דברים ושבת חזון | שבת חזון ואבלות החורבן

השבת שלפני תשעה באב נקראת "שבת חזון" על שם ההפטרה שלה, "חזון ישעיהו" (ישעיהו, א', א). ר' לוי יצחק מברדיצ'ב מציע טעם נוסף לשמה של השבת:

אמנם הענין מה שקורין "שבת חזון" על שם מה שאינו לשבחן של ישראל. יש לומר ש"חזון" לשון מחזה, מה שמראין היעודים רב טוב הצפון אחר כבוש המלחמה הגדולה, בעזרת ה', לנפשות ישראל הנשלחים לעולם הזה. מחמת שהם אוהבי השם יתברך ואוהבים לו וכל מגמתם אליו, קודם שנשלחו לעולם הזה למלחמה מראין להם רב טוב הצפון. אך בעונותינו הרבים תרגז בטנם של שונאי ישראל עלינו. אך ממה שאנו זוכרים עניינו ומרודינו ותשוח עלינו נפשנו, מזה ניכר בבירור שלא אבד נצחינו ותוחלתינו חס ושלום. כי נגזר על המת שישתכח מן הלב (פסחים נד:) מחמת שנסתלק הניצחון למעלה בלי תוחלת חזרה עתה, מה שאין כן חי אינו משתכח.

(קדושת לוי, דברים, מגילת איכה ותשעה באב).

לדעת ר' לוי יצחק, ניתן לפרש את השם "שבת חזון" מלשון "מחזה". השבת שלפני תשעה באב מהווה הכנה והקדמה לתשעה באב[1] בכך שבשבת ניתן לחזות באור הישועה שיגיע בקץ חושך הגלות. העובדה שלאחר אלפי שנים עם ישראל מבכה את החורבן וסילוק השכינה מציון, מוכיחה שלא אבדה התקווה והגאולה עתידה לבוא. חז"ל מלמדים שהמת משתכח מהלב לאחר י"ב חודש, אבל חי אינו משתכח מהלב לעולם (פסחים נד:). העובדה שאנו מתאבלים על החורבן ומסרבים להנחם, מלמדת שחזרת שכינה לציון היא בבחינת חי וקיים שעתיד לחזור. בהמשך דבריו, ר' לוי יצחק מסביר שנקודה זו עולה גם מתוך פרק ג' של מגילת איכה:

(יט) זְכָר עָנְיִי וּמְרוּדִי לַעֲנָה וָרֹאשׁ.

(כ) זָכוֹר תִּזְכּוֹר וְתָשׁוֹחַ עָלַי נַפְשִׁי.

(כא) זֹאת אָשִׁיב אֶל לִבִּי עַל כֵּן אוֹחִיל.

(כב) חַֽסְדֵי ה' כִּי לֹא תָמְנוּ כִּי לֹא כָלוּ רַחֲמָיו.

(איכה, ג').

בפסוק כ מתואר היגון שבו מצוי המקונן שזוכר את צרתו. פסוק כא נראה כהמשך של פסוק כ ("זאת אשיב אל לבי") ובו מתוארת התקווה ("על כן אוחיל"). המסר שעולה מסמיכות הפסוקים הוא שהיגון עצמו מעורר בליבו של המקונן את התקווה. דווקא תחושת האבלות שמתוארת בפסוק כ מעוררת את התקווה בפסוק כא:

וזהו "זאת אשיב אל לבי" (איכה, ג', כא), מה ש"זכור תזכור ותשוח נפשי" (שם, כ) מזה נראה בעליל כי לא נכזבה תוחלתי בכל יום, "על כן אוחיל" (שם, כא).

(שם).

דהיינו, הדרך להביט אל אור הישועה בשבת חזון היא דווקא מתוך תחושת הכאב והחסר.

באופן דומה מפרש ר' לוי יצחק את הקינה "אלי ציון ועריה":

"אלי ציון ועריה כמו אשה בציריה" (קינות ליום תשעה באב). והכלל, כי האשה בשעה שכורעת לילד יש לה צער, אבל באמת אחר כך כשתלד יהיה לה שמחה גדולה. וכן כל העומדים שם אפילו בשעת צערה יש להם שמחה, כי הם יודעים שבוודאי תלד בן או בת וזה באמת הוא שמחה. וגם לה באמת יהיה אחר כך שמחה כשתלד, רק שבשעת מעשה יש לה צער. כן באמת ציון, אפילו שעכשיו יש לה צער מחורבנה, הוא רק כמו "אשה בציריה", אבל באמת הקדוש ברוך הוא יש לו שמחה מזה, כי הוא יודע שהצער הוא רק לשעה, אבל אחרי זה יבנה הקדוש ברוך הוא ביתר שאת ויתר עוז.

(שם)

הקינה מקבילה את אבלותה של ציון ללידה. היולדת סובלת סבל רב במהלך הלידה, אבל ברור לכל שהייסורים הללו אינם לשווא, ובסוף התהליך היא תזכה לחבוק תינוק. כך גם אבלות החורבן - היא אינה אבלות על דבר שהיה ואיננו, אלא היא כמו כאב היולדת, כאב שמוביל ליצירה חדשה, שהרי השכינה עתידה לשוב לציון. מעבר לכך, גם באבלות החורבן, כמו בלידה, עוצמת הכאב מהוה סימן להתקרבות לרגע הגאולה.

ברוח הדברים הללו מפרש ר' לוי יצחק גם את מאמר חז"ל "כל המתאבל על ירושלים זוכה ורואה בשמחתה" (תענית ל:):

"כל המתאבל על ירושלים זוכה ורואה בשמחתה" (תענית ל:). הכלל הוא, כל כחות האדם נמשך אחר המחשבה, בזה שהאדם חושב נמשך כל עצמות האדם. ונמצא כאשר האדם חושב בקדושה ומתאבל על ירושלים, אז מחשבתו ועצמותו בקדושה. ו"זוכה" הוא לשון הזדככות, אז האדם מזדכך ורואה עתה בשמחה קצת, דהיינו שמשיג קצת משמחת ירושלים איך יהיה לעתיד לבוא.

(שם)

לא נאמר שהמתאבל על ירושלים "יזכה" בעתיד לראות בשמחתה, אלא "זוכה" בהווה לראות בשמחתה: עצם האבלות מרוממת את האדם ומזככת אותו, ולכן מתוך האבלות זוכים לטעום את טעם הישועה.

להלן סיפורים קצרים על הנהגות אבלות החורבן של ר' לוי יצחק מברדיצ'ב וגדולי חסידות נוספים:

בערב תשעה באב אחרי הסעודה המפסקת ניגש רבי לוי יצחק מברדיטשוב לחלון ביתו, והסתכל החוצה תפוס בשרעפיו ללא נוע. כך עמד רבי לוי יצחק שעה ארוכה, עד שהקהל התאסף ל"איכה". ניגש אליו משמשו ואמר: רבינו, הקהל מחכה.

הרים רבי לוי יצחק את עיניו ושאל :

מה? משיח בא? טרם בא?

טרם בא - ענה המשמש.

רץ רבי לוי יצחק לבית המדרש נפל לארץ ופרץ בבכי מר : איכה ישבה בדד...

(חסדי אבות, ויקרא, עמוד קמו).

בשעת כתיבת "תנאים" לנכדתו, שבה הוסכם על מועד קביעת החתונה בברדיטשוב, קרע רבי לוי יצחק את ההסכם וציוה לכתוב כך :

החתונה תהיה אם ירצה השם למזל טוב בירושלים עיר הקודש, ובאם חלילה משיח צדקנו לא יבוא השנה תתקיים החתונה בברדיטשוב.

(שם).

אבי סבו של רבי אברהם מטשכנוב, רבי בעריש מקוטנא, היה קדוש ונסתר, מענווי עולם, כל ימיו הכניע את חומריותו והשתתף בצער שכינתא בגלותא מבלי שאיש ידע על כך. לילה לילה פרש ליערות שבסביבה, מחוץ לעיר, כדי לערוך תיקון חצות, ומירר בבכי על שריפת בית המקדש. פעם הגיע קולו המייבב לאזנו של שומר הלילה היהודי של קוטנא, ששמר את צעדיו במבואות היער, עד שמצאו מתגנב בחשאי העירה לפני עלות השחר. חסם את הדרך בעדו ולא הרפה ממנו ושאלו: מה פשר הבכיות, ומה טיבו של הקול השני הבוכה ומיילל שבוקע ועולה מלב לבו של היער?

בלית ברירה לא כיחד הקדוש: זה קולו של ירמיהו הנביא המבכה את ירושלים וחורבן בית ישראל.

(שם, עמוד קמו - קמז).

רבי יהודה הורוויץ מדז'יקוב גדול היה מאד צערו על חורבן בית אלוקינו, הוא הוזיל נחלי דמעות מרובים בעת שקונן על החורבן ועל גלות השכינה, בערב תשעה באב בסעודה המפסקת, לאחר גמר הסעודה לפני ברכת המזון ישב על הארץ לומר על נהרות בבל וכו', שעה ארוכה ישב עד שהיה בכוחו לפתוח את פיו ולומר מזמור זה, מרוב בכיות ששפך מלבו כמים.

בשנותיו האחרונות כשבאו להצטרף לתפילתו, היה אפשר לראות איך היתה נראית אצלו אמירת מגילת איכה בליל תשעה באב, כשהוא עצמו קרא בקול מתחילת איכה, והיה מתפרץ בבכי גדול ועצום כמו שמתו מוטל לפניו, עד שלא היה מסוגל לקרוא יותר מפרק ראשון של מגילת איכה, ואחרים היו מסיימים לקרוא את המגילה בקול.

(שם, עמוד קמח).