פרשת דברים - מינוי שופטים ושליחת מרגלים - פער היסטורי ופער מגמתי

  • פרופ' יונתן גרוסמן

מינוי שופטים ושליחת מרגלים - פער היסטורי ופער מגמתי

פרשת דברים

השבוע אנו מתחילים לקרוא את נאומו הארוך של משה בערבות מואב, את ספר דברים. תוך כדי נאום זה, משה מזכיר לעם אירועים שונים שאירעו להם מצאתם מארץ מצרים ועד הגיעם לערבות מואב.

רוב האירועים שמזכיר משה מובאים כחלק מהכנת העם לברית המחודשת שעומד ה' לכרות עם ישראל בערבות מואב, ואזכורם מהווה מעין "זכרון דברים" שנוהגים לכתוב לפני חוזה ברית.

תיאור המאורעות בשנית מזמין אותנו הלומדים להשוואה מדוקדקת בין סיפור הדברים כפי שהם מובאים בזמן ההתרחשות (בספרי שמות ובמדבר) לבין תיאורם ע"י משה (בספרנו - ספר דברים).

להשוואה כזו ערך כפול: ראשית, אנו יכולים ללמוד פרטים נוספים על המאורע המתואר, פרטים שהשמיט הכתוב בשעה שסיפר לנו על אודותיו. שנית, בספר דברים אנו שומעים על המאורעות מנקודת מבטו של משה, נקודת מבט חדשה מבחינתנו, המאירה את המאורע המתואר באור חדש ומעניין.

ואולם, לעתים ישנם הבדלים משמעותיים ביותר בין תיאור המאורע על-ידי הכתובים לבין תיאורו של משה. הבדלים אלו יוצרים סתירה מובהקת בין הסיפור שסיפרה התורה בתארה את מסע ישראל במדבר, לבין סיפורו של משה, המתאר לכאורה את אותם המאורעות. במקרים אלו יש לתת את הדעת להבדלים בין שני התיאורים ולנסות לעמוד על פשרם.

כך למשל, כבר בתחילת פרשת השבוע מתאר משה את סדרי השלטון בישראל ואומר:

"ואמר אליכם בעת ההוא לאמר: לא אוכל לבדי שאת אתכם ... הבו לכם אנשים חכמים ונבונים וידעים לשבטיכם ואשימם בראשיכם. ותענו אתי ותאמרו: טוב הדבר אשר דברת לעשות.

ואקח את ראשי שבטיכם, אנשים חכמים וידעים ואתן אותם ראשים עליכם: שרי אלפים, ושרי מאות, ושרי חמשים, ושרי עשרת ושטרים לשבטיכם ... והדבר אשר יקשה מכם תקרבון אלי ושמעתיו" (דברים א', ט-יז).

היררכיה שלטונית זו, המורכבת משרי אלפים, שרי מאות, שרי חמישים ושרי עשרות, ובראשם ניצב משה - שאליו מביאים את הדיון המשפטי הקשה במיוחד- מוכרת לנו מתחילת פרשת יתרו. שם קראנו על כינונה של המערכת המשפטית הזאת, ושני התיאורים קרובים מאוד זה לזה.

אולם ישנם שני הבדלים מעניינים:

א) בפרשת יתרו הדבר מוצג כעצה של יתרו למשה:

"ויאמר חתן משה אליו:לא טוב הדבר אשר אתה עשה, נבול תבל גם אתה, גם העם הזה אשר עמך ... עתה שמע בקלי איעצך ..." (שמות י"ח, יז-יט). בהמשך דברי יתרו מופיעה ההצעה המפורטת גם בדברים.

בתיאור המופיע מפי משה בפרשתנו, יתרו אינו מוזכר כלל; אדרבה, משה "נוטל לעצמו" את הזכויות על ההצעה: "ואמר אליכם"- כאילו הוא זה שהציע מיזמתו את הנהגת סדרי המשפט בעם.

ב) ההבדל השני הוא בתיאור השופטים שהתמנו לשפוט את העם. משה אומר כי הוא לקח את

"ראשי שבטיכם... ושטרים לשבטיכם", כלומר, ראשי השבטים נהפכו לשופטי העם. לעומת זאת, בהצעת יתרו וביישומה כפי שהן מתוארות בספר שמות, אין החלוקה השבטית נזכרת כלל: "ויבחר משה אנשי חיל מכל ישראל, ויתן אתם ראשים על העם" (שמות י"ח, כה).

בחרתי לפתוח בדוגמא זו, לא רק מפני שהיא מופיעה בראשית הפרשה, אלא משום שלענ"ד זו דוגמא מובהקת למקרה שבו ההבדלים אינם משמעותיים דיים כדי להצדיק טענה שאנו עומדים בפני סתירה בין שני התיאורים. אין כאן סתירה, גם אם ניתן ללמוד דבר חדש מדרך תיאורו של משה.

ביאור הדברים:

מתוך כך שמשה אינו מזכיר את יתרו כמציע ההצעה, ניתן להבין שבשעה שהציג משה את הרעיון של ההיררכיה המשפטית בפני העם הוא לא אמר (בזמנו) שזו עצתו של יתרו, אלא תלה את הרעיון בעצמו, וממילא, גם עתה הוא אינו "מסגיר" את הסוד לעם, או לפחות אינו מדגישו בפתח נאומו.

ייתכן שמשה ויתרו חששו שהעם יתנגד להצעה העומדת להשפיע על אורח חייהם אם הגיעה מאדם זר, שאיננו חלק מהעם ושלא חווה עם העם את השעבוד והשחרור מתחת עול מצרים. הצעה זו יכולה הייתה לרדת לטמיון אם העם היה יודע את מקורה, ועל-כן משה הסתיר אותו מהעם.

ההבדל השני שהזכרתי חשוב ביותר לעניין עצם מתודת ההשוואה בלימוד. אמנם אין בפרשת יתרו רמז לכך שדווקא ראשי השבטים נבחרו לתפקיד השיפוטי, בעוד שבפרשת דברים משה אומר באופן מפורש כי בחר ב"ראשי שבטיכם". אך יש לזכור את המרחק ההיסטורי בין זמן ההתרחשות לזמן הנאום, ויש להביא בחשבון את הבדלי המעמד שעלולים להתרחש בינתיים.

ייתכן שבשעה שמשה בחר את השופטים, לא היו הם אלא: "אנשי חיל, יראי א-לקים, אנשי אמת, שנאי בצע" (שמות י"ח, כא). אולם בינתיים, הלך מעמדם והתחזק בתוך העם, ובאופן טבעי נבחרו שופטים המייצגים את העם - כלומר מן השבטים השונים.

כעת, כשניצב משה בערבות מואב, כשלושים ושמונה שנה לאחר האירוע, השופטים הם כבר "ראשי שבטיכם" בשל המעמד שנבנה והוגדר (גם אם לא מדובר באותם השופטים, שהרי הדור ההוא מת, הרי שתפקיד השופט קיבל תוכן ועצמה במהלך השנים).

ממילא, איננו ניצבים בפני סתירה בעת שאנו קוראים את שני התיאורים, אלא בפני התקדמות רגילה של חברה מתוקנת. משה מצביע על "ראשי שבטיכם" ואומר שבהם הוא בחר להיות שופטים. לא בשל מעמדם כראשי-שבט נבחרו; אלא הם קיבלו מעמד של "ראש שבט" בשל בחירתם לשופטים.

אם סיפור בחירת השופטים אינו טומן בחובו סתירות קשות, הרי שהסיפור הבא שבו מתמקד משה הוא מן הסתירות הידועות - פרשת המרגלים.

נצביע על עיקרי השינויים בין תיאור הסיפור בפרשת שלח לבין התיאור שמתאר משה בפרשתנו:

1. משה פותח ואומר: "ותקרבון אלי כלכם ותאמרו: נשלחה אנשים לפנינו ויחפרו לנו את הארץ ... וייטב בעיני הדבר" (דברים א', כב-כג). על-פי דברי משה, היזמה לשלוח מרגלים לארץ כנען באה מאת העם.

לעומת זאת, בתחילת פרשת שלח אנו קוראים: "וידבר ה' אל משה לאמר: שלח לך אנשים ויתרו את ארץ כנען" (במדבר י"ג, א-ב), כלומר- זוהי יזמה א-לוהית.

2. הוויכוח האם לרשת את ארץ כנען, המתנהל, בפרשת דברים, בין משה לעם ("ואמר אליכם, לא תערצון ולא תיראון מהם ..." - א', כט-לג), חסר לחלוטין בפרשת שלח. שם נראה כי משה אינו נוטל חלק בוויכוח, המתנהל בין המרגלים לבין עצמם (כלב ויהושע מול שאר המרגלים).

3. ההבדל החשוב והמרכזי באתר הוא, כי בעוד שחטאם של המרגלים ברור ומפורש בפרשת שלח, שהרי הכתוב מאריך בדבריהם על אודות דיבת הארץ, בנאום משה המרגלים מוצגים אחרת לחלוטין: "וישבו אותנו דבר ויאמרו: טובה הארץ אשר ה' א-להינו נתן לנו. ולא אביתם לעלות ותמרו את פי ה' א-להיכם" (א', כה-כו). מתוך נאום משה נראה, כי המרגלים אך שיבחו את הארץ ואמרו שהיא טובה. משה אינו אומר על הארץ שום ביקורת בשם המרגלים, ואת ההכרעה שלא לעלות ולרשת את הארץ מטיל משה על כתפי העם, שהם שהמרו את פי ה'!

חז"ל ופרשני ימה"ב נתנו את דעתם לסתירות אלו, ויישבו בכמה אופנים. למשל, לגבי הבעיה הראשונה - מיהו יוזם שליחת המרגלים- ענו: "שלח לך - לדעתך, אני איני מצווה לך, אם תרצה - שלח, לפי שבאו ישראל ואמרו 'נשלחה אנשים לפנינו', ומשה נמלך בשכינה" (פירוש רש"י לתחילת פרשת שלח, בעקבות הבבלי סוטה ל"ד ע"ב ומדרש תנחומא ה'). כלומר, הבקשה לשלוח מרגלים באה מצד העם, ואותה מזכיר משה בנאומו בדברים; ובפרשת שלח מובאת הסכמת ה' לדבר. אך גם על פירוש זה נותרת הקושיה - מדוע ב'שלח' מודגש דווקא צד אחד של היזמה (הצד הא-להן), ומדוע משה מתעלם ממנו בנאומו ומדגיש צד אחר (את היזמה של העם)?

גם לגבי השאלה השלישית הולך רש"י באותו כיוון. כאשר מצטט משה את דברי המרגלים "טובה הארץ אשר ה' א-להינו נתן לנו" הוא מתייחס ליהושע ולכלב (רש"י במקום, וראה גם את דברי הרמב"ן). רש"י מסתמך על הספרי (פר' כ"ג) המפרש כך. ועדיין נותרת השאלה: מדוע מתעלם משה בנאומו מדברי עשרת המרגלים ומזכיר רק את דברי יהושע וכלב, שלא הוציאו את דיבת הארץ?!

דומני כי התשובה נעוצה באווירה הכללית העולה מתוך דברי רש"י והמדרש. למעשה, הפירושים שהזכרתי טוענים כי הסיפור עצמו כולל בפועל את שני התיאורים - זה של שלח וזה של דברים- אולם בכל מקום ישנו דגש על פרטים אחרים. פעם אחת מודגשת הסכמת ה', ופעם אחת רצון העם; פעם אחת מודגש חטאם של המרגלים, ופעם אחת- דברי יהושע וכלב.

מדוע ישנו דגש שונה בנאום משה מזה שבפרשת שלח, ומהו?! נראה שהדבר קשור למטרת האזכור ההיסטורי שעורך משה ערב כריתת הברית המחודשת.

לאור התיאור ההיסטורי, מבקש משה שהעם יפנים את ערך קיום התורה וקיום דבר ה': "ועתה ישראל, שמע אל החקים ואל המשפטים אשר אנכי מלמד אתכם לעשות, למען תחיו ובאתם וירשתם את הארץ" (דברים ד', א).

ומכיוון שיש למשה מטרה חינוכית באזכור קורות ישראל במדבר, חשוב לו להדגיש את מצב העם, את רמתו הרוחנית של הציבור במאורעות אלו. סיפור המרגלים בפרשת שלח מתמקד בחטא המרגלים, ואילו משה בנאומו מתמקד בחטא העם. לא עשרת המרגלים שהוציאו את דיבת הארץ הם שחשובים כעת, אלא סירוב העם כולו לעלות ולרשת את הארץ.

הגיבורים הניצבים על הבמה כדמויות ראשיות בפרשת שלח הם המרגלים, אך משה מציב תחת אור הזרקורים את העם ואת התנהגותו בפרשת המרגלים.

דומני שכך מתבהרים הדגשים השונים שהצבענו עליהם:

א. משה מדגיש את בקשת העם לשלוח מרגלים, שהרי העם הוא, כאמור, עיקרו של הנאום, והם שצריכים ללמוד ממנו לקח.

ב. במקביל לוויכוח בין המרגלים, שאודותיו אנו קוראים בפרשת שלח, התקיים ויכוח בין העם למשה. בוויכוח זה מתמקד משה, כי בו העם הוא המוקד והעיקר.

ג. משה מעוניין להפנות אצבע מאשימה כלפי העם, ולא לאפשר לו תירוץ כגון: "המרגלים אמרו שהארץ רעה". ועל-כן הוא מבקש להקטין את משקל דברי המרגלים ולהדגיש את הכרעת העם. בתוך המרגלים היו שתי קבוצות, ובסופו של דבר, העם כולו החליט לאמץ את גרסת המקטרגים על הארץ. לכן, מצטט משה את דברי יהושע וכלב - "טובה הארץ" - ובכך מגדיל את חטא העם.

סיכום:

בשיעור זה עסקנו בשתי דוגמאות לפער בין דברי משה לבין התיאור המוכר לנו מן הספרים הקודמים. הפער הראשון התברר כהבדל הנעוץ בזמן המתחלף, ואילו הפער השני התברר כהבדל הנעוץ במגמת משה בנאומו. על פי זה, יש להמשיך ולבחון אזכורים נוספים של משה לאירועים שאירעו בעבר.