פרשת בשלח - בעמוד אש וענן

  • הרב תמיר גרנות

פרשת בשלח - בעמוד אש וענן[1]

מבוא - התגלות ה' באופנים שונים

במאמר זה ברצוננו לדון בפן מסוים של התגלות ה' בארץ כפי שהיא מתבטאת במקרא. הדימוי הרגיל במקרא הוא של נוכחות א-לוקים בשמים ("הַשְׁקִיפָה מִמְּעוֹן קָדְשְׁךָ מִן הַשָּׁמַיִם", דברים כו,טו). שם מכון שבתו, שם בד"כ הוא נמצא, ומשם הוא מתגלה מדי פעם בארץ[2].

מצד שני ברור שהטרנסצנדנציה במקרא איננה מוחלטת שהרי ה' מתגלה בעולם, מופיע, מנהיג ומשפיע. רעיון זה היטיב לבטא ריה"ל בהבדילו בין א-לוהי אריסטו לא-לוקי אברהם.

ניתן להבחין בכמה טיפוסי יסוד של התגלות ה' בעולם:

דיבור - נבואה

פריצת הטבע - נס

הנהגת ההיסטוריה - השגחה וגמול

הופעה - גילוי כבוד ה'

המקרא כולו מבוסס על ההנחה כי אופני ההופעה הללו הם תדירים ותלויים ברצון ה', ורק ברצונו. אין להבין את ההיסטוריה המקראית כלל, ואין להבין את התורה ומושג החובה הדתית בלא ההכרה ביכולת ה' לדבר עם בני אדם ובעיקר עם נביאיו, להנהיג את ההיסטוריה ברצונו, ולשנות את חוקי הטבע כדי לממש את יעדיו.

מאמר זה ייוחד להבנת האופן הרביעי של ההופעה הא-לוקית. הרבה פעמים ה' מתגלה על ידי עצמים שמייצגים אותו. בפעמים מעטות יותר מראה הא-לוקים מזכיר לנביא או לחוזה דמות אדם. מובן שהנביא יכול לראות בעיני רוחו מראה א-לוקים אבל הוא אינו רואה אותו בארץ. אנו מדברים על ראייה של ה' המתגלה בארץ: ראייתו את ה' "יֹשֵׁב עַל-כִּסֵּא רָם וְנִשָּׂא וְשׁוּלָיו מְלֵאִים אֶת הַהֵיכָל" (ישעיהו, ו,א). למקרא יש מונחים שונים כדי לתאר את ראיית הא-לוקות: מראה, דמות (ה'), פנים (פני ה') ולפעמים באופן ישיר כמו בפס' בישעיהו, אולם המונח המרכזי להופעת ה' הוא כבוד. להלן נעמד על הוראתו המדויקת של המושג, אולם אפשר לומר כבר כאן שהביטוי כבוד ה' משמעותו התעצמותו של הא-לוקים - בתוך ישות עולמית קונקרטית.

במאמר זה נעסוק באופן הזה של האימננציה של הא-לוקות שבאה לעולם על ידי התעצמות[3] ה' באש וענן. התגלות ה' על ידי התעצמויות שלו מתוארת במקרא כהתרחשות ריאלית-ממשית, שיש לה השפעה אפקטיבית על המתרחש במציאות[4]. זו משמעותו הפשוטה של הפסוק בדברים: "כִּי לֹא רְאִיתֶם כָּל תְּמוּנָה בְּיוֹם דִּבֶּר ה' אֲלֵיכֶם בְּחֹרֵב מִתּוֹךְ הָאֵשׁ" (ד,טו) כלומר: לא ראיתם שום דמות לבד האש שבה נתעצמתי. האש היא אופן ההתגלות, ואין שום תמונה לבדה.

נעמוד כאן על המשמעות העקרונית של ההתגלות על ידי ישות ממשית. הכוונה היא שה' מתגלה כעצם או תופעה בתוך הטבע. כאשר הוא מתגלה אזי מי שחוזה בהתגלותו יודע שהוא חווה התגלות א-לוקית. אירוע ההתגלות הוא אירוע יוצא דופן. אמנם הוא לא בהכרח ניסי, כלומר: אין הכרח שיהיה חורג מחוקי הטבע.

דברינו להלן יתייחסו רק לפן אחד ומרכזי של ההופעה הא-לוקית והיא התגלותו באש וענן. ניתן ללמוד מכאן גם לגבי פרשיות התגלות אחרות, אבל דיוננו יצומצם לעניין זה. בהזדמנות אחרת אתייחס, בעזרת ה', להיבטים האחרים של ההתגלות.

א. ההתגלות באש ובענן

ברובם ככולם של תיאורי ההתגלות של ה' במקרא הוא מופיע בדמות אש וענן. בהרבה מן המקומות בא תיאור הכולל את שניהם יחד, כלומר שה' מתגלה באש וענן. באחרים מתוארת ההתגלות רק דרך אחד מהם, ובמיוחד על ידי הופעת ענן בלבד. לתיאור ההתגלות עצמה נוקטים המקראות במגוון של תיאורים המשתנים לפי המעמד וגם לפי סגנונו המיוחד של הספר.

נדגים את הנאמר:

התגלות באש וענן

1. וַיְהִי הַשֶּׁמֶשׁ בָּאָה וַעֲלָטָה הָיָה וְהִנֵּה תַנּוּר עָשָׁן וְלַפִּיד אֵשׁ אֲשֶׁר עָבַר בֵּין הַגְּזָרִים הָאֵלֶּה: (בראשית, יז,יז)

2. וַיַּעַל מֹשֶׁה אֶל הָהָר וַיְכַס הֶעָנָן אֶת הָהָר:
וַיִּשְׁכֹּן כְּבוֹד ה' עַל הַר סִינַי וַיְכַסֵּהוּ הֶעָנָן שֵׁשֶׁת יָמִים וַיִּקְרָא אֶל מֹשֶׁה בַּיּוֹם הַשְּׁבִיעִי מִתּוֹךְ הֶעָנָן:
וּמַרְאֵה כְּבוֹד ה' כְּאֵשׁ אֹכֶלֶת בְּרֹאשׁ הָהָר לְעֵינֵי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל: (שמות, כד,טו-יז)

3. עָלָה עָשָׁן בְּאַפּוֹ וְאֵשׁ מִפִּיו תֹּאכֵל גֶּחָלִים בָּעֲרוּ מִמֶּנּוּ:
וַיֵּט שָׁמַיִם וַיֵּרַד וַעֲרָפֶל תַּחַת רַגְלָיו:
וַיִּרְכַּב עַל כְּרוּב וַיָּעֹף וַיֵּרָא עַל כַּנְפֵי רוּחַ:
וַיָּשֶׁת חֹשֶׁךְ סְבִיבֹתָיו סֻכּוֹת חַשְׁרַת מַיִם עָבֵי שְׁחָקִים: מִנֹּגַהּ נֶגְדּוֹ בָּעֲרוּ גַּחֲלֵי אֵש (שמואל ב, כד,ט-יג)

4. וָאֵרֶא וְהִנֵּה רוּחַ סְעָרָה בָּאָה מִן הַצָּפוֹן עָנָן גָּדוֹל וְאֵשׁ מִתְלַקַּחַת וְנֹגַהּ לוֹ סָבִיב וּמִתּוֹכָהּ כְּעֵין הַחַשְׁמַל מִתּוֹךְ הָאֵשׁ:(יחזקאל א,ד)

באש בלבד

1. וַיֵּרָא מַלְאַךְ ה' אֵלָיו בְּלַבַּת אֵשׁ מִתּוֹךְ הַסְּנֶה וַיַּרְא וְהִנֵּה הַסְּנֶה בֹּעֵר בָּאֵשׁ וְהַסְּנֶה אֵינֶנּוּ אֻכָּל (שמות, ג,ב)

2. ו-ה' הֹלֵךְ לִפְנֵיהֶם יוֹמָם (בְּעַמּוּד עָנָן לַנְחֹתָם הַדֶּרֶךְ) וְלַיְלָה בְּעַמּוּד אֵשׁ לְהָאִיר לָהֶם לָלֶכֶת יוֹמָם וָלָיְלָה (שמות, יד,כא)

3. וּבָרָא ה' עַל כָּל מְכוֹן הַר צִיּוֹן וְעַל מִקְרָאֶהָ עָנָן יוֹמָם וְעָשָׁן וְנֹגַהּ אֵשׁ לֶהָבָה לָיְלָה כִּי עַל כָּל כָּבוֹד חֻפָּה (ישעיהו ד,ה)

4. כִּי הִנֵּה ה' בָּאֵשׁ יָבוֹא וְכַסּוּפָה מַרְכְּבֹתָיו לְהָשִׁיב בְּחֵמָה אַפּוֹ וְגַעֲרָתוֹ בְּלַהֲבֵי אֵשׁ (ישעיהו י,טו)

בענן בלבד

1. וַ-ה' הֹלֵךְ לִפְנֵיהֶם יוֹמָם בְּעַמּוּד עָנָן לַנְחֹתָם הַדֶּרֶךְ וְלַיְלָה בְּעַמּוּד אֵשׁ לְהָאִיר לָהֶם לָלֶכֶת יוֹמָם וָלָיְלָה: (שמות, יד,כא)

2. וַיְהִי כְּדַבֵּר אַהֲרֹן אֶל כָּל עֲדַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וַיִּפְנוּ אֶל הַמִּדְבָּר וְהִנֵּה כְּבוֹד ה' נִרְאָה בֶּעָנָן" (שמות, טז,י)

3. וַיֹּאמֶר ה' אֶל מֹשֶׁה הִנֵּה אָנֹכִי בָּא אֵלֶיךָ בְּעַב הֶעָנָן בַּעֲבוּר יִשְׁמַע הָעָם בְּדַבְּרִי עִמָּךְ וְגַם בְּךָ יַאֲמִינוּ לְעוֹלָם וַיַּגֵּד מֹשֶׁה אֶת דִּבְרֵי הָעָם אֶל ה' (שמות, יט,ט)

4. וְהָיָה כְּבֹא מֹשֶׁה הָאֹהֱלָה יֵרֵד עַמּוּד הֶעָנָן וְעָמַד פֶּתַח הָאֹהֶל וְדִבֶּר עִם מֹשֶׁה:
וְרָאָה כָל הָעָם אֶת עַמּוּד הֶעָנָן עֹמֵד פֶּתַח הָאֹהֶל וְקָם כָּל הָעָם וְהִשְׁתַּחֲווּ אִישׁ פֶּתַח אָהֳלוֹ (שמות לג,ט-י)

כאמור, המקראות אוחזים דימויים שונים כדי לתאר את התגלות הענן או האש:

האש שה' מתגלה בה מוזכרת כאש סתם וגם: לפיד אש, עמוד אש, אש אוכלת, אש מתלקחת, עשן, נגה אש ו-להבה.

הענן שה' מתגלה בו מתואר כענן סתם וגם כ: תנור עשן, עשן הכבשן, עמוד ענן, עב הענן, חשך ענן וערפל, חשך סכות ו-חשרת מים עבי שחקים.

ההתגלות בענן יש לה הרבה פעמים תוצאות והשפעות הקשורות במהותו המטאורולוגית של הענן: חשך ערפל והסתרה מצד אחד, ותופעות הקשורות במים מצד שני: נהר שלום, נחל שוטף, על מים רבים וכדו'.

ההתגלות באש יש לה תוצאות הקשורות במהות הפיסיקלית של האש:

כליון והשמדה מצד אחד: כי אש קדחה באפי, אש אכלה הוא ומצד שני השפעות הקשורות באור: וכבוד ה' עליך זרח, והארץ האירה מכבודו, מנגה נגדו, ולילה בעמוד אש להאיר להם וכדו'.

עתה יש לברר את המשמעות של ההבדלים בין המקומות ואת היחס בין ההתגלויות בענן להתגלויות באש.

ב. היחס בין שני אופני ההתגלות

ניתן לגשת לניתוח הבעיה בשתי דרכים עקרוניות:

האחת היא להניח שהתיאורים השונים של ההתגלות אינן אלא זוויות שונות של מראה אחד, וההבדלים קשורים או בתפקיד המסוים שיש לכל התגלות, או בנקודת המבט של האנשים הצופים בה או מתארים אותה. אם כן הוא, אנו צריכים להעלות מבין התיאורים הרבים את היסודות העיקריים והמהותיים, ואזי להסביר את כל התיאורים החלקיים או השונים מההתגלות המלאה.

האפשרות השנייה היא להניח שריבוי התיאורים משקף באמת את העובדה שמבחינה סובסטנטיבית יש ריבוי של צורות של התגלות ה', ולא רק אחת, או שהצופים השונים בהתגלות; מהם נביאים או סופרי המקרא, חלוקים ביניהם לגבי צורתה.

ברצוני לטעון בעד הדרך הראשונה ולהראות שהיא מספקת לנו הבנה טובה יותר של משמעות ההתגלות הא-לוקית, ושניתן על ידי הבנה שיטתית של אופן ההתגלות לפרש טוב יותר כמה פרשיות מקראיות.

המפתח להבנת דרך ההתגלות מצוי לעניות דעתי בהבנת היחס בין מראות האש למראות הענן. כאמור, בהרבה מקומות באים המראות האלה בנפרד זה מזה. כך ביציאת מצרים מתאר הכתוב את ה' ההולך לפני המחנה להובילו. ביום הוא מתגלה בעמוד ענן ובלילה - בעמוד אש. יש שהבינו שיש כאן שתי התגלויות פונקציונאליות שונות זו מזו בעצמיותן. העמודים הם שליחי ה' להוביל את עמו וה' בורא עמוד ענן ביום ועמוד אש בלילה כדי שיהיה אפשר לראותם.

אולם ברור שההתגלות באש ובענן כאן אינה רק פונקציונאלית. ה' אינו מתגלה באש ובענן רק אד-הוק, אלא תמיד הוא מתגלה דווקא באש ובענן, ולכן לבני ישראל ישנו לא רק מורה דרך, כי אם ישנה גם נוכחות א-לוקים לפני המחנה.

האם באמת יש כאן שתי התגלויות, אחת בעמוד ענן והשנייה בעמוד אש? כדי לענות על שאלה זו נתייחס ליחידה הבעייתית ביותר בתיאור מסע בני ישראל לקראת הים, וננסה להעלות את התשובה משם.

ג. תיאור מסע בני ישראל אל הים

לשם כך נפרוש מעט את היריעה של פרקים יג-יד בספר שמות המתארים את מסע בני ישראל ממצרים:

תיאור המסע מתחלק לארבעה חלקים ברורים:

* תיאור שילוח בני ישראל וחרטת פרעה (שמות יג,יז - יד,ח).

* תיאור פחד ישראל בחנייתם על הים, ובראותם את המצרים (יד,ט-טו).

* תיאור כניסת ישראל לים (יד,טז-כב).

* תיאור כניסת המצרים לים וטביעתם בו (יד,כג-כט).

אנו מתעניינים כרגע ביחידה השלישית משום שבה נכנס ה' לפעולה באמצעות העצמויות המייצגות אותו. אלו הם הפסוקים:

(טו) וַיֹּאמֶר ה' אֶל משֶׁה מַה תִּצְעַק אֵלָי דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְיִסָּעוּ:
(טז) וְאַתָּה הָרֵם אֶת מַטְּךָ וּנְטֵה אֶת יָדְךָ עַל הַיָּם וּבְקָעֵהוּ וְיָבֹאוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל בְּתוֹךְ הַיָּם בַּיַּבָּשָׁה:
(יז) וַאֲנִי הִנְנִי מְחַזֵּק אֶת לֵב מִצְרַיִם וְיָבֹאוּ אַחֲרֵיהֶם וְאִכָּבְדָה בְּפַרְעֹה וּבְכָל חֵילוֹ בְּרִכְבּוֹ וּבְפָרָשָׁיו:
(יח) וְיָדְעוּ מִצְרַיִם כִּי אֲנִי ה' בְּהִכָּבְדִי בְּפַרְעֹה בְּרִכְבּוֹ וּבְפָרָשָׁיו:
(יט) וַיִּסַּע מַלְאַךְ הָאֱלֹוקים הַהֹלֵךְ לִפְנֵי מַחֲנֵה יִשְׂרָאֵל וַיֵּלֶךְ מֵאַחֲרֵיהֶם וַיִּסַּע עַמּוּד הֶעָנָן מִפְּנֵיהֶם וַיַּעֲמֹד מֵאַחֲרֵיהֶם:
(כ) וַיָּבֹא בֵּין מַחֲנֵה מִצְרַיִם וּבֵין מַחֲנֵה יִשְׂרָאֵל וַיְהִי הֶעָנָן וְהַחשֶׁךְ וַיָּאֶר אֶת הַלָּיְלָה וְלֹא קָרַב זֶה אֶל זֶה כָּל הַלָּיְלָה:
(כא) וַיֵּט משֶׁה אֶת יָדוֹ עַל הַיָּם וַיּוֹלֶךְ ה' אֶת הַיָּם בְּרוּחַ קָדִים עַזָּה כָּל הַלַּיְלָה וַיָּשֶׂם אֶת הַיָּם לֶחָרָבָה וַיִּבָּקְעוּ הַמָּיִם:
(כב) וַיָּבֹאוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל בְּתוֹךְ הַיָּם בַּיַּבָּשָׁה וְהַמַּיִם לָהֶם חוֹמָה מִימִינָם וּמִשְּׂמֹאלָם:

בקטע זה בא הציווי על ישראל להיכנס לים, וההבטחה שה' יחזק את לב המצרים וייכנסו גם הם. הסיפור הבסיסי יכול היה להתקיים מתוך פסוקים ט"ו-י"ח, ואחר כך פסוק כ"א וכו', ולא מובן מה מקומם של הפס' י"ט ו-כ', המדברים על נסיעת עמוד האש ועמוד הענן.

הבעיה היא כפולה:

א. קשה להבין כיצד מהלך זה של מעבר עמוד הענן ממקומו הרגיל לפני המחנה אחורה מתחייב מתוך הרצף הסיפורי.

ב. קשה להבין מה מתואר בפסוקים עצמם בדיוק ומהי המטרה של שינוי המיקום של התגלות ה'.

נפרט את הקשיים הפנימיים בתוך הפס':

· מיהו מלאך הא-לוקים עליו נאמר שנסע מאחרי מחנה ישראל?

· מדוע נסע המלאך ו/או עמוד הענן ושינה את מיקומו?

· מפס' כ' וכ"א עולה לכאורה שההתרחשות היתה בלילה, והרי בלילה היה עמוד אש ולא עמוד ענן?

· המשפט הבא הוא מוזר: וַיְהִי הֶעָנָן וְהַחשֶׁךְ וַיָּאֶר אֶת הַלָּיְלָה (כ). כיצד ענן וחושך מאירים את הלילה?

הסבר רש"י

רש"י הרגיש בכל הקשיים וניסה ליישבם כך:

(יט) וילך מאחריהם - להבדיל בין מחנה מצרים ובין מחנה ישראל ולקבל חצים ובליסטראות של מצרים. בכל מקום הוא אומר מלאך ה' וכאן מלאך האלוקים אין אלוקים בכל מקום אלא דין, מלמד שהיו ישראל נתונין בדין באותה שעה אם להינצל אם להיאבד עם מצרים:

ויסע עמוד הענן - כשחשיכה והשלים עמוד הענן את המחנה לעמוד האש, לא נסתלק הענן כמו שהיה רגיל להסתלק ערבית לגמרי אלא נסע והלך לו מאחריהם להחשיך למצרים:

(כ) ויבא בין מחנה מצרים - משל למהלך בדרך ובנו מהלך לפניו באו לסטים לשבותו נטלו מלפניו ונתנו לאחריו באו זאבים מאחריו נתנו לפניו באו לסטים לפניו וזאבים מאחריו נתנו על זרועו ונלחם בהם, כך וְאָנֹכִי תִרְגַּלְתִּי לְאֶפְרַיִם קָחָם עַלזְרוֹעֹתָי (הושע יא,ב):

ויהי הענן והחשך - למצרים:

ויאר - עמוד האש את הלילה לישראל והלך לפניהם כדרכו ללכת כל הלילה והחשך של ערפל לצד מצרים:

ולא קרב זה אל זה - (מכילתא) מחנה אל מחנה:

רש"י מנסה בהסבריו לענות על כל הקשיים: מדובר בתחילה בעמוד ענן מפני שתחילת נסיעתו הייתה עוד ביום, אלא שנשאר באופן יוצא מן הכלל גם בחשכה. מטרת הנסיעה אל אחורי המחנה הייתה להחשיך למצרים ולהגן על ישראל מפני החצים. עמוד האש נשאר במקומו הרגיל והוא זה שהאיר לישראל את הלילה שיוכלו לראות את דרכם לים. נמצא שלפי רש"י כל אחד מן העמודים ממלא פונקציה שונה כאשר המטרה היא אחת: להגן על ישראל ולהובילם בבטחה לים. הקושי הגדול בפירושו של רש"י הוא שהעיקר חסר מן הספר: התורה לא אומרת דבר על המטרה להגן על ישראל ולכאורה מדובר בפסוק רק על : "וַיָּאֶר אֶת הַלָּיְלָה", תאורה ותו לא.

ועוד: רש"י מניח שעמוד האש האיר כדרכו. אלא שעל כך לא נאמר דבר. לכאורה נאמר רק שהענן והחשך האירו את הלילה. אם נניח שהלשון קצרה והכוונה שהאיר עמוד האש הרי שמיקומם היה מאחורי המחנה ולא לפניו ואם כך גם האירו מאחריו?

הקשיים הללו בפירושו של רש"י מעוררים את הצורך במבט נוסף. נתייחס בעיקר לשתי נקודות:

א. משמעות ההבטחה של ה' על חיזוק לב המצרים ופרעה שייכנסו לים.

ב. הבנת התגלות הענן והאש.

נחל בנקודה השנייה.

נקודה ב' - הבנת התגלות הענן והאש

ביחס לנקודה ב, פירושו של רש"י נובע מההנחה שיש שני עמודים שונים: אחד של ענן ואחד של אש. לעניות דעתי מכאן נובעים רובם של הקשיים הפרשניים. נציע כרגע בלי לטעון את מלוא הטענות בעד הצעה זו, שאין מדובר בשני עמודים אלא בעמוד אחד של אש וענן גם יחד. האש מבפנים והענן מבחוץ. לפי הבנה זו ההבחנה עליה מדברים הפסוקים בסוף פרק י"ג (תחילת בשלח) בין היום ללילה אינה שינוי בעצמות ההתגלות אלא באופן שבו היא נקלטה בעיני רואיה: הענן הוא הנראה ביום והאש היא הנראית בלילה - ומכאן ההבדל. ואכן בהמשך הפרשה בעת תיאור מפלת המצרים בים נאמר: "וַיְהִי בְּאַשְׁמֹרֶת הַבֹּקֶר וַיַּשְׁקֵף ה' אֶל מַחֲנֵה מִצְרַיִם בְּעַמּוּד אֵשׁ וְעָנָן וַיָּהָם אֵת מַחֲנֵה מִצְרָיִם" (יד,כד). באשמורת הבקר, שעה בה יש כבר אור אך ניתן לחזות גם בירח ובכוכבים, ניתן היה גם לראות את האש והענן ביחד. ואכן, לפי המתואר כאן יש עמוד אחד והוא של אש וענן ולא של אחד מהם.

אם כן הוא, הרי שהעמוד של אש וענן שהוא העמוד היחיד שקיים, נסע אל מאחורי מחנה ישראל, והאיר לא לישראל אלא למצרים[5]. מי שהאירה היא האש, שתמיד מאירה, ואכן בהרבה תיאורי התגלות האש מתוארת כמאירה. מלאך ה' הנוסע הוא הוא עמוד הענן, וכפי שנאמר לעיל: וה' הולך לפניהם בעמוד..., כלומר שהכתוב מדגיש שה' התייצב בין שתי המחנות. לפי זה, פירוש הפסוק יהיה:

· וַיִּסַּע עַמּוּד הֶעָנָן מִפְּנֵיהֶם - סמוך לערב.

· וַיָּבֹא בֵּין מַחֲנֵה מִצְרַיִם... וַיְהִי הֶעָנָן - התייצב הענן, חזרה לנאמר קודם.

· וְהַחשֶׁךְ - הלילה החשיך, מיד אח"כ.

· וַיָּאֶר אֶת הַלָּיְלָה - עמוד הענן המדובר, כלומר מלאך ה', כלומר: אש ה' שבתוך הענן, וכל זאת מעט אחרי שהחשיך.

מיד אח"כ נטה משה את ידו ואזי: "וַיּוֹלֶךְ ה' אֶת הַיָּם בְּרוּחַ קָדִים עַזָּה כָּל הַלַּיְלָה". משפט זה מתאים לכרוניקה שהצענו שכן לפיה האיר עמוד האש מיד בתחילת הערב ואז נטה משה את ידו ובאה אותה רוח שנשבה כל הלילה ויבשה את הים. בעצם הלילה נכנסו ישראל וגם יצאו, והמצרים נכנסו אל הים לאורו של עמוד האש - אחריהם. באשמורת הבוקר ה' המם אותם בעמוד אישו ועננו, משה הטה את ידו והים שב לאיתנו!

אלא שפירושנו זה מציג תמונת אירועים תמוהה מאוד! לפי פירושנו לכאורה אבסורד הוא שדווקא בשעה מכריעה זו פועל עמוד האש הא-לוקי לטובת המצרים ולא לטובת ישראל!

כדי להבין נקודה זו נחזור לשאלה הראשונה אודות הכבדת לב פרעה.

נקודה א' - חיזוק לב המצרים ופרעה שייכנסו לים.

ביחס לנקודה א, ה' מבטיח למשה שהוא יחזק את לב מצרים, ויבואו המצרים אחריהם אל תוך הים. כיצד מחזק ה' את לב פרעה? כיצד הוא מחזק את לב המצרים?

אנו שואלים את השאלה ביחס לנקודת הזמן הספציפית של הכניסה לים ואולם ברור שזו שאלה נכבדה בהבנת סיפור יציאת מצרים כולו. כבר בפרק ז הודיע ה' למשה :

"וַאֲנִי אַקְשֶׁה אֶת לֵב פַּרְעֹה וְהִרְבֵּיתִי אֶת אֹתֹתַי וְאֶת מוֹפְתַי..." (ג).

אחר כך, בכל המכות למעט מכת בכורות מציין הכתוב שפרעה הכביד או חיזק או היקשה את ליבו, או שה' עזר לו בכך, וגם אחרי עזיבת מצרים עדיין היה צריך ה' לחזק את לב פרעה כדי שיחליט לצאת למדבר לרדוף אחרי ישראל:

"וְאָמַר פַּרְעֹה לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל נְבֻכִים הֵם בָּאָרֶץ סָגַר עֲלֵיהֶם הַמִּדְבָּר: וְחִזַּקְתִּי אֶת לֵב פַּרְעֹה וְרָדַף אַחֲרֵיהֶם וְאִכָּבְדָה בְּפַרְעֹה וּבְכָל חֵילוֹ וְיָדְעוּ מִצְרַיִם כִּי אֲנִי ה'..." (יד,ג-ד).

מטרת חיזוק ליבו של פרעה היא כפי שנאמר בפסוקים המצוטטים ללמד את המצרים דעת את ה' על ידי שירבה ה' מופתיו עליהם. באופן עקיף למדו גם ישראל ושאר אומות העולם (שמעו עמים ירגזון). אלא שהבנת המטרה איננה מקלה את הקושי שיש לנו בשימוש באמצעי של חיזוק הלב.

הבנת הכבדת לב פרעה ע"פ פירושי חז"ל

המפרשים וחז"ל עסקו הרבה בבעיות הקשות המתעוררות בהקשר של תורת הגמול. ר' יוחנן במדרש רואה מכאן פתחון פה למינים. א-ל כזה שמקשה לבו של מלך כדי להענישו פועל מתוך אובססיה של רוע. אפשר חלילה להוכיח מכאן שיש שתי רשויות כמו שסוברת התיאולוגיה הפרסית, ולפנינו תיעוד של פעולתו של ה"אל הרע".

תשובתם העיקרית של חז"ל שאומצה גם על ידי הרמב"ם בהלכות תשובה שלו (פרק ו) היא שחיזוק הלב בא כאמצעי של עונש לאחר שכבר נחתם הדין. אם הקשיית הלב באה לאחר שמלאה סאת החטא והגיע העת להעניש, אכן היא יכולה להיות גמול ראוי. אין הבדל אם ה' מייסר או ממית, או מקשה את ליבו של מאן דהו כדי לייסרו. אכן המפרשים כמעט ולא ניסו להבין כיצד פועל מנגנון חיזוק הלב. אני מניח שרובם ככולם הניחו שחיזוק הלב נעשה על ידי התערבות מניפולטיבית בהכרה או ברצון של האדם הפועל והוא כמובן ניסי וגם אינו ניתן להבנה: לב מלכים ביד ה'. התגובה של אדם שחוּזק ליבו היא תגובה אוטומטית והיא למעשה לא אנושית. מכאן גם שלא ניתן להצדיקה אלא כעונש שבא על אדם שהוא בעצם שלב בדרך אל המוות.

הצעת הבנה אחרת להכבדת לב פרעה

דומני שעיון מעמיק במסכת הפרשיות בהן כלולים ביטויים של חיזוק הלב יכול להביאנו לידי הבנה אחרת של העניין. ניקח לדוגמה את הפרשיה הפותחת את פרק י"ד ואת המרדף:

(א) וַיְדַבֵּר ה' אֶל משֶׁה לֵּאמֹר:
(ב) דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְיָשֻׁבוּ וְיַחֲנוּ לִפְנֵי פִּי הַחִירֹת בֵּין מִגְדֹּל וּבֵין הַיָּם לִפְנֵי בַּעַל צְפֹן נִכְחוֹ תַחֲנוּ עַל הַיָּם:
(ג) וְאָמַר פַּרְעֹה לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל נְבֻכִים הֵם בָּאָרֶץ סָגַר עֲלֵיהֶם הַמִּדְבָּר:
(ד) וְחִזַּקְתִּי אֶת לֵב פַּרְעֹה וְרָדַף אַחֲרֵיהֶם
וְאִכָּבְדָה בְּפַרְעֹה וּבְכָל חֵילוֹ וְיָדְעוּ מִצְרַיִם כִּי אֲנִי ה'
וַיַּעֲשׂוּ כֵן:
(ה) וַיֻּגַּד לְמֶלֶךְ מִצְרַיִם כִּי בָרַח הָעָם וַיֵּהָפֵךְ לְבַב פַּרְעֹה וַעֲבָדָיו אֶל הָעָם וַיֹּאמְרוּ מַה זֹּאת עָשִׂינוּ כִּי שִׁלַּחְנוּ אֶת יִשְׂרָאֵל מֵעָבְדֵנוּ:
(ו) וַיֶּאְסֹר אֶת רִכְבּוֹ וְאֶת עַמּוֹ לָקַח עִמּוֹ:
(ז) וַיִּקַּח שֵׁשׁ מֵאוֹת רֶכֶב בָּחוּר וְכֹל רֶכֶב מִצְרָיִם וְשָׁלִשִׁם עַל כֻּלּוֹ:
(ח) וַיְחַזֵּק ה' אֶת לֵב פַּרְעֹה מֶלֶךְ מִצְרַיִם וַיִּרְדֹּף אַחֲרֵי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וּבְנֵי יִשְׂרָאֵל יֹצְאִים בְּיָד רָמָה:

גם כאן יש הבטחה א-לוקית לחיזוק לב פרעה אלא שכאן מטרתה היא לשנות את יאושו-כניעתו של פרעה ולהפוך את ליבו כך שיחדל לפחד וייצא לרדוף אחרי ישראל. גם כאן נוכל לשאול כיצד זה פועל ה' דרך לבו של אותו מלך רשע ונוכל להסתפק בהנחת הנס והרצון הכל יכול. ואולם דומה שאין בכך צורך. לאמיתו של דבר הכתוב מספק את התשובה. הפרשה בנויה, כמו כל פרק י"ד במבנה כיאסטי קדקודי שבמרכזו המשפט המודגש שהוא המגמה של כל הסיפור והיא: וידעו מצרים כי אני ה'. סביב הקודקוד מסופר הסיפור כאשר אבריו מונחים בהתאמה סימטרית סביב הקודקוד. ובכן חיזוק לב פרעה מתרחש על ידי מניפולציה פשוטה בהתרחשויות ההיסטוריות. בני ישראל נסוגים אחור ואיכשהו זה נודע למאן דהו שמביא את הידיעה לפרעה. פרעה אינו צריך אלא לחבר אחד לאחד. עַם העבדים שלי נבוך במדבר, כנראה אין מי שיובילם. ייתכן שזה מאשר את נבואת איצטגניו: "רָעָה נֶגֶד פְּנֵיכֶם" (י,י). ייתכן גם שזה מתיישב עם איזו השערה מטאפיסית שא-לוקי העברים אינו שולט במדבר אלא רק ביישוב. בכל אופן, הלחצים הפנימיים שתמיד היטו את הכף בעד סירוב לבקשת ישראל - פועלים גם הפעם. הצורך בעבדים, הכבוד המלכותי והאגו של המלך המושפל המבקש שיקום - הם הגורמים הקובעים כאשר הנסיבות החיצוניות נרגעות. הקב"ה אינו זקוק להתערבות במהלכי הרצון המלכותי. די בעיצוב הגורמים מסביב כך שהקונסטלציה הכללית תזמין תגובה פרעונית מסוימת.

ייתכן שזו גם הכוונה בחתימת כל המכות בהן כתוב שה' חיזק אל לב פרעה. האופי המוגבל של המכות בזמן ובאיכות (המכות אינן ארוכות מדי ואינן קשות יותר מדי) מאפשר למצרים ולפרעה לפעול בכפוף לאינטרסים הקבועים שלהם ולא מחמת לחץ המכה. הקשית הלב או חיזוק הלב אינם לפי הצעה זו אונס של הרצון אלא יצירת תנאים מזדמנים המאפשרים בחירה, ולמעשה מכניסים את התגובה למסלול מסתבר גם אם לא מוכתב ממש. הרב יעקב מדן הוסיף והסביר שגם התנהגותם של משה ואהרן במשאם ומתנם עם פרעה עוזרת לו להכביד את ליבו. יותר מפעם אחת מבקש פרעה ממשה שיסיר את המכה מעליו : "התפלל אל ה' ויסר מעלי רק את המוות הזה". משה נענה בחיוב, למשל: "וַיֹּאמֶר לְמָחָר... לְמַעַן תֵּדַע כִּי אֵין כַּ-ה' אֱלֹהֵינוּ" (ח,ו), ומאמין להבטחותיו של פרעה בלי לדרוש שום עירבון מדיני או אחר. פרעה ודאי אומר לעצמו: אולי כוח יש להם, אבל הם אינם מסוגלים לנצל אותו להישגים מדיניים. השלומיאליות הפוליטית היא חלק מחיזוק הלב, שמקבל ערוצי נסיגה ותמרון שלולא היו, ספק אם היה פרעה עומד בכל מה שנעשה לו ולעמו.

חיזוק לב פרעה ומצרים ע"י עמוד האש והענן

ברצוני לטעון שמהלך הנסיגה של עמוד הענן והאש אל מאחורי מחנה ישראל הוא קיום ההבטחה על חיזוק לב פרעה ומצרים כדי שייכנסו לים. זהו מהלך אבסורדי אבל זו בדיוק מטרתו. בדיוק בשעה הדרמטית הזו, כאשר ה' עומד בפני חציית הים בשביל הצלת ישראל ולשם נקמתו מהמצרים עולה קושי ברור: אין שום סיבה שפרעה וצבאו בראותם את הים הנבקע ישימו נפשם בכפם וייכנסו פנימה. מראה זה יסתור את הנחת היסוד של מרדפם. הרי שוב א-לוקי ישראל פועל לטובתם. כלומר: יש לו כוח גם מחוץ לארץ מצרים. לכן עמוד הענן (בסוף היום, שמתהפך מיד לעמוד אש ברדת הלילה) עובר ממקומו הרגיל. המצרים חוזים בעמוד האש הבא להובילם, ובישראל - שאין להם מדריך ומוביל. הם רואים היטב את מחנה ישראל ע"י הארת עמוד האש-ענן וישראל עצמם שרויים באפלה. תנאים אלה מאפשרים למצרים להיכנס לים למרות התדהמה שנגרמה ודאי מבקיעתו.

כדאי להוסיף שייתכן שזו גם הסיבה לכך שהים נבקע בהדרגה: וַיּוֹלֶךְ ה' אֶת הַיָּם בְּרוּחַ קָדִים עַזָּה כָּל הַלַּיְלָה וכו'. לוּ היה הים נבקע באחת שוב לא היה עולה על דעת המצרים להיכנס. האירוע הכאילו טבעי הוא חלק מחיזוק לב פרעה.

עיון במבנה הפרשיה יחזק את סברתנו:

א1 (טז) וְאַתָּה הָרֵם אֶת מַטְּךָ וּנְטֵה אֶת יָדְךָ עַל הַיָּם וּבְקָעֵהוּ

ב1 וְיָבֹאוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל בְּתוֹךְ הַיָּם בַּיַּבָּשָׁה:

ג1 (יז) וַאֲנִי הִנְנִי מְחַזֵּק אֶת לֵב מִצְרַיִם וְיָבֹאוּ אַחֲרֵיהֶם

ד1 וְאִכָּבְדָה בְּפַרְעֹה וּבְכָל חֵילוֹ בְּרִכְבּוֹ וּבְפָרָשָׁיו:

ה (יח) וְיָדְעוּ מִצְרַיִם כִּי אֲנִי ה'

ד2 בְּהִכָּבְדִי בְּפַרְעֹה בְּרִכְבּוֹ וּבְפָרָשָׁיו:

ג2 (יט) וַיִּסַּע מַלְאַךְ הָאֱלֹוקים הַהֹלֵךְ לִפְנֵי מַחֲנֵה יִשְׂרָאֵל וַיֵּלֶךְ מֵאַחֲרֵיהֶם וַיִּסַּע עַמּוּד הֶעָנָן מִפְּנֵיהֶם וַיַּעֲמֹד מֵאַחֲרֵיהֶם: (כ) וַיָּבֹא בֵּין מַחֲנֵה מִצְרַיִם וּבֵין מַחֲנֵה יִשְׂרָאֵל וַיְהִי הֶעָנָן וְהַחשֶׁךְ וַיָּאֶר אֶת הַלָּיְלָה וְלֹא קָרַב זֶה אֶל זֶה כָּל הַלָּיְלָה:

א2 (כא) וַיֵּט משֶׁה אֶת יָדוֹ עַל הַיָּם וַיּוֹלֶךְ ה' אֶת הַיָּם בְּרוּחַ קָדִים עַזָּה כָּל הַלַּיְלָה וַיָּשֶׂם אֶת הַיָּם לֶחָרָבָה וַיִּבָּקְעוּ הַמָּיִם:

ב2 (כב) וַיָּבֹאוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל בְּתוֹךְ הַיָּם בַּיַּבָּשָׁה וְהַמַּיִם לָהֶם חוֹמָה מִימִינָם וּמִשְּׂמֹאלָם:

נקל לראות כי פרשיה זו בנויה במבנה כיאסטי מהודר, כשבקודקודה, כמו בפרשיה הראשונה בפרק, מטרת כל המהלך: "וְיָדְעוּ מִצְרַיִם כִּי אֲנִי ה'". משני אברי הקדקוד מסודרים היגדים בהקבלה ברורה שקובעת ליחידה מבנה מושלם. אלא שההקבלה גורמת לנו להבין שהצלע המקבילה להודעה על חיזוק לב המצרים היא התיאור של נסיעת עמוד האש והענן (אותיות גדולות ומודגשות). על ידי הנסיעה הזו חיזק ה' את לב פרעה, וכפי שביארנו.

לפי פירוש זה המשפט: ולא קרב זה אל זה כל הלילה נאמר בלשון: ואף על פי כן. כלומר: למרות שהאיר ה' למצרים והחשיך לישראל ויכלו המצרים כנראה בדרך הטבע לתפשם הם לא עשו כן. ייתכן שדרך נס בכך ואולי חששו המצרים שיש כאן מלכודת ולכן המשיכו לרדוף אבל ממרחק.

לסיכום עד כאן: עמוד האש והענן - חד הם. נסיעת עמוד הענן בסוף היום (לפי ההמשך בו נאמר: כל הלילה) הכינה את הלילה בו האיר עמוד האש למצרים. בהמשך נגלה ה' באשמורת הבקר והמם את המצרים וכאמור בגלל שעת המעבר בין יום ללילה מדובר שם על עמוד אש וענן גם יחד.

ד. פשר ההתגלות בעמוד אש וענן

נבאר כעת את שהונח לעיל בלא נימוק. הצענו שההתגלות באש וענן אחת היא וההבדלים בין התיאורים השונים הוא בעיני המתבונן ולא מבחינת עצמות ההתגלות. ה' מתגלה תמיד באש מתוך הענן. הענן מסתיר ומכסה את האש בתוכו. ניתן להניח שהענן הוא תוצאה של גלי החום ולחות שנמצאים מסביב לאש. אין המדובר בענן של מים דווקא. נזכור שלמקרא לשונות שונים כשהוא מתאר את הענן: ערפל, עשן ועוד.

תיאור מובהק וברור יחסית יש לנו בספר שמות בתיאור שכינת הכבוד על הר סיני ואחר כך בירידת הכבוד לשכון על המשכן. בין שני התיאורים יש הקבלה ספרותית מובהקת[6] והם מתייחסים זה לזה, ולכן ראוי לעמוד על התקבולת:

שמות כ"ד - הר סיני

שמות מ' - אהל מועד

וַיְכַס הֶעָנָן אֶת הָהָר

וַיְכַס הֶעָנָן אֶת אֹהֶל מוֹעֵד

וַיִּשְׁכֹּן כְּבוֹד ה' עַל הַר סִינַי

וּכְבוֹד ה' מָלֵא אֶת הַמִּשְׁכָּן

וַיְכַסֵּהוּ הֶעָנָן שֵׁשֶׁת יָמִים

כִּי עֲנַן ה' עַל הַמִּשְׁכָּן יוֹמָם

וַיִּקְרָא אֶל מֹשֶׁה בַּיּוֹם הַשְּׁבִיעִי מִתּוֹךְ הֶעָנָן

וַיִּקְרָא אֶל מֹשֶׁה (ויקרא א,א)

וּמַרְאֵה כְּבוֹד ה' כְּאֵשׁ אֹכֶלֶת בְּרֹאשׁ הָהָר

וְאֵשׁ תִּהְיֶה לַיְלָה בּוֹ

ההקבלה ברורה. ה' שכן על הר סיני. כבוד ה' שוכן בתוך הענן. הביטוי כבוד ה' משמעו: גילוי שכינתו. מובן שיש לו כל מיני פונקציות ובהקשר זה בעיקר דיבור. אבל כיצד הוא ניכר לעומדים מולו? מבאר הכתוב: "כְּאֵשׁ אֹכֶלֶת בְּרֹאשׁ הָהָר", כלומר: כבוד ה' נראה כאש. האש מכוסה בענן. כבוד ה' קורא למשה, שלפני כן לא יכול לגשת. באהל מועד (מ,לה)) הדברים נאמרים במפורש: "וְלֹא יָכֹל מֹשֶׁה לָבוֹא אֶל אֹהֶל מוֹעֵד", מדוע? "כִּי שָׁכַן עָלָיו הֶעָנָן". איזה הסבר זה? מדוע הענן מונע ממנו לבוא? התשובה מצויה בסיפא דקרא: "וּכְבוֹד ה' מָלֵא אֶת הַמִּשְׁכָּן". משה מנוע מלבוא מפני כבוד ה' שהוא אש! כך מתפרש גם בפסוק לח': "וְאֵשׁ תִּהְיֶה לַיְלָה בּו"ֹ. בו דייקא! שהרי לעיל נאמר שהענן מכסה ולכן מדויק: "כִּי עֲנַן ה' עַל הַמִּשְׁכָּן יוֹמָם". אבל הכבוד "מָלֵא אֶת הַמִּשְׁכָּן", ולכן: בו. וממילא אין משה יכול להיכנס. אותה סיבה עצמה היא המונעת ממנו לבוא אל ה' בהר שהרי מראה כבוד ה' כאש אוכלת. זהו ביטוי של איום: "כִּי ה' אֱלֹהֶיךָ אֵשׁ אֹכְלָה הוּא אֵל קַנָּא" (דברים, ד,כד). זהו התיאור המלא של ההתגלות גם בהר סיני וגם במבוא להשראת השכינה באהל מועד. המבנה הוא מוגדר:

כבוד ה' הנראה כאש מתגלה כשהוא מסוכך ע"י ענן. הענן מבחוץ והאש מבפנים. הענן מעל המשכן והאש בו. מעתה: הפסוק האחרון של ספר שמות המתאר את התגלות הענן ביום והאש בלילה נאמר מנקודת המבט של העם הצופה. מבחינה אובייקטיבית האש (הכבוד) והענן שורים שם כל הזמן.

נשים לב גם להקבלה הבאה:

שמות יג- אצלנו

שמות מ - בסוף הספר

וַ-ה' הֹלֵךְ לִפְנֵיהֶם

וַיְכַס הֶעָנָן אֶת אֹהֶל מוֹעֵד וּכְבוֹד ה' מָלֵא אֶת הַמִּשְׁכָּן

יוֹמָם - בְּעַמּוּד עָנָן לַנְחֹתָם הַדֶּרֶךְ

כִּי עֲנַן ה' עַל הַמִּשְׁכָּן - יוֹמָם

וְלַיְלָה - בְּעַמּוּד אֵשׁ לְהָאִיר לָהֶם

וְאֵשׁ תִּהְיֶה - לַיְלָה - בּוֹ

נמצאנו למדים: באותו אופן בו התגלה ה' בצאתם ממצרים התגלה להם על הר סיני, ובאותה דרך עצמה התגלה באהל מועד. וכשם שבשני המקומות האחרונים נתגלה כבודו כאש בתוך ענן, כך גם בראשון. ומכאן שלא שני עמודים הם אלא אחד. אלא שביום נראה הענן, ובלילה ניכרת האש. וכך נחתם אותו פסוק החותם גם את כל הספר: "לְעֵינֵי כָל בֵּית יִשְׂרָאֵל בְּכָל מַסְעֵיהֶם".



[1] לנוהגים להדפיס את השיעורים - מומלץ להדפיס שיעור זה בצבע.

[2] אין במקרא סימנים לתיאולוגיה פנתאיסטית (זיהוי של אלוקים עם המציאות), כפי שהכיר שפינוזה, וגם לא לתיאולוגיות אימנננטיות רכות יותר, בנוסח החסידי-קבלי (בנוסח: לית אתר פנוי מיניה או ממלא כל עלמין).

[3] במשמע: הופעה דרך או באמצעות עצם למראה עיני אדם. מבחינה מטאפיסית סבר הרמב"ן שה"כבוד" הוא עצם נברא, כלומר: אין כאן ממש הופעה בתוך אלא יותר ייצוג על ידי שליח. מצד התיאור של הפסוקים אין לכך בסיס.

[4] הבחנה זו אינה קיימת לשיטת הפילוסופים בנבואה ובתוכם הרמב"ם ולפיו כל התגלות א-לוקית היא תמיד עניין שבהכרה ולא במציאות, ואפילו מעמד הר סיני או ברית בין הבתרים. אמנם לפי הפשט יש הבחנה ברורה בין מעמדות אלה, למשל, לבין חזונות המרכבה של יחזקאל או ישעיה שהם בראיה אישית-נבואית ולא אירועים במציאות.

[5] אבל ראה ביהושע כד, ז': וַיָּשֶׂם מַאֲפֵל בֵּינֵיכֶם וּבֵין הַמִּצְרִים. זו מסורת שמתעלמת מהסיפא של הכתוב שלנו או שהיא כמו רש"י.

[6] על כך כבר עמדו רבים.