בהעלותך | פרשת האישה הכושית

סיפור קצר זה (במדבר י"ב, א–טז), שהתורה רואה בו חשיבות גדולה – שהרי ציוותה "זָכוֹר אֵת אֲשֶׁר עָשָׂה ה' אֱ‑לֹהֶיךָ לְמִרְיָם בַּדֶּרֶךְ בְּצֵאתְכֶם מִמִּצְרָיִם" (דברים כ"ד, ט)[1] – עמוס קשיים שונים כבר מתחילתו:[2]

(א) וַתְּדַבֵּר מִרְיָם וְאַהֲרֹן בְּמֹשֶׁה עַל אֹדוֹת הָאִשָּׁה הַכֻּשִׁית אֲשֶׁר לָקָח כִּי אִשָּׁה כֻשִׁית לָקָח: (ב) וַיֹּאמְרוּ הֲרַק אַךְ בְּמֹשֶׁה דִּבֶּר ה' הֲלֹא גַּם בָּנוּ דִבֵּר וַיִּשְׁמַע ה': (ג) וְהָאִישׁ מֹשֶׁה עָנָו מְאֹד מִכֹּל הָאָדָם אֲשֶׁר עַל פְּנֵי הָאֲדָמָה:

מיהי האישה הכושית שמרים ואהרן מדברים עליה, ומה הבעיה בה? מה הקשר בין שתי התלונות של מרים ואהרן על משה? מדוע במשפט הראשון מרים היא הדומיננטית, ואילו במשפט השני נזכרו שניהם כאחד? ועוד שאלות אחרות עולות בהמשך הסיפור: מדוע נענשה רק מרים? ומדוע בצרעת דווקא? ננסה לענות על שאלות אלו מתוך עיון בפשוטו של הסיפור.

נבחן תחילה את התלונה הראשונה, בנוגע לאישה הכושית. מיהי אותה כושית? רש"י פירש, על פי המדרש, ששתי התלונות קשורות לציפורה, המכונה "אִשָּׁה כֻשִׁית".[3] לפי פירוש זה, משה פירש מציפורה אשתו, ומרים ואהרן טענו שבכך נהג שלא כשורה, שהרי גם בהם דיבר ה', ואף על פי כן לא פירשו מחיי אישות.

פירוש זה דחוק משני צדדים. ראשית, יש דוחק בטענה שציפורה הייתה "אִשָּׁה כֻשִׁית": ציפורה הייתה מדיינית, והטעמים שניתנו בפירוש רש"י לכנותה כושית (ראה הערה 3) נראים דרשניים (בין היתר מפני שבשום מקום לא נאמר שציפורה הייתה יפת מראה). שנית, הכתוב מזכיר רק את לקיחת האישה הכושית – "עַל אֹדוֹת הָאִשָּׁה הַכֻּשִׁית אֲשֶׁר לָקָח כִּי אִשָּׁה כֻשִׁית לָקָח" – ולכן קשה מאוד לומר שהתלונה הייתה על פרישה הימנה.

נראה אפוא שעל דרך הפשט אין מדובר בציפורה; משה אכן לקח אישה כושית, ונישואין אלו כשלעצמם הם שהטרידו את מרים ואהרן.[4] מסתבר שנישואין עם בני כוש היו דבר בלתי-מקובל, כפי הנראה הן בשל צבע עורם השונה (כדברי הנביא "הֲיַהֲפֹךְ כּוּשִׁי עוֹרוֹ וְנָמֵר חֲבַרְבֻּרֹתָיו" [ירמיהו י"ג, כג]) הן בשל מוצאם מכוש, בנו הבכור של חם, אבי כנען, שנתפס בקללתו "עֶבֶד עֲבָדִים יִהְיֶה לְאֶחָיו" (בראשית ט', כה).[5]

ב. הֲלֹא גַּם בָּנוּ דִבֵּר

על פי זה נראה, שהטענה שבפס' ב מוסבת על עניין אחר לגמרי: "כלומר עוד זאת אמרו על משה: במה יכול להתפאר עלינו? הלא גם בנו דבר ה' לישראל!" (רשב"ם). דומה שאת הטענה הזאת, המבטאת 'רגשי קיפוח' של אהרן ומרים, יש להבין על רקע אירועי הפרק הקודם. שם אמר משה: "לֹא אוּכַל אָנֹכִי לְבַדִּי לָשֵׂאת אֶת כָּל הָעָם הַזֶּה כִּי כָבֵד מִמֶּנִּי" (י"א, יד), ובעקבות זאת נבחרו שבעים זקנים לשאת עמו בהנהגת העם, ואף זכו לנבואה חד-פעמית. מעשה זה גרם למתיחות בעניין אלדד ומידד, שהתנבאו במחנה, שלא בפני משה. יהושע ראה זאת כפגיעה בכבודו של משה, אבל משה הגיב: "הַמְקַנֵּא אַתָּה לִי וּמִי יִתֵּן כָּל עַם ה' נְבִיאִים כִּי יִתֵּן ה' אֶת רוּחוֹ עֲלֵיהֶם" (י"א, כט).

משה לא חש שום פגיעה בכבודו. אך מסתבר שאהרן ומרים אכן חשו פגועים. עד עתה הונהג העם בידי שלושת האחים, כדברי הנביא: "כִּי הֶעֱלִתִיךָ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם וּמִבֵּית עֲבָדִים פְּדִיתִיךָ וָאֶשְׁלַח לְפָנֶיךָ אֶת מֹשֶׁה אַהֲרֹן וּמִרְיָם" (מיכה ו', ד); לצד משה עמדו אהרן, הכוהן הגדול, ומרים, שהנהיגה את הנשים, כמסופר בשירת הים (ראה שמות ט"ו, כ–כא). והנה עתה אומר משה "לֹא אוּכַל אָנֹכִי לְבַדִּי לָשֵׂאת אֶת כָּל הָעָם הַזֶּה", ומתעלם מהם לגמרי! אהרן ומרים היו גם היחידים שנקראו עד כה 'נביאים' מלבד משה;[6] ועתה זכו שבעים זקנים בנבואה, והותירו את אהרן ומרים מחוץ להנהגה הרשמית של עם ישראל (ומשה עוד מוסיף ומכריז: "וּמִי יִתֵּן כָּל עַם ה' נְבִיאִים"). דומה שהפיחות הזה במעמדם של אהרן ומרים הוא השורש לטענתם על מעמדו הייחודי של משה.

מכאן תובן מעורבותה המיוחדת של מרים, הנראית כדמות הדומיננטית בכל הפרשה: "היא פתחה בדבור תחילה" (רש"י לפס' א) – "וַתְּדַבֵּר מִרְיָם וְאַהֲרֹן" – והיא שנשאה בעונש. עניינה המיוחד של מרים נרמז דווקא בדברי משה אל ה' בפרק הקודם: "הֶאָנֹכִי הָרִיתִי אֵת כָּל הָעָם הַזֶּה אִם אָנֹכִי יְלִדְתִּיהוּ כִּי תֹאמַר אֵלַי שָׂאֵהוּ בְחֵיקֶךָ כַּאֲשֶׁר יִשָּׂא הָאֹמֵן אֶת הַיֹּנֵק" (י"א, יב). הרצף היריון-לידה-הנקה מופיע גם בסיפור לידתו של משה: "וַתַּהַר הָאִשָּׁה וַתֵּלֶד בֵּן... וַתֹּאמֶר אֲחֹתוֹ אֶל בַּת פַּרְעֹה הַאֵלֵךְ וְקָרָאתִי לָךְ אִשָּׁה מֵינֶקֶת מִן הָעִבְרִיֹּת וְתֵינִק לָךְ אֶת הַיָּלֶד... וַתֹּאמֶר לָהּ בַּת פַּרְעֹה הֵילִיכִי אֶת הַיֶּלֶד הַזֶּה וְהֵינִקִהוּ לִי וַאֲנִי אֶתֵּן אֶת שְׂכָרֵךְ וַתִּקַּח הָאִשָּׁה הַיֶּלֶד וַתְּנִיקֵהוּ" (שמות ב', ב, ז, ט); ובהמשך אותו סיפור מאמצת את משה אומנת, הלוא היא בת פרעה. בכך רומזת התורה לפגיעוּת היתרה שהייתה בכל העניין למרים, שמילאה בזמנו תפקיד מרכזי בהצלתו של משה. ואכן, במדרש תדשא (ברייתא דרבי פינחס בן יאיר) נאמר במפורש שביסוד המעשה של מרים עמדה תחושה בלתי-מוצדקת של עלבון אישי: "אתה מוצא על ג' עבירות הצרעת נדבקת לבריות: מקנאת הבל כמו שנעשה במרים...".[7]

מן האמור עד כאן ניתן לחשוב שאין קשר מהותי בין שתי הטענות. אף על פי כן, התורה יוצרת ביניהן זיקה לשונית מובהקת באמצעות הצירוף 'דיבר ב...'. כדרכן של מילים מנחות, השורש דב"ר מופיע בפרק שבע פעמים, ושש מהן באות בצירוף 'דיבר ב...': שלוש ההופעות הראשונות הן בדברי מרים ואהרן, ושלוש האחרונות – בדברי ה' להם, שאותם נראה להלן (ההופעה האמצעית של השורש דב"ר היא בהכרזת ה' "שִׁמְעוּ נָא דְבָרָי..."). אהרן ומרים דיברו במשה וטענו שה' לא דיבר רק במשה, אלא דיבר גם בהם. משמעות הצירוף משתנה: מרים ואהרן דיברו במשה סרה (כמו "חָטָאנוּ כִּי דִבַּרְנוּ בַה' וָבָךְ" [כ"א, ז]), ואילו דיבור ה' בהם משמעו נבואה. על כל פנים, הקשר ברור: מרים ואהרן קינאו במשה וסברו שה' דיבר בהם כשם שדיבר במשה, ומתוך כך דיברו במשה סרה.

כבר בשלב זה התורה מגיבה, ברמה מסוימת, לטענותיהם של מרים ואהרן, אך אופיין של התגובות הפוך. בעניין האישה הכושית התורה מאשרת את העובדות: "כִּי אִשָּׁה כֻשִׁית לָקָח". אבל על טענתם בנושא מעמדו של משה היא אומרת: "וְהָאִישׁ מֹשֶׁה עָנָו מְאֹד מִכֹּל הָאָדָם אֲשֶׁר עַל פְּנֵי הָאֲדָמָה". דומה שבכך בא הכתוב לשלול כל טענה בדבר מעורבות אינטרס אישי במעשיו של משה, ויש כאן ו' הניגוד: מדברי מרים ואהרן ניתן להבין שהאשימו את משה בהתנשאות, אבל באמת היה משה עניו מאוד, ופעל בלא שום נגיעות אישיות.

ג. תגובת ה'

את דברי ה' מקדימה פעולה – הבדלה בין משה לבין אהרן ומרים:

(ד) וַיֹּאמֶר ה' פִּתְאֹם אֶל מֹשֶׁה וְאֶל אַהֲרֹן וְאֶל מִרְיָם צְאוּ שְׁלָשְׁתְּכֶם אֶל אֹהֶל מוֹעֵד וַיֵּצְאוּ שְׁלָשְׁתָּם: (ה) וַיֵּרֶד ה' בְּעַמּוּד עָנָן וַיַּעֲמֹד פֶּתַח הָאֹהֶל וַיִּקְרָא אַהֲרֹן וּמִרְיָם וַיֵּצְאוּ שְׁנֵיהֶם:

מסתבר ש"אֹהֶל מוֹעֵד" שאליו נקראו שלושת האחים איננו המשכן, כי אם האוהל שנטה לו משה מחוץ למחנה: "וּמֹשֶׁה יִקַּח אֶת הָאֹהֶל וְנָטָה לוֹ מִחוּץ לַמַּחֲנֶה הַרְחֵק מִן הַמַּחֲנֶה וְקָרָא לוֹ אֹהֶל מוֹעֵד... וְהָיָה כְּבֹא מֹשֶׁה הָאֹהֱלָה יֵרֵד עַמּוּד הֶעָנָן וְעָמַד פֶּתַח הָאֹהֶל וְדִבֶּר עִם מֹשֶׁה. וְרָאָה כָל הָעָם אֶת עַמּוּד הֶעָנָן עֹמֵד פֶּתַח הָאֹהֶל וְקָם כָּל הָעָם וְהִשְׁתַּחֲווּ אִישׁ פֶּתַח אָהֳלוֹ. וְדִבֶּר ה' אֶל מֹשֶׁה פָּנִים אֶל פָּנִים כַּאֲשֶׁר יְדַבֵּר אִישׁ אֶל רֵעֵהוּ..." (שמות ל"ג, ז–יא). בשלב זה נוצר בקורא מתח: שמא כוונת ה' להצדיק את מרים ואהרן, ולהתגלות אליהם בדיוק כשם שנגלה בפרק הקודם לשבעים הזקנים – "אֶסְפָה לִּי שִׁבְעִים אִישׁ מִזִּקְנֵי יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר יָדַעְתָּ כִּי הֵם זִקְנֵי הָעָם וְשֹׁטְרָיו וְלָקַחְתָּ אֹתָם אֶל אֹהֶל מוֹעֵד וְהִתְיַצְּבוּ שָׁם עִמָּךְ"? ברם, במהרה מתברר שהיציאה לאוהל מועד לא באה אלא לחדד את ההבדל שבין אהרן ומרים לבין משה: "וַיֵּרֶד ה' בְּעַמּוּד עָנָן וַיַּעֲמֹד פֶּתַח הָאֹהֶל וַיִּקְרָא אַהֲרֹן וּמִרְיָם וַיֵּצְאוּ שְׁנֵיהֶם". ה' מוציא את אהרן ומרים, ובאוהל – המסמל את הדיבור עם ה' פנים אל פנים – נותר משה לבדו.

רעיון זה מתפרש היטב בדברי ה' הבאים לאחר מכן. הקב"ה מבחין הבחנה ברורה בין טיב ההתגלות לאהרן ולמרים לבין טיבה של ההתגלות למשה:

(ו) וַיֹּאמֶר שִׁמְעוּ נָא דְבָרָי אִם יִהְיֶה נְבִיאֲכֶם ה' בַּמַּרְאָה אֵלָיו אֶתְוַדָּע בַּחֲלוֹם אֲדַבֶּר בּוֹ: (ז) לֹא כֵן עַבְדִּי מֹשֶׁה בְּכָל בֵּיתִי נֶאֱמָן הוּא: (ח) פֶּה אֶל פֶּה אֲדַבֶּר בּוֹ וּמַרְאֶה וְלֹא בְחִידֹת וּתְמֻנַת ה' יַבִּיט וּמַדּוּעַ לֹא יְרֵאתֶם לְדַבֵּר בְּעַבְדִּי בְמֹשֶׁה:

הגם שאהרן ומרים מוגדרים אף הם כנביאים, יש הבדל מהותי בין דיבור ה' בהם לבין דיבורו במשה: אצלם "בַּחֲלוֹם אֲדַבֶּר בּוֹ", ואילו משה – "פֶּה אֶל פֶּה אֲדַבֶּר בּוֹ". ומסקנת ההבדל הזה בתמיהה: "וּמַדּוּעַ לֹא יְרֵאתֶם לְדַבֵּר בְּעַבְדִּי בְמֹשֶׁה?!". כך נוצר מבנה כיאסטי מושלם:

(1) וַתְּדַבֵּר מִרְיָם וְאַהֲרֹן בְּמֹשֶׁה עַל אֹדוֹת הָאִשָּׁה הַכֻּשִׁית אֲשֶׁר לָקָח...

(2) וַיֹּאמְרוּ הֲרַק אַךְ בְּמֹשֶׁה דִּבֶּר ה'

(3) הֲלֹא גַּם בָּנוּ דִבֵּר, וַיִּשְׁמַע ה'...

(4) וַיֹּאמֶר שִׁמְעוּ נָא דְבָרָי

(5) אִם יִהְיֶה נְבִיאֲכֶם ה' בַּמַּרְאָה אֵלָיו אֶתְוַדָּע בַּחֲלוֹם אֲדַבֶּר בּוֹ.

(6) לֹא כֵן עַבְדִּי מֹשֶׁה בְּכָל בֵּיתִי נֶאֱמָן הוּא. פֶּה אֶל פֶּה אֲדַבֶּר בּוֹ...

(7) וּמַדּוּעַ לֹא יְרֵאתֶם לְדַבֵּר בְּעַבְדִּי בְמֹשֶׁה.

המעגל החיצוני (1–7) עוסק בטענה הראשונה של מרים ואהרן, שבה 'דיברו במשה'; המעגל השני (2–6) עוסק בדיבור ה' במשה; והמעגל הפנימי (3–5) – בדיבורו באהרן ובמרים. במרכז עומדת הפתיחה לדברי ה' – "שִׁמְעוּ נָא דְבָרָי": הקשיבו לי, וראו את הדברים כהווייתם. כך קושר הקב"ה בין שתי הטענות של אהרן ומרים: הם סברו שהם במעלתו של משה, ולכן ראו היתר לעצמם 'לדבר בו' סרה; לוּ הבינו שיש שוני מהותי בין מדרגתו למדרגתם, וה' 'מדבר בו' באופן שונה לחלוטין, היו יראים 'לדבר בו' סרה.[8]

ודוק: אין בדברי ה' דבר ולא חצי דבר בנושא האישה הכושית; בכך יש אמירה ברורה שטענה זו כלל אינה ראויה לתגובה. לגופו של עניין, מסתבר שהתורה אינה רואה שום פגם בעצם הנישואין של משה עם האישה הכושית.

ד. העונש

לאחר התוכחה בא העונש:

(ט) וַיִּחַר אַף ה' בָּם וַיֵּלַךְ: (י) וְהֶעָנָן סָר מֵעַל הָאֹהֶל וְהִנֵּה מִרְיָם מְצֹרַעַת כַּשָּׁלֶג וַיִּפֶן אַהֲרֹן אֶל מִרְיָם וְהִנֵּה מְצֹרָעַת:

עונש זה – מה טיבו? דומה שהצרעת היא תגובה ראויה לשתי התלונות גם יחד. ראשית, יש ניגוד בין "מְצֹרַעַת כַּשָּׁלֶג" לבין "כֻשִׁית": מרים, שהלינה על משה שלקח לו אישה חריגה, לקתה ונעשתה בעצמה חריגה בכיוון ההפוך. שנית, עיקר עניינה של הצרעת הוא הרחקתו של הנענש בה מן המקום שהיה בו, אחר שסבר בטעות כי הוא ראוי למקום ולמעמד גבוהים יותר. כך אירע לעוזיהו מלך יהודה (עיין דה"ב כ"ו, טז–כג), שעונשו מתואר במילים דומות לאמור במרים: "וַיִּפֶן אֵלָיו עֲזַרְיָהוּ כֹהֵן הָרֹאשׁ וְכָל הַכֹּהֲנִים וְהִנֵּה הוּא מְצֹרָע בְּמִצְחוֹ" (שם, כ); ובמידה מסוימת יש להבין כך גם את עונשו של גיחזי (מל"ב ה').

בהמשך הפרשה (פס' יד) מדמה הקב"ה את עונשה של מרים ליריקה בפניה. נראה שדימוי זה יובן על פי פרשה אחרת שיש בה יריקה בפנים, הלוא היא פרשת החליצה: "וְיָרְקָה בְּפָנָיו וְעָנְתָה וְאָמְרָה כָּכָה יֵעָשֶׂה לָאִישׁ אֲשֶׁר לֹא יִבְנֶה אֶת בֵּית אָחִיו" (דברים כ"ה, ט). הדמיון איננו רק ביריקה בפנים, אלא גם בהקשר הרחב של היחס לאח: היבם הממאן לבנות את בית אחיו ולהקים לו שם הוא דוגמה להנחת האינטרס האישי לפני הדאגה לאח, וכך בדיוק נהגה מרים.

ה. התשובה

מיד לאחר התוכחה והעונש באה התשובה:

(יא) וַיֹּאמֶר אַהֲרֹן אֶל מֹשֶׁה בִּי אֲדֹנִי אַל נָא תָשֵׁת עָלֵינוּ חַטָּאת אֲשֶׁר נוֹאַלְנוּ וַאֲשֶׁר חָטָאנוּ: (יב) אַל נָא תְהִי כַּמֵּת אֲשֶׁר בְּצֵאתוֹ מֵרֶחֶם אִמּוֹ וַיֵּאָכֵל חֲצִי בְשָׂרוֹ:

אף על פי שמרים היא שפתחה בדיבור והיא שנענשה, אהרן מקבל עליו אחריות, מכה על חטאם המשותף, ומבקש ממשה שיושיע את מרים. פנייה זו למשה מהווה תיקון מידי לחטא, הן בניסוחה – "בִּי אֲדֹנִי" – הן בעצם ההכרה כי משה הוא שמסוגל לעזור למרים.[9]

משה אינו נוטר טינה לאחיו, וממהר להתפלל על אחותו תפילה קצרה ותמציתית:

(יג) וַיִּצְעַק מֹשֶׁה אֶל ה' לֵאמֹר אֵ‑ל נָא רְפָא נָא לָהּ:

ותשובת ה':

(יד) וַיֹּאמֶר ה' אֶל מֹשֶׁה וְאָבִיהָ יָרֹק יָרַק בְּפָנֶיהָ הֲלֹא תִכָּלֵם שִׁבְעַת יָמִים תִּסָּגֵר שִׁבְעַת יָמִים מִחוּץ לַמַּחֲנֶה וְאַחַר תֵּאָסֵף:

מעניין הניגוד שבין דברי אהרן לבין דברי ה'. אהרן מזכיר את "אִמּוֹ", אזכור המעורר חמלה ואמפתיה, ואילו הקב"ה אומר: "וְאָבִיהָ יָרֹק יָרַק בְּפָנֶיהָ".[10] רוצה לומר: גם אם משה סולח, משום קִרבת המשפחה, הקב"ה עצמו אינו מוחל על כבודו. אשר על כן, אין הקב"ה מוותר לגמרי על העונש, אלא רק מקצר אותו: במקום צרעת עולם (כצרעתם של גיחזי ועוזיה), נסגרה מרים שבוע ימים בלבד.

לעומת תגובתו של אהרן בולטת שתיקתה של מרים. ומסתבר ששתיקה זו מבטאת קבלת הדין (כמו "וַיִּדֹּם אַהֲרֹן" [ויקרא י', ג]): מרים, שהייתה הפעילה העיקרית בחטא, אפילו לא ראתה זכות לעצמה לבקש להקל בעונשה. כך יש להבין את חתימתה של הפרשה, המדברת בכבודה של מרים:

(טו) וַתִּסָּגֵר מִרְיָם מִחוּץ לַמַּחֲנֶה שִׁבְעַת יָמִים וְהָעָם לֹא נָסַע עַד הֵאָסֵף מִרְיָם: (טז) וְאַחַר נָסְעוּ הָעָם מֵחֲצֵרוֹת וַיַּחֲנוּ בְּמִדְבַּר פָּארָן:

בכך הפכה פרשה זו, שתחילתה עגומה, לפרשה מעוררת השראה. היא מלמדת אותנו על גדולתו של משה, העניו מכל אדם, שלא העלה בדעתו לנקום באחיו על דיבורם בו. היא מלמדת על חומרתה של לשון הרע, שגם כשהיא באה במסווה 'אידאולוגי', תמיד עשויה לעמוד מאחריה נגיעה אישית. והיא מלמדת אותנו גם את שבחם של אהרן ומרים, שלא בושו להודות בחטאם ולהכיר בטעותם.[11]