דילוג לתוכן העיקרי

בשלח | מעבדות לחירות

הרב מאיר שפיגלמן
16.01.2018
קובץ טקסט

"אבותינו במצרים לא השכילו נפלאותיך לא זכרו את רֹב חסדיך, וימרו על ים בים סוף". (תהילים ק"ו, ז)

פסוק מפורש בתהילים קובע שבני ישראל המרו בים סוף על הקב"ה. פשר ההמראה הזו אינו מפורש, אולם בפשטות - כוונת המשורר לויכוח של בני ישראל עם משה לפני הכניסה לים:

"ויאמרו אל משה - המבלי אין קברים במצרים לקחתנו למות במדבר, מה זאת עשית לנו להוציאנו ממצרים: הלא זה הדבר אשר דברנו אליך במצרים לאמֹר - חדל ממנו ונעבדה את מצרים, כי טוב לנו עבֹד את מצרים ממֻתנו במדבר". (שמות ט"ו, יא-יב)

מהו ייחודה של ההמראה על ים סוף? נראה, שנוכל להבין זאת אם ניזכר במקום שאליו הגיעו בני ישראל לאחר קריעת ים סוף: למרה.

מרה

"וַיַסַע משה את ישראל מים סוף ויצאו אל מדבר שור, וילכו שלֹשת ימים במדבר ולא מצאו מים: ויבֹאו מָרָתָה ולא יכלו לשתֹת מים ממרה כי מרים הם, על כן קרא שמה מרה". (שמות ט"ו, כב-כג)

מדוע הגיעו בני ישראל מייד לאחר קריעת ים סוף למקום שהיו בו מים מרים, ולא זכו להגיע לאילים, שהיו בה עינות מים ותמרים? הכתוב אינו מפרש זאת, אולם ברור שהקב"ה יכול היה להביאם למעיינות שופעים. מדוע, אפוא, הביאם ה' למרה דווקא?

בשני מקומות מזכירה התורה שבני ישראל הלכו שלושה ימים עד שהגיעו למרה: בפרשתנו ובפרשת מסעי (במדבר ל"ג, ח). בשום מקום אחר שבפרשת מסעי לא נזקקת התורה לפרט את מספר הימים שנסעו אליו בני ישראל. נוכל לעמוד על פשר החשיבות של שלושת ימי ההליכה למרה, אם ניזכר בדברי משה לפרעה:

"דרך שלֹשת ימים נלך במדבר, וזבחנו לה' אלוהינו כאשר יאמר אלינו". (שמות ח', כג)

משה הבטיח לפרעה שעם ישראל יוצא לחוג לה' במדבר. גם לולא הבטחה זו, עם ישראל היה צריך להודות לקב"ה על הוצאתו ממצרים; אולם לאחר שהדבר הובטח במפורש לפרעה, החגיגה הפכה להכרח.

למרבה הפלא, העם אינו חוגג לקב"ה לאחר שלושה ימים. אם עד קריעת ים סוף ניתן היה להסביר שבני ישראל עדיין לא השתחררו ממצרים, לאחר קריעת ים סוף כבר אין תירוצים. כעונש על כך, הקב"ה מביא את בני ישראל לאחר שלושה ימים למרה, מזכיר להם את מכות מצרים ומבטיח להם "את כל המחלה אשר שמתי במצרים לא אשים עליך". המסר מכך הוא ברור: עשרת המכות באו על מצרים בשל חוסר נכונותם להרשות לישראל לחוג לה' במדבר, ועם ישראל חייב להסיק מכך את המסקנות הראויות, ולהודות לה' על היציאה ממצרים.

בעיית אי-ההודאה לקב"ה עוד תתחדד, אם ניזכר בכך שבני ישראל לא הודו לקב"ה גם בשירת הים. לאורך כל השירה, בני ישראל משבחים את הקב"ה ומתארים את עוצמתו הרבה, אך אינם מודים לו. בסיום השירה, בני ישראל גם תובעים מהקב"ה להביאם לארץ ישראל - "תבִאמו ותִטעמו בהר נחלתך", אך גם אז הם אינם מוצאים לנכון להודות לו.

השקר לפרעה

ואכן, מדוע לא הודו בני ישראל לקב"ה? התשובה המתבקשת היא שבני ישראל הבינו שהחגיגה הייתה רק תירוץ לפרעה, ומעולם לא התכוון איש שהם אכן יחגגו את יציאתם ממצרים בהודאה לה'.

הבנה זו מטיחה בפנינו את השאלה המפורסמת, שנתחבטו בה גדולי הפרשנים: מדוע הקב"ה שיקר לפרעה? כבר בפעם הראשונה שהקב"ה התגלה למשה, במעמד הסנה, הוא ציווה עליו לומר לפרעה שבני ישראל מבקשים ללכת שלושה ימים במדבר ולזבוח לה'. לכל אורך הדרך, משה מבקש מפרעה להשתחרר ממצרים לשלושה ימים בלבד, ואינו מזכיר כלל את העובדה שבני ישראל לא עתידים לשוב למצרים לעולם. ואכן, לאחר שעברו שלושה ימים מאז היציאה ממצרים, כאשר פרעה גילה שעבדיו אינם עתידים לשוב, הוא החל לרדוף אחריהם.

הבעיה שפרשה זו מעמידה בפנינו היא כפולה: ראשית - כיצד יכול הקב"ה לשקר? הרי בשקר יש בעיה מוסרית כבדה של גניבת דעתו של פרעה? המפרשים האריכו לענות על שאלה זו, ואין בכוונתנו להכניס את ראשינו בין ההרים הגבוהים הללו.

לתחושתי, השקר לפרעה יוצר בעיה נוספת, העולה על הבעיה הקודמת. מדי שנה, כאשר מגיע ליל הסדר, אנו נזכרים באחד המאורעות הכבירים ביותר בדברי ימי העולם - יציאת בני ישראל מארץ מצרים. דא עקא, אותה יציאה ממצרים, המתוארת כיציאה "ביד חזקה ובזרוע נטויה", מסתיימת (במובן מסויים) בקול דממה דקה. בני ישראל יוצאים ממצרים כגנבים בלילה, תוך הונאת פרעה. במקום שהקב"ה יבוא לגאול את עמו ביד רמה, ויכריח את פרעה לשחרר את בני ישראל ולהשיב להם את שכר העבודה עבור מאות שנות עבדותם - הקב"ה משחרר את בני ישראל באמצע הלילה, ואת שכרם הם נאלצים ליטול במרמה ע"י שאילת חפצים. אין זה משנה אם המצרים הבינו שהם אינם עתידים לקבל את חפציהם בחזרה; בכל מקרה - ברור שניתן היה לשלם לבני ישראל את שכרם בצורה מכובדת יותר[1]. מדוע, אפוא, לא דרש משה מפרעה לשלח את עם ישראל בלי לשקר לו ולגנוב את דעתו[2]?

"ארמי אובד אבי, וירד מצרימה"

קיימת הקבלה ברורה בין בריחת יעקב מלבן לבין יציאת בני ישראל ממצרים.

בראשית הסיפור, יעקב ברח ללבן והשתעבד לו בגלל הריב שלו עם אחיו על הבכורה. בדומה לכך, אף יוסף הורד למצרים בשל הריב בינו לבין אחיו על הבכורה. בסיום שנות העבדות, לבן שמע לאחר שלושה ימים שיעקב ברח, והשיג אותו לאחר שבעה ימים. בדומה לכך, גם פרעה התחיל לרדוף אחרי בני ישראל לאחר שלושה ימים, והשיג אותם על שפת ים סוף לאחר שבעה ימים (ע"פ מדרש חז"ל)[3]. יעקב זוכה ברכוש שמגיע לו באמצעות מרמה, ולא בהתמודדות חזיתית מול לבן; ובדומה לו - גם בני ישראל אינם מקבלים את שכר עבודתם באופן ישיר, אלא במרמה. בסיום הפרשה, קיים הבדל בין לבן לבין פרעה: לבן מפסיק לרדוף אחרי יעקב לאחר שה' נגלה אליו ואומר לו להפסיק לרדוף אחריו, ואילו פרעה ממשיך לרדוף אחרי בני ישראל למרות שהקב"ה אמר לו פעמים רבות לא לעשות זאת. לכן, לבן זוכה לפגוש את יעקב ולכרות עמו ברית, ואילו פרעה נכנס לתוך ים סוף ונבלע בו על צבאו ופרשיו[4].

לאור הקבלה זו, ניתן לטעון שהיציאה ממצרים במרמה הייתה תגובה לבריחת יעקב מלבן במרמה. אילו יעקב היה מתייצב מול לבן ודורש את שכרו ואת נשותיו - גם עם ישראל היה זוכה לקבל את שכרו וזכויותיו בדרך המלך. כיוון שיעקב בחר בדרך המרמה - גם צאצאיו זכו להינצל רק ע"י מרמה. כיוון שביום השביעי יעקב ניצב מול לבן והטיח בפניו את כל שהיה על לבו - גם בני ישראל זכו ביום השביעי לגאולה פומבית, כאשר הים נקרע לקראתם, מצרים נבלעו בו, והם ראו את מצרים מת על שפת הים[5].

מדוע ביקש משה לעבוד את ה' במדבר?

דברינו עד כה היו במישור הרעיוני: מדוע לא זכו בני ישראל לנצח את פרעה באופן פומבי. נראה, שניתן לתת לשאלה ששאלנו תשובה נוספת - תשובה מעשית: מדוע היציאה ממצרים בדרך השקר והמרמה הייתה עדיפה על יציאה בקול רעש גדול.

נזכיר כאן שאלה דומה, הנשאלת בהקשר אחר: מדוע הקב"ה הכה את פרעה עשר מכות, כאשר ברור שניתן היה להכניע את פרעה במספר קטן יותר של מכות כבדות? למעשה, שאלה זו היא רק קצה הקרחון של שאלה מהותית יותר: הקב"ה יכול היה להוציא את עם ישראל על כנפי נשרים, ללא הסכמתו של פרעה. הקב"ה גם היה יכול להרוג בלילה אחד את פרעה ואת כל צבאו, ולא להמתין עד קריעת ים סוף כדי לעשות זאת. מדוע, אפוא, בחר הקב"ה להכות את פרעה, לכפות עליו לשחרר את בני ישראל מרצונו, ולבסוף הטביע אותו ואת כל צבאו בים?

נראה, שהיה למצרים נימוק טוב לכך שהם משעבדים את בני ישראל. כאשר בני ישראל ירדו למצרים, בזמן שבע שנות הרעב, הם התפרנסו - כמצרים - משולחנו של יוסף. אולם בניגוד למצרים, שהפכו לעבדים לפרעה תמורת האוכל שקבלו ממנו, בני ישראל נותרו בני חורין, ולא השתעבדו תמורת האוכל שאכלו. אילו הקב"ה היה מוציא את בני ישראל ממצרים ביד חזקה ובזרוע נטויה בלי הסכמת המצרים, הם היו יכולים לטעון שבני ישראל נותרו עבדים שלהם, שהרי הם לא הסכימו לשחרורם. הקב"ה בחר להכריח את פרעה לשחרר את בני ישראל, כדי שהמצרים לא יוכלו לטעון לעולם שישראל נותרו עבדים. ברם, אם הקב"ה יכוון אקדח לרקתו של פרעה ויכריח אותו לשלח את ישראל - אין להסכמתו של פרעה שום תוקף. פרעה יוכל להמשיך ולטעון שבני ישראל נותרו עבדים, ושחרורם נכפה עליו באונס ואינו תקף. כדי למנוע טענה מעין זו, הקב"ה לא הרג את המצרים לפני יציאת מצרים, אלא המתין עד קריעת ים סוף - שבעה ימים לאחר השחרור - ורק אז הרג את פרעה ואת צבאו.

כך נוכל להבין גם מדוע משה משקר לפרעה, ומבקש ממנו לשחרר את בני ישראל לשלושה ימים בלבד. התכנון הא-לוהי קבע שמשה יבקש שוב ושוב לשלח את בני ישראל לשלושה ימים, אך לאחר עשר המכות, בני ישראל כל כך יימאסו בעיני פרעה עד שהוא יגרש אותם מארצו לחלוטין. גירוש מעין זה הוא מרצונו החופשי של פרעה: הקב"ה אמנם הכה בו עשר מכות, אולם דרישתו הייתה רק "שלח את עמי ויעבדוני במדבר". כיוון שפרעה החליט לגרש את בני ישראל ללא כל שכנוע מצד הקב"ה - הוא לעולם לא יוכל לטעון שבני ישראל נותרו עבדיו. כבר מתחילת הדרך, היה ברור שמטרת היציאה ממצרים היא להגיע לארץ ישראל, אך הדרך שבה מטרה זו תתבצע היא ע"י בקשה מפרעה לשלח את בני ישראל לשלושה ימים, כדי שיעבדו את ה' במדבר.

ואכן, אם נעיין בפסוקים נגלה שכבר במעמד הסנה, הקב"ה אומר למשה שפרעה ישלח את בני ישראל לאחר עשר המכות:

"ואני ידעתי כי לא יתן אתכם מלך מצרים להלֹך ולא ביד חזקה: ושלחתי את ידי והכיתי את מצרים בכל נפלאֹתי אשר אעשה בקרבו, ואחרי כן ישלח אתכם". (שמות ג', יט-כ)

משמעות ה"שילוח" במקרא הוא שילוח שלא על מנת לחזור. בסוף פרשת שמות נאמר במפורש "כי ביד חזקה ישלחם וביד חזקה יגרשם מארצו". מפרשי הפשט מסבירים שה"יד החזקה" היא ידו של פרעה; אולם רש"י כותב ש"ביד חזקה ישלחם" היא ידו החזקה של ה', ואילו "ביד חזקה יגרשם" היא ידו החזקה של פרעה. ייתכן שיש כאן רמז לדברינו לעיל: פרעה משלח את בני ישראל בשל ידו החזקה של ה', אולם הוא מגרש אותם כליל מרצונו האישי[6].

בליל מכת הבכורות, כאשר פרעה הסתובב בארצו וחיפש את משה ואהרן, דבריו לא השתמעו לשני פנים:

"ויקרא למשה ולאהרן לילה, ויאמר - קומו צאו מתוך עמי גם אתם גם בני ישראל, ולכו עבדו את ה' כדברכם: גם צאנכם גם בקרכם קחו כאשר דברתם ולכו, וברכתם גם אתי". (שמות י"ב, לא-לב)

לאחר שלושה ימים, כאשר פרעה ראה שעם ישראל קיבל את עצתו ולא שב למצרים, הוא התחרט. לפתע הוא נזכר שבני ישראל לא ביקשו להשתחרר אלא לעבוד את ה' בלבד, והוא היה זה שנידב את הגירוש מדעתו. מכאן, הוא רואה לעצמו הצדקה לרדוף אחרי בני ישראל כדי לשעבדם שוב[7].

אולם בנקודה זו, הקב"ה כבר אינו נזקק לגירושו של פרעה. כיוון שהוא גירש את העם מרצונו - אין עוד כל משמעות לרצונו החופשי, ואין כל מניעה להרוג אותו בים סוף ולהציל כך את בני ישראל. יתר על כן: כיוון שפרעה חזר בו וניסה לשעבד את בני ישראל שנית - מגיע לו עונש כבד יותר, ומן הראוי להטביע אותו בים.

 

לאור דברינו, יכול אנו לתרץ קושייה שהעסיקה רבים מהפרשנים: מדוע הקב"ה מחזק את לבו של פרעה, ומעניש אותו על כך שלא שחרר את בני ישראל? ואם נאמר שפרעה לא נענש על הקשיית לבו - מדוע הקב"ה לא נתן לפרעה את מספר המכות שהגיע לו, אלא הוסיף והקשה את לבו?

לדברינו, ניתן לומר שהקב"ה הקשיח את לב פרעה כדי שכאשר יישבר - הוא יגרש את בני ישראל כליל מארצו. לכן הוא הכה בו מכות רבות שאינן כרוכות באבדות בנפש[8], כדי ליצור מצב של אי-נוחות מתמשך. לאחר שפרעה נשבר, והחליט לשחרר את בני ישראל - הוא לא הסתפק בשילוחם למדבר, אלא גירש אותם כליל מארצו. כך הבטיח הקב"ה שלעולם לא יוכל איש לטעון שבני ישראל הם עבדיו. שהרי לאחר מתן תורה, אין אנו עבדים אלא לאדון אחד: עבדים לריבונו של עולם.

 

[1] בשיעורנו על פרשת לך-לך הרחבנו להסביר מדוע התורה מייחסת חשיבות כה גדולה לשכר הזה.

[2] ברור שפרעה היה מסכים לכל דרישותיו של משה לאחר מכת הבכורות.

[3] התורה גם משתמשת בלשון דומה ביחס ללבן ולפרעה: "כי ראיתי את כל אשר לבן עֹשה לך" לעומת "וגם ראיתי את הלחץ אשר מצרים לוחצים אותם".

[4] אף השעבוד של יעקב ללבן ושל ישראל לפרעה היה דומה: שניהם לא היו שעבוד במובן הרגיל של המילה. יעקב לא היה עבד של לבן, אלא עבד אצלו בשכר בנותיו וצאנו. גם בני ישראל במצרים לא היו עבדים במובן המקובל. ברור מהפסוקים שעבדות בני ישראל הייתה עבדות כעם. רק כך ניתן להבין כיצד בני לוי לא נשתעבדו, כיצד היו לבני ישראל בתים ורכוש, ומדוע פרעה ציווה שלא לתת להם תבן. עבדים רגילים עובדים במשך כל שעות היממה, בין אם יש להם תבן ובין אם אין להם תבן. כאן, המצרים תבעו מבני ישראל לתת להם מכסה מסויימת, ולא שינה להם כלל מי מבני ישראל יספק את המכסה. ברור שאין בכוונתינו להוריד מחומרת השעבוד, אלא רק לטעון שאופי השעבוד היה שונה מזה המוכר לנו. זוהי גם הסיבה לכך שחלק מעם ישראל מתגעגע למצרים וזוכר את האוכל הטוב שאכלו שם. כיוון שהשעבוד היה שעבוד של כל העם - סביר להניח שחלק מהם זכו להיות במצב טוב יותר מאחרים, ולכן התגעגעו לשעבוד במצרים.

[5] דוגמא דומה לכך, המלמדת שהקב"ה עוזר לאדם בהתאם להתנהגותו, מצינו בספר מלכים (י"ג, יח). כיוון שמלך ישראל היכה בחיצים שבידו רק שלוש פעמים - בני ישראל נצחו את ארם רק שלוש פעמים: "ויקצֹף עליו איש האלוהים, ויאמר - להכות חמש או שש פעמים, אז הכית את ארם עד כלה. ועתה - שלֹש פעמים תכה את ארם".באותה מידה, כיוון שיעקב לא נאבק חזיתית עם לבן - גם נצחון בניו על מצרים לא היה חזיתי.

[6] הבחנה זו מופיעה גם ב"חזקוני" על אתר. ה"חזקוני" מוכיח את דבריו מהפסוק שנאמר לפני מכת הבכורות - "עוד נגע אחד אביא על פרעה ועל מצרים, אחרי כן ישלח אתכם מזה, כשלחו - כלה גרש יגרש אתכם מזה". מטרת הנגעים שבאו על פרעה היא לשלח את בני ישראל, אולם כאשר מטרה זו תתממש ופרעה יסכים לשלח אותם - הוא יגרש אותם מרצונו הפרטי.

[7] ייתכן להוסיף כאן נקודה נוספת: אפשר שפרעה חשב שגירוש בני ישראל למדבר הוא עונש עבורם. מצרים היתה ערש התרבות של אותה התקופה, ופרעה לא הבין כיצד בני ישראל רוצים לעזוב את העולם התרבותי ולצאת לנדודים במדבר. זוהי משמעות דבריו של פרעה - "ראו כי רעה נגד פניכם": לא כדאי לכם לצאת למדבר, ועדיף לכם להישאר במצרים. ייתכן שפרעה מגרש את בני ישראל כדי להענישם: צאו ממצרים כאשר ביקשתם, אולם דעו לכם שלא תיזכו לשוב אליה לאחר שתזבחו לה' במדבר. פרעה חשב שעם ישראל ישוב ביוזמתו ויבקש ממנו לחזור למצרים; אולם למרבה ההפתעה - עם ישראל לא רצה לחזור אליו. כאשר פרעה גילה זאת - הוא רדף אחרי בני ישראל.

[8] פרט לאלו שלא נשמעו לאזהרות הקב"ה במכת הברד.

תא שמע – נודה לכם אם תשלחו משוב על שיעור זה (המלצות, הערות ושאלות)