דילוג לתוכן העיקרי

בשלח | דרך ארץ פלשתים

"ויהי בשלח פרעה את העם, ולא נחם א-לוהים דרך ארץ פלישתים כי קרוב הוא, כי אמר א-לוהים - פן ינחם העם בראותם מלחמה ושבו מצריימה: ויסב א-לוהים את העם דרך המדבר ים סוף, וחמושים עלו בני ישראל מארץ מצרים".

שני פסוקים אלו, הפותחים את פרשתנו, מעוררים שאלות וקושיות רבות: מהי המלחמה שהקב"ה חשש שעם ישראל יראה? במה שונה מלחמה זו מהמלחמה עם המצרים בים סוף, שבני ישראל השתתפו בה בהמשך פרשתנו? מדוע משתמשים פסוקים אלו בשם "א-לוהים", בניגוד לכל פרשיות יציאת מצרים מאז ההתגלות בסנה, המזכירות רק את שם הוי"ה? ומעל לכל - כיצד ייתכן בכלל שעם ישראל יצא ממצרים בדרך ארץ פלישתים, לא יעבור בים סוף ולא יעמוד למרגלות הר סיני?

פרשנינו הקדמונים נקטו בשתי גישות עיקריות כדי להשיב על שאלות אלו. רש"י והרמב"ם פירשו שהמלחמה שמדובר בה היא מלחמת כיבוש הארץ: הקב"ה הוליך את העם בדרך הארוכה, ולא בדרך הקצרה, כדי שלא ישובו למצרים כשייאלצו להילחם בכנענים. לעומתם, הרמב"ן הסביר שמלחמה זו היא מלחמה בפלישתים, שהייתה עלולה להתרחש אילו היו ישראל עוברים דרך ארצם. שני הפירושים אינם עונים על כל השאלות שהצגנו, ומקום הותירו לנו רבותינו להציע פירוש שלישי.

לאורך התנ"ך כולו, 'חזרה למצרים' פירושה בקשת מחסה מדיני וסיוע מהמצרים. כך בפרשת המלך - "ולא ישיב את העם מצריימה", כך בנבואות ישעיהו - "ההולכים לרדת מצרים... לעוז במעוז פרעה ולחסות בצל מצרים", וכך בנבואת הושע - "ויהי אפרים כיונה פותה אין לב, מצרים קראו אשור הלכו". מתעודות מצריות קדומות עולה שדרך ארץ פלישתים - דרך החוף, המוליכה ממצרים לארץ כנען בדרך הקצרה - הייתה נתונה לשלטון מצרי, ומצודות ומעברי-גבול מצריים פיקחו עליה. מעתה, ניתן לפרש את הפסוקים כך: הקב"ה סירב להוליך את בני ישראל בדרך הקצרה, פן יבקשו את חסות מצרים כשיראו מלחמה. לכן הסב הקב"ה את דרכם לים סוף, כדי שפרעה ירדוף אחריהם וילחם נגדם על הים.

אילו היו בני ישראל יוצאים בדרך ארץ פלישתים - היו יוצאים בהסכמת פרעה ובאישורו. התורה משתמשת בשם א-לוהים הכלל-עולמי, ולא בשם הוי"ה, כיוון שהיא מתייחסת בפסוקים אלו ליציאה בחסות פרעה ומצרים. אילו היו יוצאים כך בני ישראל - היו הולכים בדרך החוף, מציגים במעברי-הגבול את האישור ואת התעודות שקיבלו מפרעה, מכירים בחסותו עליהם ונותרים תחת שלטונו. במקרה כזה, פרעה לא היה רודף אחריהם כלל: מן הסתם, הוא היה הופך אותם לסוכניו בארץ כנען, ובשעה שהייתה מתרחשת מלחמה - עם ישראל היה 'חוזר למצרים', פונה לפרעה ומבקש את עזרתו.

לו היו הולכים ישראל בדרך החוף - היו אמנם יוצאים ממצרים, אך לא היו יוצאים לחירות. עם כזה, שאינו ריבוני, הנתון תחת חסותו של שלטון זר, אינו יכול לקבל את התורה שנאמר בה "אנוכי ה' א-לוהיך אשר הוצאתיך מארץ מצרים מבית עבדים, לא יהיה לך אלהים אחרים על פני". הולכת ישראל בדרך ים סוף היא מרידה במצרים; ראשית היווצרותו של העם; אקט של עצמאות ושחרור מלאים. לאחר שהתורה מסבירה בשם א-לוהים מדוע לא הוציא הקב"ה את ישראל ממצרים דרך ארץ פלישתים - חוזרת היא להשתמש בשם הוי"ה, ומתארת את יציאת מצרים המוכרת לנו, זו המבטאת עבדות לה' לבדו.

סדרת התקליטורים "שירת התורה", מאת הרב יואל בן-נון, מכילה דברי תורה רבים על כל פרשה בספר בראשית. להזמנות: מכללת הרצוג להכשרת מורים, טל' 02-9937333.

תא שמע – נודה לכם אם תשלחו משוב על שיעור זה (המלצות, הערות ושאלות)