פרשת דברים - ביאור התורה

  • הרב יהודה ראק

פרשת דברים - ביאור התורה / הרב יהודה ראק

א. שני משפטי הראשונים פתיחה של ספר דברים

ספר דברים פותח בשלושה משפטים שונים שניתן לראות כל אחד מהם כמשפט פתיחה; משפטים אלה משתרעים על פני חמשת הפסוקים הראשונים של הספר. בשיעור הנוכחי נתמקד בעיקר במשפט הפתיחה השלישי, ותוך כדי כך נגיע גם להבנה של תפקיד הנאום הראשון של ספר דברים, וגם לתפיסה כוללת יותר הנוגעת למשמעות התורה בכלל.

ספר דברים נפתח כך:

(א) אֵלֶּה הַדְּבָרִים אֲשֶׁר דִּבֶּר מֹשֶׁה אֶל כָּל יִשְׂרָאֵל בְּעֵבֶר הַיַּרְדֵּן בַּמִּדְבָּר בָּעֲרָבָה מוֹל סוּף בֵּין פָּארָן וּבֵין תֹּפֶל וְלָבָן וַחֲצֵרֹת וְדִי זָהָב:
(ב) אַחַד עָשָׂר יוֹם מֵחֹרֵב דֶּרֶךְ הַר שֵׂעִיר עַד קָדֵשׁ בַּרְנֵעַ:
(ג) וַיְהִי בְּאַרְבָּעִים שָׁנָה בְּעַשְׁתֵּי עָשָׂר חֹדֶשׁ בְּאֶחָד לַחֹדֶשׁ דִּבֶּר מֹשֶׁה אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל כְּכֹל אֲשֶׁר צִוָּה ה' אֹתוֹ אֲלֵהֶם:
(ד) אַחֲרֵי הַכֹּתוֹ אֵת סִיחֹן מֶלֶךְ הָאֱמֹרִי אֲשֶׁר יוֹשֵׁב בְּחֶשְׁבּוֹן וְאֵת עוֹג מֶלֶךְ הַבָּשָׁן אֲשֶׁר יוֹשֵׁב בְּעַשְׁתָּרֹת בְּאֶדְרֶעִי:
(ה) בְּעֵבֶר הַיַּרְדֵּן בְּאֶרֶץ מוֹאָב הוֹאִיל מֹשֶׁה בֵּאֵר אֶת הַתּוֹרָה הַזֹּאת לֵאמֹר:
(ו) ה' אֱלֹוקֵינוּ דִּבֶּר אֵלֵינוּ בְּחֹרֵב לֵאמֹר רַב לָכֶם שֶׁבֶת בָּהָר הַזֶּה...

הנאום הראשון של ספר דברים, המתחיל בפסוק ו' כאן, ממשיך עד פרק ד', פסוק מ'.

לאחר מכן, התורה מספרת בשלושה פסוקים (שם, פסוקים מ"א - מ"ג) על הבדלת משה את שלוש ערי המקלט בעבר הירדן המזרחי, ואז כתוב כך:

(מד) וְזֹאת הַתּוֹרָה אֲשֶׁר שָׂם מֹשֶׁה לִפְנֵי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל:
(מה) אֵלֶּה הָעֵדֹת וְהַחֻקִּים וְהַמִּשְׁפָּטִים אֲשֶׁר דִּבֶּר מֹשֶׁה אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בְּצֵאתָם מִמִּצְרָיִם:
(מו) בְּעֵבֶר הַיַּרְדֵּן בַּגַּיְא מוּל בֵּית פְּעוֹר בְּאֶרֶץ סִיחֹן מֶלֶךְ הָאֱמֹרִי אֲשֶׁר יוֹשֵׁב בְּחֶשְׁבּוֹן אֲשֶׁר הִכָּה מֹשֶׁה וּבְנֵי יִשְׂרָאֵל בְּצֵאתָם מִמִּצְרָיִם...
(א) וַיִּקְרָא מֹשֶׁה אֶל כָּל יִשְׂרָאֵל וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם שְׁמַע יִשְׂרָאֵל אֶת הַחֻקִּים וְאֶת הַמִּשְׁפָּטִים אֲשֶׁר אָנֹכִי דֹּבֵר בְּאָזְנֵיכֶם הַיּוֹם וּלְמַדְתֶּם אֹתָם וּשְׁמַרְתֶּם לַעֲשֹׂתָם:
(ב) ה' אֱלֹוקֵינוּ כָּרַת עִמָּנוּ בְּרִית בְּחֹרֵב... (פרקים ד' - ה').

נאום זה, הנאום המרכזי של ספר דברים, תופס את עיקר הספר, והוא משתרע מפרק ה' פסוק ב' עד סוף פרק כ"ו.

נתחיל בעיון בפסוקי הפתיחה של הספר, לפי סדר הופעתם. כאמור, הספר פותח בשלושה משפטים שניתן לראותם כמשפטי פתיחה:

המשפט הראשון הוא בשני הפסוקים הראשונים: "אלה הדברים... עד קדש ברנע". על משמעות שני פסוקים אלה נשתברו הרבה קולמוסים. לא נעסוק בהם כאן בהרחבה, ונציין רק שכנראה מדובר בפתיחה כללית לנאומי ספר דברים[1], ואולי (גם) היגד עצמאי.

משפט הפתיחה השני הוא בפסוק ג'; פתיחה זו מתייחסת כנראה לנאום המרכזי של הספר או לשני הנאומים יחד, ואיננו מתייחס באופן נקודתי לנאום הראשון. הבסיס לכך הוא העובדה שהנאום המרכזי משופע במצוות ופותח במשפט 'אלה העדות והחוקים והמשפטים... שמע ישראל את החוקים ואת המשפטים...", בהקבלה למופיע אצלנו 'ככל אשר צוה ה' אותו אליהם'. לעומת זאת, הנאום הראשון כולל תיאור אירועי העבר על ידי משה (פרקים א' - ג') ודברי תוכחה ומוסר (פרק ד'), ואין שום זכר לכך שמשה נצטווה מפי ה' על דברים אלה.

ב. גבולותיו של משפט הפתיחה השלישי

בפסוק ד' ובחלק הראשון של פסוק ה' יש תיאור זמן ('אחרי הכותו...') ותיאור מקום ('בעבר הירדן בארץ מואב'), ויש שלש אפשרויות להבין למה התיאורים מתייחסים:

א. תיאורים אלו משלימים את פסוק ג', כלומר מתארים זמן ומקום של הדיבור הנזכר בפסוק ג': משה 'דיבר אל בני ישראל' בראש חודש שבט בשנת הארבעים (פסוק ג'), אחרי המלחמה בסיחון ובעוג (פסוק ד'), כאשר הם היו בעבר הירדן בארץ מואב. לאחר מכן התורה מתחילה משפט חדש, הפותח במילים 'הואיל משה באר את התורה...'.

ב. תיאורים אלו משלימים את המשפט בחלק השני של פסוק ה', כלומר, הם מתארים זמן ומקום שבו הואיל משה לבאר את התורה: לאחר שהתורה מציינת כי משה 'דיבר לבני ישראל' בראש חודש שבט בשנת הארבעים (פסוק ג'), התורה כותבת שמשה 'ביאר את התורה' (פסוק ה') אחרי המלחמה בסיחון ובעוג (פסוק ג'), כאשר העם היו בעבר הירדן בארץ מואב (פסוק ה').

ג. תיאור הזמן בפסוק ד' מתייחס לפסוק ג', ותיאור המקום בתחילת פסוק ה' מתייחס לסוף פסוק ה': משפט אחד אומר שמשה 'דיבר לבני ישראל' בראש חודש שבט בשנת הארבעים (פסוק ג'), אחרי המלחמה בסיחון ובעוג (פסוק ד'), ומשפט שני אומר שמשה 'ביאר את התורה' (פסוק ה') כאשר העם היו בעבר הירדן בארץ מואב (פסוק ה').

נראה שהפועל בחלק השני של פסוק ה' איננו תחילת משפט (כמו שהוצע באפשרות א'), כיוון שהפסוק משתמש בַּפּוֹעַל 'הואיל', ולא ב'ויואל' כשימוש הלשוני הרגיל והנפוץ במשפטים פועליים. לכן מסתבר שתיאור המקום, לכל הפחות, שייך לפסוק ה' - משה 'ביאר את התורה' (פסוק ה') כאשר העם נמצא בעבר הירדן בארץ מואב (פסוק ה'), כאפשרויות ב' או ג' שהצענו לעיל. גם תיאור הזמן שבפסוק ד' כנראה משלים את פסוק ה', שהרי אם הוא משלים את פסוק ג', נמצא שלדיבור הנזכר בפסוק ג' יש שני תיאורי זמן - האחד הוא "בארבעים שנה בעשתי עשר חודש באחד לחודש" והשני הוא "אחרי הכותו...", כאשר הראשון מביניהם מופיע בתחילת פסוק ג', ומשלים את 'ויהי' של תחילת הפסוק, והשני משלים את הדיבור עצמו. נראה שבמקרה כזה סביר יותר היה לכתוב: 'ויהי בארבעים שנה בעשתי עשר חודש באחד לחודש, אחרי הכות משה את סיחון... דיבר משה אל בני ישראל...'. לכן, מסתבר שגם פסוק ד' משלים את פסוק ה', כאפשרות ב': משה 'ביאר את התורה' (פסוק ה') אחרי המלחמה בסיחון ובעוג (פסוק ג'), כאשר העם נמצא בעבר הירדן בארץ מואב (פסוק ה').

ג. מהי ה"תורה הזאת"?

שיטת הרמב"ן בפירוש הפסוק "הואיל משה באר" ובעיותיה

מכאן אנו מגיעים למשפט הפתיחה האחרון עצמו, אשר בו, כאמור, נמקד את עיקר דיוננו: "הואיל משה באר את התורה הזאת לאמר". מה מתואר בפסוק זה? האם הוא מתייחס לנאום הראשון, לנאום המרכזי, או לשניהם? ומה משמעות הדברים?

הרמב"ן מפרש שכל חמשת הפסוקים הראשונים של הספר מתייחסים לנאום המרכזי של הספר, המתחיל בפרק ה', ובעצם מהווים פתיחה אחת ארוכה לנאום זה. לדעתו, הנאום הראשון, החל מפסוק ו' אצלנו, הוא מעין מאמר מוסגר, המשמש מעין מבוא לנאום המרכזי, ועל כן נזכר לפניו. הרמב"ן מוכיח את פירושו בכך ש"שאמר 'הואיל משה באר את התורה הזאת לאמר' - כי על התורה ידבר"; כלומר, 'התורה' מתייחסת למצוות, והנאום הראשון איננו כולל מצוות, ועל כן 'ביאור התורה' איננו מתייחס לנאום הראשון. מניע נוסף של הרמב"ן עולה בהמשך דבריו:

ומפני שהאריך בדברי הפתיחה הזאת חזר הכתוב למקום שפסק בתחילת ביאור התורה ואמר "וזאת התורה אשר שם משה לפני בני ישראל, אלה העדות החוקים והמשפטים אשר דבר משה אל בני ישראל בצאתם ממצרים" (פרק ד', פסוקים מ"ד-מ"ה).

כלומר, מפורש בסוף פרק ד' ש'התורה' היא דווקא בדברי ההמשך שם, החל מפרק ה', ואם כן, יש לפרש שאף הפתיחה אצלנו היא לאותו הנאום, הנאום המרכזי של ספר דברים, ושכיוון שסטה לנאום הראשון, חזר על הפתיחה: 'וזאת התורה...'.

טיעונים אלה של הרמב"ן הם חזקים, אך הקושי העולה מדבריו הוא במילה 'לאמר' המופיע כאן בסוף פסוק ה', ממנה משמע שהדברים המהווים ביאור התורה באים כאן מייד בהמשך, בעוד שלפי הרמב"ן הם באים רק בפרק ה'. משום כך, הרמב"ן מפרש שיש לקרוא את הפסוק כאן כאילו נוספה כאן המילה "ויאמר" בתחילת פסוק ו':

ויחסר מפסוק "ה' אלוקינו דבר אלינו" מילת 'אמירה'... ושיעור הכתובים האלה: "אלה המצוות אשר דבר משה אל כל ישראל... ככל אשר צוה ה' אותו אליהם... שם הואיל משה לבאר להם התורה הזאת לאמר. ויאמר: ה' אלוקינו דבר אלינו בחורב לאמר רב לכם שבת" וגו'.

בכך הרמב"ן מנתק בין המילה 'לאמר', הבאה לפרט את ביאור התורה, לבין דברי הנאום הראשון. אולם מלבד הדוחק שבעצם ה'השלמה' של מילה כאן (הרמב"ן מנסה להביא סימוכין לתופעה מבראשית פרק מ"א, פסוק נ"א, אך המקרים הם די שונים), גם עצם השימוש במילה 'לאמר' כאשר פירוט תוכן אמירה זו מגיע רק אחרי ארבעה פרקים, הוא קשה.

שיטת שד"ל בהסבר הפסוק ובעיותיה

לדעת שד"ל (בפירושו כאן לפסוקים א' וְה'), את המונח "תורה" יש לפרש במשמעות דברי מוסר ותוכחה. הוא מביא שני מופעים לבסס פרשנות זו: "קח נא מפיו תורה" (איוב, פרק כ"ב, פסוק כ"ב), ו"ואל תטוש תורת אמך" (משלי, פרק א', פסוק ח'). על פי זה הוא מפרש ש'ביאור התורה' הנזכר בפסוק ה' אכן מתייחס לנאום הראשון, כפי שנראה מן המילה 'לאמר' (שד"ל עצמו מבחין בין 'ביאור התורה' ל'תורה' עצמה כאן). בכך הוא מתמודד עם המניע הראשון שהבאנו מהרמב"ן. אולם, מלבד העובדה שגם במישור זה יש לפקפק בנסיון לבסס את פירוש המילה 'תורה' כאן על מופעים של המילה מתוך ספרי שירה בכתובים, שד"ל גם נדחק לפרש שהפסוק בסוף פרק ד' ('וזאת התורה...') מתייחס לדברים שונים לחלוטין.

פתרונו של הרד"צ הופמן

השאלה העומדת בפנינו היא, אם כן, כיצד לגשר על המתח שבין פשטות המילה 'לאמר', מחד, לבין העובדה שמאידך, תוכן הנאום הראשון לא נראה מתאים לכותרת 'ביאור התורה', וגם משמע שהתורה רואה דווקא את הנאום המרכזי כ'תורה', כפי שעולה מן הפסוק בסוף פרק ד'.

הפתרון למבוכה זו בא בפירושו של הרד"צ הופמן כאן. פירושו של הרד"צ בנוי על בחינה מדוייקת של משמעויות שני ביטויים כאן בפסוק: 'באר', ו'התורה הזאת'. המילה 'באר' נפוצה במקרא כשם עצם, במשמעות בְּאֵר מים. כפועל, היא מופיעה רק בעוד שני מקומות במקרא:

...והיה ביום אשר תעברו את הירדן... והקמת לך אבנים גדלות... וכתבת על האבנים את כל דברי התורה הזאת באר היטב. (דברים, פרק כ"ז, פסוקים א' - ח');

...כתֹב חזון ובאר על הלחות למען ירוץ קורא בו. (חבקוק, פרק ב', פסוק ב').

המשותף לשני המקומות הוא שמדובר בכתיבה - כתיבה ברורה ועמידה, שתעמוד לקריאה בהירה ולאורך זמן. הרד"צ מפרש שגם אצלנו מדובר בכתיבה.

לגבי 'התורה הזאת', הרד"צ בונה על משמעות הביטוי בפרשת וילך:

ויכתב משה את התורה הזאת, ויתנה אל הכהנים בני לוי הנשאים את ארון ברית ה', ואל כל זקני ישראל. ויצו משה אותם לאמר... בבוא כל ישראל לראות את פני ה' אלוקיך במקום אשר יבחר, תקרא את התורה הזאת נגד כל ישראל באזניהם... למען ישמעו ולמען ילמדו ויראו את ה' אלוקיכם ושמרו לעשות את כל דברי התורה הזאת... ויהי ככלות משה לכתב את דברי התורה הזאת על ספר עד תמם, ויצו משה את הלוים נשאי ארון ברית ה' לאמר: לקח את ספר התורה הזה ושמתם אתו מצד ארון ברית ה' אלוקיכם והיה שם בך לעד... (דברים, פרק ל"א, פסוקים ט' - כ"ו).

כלומר, 'התורה הזאת' היא ספר התורה שכתב משה, שעומד בצד הארון ושקוראים ממנו באזני כל ישראל במעמד הקהל; בקיצור - חמשה חומשי תורה. לדעת הרד"צ הופמן, "הביטוי 'התורה הזאת' בספר דברים מתייחס תמיד אל כל התורה.

לפי זה, משמעות הפסוק כאן היא שבדברים אלה שבנאום הראשון ניגש משה לכתיבת התורה. בדברי הרד"צ משמע שהוא אינו מפרש שבדברים אלה התחיל משה את מלאכת הכתיבה, אלא רק שבשלב זה התחיל בהשלמת התורה, בספר דברים[2]. אולם, לפי זה, מה חשיבות ציון הדברים כאן? מסתבר יותר שפשט הפסוק הוא שעכשיו, בראש חודש אדר של שנת הארבעים ליציאת מצרים, ניגש משה לראשונה למלאכת כתיבת התורה כספר, והתחיל בדברים אלה הכתובים בפרקים א'-ד'. מאוחר יותר, כפי שמסופר בפרשת וילך, אחרי כל כריתת הברית של ערבות מואב, השלים משה את מלאכת כתיבת הספר. כמובן, היו פרשיות כתובות גם מקודם, כגון 'ספר הברית' (שמות פרק כ"ד, פסוקים' ד'- ז'; וראו גם תוספות, תוספות רא"ש, ורשב"א בגיטין ס.), אך הם נכתבו כספרים עצמאיים, ולא כתחילת מלאכת כתיבת ספר התורה. כאן, לראשונה, יש כתיבה שמגמתה היא להשלימה לכדי ספר התורה השלם.

בכיוון זה יש לבאר גם את הפסוק לקמן פרק ד', פסוק מ"ד: "וזאת התורה אשר שם משה לפני בני ישראל"; נראה שאין זה פתיחה לנאום המרכזי, אלא אמירה עצמאית שספר זה השלם שפסוק זה נמצא בו, הוא הספר שנתן משה לישראל. כך מפרש הרד"צ הופמן:

הנכון הוא כי פסוק מד מתייחס אל כל התורה כולה שנכתבה על ידי משה רבינו (פרק ל"א, פסוק ט') וששם אותה לפני העם...הספר הזה הכתוב נקרא בשלמותו 'התורה' בפסוק מד וכן בהרבה מקומות.

אולם מדוע דווקא שם, בסוף פרק ד', מספרת התורה עובדה זו? הרד"צ הופמן איננו מתייחס לנקודה זו. נראה לפרש שהתורה באה להוציא מידי טעות אפשרית. כיוון שהנאום של פרקים א'-ד' נפתח במשפט 'הואיל משה באר את התורה הזאת לאמר', ניתן היה לחשוב שבדברים אלה מסתכמת תורת משה, התורה מבהירה שזאת התורה כולה היא אשר שם משה לפני בני ישראל, ולא רק דברי הפרקים הקודמים.

ד. משמעות הסיפורים בתורה

נשוב אל הפסוק שלנו. כאמור, התורה מספרת כאן שמשה ניגש לראשונה למלאכת כתיבת התורה בפרקים אלה. יש להעיר שלפי פירוש זה לא ברור האם פרקים אלה בכלל נאמרו בעל פה לישראל, במקביל לכתיבתם, או שמא הם רק נכתבו ולא נאמרו כלל. מכל מקום, בגלל המוסכמה, נמשיך להתייחס אליהם כאל 'הנאום הראשון של ספר דברים'.

המבנה העולה עתה הוא כדלהלן: פסוק ג', 'ויהי בארבעים שנה בעשתי עשר חודש באחד לחודש... דבר משה אל בני ישראל ככל אשר צוה ה' אותו אליהם', הוא כותרת לנאום המרכזי המתחיל בפרק ה'. אולם, לפני הבאת תוכן הנאום, התורה מספרת על כך שמשה ניגש למלאכת כתיבת התורה בתכנים המופרטים בפרקים א'-ד', ואחרי סטייה קצרה לעניין הבדלת ערי מקלט (לא נעסוק בסטייה זו כאן), מציינת שבסופו של דבר כל התורה כולה היא שניתנה על ידי משה לישראל. אז התורה חוזרת לפרט את תוכן המצוות שדיבר משה בראש חודש אדר של שנת הארבעים, וכדי לחזור אל העניין, חוזרת תחילה על כותרת נוספת (פרק ד', פסוקים מ"ה - מ"ט): "אלה העדות והחקים והמשפטים אשר דבר משה אל בני ישראל בצאתם ממצרים...".

מהעובדה שדברי 'הנאום הראשון' מובאים בין הכותרת הראשונה לנאום המרכזי, נאום המצוות, לבין נאום המצוות עצמו, יש ללמוד שהנאום הראשון משמש מעין מבוא והקדמה לנאום המצוות. אנו צריכים עוד לעמוד על משמעות היחס שבין שני הנאומים, וגם נשאר לנו להסביר את חשיבות הדבר שמשה ניגש לכתיבת התורה דווקא בדברים אלה של הנאום הראשון. לשם כך, נעיין בתוכנו.

הנאום הראשון מתחלק באופן ברור לשני חלקים: פרקים א'-ג' (ליתר דיוק: פרק א', פסוק ו' - פרק ג', פסוק כ"ט); ופרק ד' (עד פסוק מ'). פרקים א'-ג' כוללים מעין סקירה הסטורית של ארועי ישראל בתקופת המדבר. פרק ד' כולל דברי מוסר וחיזוק לשמירת המצוות. נקודת המגע בין שני החלקים, בתחילת פרק ד', היא במילה 'ועתה' - "ועתה ישראל, שמע אל החקים ואל המשפטים אשר אנכי מלמד אתכם לעשות, למען תחיו ובאתם וירשתם את הארץ...". כלומר, פרק ד' הוא מסקנה של פרקים א'-ג'. מאורעות ישראל במדבר מבססים ומלמדים את הצורך בשמירת המצוות. בפרק א', סיפורי המרגלים והמעפילים מראים שלא ניתן לרשת את הארץ כאשר פועלים בניגוד לרצון ה'. פרקים ב'-ג' מראים שכאשר נשמעים לה', ניתן לרשת ולכבוש, כפי שארע עם ארץ סיחון ועוג. בתחילת פרק ד', סיפור המגיפה שבעקבות מעשה בעל פעור מלמד שמי שממרה את פי ה' גם אינו חי להגיע בכלל לירושת הארץ. בתוך פרק ד' משמשים גם ארועי יציאת מצרים (פסוקים כ', ל"ד וְל"ז) ומעמד הר סיני (פסוקים ט' - י"ט, ל"ב - ל"ג וְל"ו) כבסיס למחוייבות לשמירת תורה ומצוות.

על פי זה ניתן להבין מה החשיבות של העובדה שמשה התחיל את כתיבת התורה דווקא מכאן. הנאום הראשון של ספר דברים מספק לנו פרספקטיבה שלמה על סיפורי התורה בכלל. תפקיד הסיפורים בתורה הוא לבסס ולחזק שמירת תורה ומצוות. משה, בנאומו, מתייחס בפירוש לאירועים המרכזיים שמיציאת מצרים ואילך, אבל בהחלט ניתן לראות באור זה גם את אירועי ספר בראשית, כפי שעושה הרמב"ן בדבריו המפורסמים לבראשית פרק א', פסוק א'. דברים אלה של משה, הבאים כהקדמה לנאום המצוות, מראים את סיפורי התורה כבעלי תפקיד בהקשר שמירת תורה ומצוות. הסדר של התורה, המשתקף בפעילות זו של משה, הוא של סיפורים הסטוריים המשמשים ומחזקים את הדבר העיקרי בתורה - המצוות.

אולם כאשר אנו מסתכלים בפועל על החומשים האחרים בתורה, הדברים אינם נראים כל כך פשוטים. חרף דברי הרמב"ן הנ"ל, נראה שבמיוחד החומשים בראשית ושמות כוללים פרספקטיבה רחבה יותר על מערכת היחסים שבין ה' לעולם בכלל ולישראל בפרט. כך, לדוגמא, כל אחד עשר הפרקים הראשונים של ספר בראשית אינם מתייחסים לעם ישראל כלל. גם בהמשך, קשה לצמצם את כל משמעויות כל פרטי הסיפורים להקשר הספציפי של שמירת תורה ומצוות. יתירה מזו: עצם המבנה והסגנון של התורה, של סיפור הסטורי ארוך אשר בו משולבים סיפורים על נתינת מצוות, ולא של ספר מצוות שמשולבים בו גם נקודות סיפוריות, מוכיחים שעיקר התורה הוא מערכת היחסים השלמה שבין ה' לישראל, כאשר המצוות הם אמנם מרכיב עיקרי, אך לא בלעדי, של הצד של ישראל במערכת יחסים זו.

מסתבר שהתורה רוצה להשמיע כאן שתי נקודות מבט שונות. התורה עצמה, בהסתכלות כוללת עליה, כתובה מנקודת מבט אובייקטיבית, נקודת מבט אלוקית. מנקודת מבט זו, ה' יזם מערכת יחסים עם ישראל לא רק כדי שיקיימו מצוות בפועל, אלא משום החשיבות שבמערכת היחסים עצמה, ובגלל תפקיד השליחות של ישראל כלפי העולם. מנקודת מבט זו מתוארים חסדיו של ה' כלפי ישראל, לא רק בהקשר בסיס למחוייבות של ישראל כלפי ה', אלא כביטוי משמעותי בפני עצמו של חיבתו ואהבתו של ה' לישראל. בגלל נקודת מבט זו, התורה כתובה כסיפור מערכת היחסים, וההלכות משולבות בה.

נקודת מבט שנייה מתקבלת בספר דברים. כאן הדברים מובאים מנקודת מבטו של משה האדם, משה מנהיגם של ישראל, שדואג למחוייבות של עם ישראל. בפרספקטיבה קיומית, עיקר הדגש שלנו צריך להיות על המחוייבות שלנו כלפי ה', כלומר - על קיום תורה ומצוות, ועל התחזקות בקיום זה. ומנקודת מבט קיומית זו, החשיבות העיקרית של היחס של ה' אלינו הוא בהקשר של המחוייבות שלנו כלפיו. משום כך 'ביאור התורה' מופיע כהקדמה ומבוא דווקא למצוות, לחוקים ולמשפטים אשר צוה ה' אלקינו אותנו.



[1] בהמשך נביא שיטה שונה בשם הרמב"ן.

[2] כפי שסובר כנראה מאן דאמר 'תורה מגילה מגילה ניתנה', ראו גיטין ס. וברש"י שם, והקדמת רמב"ן לתורה.