פרשת האזינו - סיומו של ספר דברים

  • הרב מנחם ליבטאג

פרשת האזינו

חלק א

פתיחה

בשיעורינו לספר דברים עקבנו אחר הנאומים שמהם הוא מורכב, החל בנאום הפתיחה בפרקים הראשונים, דרך הנאום המרכזי וכלה בנאום "ברית ניצבים", שבפסוקי הסיום שלו ובקשר בינם ובין סיפור גן עדן עסקנו בשבוע שעבר.

בשיעורנו השבוע נעסוק בחטיבה המסיימת של ספר דברים (פרקים ל"א-ל"ב) ובקשר בינה לבין ספר בראשית.

יומו האחרון של משה רבנו

פרשת וילך פותחת בפרדתו של משה מבני ישראל: משה מודיע לעם כי הוא עומד למות, ושיהושע הוא שיכניס אותם לארץ.

שימו לב לפסוק הראשון של פרשת וילך: "וילך משה, וידבר את הדברים האלה אל כל ישראל" (ל"א; א). לא כל כך ברור לאן בדיוק "הלך" משה. הדעה הרווחת במפרשים היא שמשה עזב את אוהלו ועבר בין השבטים כדי להיפרד. אבן-עזרא אף רוצה לומר שבמהלך 'הסבב' בין השבטים ברך אותם משה בברכות המופיעות לאחר מכן, בפרשת וזאת הברכה (ל"ג; א-כט).

אם כך הם פני הדברים, הרי ששירת האזינו היא בעצם המסר האחרון של התורה. פרשנות זו נתמכת על ידי העובדה שבסוף פרשת האזינו (ל"ב; מח-נב) מופיע הציווי של ה' למשה לעלות להר נבו ולמות שם - ללא ספק האירוע העלילתי האחרון בתורה [עיין פירוש רמב"ן ל"א; כד-כו. הוא אמנם חולק על אבן-עזרא באשר לסדר המאורעות ביומו האחרון של משה ובאשר למקומה של פרשת וזאת הברכה, אך גם אם נאמר שהברכות לשבטים ניתנו לאחר שירת האזינו, עדיין שירת האזינו היא המסר החינוכי האחרון של התורה].

על רקע זה ניתן להבין את משמעותן של הפרשיות האחרונות בתורה. אחרי נאומיו של משה [הנאום המרכזי: פרקים ה'-כ"ו, ונאום התוכחה: פרקים כ"ז-ל'] התורה מסיימת בשתי מצוות שנועדו להבטיח את המשכיותו של עם ישראל:

1) הקהל (ל"א; ז-יג).

2) שירת האזינו (ל"א; יד-ל"ב; מז).

[שימו לב שבשתי הפרשיות מופיע הציווי לכתוב את התורה].

וביתר פירוט:

לאחר הצגת יהושע כיורשו (ל"א; א-ח) מוסר משה את התורה לכוהנים בני שבט לוי ולזקנים (ל"א; ט); יהיה זה תפקידם להמשיך את מפעלו של משה וללמד את בני ישראל את התורה. מצוות הקהל משתלבת במערכת זו כדי ליצור מעין "שחזור" של מעמד הר סיני אחת לשבע שנים. שימו לב לסיומה של הפרשייה:

"ובניהם אשר לא ידעו, ישמעו ולמדו ליראה את ה' א-להיכם כל הימים אשר אתם חיים על האדמה אשר אתם עֹברים את הירדן שמה לרשתה" (ל"א; יג).

סיומת דומה אנו מוצאים גם בשירת האזינו:

"כי לא דבר רֵק הוא מכם, כי הוא חייכם, ובדבר הזה תאריכו ימים על האדמה אשר אתם עֹברים את הירדן שמה לרשתה" (ל"ב; מז).

חשיבותו של לימוד התורה להמשכיותו של עם ישראל ברורה. אולם מה תפקידה של שירת האזינו?

כפי שלמדנו כבר בספר בראשית, לעם ישראל יש ייעוד מיוחד: להיות נציגו של ה' בעולם על ידי קיום התורה והמצוות. מעמד זה יוצר, כמובן, מחויבות. על מנת להבטיח שבני ישראל אכן ישמרו את התורה, נחוצה מערכת אכיפה באמצעות ענישה, וזוהי בעצם מהותה של פרשת התוכחה.

אמנם ענישה על ידי ה' עלולה ליצור מצב בעייתי: העם עלול לפרש את העונשים בצורה לא נכונה, ובמקום לחזור בתשובה לראות בהם הוכחה שהוא כבר אינו עם סגולה ושהברית עם ה' הופרה. לדוגמה, פסוקים ד-ו בפרק ל"ב:

"הצור תמים פעלו כי כל דרכיו משפט, א-ל אמונה ואין עָוֶל צדיק וישר הוא. שחת לו לא בניו מומם דור עיקש ופתלתֹל. הלה' תגמלו זאת, עם נבל ולא חכם? הלא הוא אביך קנך, הוא עשך ויכֹננך".

בהמשך השירה מנבא ה' שבני ישראל עתידים לחטוא וה' יעניש אותם. אולם הם לא יבינו כראוי את משמעות העונש [עיין ל"ב; טו-כו]. לכן נחוצה שירת האזינו - להזכיר לבני ישראל מה התכלית שלשמה נבחרו:

"זכֹר ימות עולם, בינו שנות דֹר ודֹר..." (ל"ב; ז-יג).

התקווה היא שזכירה זו תאפשר להם לפרש נכונה את מצבם ולחזור לדרך הישר [אמנם ייתכן מצב של גאולה ללא תשובה (פסוקים כז-כט), אך גם זאת - רק על מנת למנוע חילול ה', ואם בני ישראל יחזרו לחטוא - הם ייענשו שוב, וחוזר חלילה].

כך מהווה שירת האזינו ערובה להמשכיותו של עם ישראל: היא מזכירה לו את ייעודו ועוזרת לו להבין את משמעות השכר והעונש על מנת לחזור בתשובה.

בחזרה לבראשית

פתיחת השירה בקריאה לשמים ולארץ אינה מקרית - היא נועדה לקשר בין פרשתנו לבין ספר בראשית: ספר בראשית, הפותח בתיאור בריאת השמים והארץ לא נועד רק לתאר את ההיסטוריה אלא גם ללמד מדוע ברא ה' את השמים ואת הארץ ולשם מה בחר בעם ישראל. בחירת השמים והארץ כעדים לשירה נועדה, לפיכך, אף היא להזכיר לעם ישראל את ייעודו.

חלק ב' - חמש השירות בתנ"ך

שירת האזינו היא אחת מחמש השירות המצויות בתנ"ך. כפי שנראה להלן, כל אחת מהשירות באה לציין את סופה של תקופה בעלת חשיבות. ניתוח זה יסייע לנו לעמוד על מלוא משמעותה של שירת האזינו.

חמש השירות

שירה היא פרשייה הכתובה בתבנית מיוחדת: שתיים מהשירות - שירת האזינו ושירת יהושע - כתובות בתבנית

-----

----- 

-----

----- 

-----

----- 

(להלן תבנית א').

ואילו שלוש השירות האחרות - שירת הים, שירת דבורה ושירת דוד - כתובות בתבנית

-----

 

-----

--

-----

--

-----

 

-----

--

-----

--

-----

 

-----

(להלן תבנית ב').

הטבלה דלהלן מציגה סיכום של השירות ושל התקופות שהן מסכמות:

המקור

שירה

תקופה

שמות ט"ו; א-יט

שירת הים

יציאת מצריים

דברים ל"ב; א-מד

שירת האזינו

בני ישראל במדבר

יהושע י"ב; א-כד

שירת יהושע

כיבוש ל"א המלכים

שופטים ה'; א-לא

שירת דבורה

התקדמות בכיבוש הארץ

שמ"ב כ"ב; א-נא

שירת דוד

כינון ממלכת דוד

אף על פי שכל השירות באות לסכם תקופה, דומה שהשירות שבתבנית א' (האזינו ויהושע) מציינות תקופות שלא הגשימו את הציפיות, בעוד שהשירות שבתבנית ב' (הים, דבורה ודוד) מציינות מצב אידאלי יותר (אולי ניתן לקשר זאת גם לתבנית הכתיבה של השירות: תבנית ב' היא תבנית של מבנה יציב יותר מאשר תבנית א').

יהושע לעומת דבורה

על אף שכיבושי יהושע בארץ היו נרחבים, הוא לא הספיק לכבוש את כל הארץ. למעשה, מיד לאחר השירה נאמר:

"ויהושע זקן בא בימים, ויאמר ה' אליו: אתה זקנתה באת בימים והארץ נשארה הרבה מאד לרשתה" (יהושע י"ג; א).

[עיין יהושע י"ג; א-ה, י"ח; א-ג, כ"ג; א-טז].

שבטי יהודה ויוסף אמנם השלימו את כיבוש נחלותיהם, אך לא כן שאר השבטים. האזור העיקרי שטרם נכבש היה אזור עמק יזרעאל - ציר התנועה המרכזי בין מסופוטמיה ומצרים. רק בזמנה של דבורה, במאמץ משותף של שבטי האזור, הושלם הכיבוש: אויבי ישראל מצפון הובסו ונוצר איחוד גאוגרפי של שבטי ישראל. על רקע זה מובנות שירת דבורה וכתיבתה בתבנית ב'.

בהמשך תקופת השופטים איבד עם ישראל את השליטה על אזור העמק, וכך נשאר המצב עד תקופת דוד. דוד הרחיב בכיבושיו את גבולות הממלכה לצפון, לדרום ולמזרח ובכך אפשר כינון ממלכה יציבה בגבולות בטוחים. ואכן, שירת דוד כתובה אף היא בתבנית ב', והיא כוללת הודאה לה' על כיבוש הארץ.

שירת הים ושירת האזינו

כעת נוכל לערוך את ההשוואה בין שתי השירות המופיעות בתורה: שירת הים ושירת האזינו.

שירת הים מציינת לא רק את יציאת מצרים אלא גם את החירות המוחלטת מן השעבוד: כששילח פרעה את בני ישראל ממצרים אחרי מכת בכורות, הוא לא שחרר אותם מהשעבוד אלא רק התיר להם לצאת לכמה ימים לזבוח לה' [עיין שמות י"ב; לא-לב]. רק לאחר קריעת ים סוף וטביעת המצרים זכו בני ישראל לחירות מוחלטת משעבוד מצרים. שירת הים מציינת אפוא את השלמת השלב הראשון בתהליך הגאולה, כפי שהובטח לאברהם בברית בין הבתרים [עיין בראשית ט"ו; יג-כ].

לאחר קבלת התורה היה דור המדבר אמור לכבוש את הארץ בשנה אחת. לו התנהל הכול כשורה - כלומר, לולא חטאו בני ישראל - הייתה השירה הבאה השירה האידאלית: שירת כיבוש הארץ המובטחת בהנהגת משה רבנו. אך דור המדבר ודור הבנים הרבו לחטוא, וכאשר לאחר ארבעים שנה עומדים בני ישראל סוף-סוף לפני הכניסה לארץ - מצבם רחוק מלהשביע רצון. לכן מוחלפת השירה האידאלית בשירה אחרת, ראלית יותר - שירת האזינו, המבטאת את התחזית העגומה של ה' לגבי עתידם של בני ישראל בארץ.

על רקע זה מובנים הפסוקים האחרונים של פרשת וילך, המהווים הקדמה לשירה:

"ויאמר ה' אל משה: הִנְּךָ שֹכב עם אבֹתיך וקם העם הזה וזנה אחרי אלהי נכר הארץ... ועזבני והפר את בריתי... וחרה אפי בו... והסתרתי פני מהם והיה לאכֹל ומצאֻהו רעות רבות וצרות. ואמר ביום ההוא הלא על כי אין א-להי בקרבי מצאוני הרעות האלה... ועתה כתבו לכם את השירה הזאת ולמדהּ את בני ישראל שימהּ בפיהם למען תהיה לי השירה הזאת לעד בבני ישראל. כי אביאנו אל האדמה אשר נשבעתי לאבֹתיו... ואכל ושבע ודשן ופנה אל אלהים אחרים ועבדום... כי ידעתי את יצרו אשר הוא עֹשה היום בטרם אביאנו אל הארץ אשר נשבעתי" (דברים ל"א; טז-כא).

לאחר מכן חוזר משה על אותו מסר פסימי בפני בני ישראל בטרם ילמד אותם את השירה:

"הקהילו אלי את כל זקני שבטיכם ושֹטריכם ואדברה באזניהם את הדברים האלה... כי ידעתי אחרי מותי כי השחת תשחִתון וסרתם מן הדרך אשר צויתי אתכם, וקראת אתכם הרעה באחרית הימים כי תעשו את הרע בעיני ה'... וידבר משה באזני כל קהל ישראל את דברי השירה הזאת עד תֻמם" (ל"א; כח-ל).

תקופת המדבר מסתיימת, אם כן, בנימה טרגית: נראה שככלות הכול לא יצליחו בני ישראל להגשים את הייעוד של כינון עם קדוש בארץ. בניגוד לתחזית פסימית זו, שירת האזינו מהווה תזכורת מתמדת לכך שבבוא היום - אם רק נחזור בתשובה - נזכה לשיר שירה חדשה, שירת ניצחון והודאה לה', כדוגמת שירת דוד.