחה" (רמב"ן שמות י"ד, י"ג)
 
הבנה זו של חז"ל, לפיה האיסור לשוב מצרימה פירושו איסור להשתעבד מרצון, נובעת באופן פשוט מפירוש שלושת הפסוקים כפי שהצענו. לאו דווקא שיכה פיסית למצרים בדרך מסוימת אלא שיבה לעבדותם. דבר זה כולל ירידה של יחידים להשתקע במצרים ולסור למרותם, ולא פחות מזה, בקשות חסות ועזרה של מלך ישראל כמייצג של עם ישראל, מאת פרעה.
 
הוכחה ברורה לכך שזוהי גישתם של חז"ל גם לפירוש הפסוקים וגם להלכה, נמצאת במאמרם המסכם:
 
"בשלושה מקומות הזהיר המקום לישראל שלא לחזור למצרים. שנאמר - 'כי אשר ראיתם את מצרים היום לא תֹסיפו לראתם עוד עד עולם'; ואומר: 'לא תֹסיפון לשוב בדרך הזה עוד' ; ואומר 'בדרך אשר אמרתי לך לא תֹסיף עוד לראֹתה'. בשלושתם חזרו שם ובשלושתם נפלו. הראשונה בימי סנחריב, שנאמר (ישעיהו ל"א) : 'הוי היֹרדים מצרים לעזרה (על סוסים ישענו)' ; השנית בימי יוחנן בן קרח; והשלישית בימי טורגינוס"[18]   (מכילתא בשלח מסכתא ב', ב')[19]
 
ברור מכאן, ששלוש פעמים חזרו משמען שלושה סוגים שונים של ירידה. הראשונה היא בקשת החסות של חזקיהו כנבואת ישעיהו, וכפירושנו במאמר זה. השנייה היא ירידה פיסית של יחידים והשתקעות במצרים מתוך פחד הבבלים אחרי החורבן בימי ירמיהו.[20] השלישית  בתוך ימי הגולה, כאשר גולת אלכסנדרייה המעטירה בת רבבות אלפי ישראל, חסתה דורות אצל השליטים ההלניסטיים והרומיים מאז אלכסנדר מוקדון ועד לימי הקיסרים הרומיים טריינוס ואדריינוס. החסות הרומית התפוררה בלחץ השנאה והרדיפות בתוך אלכסנדרייה עד כדי מרידה כוללת של קהילות הגולה נגד טריינוס וחורבן כללי של אלכסנדרייה קרוב לששים שנה אחרי חורבן בית שני.
 
אלו הן שלוש סיטואציות שונות של חסות מצרית/נכרית שהפכה לאבק ולתופת. חז"ל ראו בכך עונש על חטא ההשתעבדות מרצון.
 
כך עולה גם מדברי הירושלמי:
 
"לישיבה אי אתה חוזר, אבל אתה חוזר לסחורה ולפרקמטיא ולכיבוש הארץ"  (ירושלמי סנהדרין, סוף פ"י).
 
כלומר, אם אין קבלת חסות והשתעבדות, אלא דרך משא ומתן ונציגות מסחרית, או כשמלך ישראל כובש, שהוא השולט, אין איסור.
 
ד. פן ינחם העם בראותם מלחמה ושבו מצרימה
 
כעת, נוכל לחזור ולפרש את פתיחת פרשת בשלח באופן מדויק. יציאת מצרים הראשונה התנהלה בהסכמת פרעה ובאישורו. התייחסות ליציאה כזאת שכולה עדיין בחסות פרעה יכולה לבוא רק בשם א-לוהים שהוא שם כללי ולא פרטי.[21] כיוון שכך, שם זה ידוע ומובן לעולם כולו, והתורה משתמשת בו פעמים רבות בדיבורם של בני ישראל עם נכרים.[22]
 
כאשר התורה מדברת ביציאת מצרים הראשונה, שבהסכמת פרעה ובחסותו, באמת אין מדובר בהתגלות ובמתן תורה אלא באירוע היסטורי בינלאומי משיקולים היסטוריים טבעיים.[23] גם כאשר באה התורה לומר שיציאת מצרים לא התנהלה כך, היא מדברת אלינו בשם א-לוהים שמתייחס לעולם הטבע.
 
רק כאשר חוזרת התורה למסע בני ישראל בדרך העצמאות המלאה, דרך המדבר ים-סוף המוליכה להר סיני, חוזרת התגלות שם ה': "ו-ה' הולך לפניהם".
 
כאמור, דרך ארץ פלשתים היתה דרך ממלכתית צבאית שמצרים שלטה בה כמו בחלקים רבים של כנען עצמה. אילו הלכו בני ישראל בדרך ארץ פלשתים, היו מוכיחים בכך התנהגות טובה וידידותית כלפי פרעה, והכרה בהמשך חסותו עליהם. במעבר הגבול היו מציגים את אישורו של פרעה כדין וכן בכל מצודה בדרך. מפקדי הצבא המצרי היו מצדיעים ומרימים להם את המחסום, ואח"כ מדווחים לפרעה כי נתיניו, בני ישראל, עברו אצלם על-פי רשותו.[24] גם בני ישראל היו שולחים מכתבי הוקרה מתאימים.
 
בכל מקרה שבו היו נתקלים בבעיה כלשהי, ובעיקר במלחמה, היו שולחים אל פרעה מכתבים בנוסח שכתבו אליו מלכי כנען בתקופה ההיא. למשל:
 
"אל מלכי, אדוני ושמשי לאמור - כה אמר בירידיא עבדו הנאמן של המלך - תחת רגלי מלכי, אדוני ושמשי שבעתיים ושבעתיים משתטח אני"   (מכתב לפרעה, ממלך מגידו נגד מלך שכם)[25]
 
אילו יצאו עם ישראל ממצרים ב"דרך ארץ פלשתים", לא היה פרעה רודף אחריהם כלל. הוא היה יכול לתת להם בארץ כנען את איזורי ההר ולהפוך אותם לסוכניו, נושאי ריבונותו שם. בשעת מלחמה היה העם מתנחם על עצמאותו ושב מצרימה להתנהג כבני חסות של פרעה.
 
יציאה כזאת ממצרים היתה שונה לחלוטין מכוונת ההתגלות למשה בשם ה'. עם של עבדים בני חסות שעבר מגושן לכנען, אמנם ניצל מעבדות קשה, אבל לא יצא לחירות כלל. עם כזה איננו יכול לקבל את התורה, מפני שאיננו ריבוני, ואין השכינה שורה בו.
 
המלכת ה' אפשרית רק אחרי פריקת עול שעבוד מלכויות ומתוכה:
 
"אנכי ה' א-להיך אשר הוצאתיך מארץ מצרים מבית עבדים, לא יהיה לך אלהים אחרים על פני" (שמות כ', ב')
 
כל נבואת משה והנהגתו, ומתן תורה בכלל זה, באו רק מכוח העצמאות המלאה מפרעה.
 
לכן היה הכרח להובילם דרך המדבר ים סוף אל המרדף, אל המלחמה, אל ההצלה והשירה - אל העצמאות המלאה.
רק כך, "לא תֹסיפו לראֹתם עוד (בעיני עבדים) עד עולם".[26]
 
נספח – דרך ארץ פלשתים בתמונה
 
 
דרך ארץ פלשתים היא הדרך הקצרה לאורך החוף ממצרים לארץ כנען, והיא חלק של דרך בינלאומית ממצרים עד לארס נהריים. בתעודות המצריות מתקופת יציאת מצרים נקראה דרך זו "דרכי חור", כלומר דרכי האל חור (הורוס), הואיל ובה עברו פרעוני מצרים בראש צבאותיהם למסעות המלחמה בארץ ישראל ובסוריה. המצרים הקימו מצודות ותחנות לא רחוקות זו מזו לאורך כל הקטע המדברי של הדרך כדי להבטיח את התחבורה ואת אספקת צורכי הצבא והשיירות.
 
משנת 1300 בקירוב, בתקופת יציאת מצרים בערך, נשתמרה במקדש פרעה סתי הראשון שבכרנך שורה של תבליטים כעין מפה צבאית, המתארת את הדרך בין סילה (על יד קונטארה באיזור תעלת סואץ של ימינו) ובין רפיח. בקצה הימני של התמונה רואים את סילה, שתוארה כמצודת גבול על זרוע הנילוס. המבצר בפינה השמאלית העליונה אפשר שהוא מסמל את רפיח. שרשרת של מצודות ובארות מים מבוצרות (כעשרים במספר) מקיפה את המרכבות של פרעה החוזר למצרים. תעודה ספרותית מימי רעמסס השני (חצי המאה השלוש עשרה) מתארת קטע מאותן התחנות ממש (פפירוס אנסטאסי א). מובן שדרך מבוצרת זו עשויה היתה להיהפך למלכודת צבאית לשבטי ישראל שיצאו ממצרים ומשום כך עקפו את דרך ארץ פלשתים מלכתחילה.
 
 

[1] התפרסם במגדים ג' (סיוון תשמ"ז), ובאתר שלי.
[2] ראו סיכום של הדעות העיקריות ב"עיונים חדשים בספר שמות" מאת פרופסור נחמה לייבוביץ, עמודים 182-170.
[3] בשני הפרקים הראשונים בספר שמות, אין שם ה' אלא שם א-לוהים בלבד, והדבר בולט בסוף פרק ב':
"וישמע א-להים את נאקתם ויזכור א-להים את בריתו את אברהם את יצחק ואת יעקב. וירא א-להים את בני ישראל וידע א-להים"    (שמות ב', כ"ג-כ"ה)
אחרי פסוקים אלה באה פרשת הסנה, ועמה הופעת ה' אל משה בשם ה'. בראשית פרשת וארא (שם ו', ב') הופך המעבר הזה למצב קבוע: מכאן ואילך תהיה ההתגלות והציווי מכוח "אני ה'", וכך בכל פרשיות יציאת מצרים, להוציא שלושת הפסוקים של ראשית בשלח.
[4] את שלושת הפסוקים שבסוף פרק ב' ניתן להסביר כמדגישים את מצבם של ישראל במצרים לפני התגלות ה' למשה בסנה, כנתונים בהסתר פנים שבו אין מקום לשם הוי"ה. ואומנם אין שם ה' מופיע בסוף ספר בראשית ובראשית ספר שמות עד ההתגלות למשה. אולם, מובן שאי אפשר להחיל הסבר זה בפסוקים אלה, עם יציאת מצרים.
[5] אלא אם נניח שהסיבה האמתית לעיקוף אינה כתובה; ראו מכילתא כאן, שאילו הלכו בדרך ארץ פלשתים, באמת לא היו מקבלים את התורה.
[6] ראו מכילתא על "כי קרוב הוא".
[7] בשלושים שנה, על-פי השוואת בראשית ט"ו, י"ג לשמות, י"ב, מ'.
[8] על-פי דברי הימים א ז', כ"א.
[9] כך נראה לפרש את כוונת בני ישראל בדבריהם למשה (שמות י"ד, י"א-י"ב).
10 בעקבות א.ה. גארדינר –
;99-116 .p (1920) ,6 .Egyptian Archeology No of Palestine, Journal Egypt and Between   Road Military   The Ancient  
וראו עוד בתיאור הדרך ממצרים לכנען בסוף פפירוס אנאסטאסי א' – 
פרטים ותרגום אצל: 479 - 475 .p Texts Eastern  J. Wilson, Ancient Near
וראו אליעזר אזרן, מצודה מצרית בדרך הצבאית ממצרים לכנען, "קדמוניות", שנה ו', עמודים 103-101, וכן "מצודת מגדול" בצפון מערב סיני, "קדמוניות", שנה י', עמודים 76-71.
[11] סתי ה-1, מראשית השושלת ה-19, מתוארך במחקר לסוף המאה ה13 לפנה"ס, קרוב לימי יציאת מצרים או לימי כיבוש הארץ
[12] ראו למשל אברבנאל, בשאלה השנייה, וכן במכילתא על הפסוק "דרך ארץ פלשתים", ושם שלוש סיבות שאינן כתובות במפורש: כדי לתת תורה, כדי שיעבור זמן השבועה לאבימלך, וכדי שיטעו הכנענים ויבנו מחדש.
[13]  ראו מלכים ב' י"ז, ד'.
[14] מלכים ב' ט"ז, ז'.
[15] מלכים א' י', כ"ח-כ"ט.
[16] ראו "קול צופיך" לר"י גרשוני, עמוד תמב.
[17] על-פי ירושלמי קידושין א', ב', ספרא לויקרא ובבלי קידושין כב: .
[18] כנראה טריינוס, הקיסר הרומי, בזמן מרד התפוצות, 116 למניינם.
[19] ראו גם ירושלמי סוכה ה', א' בשם רשב"י. בזיהוי שונה בבבלי סוכה נא.
[20] ראו ירמיהו מ', מ"ג.
[21] ראו ראב"ע לשמות, ג', טו, ובכוזרי, מאמר רביעי, בתוך ג
[22] כפי שעולה למשל מבראשית, פרק כ', בעניין אבימלך;  מפרק ל"א בעניין לבן; מפרקים מ' ומ"א בעניין יוסף ופרעה; ומדיוק הפסוקים בשמות, ה', א-ד
[23] מילולית כתוב שם - "על הבטן ועל הגב".
[24] אכן, ישנן עדויות היסטוריות של מעבר יחידים וקבוצות ואפילו שבט אדומי בדרך הרשמית, על-פי רשותם של פקידי פרעה שמודיעים על כך למלך. בתעודה הידועה בשם פפירוס אנאסטאסי ו', נאמר:
"גמרנו להעביר את שבטי השוסים מאדום דרך מבצר מרנפתח... כדי להחיות אותם ואת מקניהם" (פרטים ותרגום אצל 259. .p ,Texts Eestern Near Ancient, Wilson .J)
[25] ממכתבי תל אל-עמרנה שנמצאו במצרים, מיוחסים למאה ה-14 לפנה"ס. פרטים ותרגום כמה ממכתבי תל-אל עמרנה אצל: 483-490 .Albrirht, Ancient Near Eastern Texts, p F.W, על המכתב מבירידיה מלך מגידו - 244 ,Amarna-EL ;  וראו שם פתיחות דומות למכתבים אחרים.
[26]  אי אפשר שלא להוסיף משפט אחד הנוגע לימינו: בתולדות ישראל מאז יציאת מצרים עד ימינו, לא היה מאורע גדול של עצמאות כפולה, גם בהסכמת השליטים הגדולים בעולם ועל-פי חוקיהם, וגם במרדף, במלחמה, בניצחון ובשירה. מדינת ישראל נולדה על-פי הסכמת האומות המאוחדות ועל-פי החוק הבינלאומי, ויחד עם זה, תוך כדי מלחמת קיום לחיים ולמוות מול צבאות ערב, בעיקר הצבא המצרי, וגם מול המעצמה הבריטית ששלשה בארץ.
 'הבית הלאומי' קם על-פי הצהרת בלפור, אבל הבריטים נסוגו ממנה בגלל הלחץ הערבי. המעצמה הבריטית פינתה את כוחותיה על שפת הים, אבל התכוונה לחזור עם כוחות מצרים והלגיון הערבי, שהיו תחת חסותה. מלחמת העצמאות נסתיימה באורח כה סמלי, בהפלת 5 מטוסים בריטיים בנגב, מעל ניצנה. עצמאות כזאת לא היתה לגו מאז יציאת מצרים.

תא שמע – נודה לכם אם תשלחו משוב על שיעור זה (המלצות, הערות ושאלות)