דילוג לתוכן העיקרי

בא | פרשת החודש: ייחודו של קורבן הפסח

הרב אמנון בזק
05.01.2016
קובץ טקסט

א.

פרשת הפסח שבשמות י"ב מעוררת מספר שאלות:

א. האם הפסח הוא קרבן? בדיני הפסח משולבות הלכות המוכרות לנו מעולם הקרבנות לצד הלכות החורגות בצורה משמעותית מעולם זה (כפי שנפרט בהמשך).

ב. מדוע חייבים לאכול את הפסח ביחד עם מצות, כאמור: "צלי אש ומצות על מרורים יאכלוהו" (י"ב, ח)? יש לשים לב לכך שחובת אכילת הפסח על מצות נזכרת עוד לפני שבני ישראל התמהמהו ולא הספיקו לאפות את בצקם. אם כן, משמעותן של המצות בקרבן הפסח אינה קשורה למה שאירע ביציאת מצרים!

ג. שאלה מקבילה עולה לגבי איסור החמץ, שאף הוא מוזכר עוד לפני יציאת מצרים: "כי כל אוכל מחמצת ונכרתה הנפש ההיא מעדת ישראל" (י"ב, יט). איסור אכילת חמץ עם קרבן הפסח מוזכר כמה פעמים נוספות בתורה (כ"ג, יח; ל"ד, כה; דברים ט"ז, ג), ויש לעמוד על משמעותו.

ב.

כפי שציינו, ישנן כמה נקודות המשותפות לפסח ולקרבנות האחרים:

א. התורה מצווה לקחת מדם הפסח ולתת על שתי המזוזות ועל המשקוף (י"ב, ז). נתינת הדם מזכירה את זריקת הדם בקרבנות האחרים. בפרט, בולטת ההשוואה בין קרבן הפסח לבין הקרבן שהוקרב ביום השמיני של ימי המילואים[1]:

"ולקחתם אגֻדת אזוב וטבלתם בדם אשר בסף...". (י"ב, כב)

"ויטבֹּל אצבעו בדם ויתן על קרנות המזבח...". (ויקרא ט', ט)

ב. איסור נותר. איסור זה מוזכר במפורש בפרקנו: "והנֹתר ממנו עד בֹּקר באש תשרֹפו" (י"ב, י), והוא מוכר לנו מקרבנות אחרים. בשלמים, לדוגמא, נאמר פסוק דומה: "והנותר מבשר הזבח ביום השלישי באש ישרף" (ויקרא ז', יז).

ג. זהות הבהמה. בדומה לקרבנות אחרים, גם בפסח קיימות הגבלות על זהות הבהמה המובאת: "שה תמים זכר בן שנה יהיה לכם, מן הכבשים ומן העזים תִקחו" (י"ב, ה).

ד. צירוף המצות. כמו לפסח, גם לקרבנות אחרים אנו מצווים לצרף מצות. כך ביחס למנחה (ויקרא ב', ד) ולשלמי תודה (ויקרא ז', יב).

אמנם, קיימים גם כמה הבדלים בולטים בין קרבן הפסח לבין הקרבנות האחרים: הפסח אינו מובא על מזבח, אין בו מעשה נתינה, לא מנתחים ומפשיטים אותו, וכהן אינו מקריב אותו.

ג.

לשאלות שהזכרנו נצרף שאלה נוספת: בהנחה שהפסח הוא אכן קרבן, לאיזה סוג קרבנות הוא שייך? לכאורה, ניתן לזהות בפסח שילוב של שלושת קרבנות הנדבה:

עולה - קרבן העולה צריך להיות זכר תמים מן הכבשים ומן העזים (ויקרא א', י), בניגוד לקרבן השלמים שיכול להיות זכר או נקבה (ויקרא ג', א) ובניגוד לקרבנות החובה[2].

שלמים - השלמים מיוחדים משאר הקרבנות בכך שהבעלים אוכלים אותם ויש בהם דין נותר. דינים אלו קיימים גם בפסח.

מנחה - בספר ויקרא נאמר במפורש שאסור להביא את המנחה חמץ: "כל המנחה אשר תקריבו לה' לא תֵעשה חמץ" (ויקרא ב', יא). דין זה מוכר לנו רק מקרבן הפסח.

ד.

נפתח, אם כן, בשאלת העדר המזבח.

מהי משמעותו של המזבח בדרך כלל? נראה, שהמזבח מבטא את מקום השראת השכינה, כפי שהתורה כותבת במפורש במצוַת עשיית המזבח:

"מזבח אדמה תעשה לי... בכל המקום אשר אזכיר את שמי אבוא אליך וברכתיך". (כ', כ)

משום כך, בין השאר, לא נמנעו האבות מלכנות את מזבחותיהם בשמות ה' ("ויצב שם מזבח ויקרא לו א-ל א-לוהי ישראל" (בראשית ל"ג, כ)). כך גם מובן מדוע הבורחים מאימת עונש מוות מצאו את דרכם דווקא אל קרנות המזבח, מתוך שסברו שהמזבח הוא מקום 'אקס-טריטוריאלי', שבו הם ייהנו מ'חסינות דיפלומטית'[3]. בניגוד למחשבה זו, התורה מדגישה שכאשר רוצח נידון למיתה - "מעם מזבחי תקחנו למות" (כ"א, יד); אולם ללא פסוק זה, נראה שאכן לא הייתה לאיש רשות להוציא אדם מהמזבח - מרשותו של הקב"ה.

לאור זאת, נראה שקרבן הפסח מובא בלי מזבח כיוון שבפסח הבית כולו הופך להיות מזבח - מקום שכולו קדוש לה' ונתון תחת שמירתו הבלעדית. כך ניתן להבין כמה הלכות:

א. נתינת הדם על המזוזות מזכירה, כאמור, את הנתינה על קרנות המזבח. כך גם משמע מדברי רב יוסף בפסחים צו ע"א: "שלֹשה מזבחות היו שם: על המשקוף ועל שתי המזוזות".

ב. התורה מזהירה שלא להוציא את בשר הפסח מהבית החוצה (י"ב, מו). איסור זה מובן רק אם הבית נתפס כמזבח, שאסור להוציא ממנו את בשר הזבח.

ג. איסור החמץ דומה לאיסור להעלות חמץ על המזבח:

"כל המנחה אשר תקריבו לה' לא תֵעשה חמץ, כי כל שאֹר וכל דבש לא תקטירו ממנו אִשה לה': קרבן ראשית תקריבו אֹתם לה' ואל המזבח לא יעלו לריח ניחֹחַ". (ויקרא ב', יא-יב)

כיון שכך, נראה שבפרשת הפסח בא לידי ביטוי הרעיון שהקב"ה מגן על יושבי כל בית ובית מישראל כאילו היו בשטח המזבח. על ידי ההלכות המיוחדות שהוזכרו, מקבל הבית מעמד מיוחד של קדושה והופך להיות מקביל למזבח.

משום כך, במרכז הציוויים של דיני הפסח עומד הבית:

"...ויקחו להם איש שה לבית אבֹת שה לבית: ואם ימעט הבית מהיֹת משה, ולקח הוא ושכנו הקרֹב אל ביתו במכסת נפשֹת... ולקחו מן הדם ונתנו על שתי המזוזֹת ועל המשקוף על הבתים אשר יאכלו אֹתו בהם... והיה הדם לכם לאֹת על הבתים אשר אתם שם...". (י"ב, ג-יג)

מעניין לציין, שמימד דומה בא לידי ביטוי (בעיקר על דרך הדרש) בפרשת ביקור המלאכים בבית לוט. גם שם - ביתו של לוט נשמר ע"י הקב"ה מפני פגיעה חיצונית ("ואת האנשים אשר פתח הבית הִכו בסנוֵרים מקטֹן ועד גדול" (בראשית י"ט, יא)), וגם שם אנו מוצאים שלוט אפה מצות (בראשית י"ט, ג) ורש"י מבאר (ע"פ המדרש) ש"פסח היה". נראה פשוט, שכוונת המדרש היא ליצור זיקה רעיונית בין פרשת לוט לבין פרשת הפסח, שכן בשניהם מגן הקב"ה על הבית כשם הוא מגן דרך קבע על המזבח.

ה.

נעבור כעת לדון במהותו של הקרבן.

מתחילת ספר ויקרא, אנו מכירים שלושה סוגים של קרבנות נדבה: עולה (פרק א'), מנחה (פרק ב') ושלמים (פרק ג'). נראה, שקרבנות אלו מחולקים לשתי קבוצות מרכזיות: עולה ומנחה מצד אחד, ושלמים מצד שני.

ההבדל הבסיסי בין עולה לבין שלמים הוא אכילת הבעלים: קרבן העולה, כידוע, עולֶה כליל לה', ואילו את קרבן השלמים אוכלים גם הבעלים. הבדל זה מבטא את ההבדל הרעיוני שבין הקרבנות: קרבן העולה מבטא את ריחוקו של האדם בעמדו מול הקב"ה, בשעה שאין לו חלק במתנה שכל כולה ניתנת לגבוה, ואילו בקרבן השלמים האדם כביכול אוכל משולחנו של גבוה, כביטוי לקרבה שבין הנותן למקבל. העולה והשלמים מייצגים, אפוא, שתי בחינות של עבודת ה' - בחינת היראה ובחינת האהבה. העולה היא קרבן אוניברסלי, ואנו מכירים אותה עוד מימיו של נח (בראשית ח', כ). השלמים, לעומתה, הם קרבן ייחודי לעם ישראל[4]. הבחנה זו יכולה לבאר גם את הקדמת קרבן העולה לקרבן השלמים בספר ויקרא, שכן לעולם ראוי שהיראה תהיה קודמת לאהבה, כפי שמצוַת יראת ה', המופיעה פעמים רבות בספר ויקרא, קודמת למצוַת אהבת ה', המופיעה רק בספר דברים.

קרבן המנחה אינו קרבן עצמאי, אלא הוא סניף של קרבן העולה. ההבדל בין שני הקרבנות הללו הוא יחיד - המנחה באה מן הצומח. את שייכותו העקרונית של קרבן המנחה לקרבן העולה מוכיח, בין השאר, רד"צ הופמן בפירושו לויקרא (עמ' קג-קד) ממבנה הפרקים הראשונים של ספר ויקרא: פרשת העולה פותחת במילים: "אם עֹלה קרבנו" (ויקרא א', ג), פרשת השלמים פותחת ב"ואם זבח שלמים קרבנו" (ויקרא ג', א), ולעומת זאת הניסוח בקרבן המנחה הוא "ונפש כי תקריב" (ויקרא ב', א). בדרך כלל, פרשיות הפותחות ב"כי" הן סעיפים של פרשיות הפותחות ב"אם".

לאור זאת, העובדה שהכוהנים אוכלים את הנותר מן המנחה (ויקרא ב', ג) מקבלת משמעות שונה מאכילת הכוהנים את שאר מתנות הכהונה (הנזכרות בכתוב רק בפרקים ו'-ז' של ספר ויקרא, ולא בפרקים א'-ה'). כשהכוהנים אוכלים מן המנחה - אכילתם היא במקום אכילת המזבח, כפי שהתורה אכן מדגישה:

"והנותרת מן המנחה לאהרן ולבניו, קֹדש קדשים מאשֵי ה'". (ויקרא ב', ג)

"והנותרת ממנה יאכלו אהרן ובניו... חלקם נתתי אֹתה מֵאִשָּׁי, קֹדש קדשים הִוא כחטאת וכאשם". (ויקרא ו', ט-י)

העולה והמנחה מייצגות בשתי דרכים נתינה מוחלטת - באמצעות שריפה כליל על המזבח ובאמצעות אכילת הכוהנים המקבילה לאכילת הזבח. זאת, בניגוד לקרבן השלמים הנאכל על ידי הבעלים.

ו.

קרבן הפסח הוא שילוב אידיאלי של שתי הבחינות - של בחינת העולה ביחד עם בחינת השלמים. שילוב זה בא לידי ביטוי בשילוב בין ההלכות השונות, וכן בסדר אכילתו של הפסח.

בתחילה, צולים את הפסח באש כדרך שצולים את העולה: "ראשו על כרעיו ועל קרבו" (שמות י"ב, ט), לעומת "וערכו בני אהרן הכהנים את הנתחים, את הראש ואת הפדר, על העצים אשר על האש... וקרבו וכרעיו ירחץ במים" (ויקרא א', ח-ט).

התורה אוסרת לאכול את הפסח עם חמץ, כדרך שהיא אוסרת לאפות את המנחה מחמץ.

בהמשך - בני ישראל אוכלים את קרבן הפסח, בניגוד לקרבן העולה שהוא כולו כליל לה'. לכאורה, זהו דמיון מובהק בין קרבן הפסח לבין קרבן השלמים; אך נראה שאכילה זו דומה גם לאכילת הכוהנים במנחה. בפסח - הבית כולו נחשב כמזבח, וכשם שאכילת המנחה ע"י עובדי המזבח נחשבת כאכילת מזבח - כך גם אכילת הפסח ע"י יושבי הבית נחשבת כאכילת מזבח. במקרה זה, עובדי ה'מזבח' הם דרי הבית - ממלכת כוהנים וגוי קדוש.

שילוב זה בין עולה לבין שלמים, בין בחינת היראה לבין בחינת האהבה, מופיע בכמה מקומות במקרא, ותמיד כהכנה להשראת שכינה:

"מזבח אדמה תעשה לי, וזבחת עליו את עֹלֹתיך ואת שלמיך את צאנך ואת בקרך, בכל המקום אשר אזכיר את שמי אבוא אליך וברכתיך". (שמות כ', כ)

"וישלח את נערי בני ישראל, ויעלו עֹלֹת ויזבחו זבחים שלמים לה' פרים... ויראו את א-לוהי ישראל". (שמות כ"ד, ה-י)

"וישא אהרן את ידיו אל העם ויברכם, וירד מעשֹת החטאת והעֹלה והשלמים:... וירא כבוד ה' אל כל העם". (ויקרא ט', כב-כג)

וכך גם בקרבן הפסח: השילוב שבין צורת ההקרבה של העולה לבין צורת ההקרבה של השלמים מהווה רקע להשראת השכינה, כפי שאנו אומרים בהגדה של פסח:

"'ועברתי בארץ מצרים בלילה הזה' - אני ולא מלאך, אני ולא שרף, אני הוא ולא אחר".

ז.

הקשר בין קרבן הפסח לבין קרבנות העולה בא לידי ביטוי גם בכמה הלכות בתורה שבעל פה:

מצוַת האכילה

בקרבן פסח ישנה מצוַת אכילה, כדברי הרמב"ם:

"אכילת בשר הפסח בליל חמִשה עשר - מצוַת עשה, שנאמר 'ואכלו את הבשר בלילה הזה צלי אש ומצות על מרורים יאכלוהו'". (הל' קרבן פסח ח', א)

מצוַת עשה דומה קיימת לדעת הרמב"ם גם באכילת קדשים ע"י הכוהנים (הל' מעשה הקרבנות י', א-ב). לעומת זאת, הרמב"ם אינו מונה את אכילת הקדשים הקלים ע"י הבעלים במניין המצוות, וספק אם לדעתו יש באכילה זו קיום של מצוַת עשה דאורייתא[5]. אמנם, הרמב"ן בהשלמותיו לספר המצוות (עשה א') סובר ש"כמו שהוא עשה לכהנים בחטאות ואשמות - כך הוא לבעלים בחלק הראוי להם".

אכילת שובע

ידועה ההלכה בקרבן פסח, שיש לאכול אותו על השובע:

"מצוה מן המובחר לאכול בשר הפסח אכילת שובע, לפיכך אם הקריב שלמי חגיגה בארבעה עשר - אוכל מהן תחילה ואחר כך אוכל בשר הפסח כדי לשבוע ממנו...". (הל' קרבן פסח ח', ג)

דין דומה מביא הרמב"ם ביחס לכל אכילות הקדשים:

"היתה להם אכילה מועטת - אוכלין עמה חולין ותרומות כדי שתהיה נאכלת עם השבע... וכן בשירי המנחות". (הל' מעשה הקרבנות י', יא)

אכילה על מרור

ביחס למצוַת אכילת הפסח עם מרור, כבר הביא הרב ברויאר ("פרקי מועדות" כרך א', עמ' 163) את דברי בעל "אור החיים", שיסוד המצווה הוא התנהגות בצורה מלכותית[6]:

"שדעת עליון היא להראות בחינת הגדולה והחירות ואין רשות אחרים עליהם... כי כן דרך אוכלי צלי לאכול עמו דבר חד, כי בזה יערב לחיך האוכל ויאכל בכל אשר אוות נפשו...". ("אור החיים" י"ב, ח)

מעניין, שדין וטעם דומים מביא הרמב"ם ביחס למתנות הכהונה של זרוע, לחיים וקיבה:

"ואין הכהנים אוכלין המתנות אלא צלי בחרדל, שנאמר 'למשחה' - כדרך שאוכלים המלכים". (הל' ביכורים ט', כב)

 

[1] ייתכן שיש מקום גם להשוות בין "הסף" בקרבן הפסח לבין "יסוד המזבח" ביום השמיני של המילואים.

[2] לחטאת יש להביא פר או שעיר עיזים, ואילו לאשם יש להביא נקבה.

[3] עיין במלכים א' א', נ-נג ובמלכים א' ב', כח-לד.

[4] יצויין, כי במצרים ובמסופוטמיה איננו מכירים כלל תופעה של אכילת בעלים מקרבן - עיין אנציקלופדיה מקראית, ערך 'קרבן'.

[5] עיין בדיונו של הצל"ח בעניין, ביצה יח ע"ב.

[6] ועיין בביאורו היפה של הרב ברויאר למשמעות הרעיונית של כיוון זה.

תא שמע – נודה לכם אם תשלחו משוב על שיעור זה (המלצות, הערות ושאלות)