פרשת החצוצרות (י, א-י)

  • הרב אלחנן סמט
 
 
א. השימושים השונים בחצוצרות ומבנה הפרשה
ב. האם ישנו טעם משותף לכל ארבעת השימושים בחצוצרות?
ג. הקשר בין השימושים השונים בחצוצרות – דברי ראב"ע
ד. פרשת החצוצרות כחלק  מן הציווי על עשיית המשכן וכליו
ה. כל השימושים בחצוצרות קשורות בסדרי המשכן
ו. החצוצרות – נציגות המקדש במלחמה
ז. 'מלכותא דרקיעא כעין מלכותא דארעא'
 
א. השימושים השונים בחצוצרות ומבנה הפרשה
 
במרכזה של פרשתנו מתוארת תפנית גדולה במצבם של ישראל – יציאתם לדרך מהר חורב שבו חנו קרוב לשנה וראשית מסעם במדבר:
 
                י', יא      וַיְהִי בַּשָּׁנָה הַשֵּׁנִית בַּחֹדֶשׁ הַשֵּׁנִי בְּעֶשְׂרִים בַּחֹדֶשׁ נַעֲלָה הֶעָנָן מֵעַל מִשְׁכַּן הָעֵדֻת.
     יב       וַיִּסְעוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל לְמַסְעֵיהֶם מִמִּדְבַּר סִינָי וַיִּשְׁכֹּן הֶעָנָן בְּמִדְבַּר פָּארָן.
     יג        וַיִּסְעוּ בָּרִאשֹׁנָה עַל פִּי ה' בְּיַד משֶׁה.
 
חלק ניכר מן הכתוב בספרנו עד למקום זה נועד להכין את ישראל, ואותנו הקוראים, לרגע החגיגי והמרומם הזה של היציאה לדרך ולהמשך המסע במדבר.
 
זהו גם תפקידן של שתי פרשות המסורה המקדימות את תיאור היציאה לדרך: בסופו של פרק ט', בפסוקים טו-כג, מתואר בפירוט רב אופן המסעות והחניות של ישראל בהליכתם במדבר מכאן ואילך:
 
ט', יז      וּלְפִי הֵעָלוֹת הֶעָנָן מֵעַל הָאֹהֶל – וְאַחֲרֵי כֵן יִסְעוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל
וּבִמְקוֹם אֲשֶׁר יִשְׁכָּן שָׁם הֶעָנָן – שָׁם יַחֲנוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל.
 
פרשת המסורה הבאה בראש פרק י' – פרשת החצוצרות – נושאת אמנם אופי שונה, שכן זוהי פרשה הלכתית שבה ישנן מצוות אחדות, אולם אף היא נועדה לקבוע כי 'מסע המחנות' – שסדריו נקבעו במפקד הדגלים שבפרק ב', והעומד לצאת אל הפועל בהמשך פרק י' – יהא מלווה בתרועת החצוצרות שעליהן מְצוה פרשתנו.
 
זהו אפוא ההקשר שבו באה פרשת החצוצרות במקום זה, בסמוך לתיאור היציאה לדרך בראשונה. אלא שיש בפרשה זו מצוות נוספות, מֵהן השייכות לסדרי חניית המחנה במדבר כשהוא ערוך מסביב למשכן (והללו שייכות אף הן להקשר הנוכחי של אופן ניהול המסע במדבר), ומהן השייכות לחיים "בארצכם" (פסוק ט) והן מצוות לדורות. הבה נתבונן בפרשה זו בשלמותה, כשהיא ערוכה בדרך אשר תבליט את מבנֶהָ ואת המצוות השונות הכלולות בה.
 
                י', א        וַיְדַבֵּר ה' אֶל משֶׁה לֵּאמֹר:
    ב          עֲשֵׂה לְךָ שְׁתֵּי חֲצוֹצְרֹת כֶּסֶף מִקְשָׁה תַּעֲשֶׂה אֹתָם
 
וְהָיוּ לְךָ לְמִקְרָא הָעֵדָה וּלְמַסַּע אֶת הַמַּחֲנוֹת.
    ג          וְתָקְעוּ בָּהֵן – וְנוֹעֲדוּ אֵלֶיךָ כָּל הָעֵדָה אֶל פֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד.
    ד          וְאִם בְּאַחַת יִתְקָעוּ – וְנוֹעֲדוּ אֵלֶיךָ הַנְּשִׂיאִים רָאשֵׁי אַלְפֵי יִשְׂרָאֵל.
 
    ה         וּתְקַעְתֶּם תְּרוּעָה – וְנָסְעוּ הַמַּחֲנוֹת הַחֹנִים קֵדְמָה.
    ו          וּתְקַעְתֶּם תְּרוּעָה שֵׁנִית – וְנָסְעוּ הַמַּחֲנוֹת הַחֹנִים תֵּימָנָה, תְּרוּעָה יִתְקְעוּ לְמַסְעֵיהֶם.
    ז          וּבְהַקְהִיל אֶת הַקָּהָל תִּתְקְעוּ וְלֹא תָרִיעוּ.
 
    ח         וּבְנֵי אַהֲרֹן הַכֹּהֲנִים יִתְקְעוּ בַּחֲצֹצְרוֹת
וְהָיוּ לָכֶם לְחֻקַּת עוֹלָם לְדֹרֹתֵיכֶם.
 
    ט         וְכִי תָבֹאוּ מִלְחָמָה בְּאַרְצְכֶם עַל הַצַּר הַצֹּרֵר אֶתְכֶם וַהֲרֵעֹתֶם בַּחֲצֹצְרֹת
וְנִזְכַּרְתֶּם לִפְנֵי ה' אֱ-לֹהֵיכֶם וְנוֹשַׁעְתֶּם מֵאֹיְבֵיכֶם.
 
    י          וּבְיוֹם שִׂמְחַתְכֶם וּבְמוֹעֲדֵיכֶם וּבְרָאשֵׁי חָדְשֵׁכֶם
וּתְקַעְתֶּם בַּחֲצֹצְרֹת עַל עֹלֹתֵיכֶם וְעַל זִבְחֵי שַׁלְמֵיכֶם וְהָיוּ לָכֶם לְזִכָּרוֹן לִפְנֵי אֱ-לֹהֵיכֶם.
 
אֲנִי ה' אֱ-לֹהֵיכֶם.
 
הפרשה מְצוה על ארבעה שימושים שונים בחצוצרות, שניים במדבר ושניים לדורות אף בארץ. השימושים הללו נבדלים זה מזה בטיב הקול שיש להשמיע: תקיעה – קול פשוט ורצוף; או תרועה – קול מרוסק ומקוטע כיבבה (כך מתרגם אונקלוס את המילה תרועה – 'יבבתא'):
 
א.  למקרא העדה אל פתח אוהל מועד יש לתקוע בשתי החצוצרות; לזימונם של הנשיאים לאותו מקום יש לתקוע באחת בלבד.
 
ב.   למסע את המחנות יש לתקוע תרועה ראשונה ואז יסעו המחנות החונים קדמה (- הם הכלולים בדגל מחנה יהודה); תקיעת תרועה בשנית מסמנת את נסיעת המחנות החונים תימנה (- הם הכלולים בדגל מחנה ראובן).
 
ג.   בבוא ישראל למלחמה בארצם עליהם להריע בחצוצרות.
 
ד.   ביום שמחה, במועדים ובראשי חדשים מצֻוים ישראל לתקוע בחצוצרות על העולות והשלמים שהם מקריבים במקדש.
 
מבנה הפרשה מתבלט עתה בבירור: הפרשה נחלקת לשני חלקים (- שתי מחציות) שאינם שווים באורכם, וכל אחד מחלקיה מכיל מצוות על שני שימושים בחצוצרות. החלק הראשון מכיל את המצוות לזמן השהות  במדבר – לשעת החנייה בו ולשעת המסעות, ואילו החלק השני מכיל את המצוות לדורות – לעת מלחמה ולעת שמחה ומועד.
 
בראש הפרשה, באמצעה ובסופה באים דברים כלליים השייכים לשני חלקיה גם יחד: בראש הפרשה באה הוראה על עשייתן של שתי חצוצרות 'כסף' 'מקשה'; באמצע הפרשה מופיע צו כי התוקעים בחצוצרות בכל השימושים שעליהם מצווה הפרשה יהיו בני אהרן הכהנים; בסוף הפרשה מופיעות מילות חתימה – "אֲנִי ה' אֱ-לֹהֵיכֶם".
 
בעיקרה של הפרשה – בשני חלקיה – מתוארות הנסיבות השונות שבהן יהא מוטל על הכהנים (- ה'גברא') לעשות שימוש בחצוצרות (- ב'חפצא'), ומהו אופי השימוש הזה (- סוג הקול שיש להשמיע). על פי סוגי הקולות השונים נקל להבחין כי שני החלקים מקבילים זה לזה בהקבלה כיאסטית: השימוש בחצוצרות למקרא העדה והנשיאים אל פתח אוהל מועד מקביל לשימוש בהן בימי שמחה ומועד על הקרבנות במקדש – שימושים אלו מתאפיינים בתקיעה; השימוש בחצוצרות למסע המחנות מקביל לשימוש בהן בעת מלחמה – שימושים אלו מתאפיינים בתרועה.
 
 
ב. האם ישנו טעם משותף לכל ארבעת השימושים בחצוצרות?
 
השאלה המתבקשת לאחר בחינת תוכנה של פרשת החצוצרות היא זו: האם יש מכנה משותף לכל המצבים השונים שבהם מְצוה פרשתנו להשמיע קולות בחצוצרות? האם מסתתר בפרשתנו עיקרון אחד המתממש באותן ארבע סיטואציות שבהן נצטווינו להשתמש בחצוצרות, או שמא כל שימוש שעליו מְצוה פרשתנו עומד בפני עצמו, ורק מפני החפץ המשותף לארבעתם נתאחדו הללו לפרשה אחת – פרשת החצוצרות.
 
מבנה הפרשה שנידון בסעיף הקודם מקל עלינו את הגדרת השאלה מחד, ומאידך רומז לכיוונים שונים של חיפוש תשובה לה.
 
חלוקת הפרשה לשני חלקים מעלה את השאלה הבאה: האם יש קשר בין השימוש הכפול הנהוג בחצוצרות במדבר לשימוש הכפול בהן לדורות? לשון הכתוב בכל אחד מן החלקים אמנם מלמדת על קשר פנימי בין שני השימושים שבאותו החלק:
 
בחלק הראשון ישנה כותרת, הנותנת מסגרת משותפת לשני השימושים הנידונים בחלק זה:
                ב              ... וְהָיוּ לְךָ (- החצוצרות) לְמִקְרָא הָעֵדָה וּלְמַסַּע אֶת הַמַּחֲנוֹת.
בחלק השני, אף שאין כותרת מעין זו, ישנה הנמקה אחת, החוזרת בשני השימושים הנידונים בו:
             במלחמה:          ט   וַהֲרֵעֹתֶם בַּחֲצֹצְרֹת וְנִזְכַּרְתֶּם לִפְנֵי ה' אֱ-לֹהֵיכֶם ...
             על הקרבנות:    י     וּתְקַעְתֶּם בַּחֲצֹצְרֹת ... וְהָיוּ לָכֶם לְזִכָּרוֹן לִפְנֵי אֱ-לֹהֵיכֶם.
 
הקשר הפנימי הזה בין הרכיבים של כל אחד משני החלקים, מבליט את ההבדל העקרוני שבין החלקים הללו: הכותרת המשותפת לשני השימושים במדבר מלמדת על טעם משותף לשניהם – מקרא העדה ומסע המחנות הם מצורכי מחנה ישראל בעת לכתם במדבר: לעתים צורכי המחנה מחייבים התכנסות, ולעתים הם מחייבים התפזרות והליכה; וכשם שהצרכים הללו הפוכים, שונים גם הקולות המסמנים כל פעולה כזאת.
 
במסכת סוכה נג ע"ב אומר התלמוד כי לדעת רבי יהודה השמעת הקולות בחצוצרות במדבר "לסימנא בעלמא הוא דאתא" – לסימן בעלמא הוא בא. ופירש רש"י: "ההיא תקיעה שהיא להקהיל הקהל, אינה אלא לסימן כשהיה משה רוצה לדבר אליהם, ואינה מצוה". אף לדעת חכמים אומר התלמוד: "ורבנן – סימנא הוא, ורחמנא שווייה מצוה" – סימן הוא, והתורה החשיבתוֹ מצוה.
 
ופירש רש"י: "שמצווים להקהיל בסימן זה ולא באחר". על כל פנים, בין למר ובין למר החצוצרות נתפסות כאמצעי תקשורת, כמכשיר להשמעת קול חזק הנשמע ברחבי המחנה, כעין מערכת כריזה של ימינו.
 
אולם השימוש בחצוצרות לדורות אינו נעשה למטרה טכנית תכליתית, אלא למטרה דתית – לזיכרון לפני ה'! אמנם כאן קשה לעמוד על המכנה המשותף בין שני השימושים, ברם ניכר שאף כאן הם הפוכים זה לזה: המלחמה היא שעת מצוקה של ישראל ויציאה אל האויב בשדה המערכה, ואילו הקרבנות שעליהם מְצוה פרשתנו לתקוע, הם אלו שהציבור מקריב בימי שמחה ובמועדים, במרכז המאחד את כל העם – במקדש. ואכן, אף כאן, למצבים ההפוכים הללו מייחדת הפרשה קולות שונים זה מזה.
 
ובכן, האם יש מכנה משותף בין השימושים התכליתיים של החצוצרות במדבר כ'מערכת כריזה', לבין השימושים הדתיים בהן לדורות, כמזכירות את העם, המשמיע קול באמצעותן, לפני ה'?
 
המבנה הכיאסטי של הפרשה, שעמדנו עליו בסעיף הקודם, רומז לתשובה חיובית על שאלה זו. נראה שיש קשר בין כינוס העדה אל פתח אוהל מועד במדבר לבין הקרבת קרבנות ציבור בימי שמחה ומועד במקדש לדורות: בשני המצבים הללו מצווה הפרשה על השמעת תקיעה בחצוצרות. ובכן, האם הקשר הזה רומז לכך שאף לדורות משמשת התקיעה בחצוצרות כסימן לציבור, שעתה מוקרבים קרבנותיו במקדש? או שמא לאידך גיסא: האם הקשר הזה רומז שאף להתכנסות העדה בפתח אוהל מועד במדבר ישנה משמעות דתית, ובאמצעות התקיעה המכנסת אותה היא נזכרת לפני ה'?
 
כיוצא בכך, מלמד המבנה הכיאסטי של הפרשה על קשר בין מסע המחנות במדבר לבין היציאה למלחמה "בארצכם" – בשני המצבים יש להשמיע תרועה בחצוצרות. ושוב אנו שואלים: האם קשר זה מרמז על כך שאף ביציאה למלחמה משמשת תרועת החצוצרות סימן לגיוס העם, או שמא אף במסע המחנות במדבר מזכירה תרועת החצוצרות את העם היוצא למסעיו לפני ה'?
 
ג. הקשר בין השימושים השונים בחצוצרות – דברי ראב"ע
 
מבין פירושי הראשונים, בולט ניסיונו של ראב"ע לחשוף את הקשר בין השימושים השונים של החצוצרות בפרשתנו. הדבר המעורר אותו לכך הוא חציו השני של פסוק ח:
 
וְהָיוּ לָכֶם לְחֻקַּת עוֹלָם לְדֹרֹתֵיכֶם.
 
פסוק ח הבא לאחר חלקה הראשון של הפרשה מעורר קושי: הרי האמור בחלק זה מתייחס להליכת ישראל במדבר, ואם כן מצוות אלו אינן "לְדֹרֹתֵיכֶם"!?
 
ניתן היה לענות על כך שמילים אלו שבסוף פסוק ח אינן מתייחסות לחלקה הראשון של הפרשה, אלא מהוות כותרת לחלקה השני דווקא: התרועה בעת מלחמה והתקיעה על הקרבנות הן שתהיינה לכם לחוקת עולם לדורות.
 
אולם ראב"ע רואה במילים אלו מילים המקשרות בין שני חלקי הפרשה, וכאילו נאמר בהן: אותן תרועות, שנצטוויתם עליהן במסע המחנות במדבר, יהיו לכם לחוקת עולם לדורותיכם גם בארצכם. אם אכן זו כוונתן של מילים אלו, הרי הן מורות בפירוש למְעיין ולַפרשן למצוא טעם משותף לשני המצבים שבהם יש ציווי להשמיע תרועה, ואת זאת עושה ראב"ע בפירושו להן:
 
"והיו לכם לחקת עולם" – כי המחנות נוסעים (- ביציאתם לדרך במדבר) להילחם! הלא תראה דברי משה בנסוע הארון (- להלן פסוק לה: "קוּמָה ה' וְיָפֻצוּ אֹיְבֶיךָ, וְיָנֻסוּ מְשַׂנְאֶיךָ מִפָּנֶיךָ"). והנה פירוש זאת החוקה: שתעשו כן (- כמו במסע המחנות במדבר), שיריעו הכהנים בחצוצרות, בלכתם למלחמה להילחם אל ארץ אויביהם, וכן כי יבוא אויב בארצכם ותבואו למלחמה עמו.
 
ובכן, גם במדבר היה מסע המחנות בגדר יציאה למלחמה, ועל כן אין לראות בתרועת החצוצרות המְלוה אותו 'סימן בעלמא', אלא מעשה בעל משמעות דתית, שתכליתו היא:
 
                ט             וְנִזְכַּרְתֶּם לִפְנֵי ה' אֱ-לֹהֵיכֶם וְנוֹשַׁעְתֶּם מֵאֹיְבֵיכֶם.
 
תוצאה זו של התרועה בחצוצרות הן במדבר והן בעת מלחמה בארצכם, ראב"ע מפרשה בשתי דרכים:
 
"ונזכרתם" – כי עשיתם מה שציווה לכם ה' הנכבד. גם התרועה – זכר לנפשות לצעוק לה'.
 
על פירושו של ראב"ע יש להקשות: לאיזו מלחמה יצאו המחנות הנוסעים במדבר? קשה לומר שהכוונה למלחמת כיבוש הארץ; זו עוד אינה עומדת על הפרק. נראה שכוונת ראב"ע למלחמה האורבת להולכים במדבר מצדם של אויבים בלתי צפויים (כמו שהייתה מלחמה עמלק). אולם אם כך הדבר, אין מצבם של ישראל במסע המחנות דומה למה שייאמר בהמשך הפרשה "וְכִי תָבֹאוּ מִלְחָמָה בְּאַרְצְכֶם עַל הַצַּר הַצֹּרֵר אֶתְכֶם" – שם מדובר במלחמה ממשית ולא בחשש רחוק להתפרצותה.
 
על כל פנים, בפירושו זה קושר ראב"ע בין שני השימושים בחצוצרות, שעל פי מקומם במבנה הפרשה הם מקבילים זה לזה.[1] את הקשר בין שני השימושים האחרים בפרשה המקבילים זה לזה – למקרא העדה ועל הקרבנות – ראב"ע לא ביאר, אך הוא מציע קשר בין שני השימושים בחצוצרות לדורות בחלקה השני של הפרשה. וכך הוא כותב בפירושו לפסוק י:
"וביום שמחתכם" – ששבתם מארץ אויב, או ניצחתם האויב הבא עליכם, וקבעתם יום שמחה כימי פורים ושבעת ימי חזקיה שמחה (- ראה דה"ב ל', כג).
 
אולם הוא נסוג מפירושו:
 
רק המעתיקים (- חז"ל במדרשם בספרי כאן, פסקה עז) פירשו 'וביום שמחתכם' – שבת.
 
פירוש 'המעתיקים' הולם את ההקשר: בשבתות ובמועדים ובראשי חדשים ישנם קרבנות ציבור מיוחדים, שעליהם בא הציווי לתקוע בחצוצרות, מה שאין כן בימי זיכרון להצלה לאומית, כגון פורים, שאין בהם קרבנות ציבור כאלה.
 
ראב"ע מסיים את דבריו בנתינת טעם לתקיעה על הקרבנות:
 
התקיעה – שישמעו ישראל ויידעו כי העולות יקריבו, ויכוונו לבם לה'.
 
אם כן תקיעה זו תכליתית היא – לעורר את תשומת לבם של ישראל לכך שבשעה זו מקריבים עולות במקדש. על פי טעם זה, דומה מטרת התקיעות לשם מקרא העדה שבראש הפרשה לזו שעל הקרבנות בסופה: בשני המצבים התקיעות נועדו לעורר את שמיעתם של ישראל ולכוונם אל המקדש: במדבר – לכוונם בפועל אל פתח אוהל מועד, ולדורות – לכוון את לבם למתרחש עתה במקדש, וכוונת לב זו תביא לכך שהקרבנות יהיו להם לזיכרון לפני ה'.
 
אחר כל זאת, שאלתנו בדבר אחדות פרשת החצוצרות במקומה עומדת. דברי ראב"ע לא נתנו מענה שלם ומקיף לשאלה זו.
 
ד. פרשת החצוצרות כחלק  מן הציווי על עשיית המשכן וכליו
 
כדי להתקדם לקראת תפיסה כוללת של פרשת החצוצרות, נעלה כאן טיעון שהגענו אליו בעקבות שאלות אחדות שטרדו את מנוחתנו בנוגע לפרשה זו.[2] תחילה ננסח את עצם הטענה, ולאחר מכן נביא ראיות אחדות לאישושה .
 
טענתנו היא שהחצוצרות הן מִכְּלֵי המשכן, ושהציווי על עשייתן ועל השימוש בהן נאמר למשה ביחד עם הציווי הגדול על עשיית המשכן וכליו בספר שמות. הן נקבעו במקומנו על דרך מוקדם במעשה שהוא מאוחר בכתוב, כדי להיסמך לתיאור היציאה למסע הראשון מהר חורב. לקראת מסע זה והבאים אחריו נעשו החצוצרות, בין שאר המטרות שלשמן נעשו, אולם עשייתן הייתה זה מכבר, בשעה שנעשו כלי המשכן כולם, ואף השימוש בהן למקרא העדה והנשיאים ועל קרבנות הציבור בימי שמחה ומועד קדם לעשרים לחודש השני שבו נעלה הענן לראשונה.
 
מהו אפוא המקום בספר שמות שממנו 'נעקרה' פרשת החצוצרות? התשובה ברורה: בין הנספחים לציווי על מלאכת המשכן הבאים בראש פרשת כי תשא. מסתבר שמקומה היה בסמוך לציווי על עשיית הכיור (שמות ל', יז-כא), לפניו או לאחריו, שכן הכיור והחצוצרות הם מכלי המשכן שנדחו מטעמים שונים לנספחים. שאר הנספחים אינם עוסקים בכלים השייכים למשכן אלא בעניינים אחרים.[3]
 
טענתנו זו אינה עולה בקנה אחד עם דבריו של רמב"ן בביאורו לְ-ט', טו:
 
"וביום הקים את המשכן" – עתה יחזור לספר בענייני הנסיעה (- אחר העיסוק בפסח שני) והמצוות שנצטוו בה, כגון החצוצרות שנצטווה בהן עכשיו, להיותן למקרא העדה ולמסע את המחנות.[4]
 
ובכן, מה מביא אותנו לטעון טענה זאת?
 
ראשית, סגנון ההוראה למשה –
                י', ב         עֲשֵׂה לְךָ שְׁתֵּי חֲצוֹצְרֹת כֶּסֶף, מִקְשָׁה תַּעֲשֶׂה אֹתָם...
 
מזכיר ציוויים דומים על עשיית המשכן:
 
                שמות כ"ה, לא     וְעָשִׂיתָ מְנֹרַת זָהָב טָהוֹר, מִקְשָׁה תֵּיעָשֶׂה הַמְּנוֹרָה...
                           ל', יח           וְעָשִׂיתָ כִּיּוֹר נְחשֶׁת וְכַנּוֹ נְחשֶׁת...
                                לד-לה     ... קַח לְךָ סַמִּים נָטָף וּשְׁחֵלֶת... וְעָשִׂיתָ אֹתָהּ קְטֹרֶת...
 
שנית, החצוצרות הן כלי לשימושם של הכהנים בלבד:
 
                י', ח        וּבְנֵי אַהֲרֹן הַכֹּהֲנִים יִתְקְעוּ בַּחֲצוֹצְרֹת.
 
אולם רק התקיעה על הקרבנות יכולה להיחשב כחלק מעבודת הכהנים במשכן. מדוע מגבילה התורה גם את שאר שלושת השימושים של החצוצרות לכהנים בלבד? התשובה על כך היא שהחצוצרות כלי מקדש הן, והתקיעה בהן מסורה לכהנים, כשם שהם המשתמשים היחידים גם בשאר כלי המקדש.
 
ולא עוד, אלא שבספרי כאן (פסקה עה) דרשו, כי בני אהרן הכהנים התוקעים בחצוצרות צריכים להיות תמימים ולא בעלי מומין, ובכך דימו את התקיעה לעבודה.
 
שלישית, רק אחד מבין ארבעת השימושים שיש לעשות בחצוצרות מקשר בין פרשה זו לבין מה שבא אחריה – מסע המחנות בראשונה. שני שימושים בחצוצרות, הראשון והרביעי היו אפשריים כבר מאז הוקם המשכן, ושימוש אחד, השלישי, נועד לעתיד לבוא, לאחר הכניסה לארץ. אין טעם אפוא להניח שציווי מורכב זה נאמר למשה דווקא עתה, לפני היציאה לדרך.
ראיות נוספות לטענתנו יובאו בסעיף הבא.
 
ה. כל השימושים בחצוצרות קשורות בסדרי המשכן
 
עתה נבוא לטעון, כי כל ארבעת השימושים בחצוצרות נעשים מכוחו של המשכן ובזיקה אליו, וממילא החצוצרות משמשות ככלי מקדש בכל הֶקשר שבו הן מופיעות.
 
1. דבר זה פשוט וברור בשימוש הרביעי, על הקרבנות. ואכן, בהקשר לכך מזכיר הרמב"ם את דין עשיית החצוצרות בהלכות כלי המקדש פרק ג הלכה ה:
 
בימי המועדות כולם ובראשי חדשים היו הכהנים תוקעים בחצוצרות בשעת הקרבן... החצוצרה היתה נעשית מן העשת של כסף. עשה אותה מן הגרוטאות של כסף כשירה. משאר מיני מתכות – פסולה.
 
2. אף השימוש הראשון – למקרא העדה או הנשיאים – קושר את התקיעה בחצוצרות אל המשכן, שהרי קריאתם של הללו היא "אֶל פֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד".
 
וכך פירש ר"ע ספורנו את הטעם לתקיעה זו בחצוצרות:
 
(ב) "והיו לך למקרא העדה" – מפני שהיה מקרא העדה והנשיאים אל פתח אהל מועד לפני ה', רצה שתהיה קריאתה בחצוצרות לכבוד המלך.
 
ובכן, מן המשכן נשמעת תקיעת החצוצרות, והכהנים הם התוקעים, כדי לכנס את העדה לפני ה' אל פתח אהל מועד.
 
3. עתה נברר את טעמה של התרועה למסע המחנות. שימוש זה בחצוצרות נראה לכאורה כשייך לסדרי המסע של העדה ולא אל המשכן, אך באמת הדבר צריך בחינה יסודית.
 
במסע המחנות הוזכרו בפרשתנו שתי תרועות:
 
                ה             וּתְקַעְתֶּם תְּרוּעָה – וְנָסְעוּ הַמַּחֲנוֹת הַחֹנִים קֵדְמָה.
 
ו              וּתְקַעְתֶּם תְּרוּעָה שֵׁנִית – וְנָסְעוּ הַמַּחֲנוֹת הַחֹנִים תֵּימָנָה.
 
ובכן, מה יהא על המחנות החונים במערב ובצפון, האם אף למסעיהם יתקעו תרועה שלישית ורביעית?
 
הנה דעת רמב"ן בפירושו לפסוק ו:
 
פירש הכתוב שתי תרועות, הראשונה למסע מחנות המזרח והשנית למסע מחנות הדרום. ואמר (- בסוף פסוק ו) "תְּרוּעָה יִתְקְעוּ לְמַסְעֵיהֶם" – שיתקעו כן לכל מסעיהם, לומר שיתקעו תרועה שלישית למסע המחנות החונים ימה, ורביעית למסע החונים צפונה, כי לכל דגל מסע בפני עצמו, כאשר יפרש "וְנָסַע דֶּגֶל מַחֲנֵה בְנֵי אֶפְרַיִם" (- להלן פסוק כב, והם החונים במערב – ב', יח);
 
"וְנָסַע דֶּגֶל מַחֲנֵה בְנֵי דָן" (- להלן פסוק כה, והם החונים בצפון – ב', כה), וכך היא שנויה בברייתא של מלאכת המשכן (פרק י"ג).
 
אולם לא כן דעתו של ראב"ע בפירושו לאותו פסוק:
 
"תרועה שנית" – שייסע דגל ראובן (- הוא הדגל החונה בדרום הנוסע שני) ולא יתקעו עוד. כי הקהתים ועמם הכהנים התוקעים נוסעים קודם דגל אפרים (- הוא הדגל הנוסע שלישי. וראה להלן פסוק כא).
 
את הפסוק שממנו למד רמב"ן כי יש לתקוע לכל רוח ורוח פירש ראב"ע בדרך הפוכה:
 
"תרועה יתקעו" – הכהנים, "למסעיהם" – כי אחר דגל ראובן נוסעים.
 
כלומר, התרועה השנייה שתקעו הכהנים למסע המחנות החונים תימנה, היא גם התרועה שתקעו "לְמַסְעֵיהֶם" – למסע של עצמם.
 
טענתו של ראב"ע, כי הכהנים אינם תוקעים לדגל השלישי והרביעי מפני שהם נוסעים לפני הדגלים הללו, אינה הכרחית: אף אם הכהנים מצטרפים אל הקהתים בדרכם במסע במדבר, אין מניעה שיתקעו תרועה אף לדגל השלישי והרביעי, ורק אחר כך יזדרזו ויצטרפו אל הקהתים.
 
לר"ע ספורנו טעם אחר ועקרוני מדוע לא יתקעו הכהנים לדגל השלישי והרביעי:
 
(ה) "ותקעתם תרועה ונסעו המחנות החֹנים קדמה" – כי עמהם היו נוסעים נושאי המשכן.
 
כוונתו היא, כי לאחר נסיעת דגל מחנה יהודה החונה קדמה נאמר להלן:
 
יז             וְהוּרַד הַמִּשְׁכָּן (- האוהל) וְנָסְעוּ בְנֵי גֵרְשׁוֹן וּבְנֵי מְרָרִי נֹשְׂאֵי הַמִּשְׁכָּן.
 
והתרועה נועדה ללוות, לא את המחנות הנוסעים, אלא את המשכן המפורק (הנישא בידי בני גרשון ובני מררי) ההולך עמם. ספורנו ממשיך:
 
(ו) "ותקעתם תרועה שנית ונסעו המחנות החֹנים תימנה" – כי עמהם היו נוסעים נושאי המקדש (- הארון וכלי הקודש האחרים).
 
לאחר דגל מחנה ראובן החונה תימנה נאמר להלן:
 
כא           וְנָסְעוּ הַקְּהָתִים נֹשְׂאֵי הַמִּקְדָּשׁ.
 
והתרועה נועדה ללוות את מסע ה'מקדש' ביד בני קהת, הנוסע עם המחנות החונים בדרום.
 
על פי פירושו של ספורנו, מטרת השימוש בחצוצרות בעת מסע המחנות אינה אלא ללוות את מסע המשכן המפורק.
 
כך פירש עוד לפניו חזקוני בפירושו הראשון לפסוק ו:
 
יכול כשם שתוקע למזרח ולדרום כך תוקע לצפון ולמערב? תלמוד לומר "תְּרוּעָה יִתְקְעוּ לְמַסְעֵיהֶם"[5] – לשני המחנות דווקא, ולכבודו של משכן הנוסע אחר שני דגלים אלו.
 
שים לב כיצד פירש חזקוני את המילים "תְּרוּעָה יִתְקְעוּ לְמַסְעֵיהֶם" כמיעוט: רק למסעיהם של השניים שהוזכרו עד עתה יתקעו תרועה, וזאת היפך רמב"ן.
 
נמצא, לפי פירושיהם של חזקוני וספורנו, כי השימוש בחצוצרות בעת מסע המחנות, לא לסייע לסדר את מסעותיהם של ישראל הוא נועד, וגם לא להקדים מלחמה אפשרית (כפירוש ראב"ע), אלא לכבודו של המשכן הנוסע, ועל כן הוא נעשה בידי הכהנים ובכלי המשכן.[6]
 
4. נותר לנו לברר כיצד קשור השימוש בחצוצרות בעת היציאה למלחמה אל המקדש. את זאת נעשה בסעיף הבא.
 
ו. החצוצרות – נציגות המקדש במלחמה
 
הבה נקדים דיון הלכתי קצר, אשר מתוכו יהא ניתן להכיר בקיומו של קשר בין השימוש בחצוצרות בעת היציאה למלחמה לבין המקדש.
 
בספרי כאן (פסקה עו) דורש ר' עקיבא מן המילים "עַל  הַצַּר הַצֹּרֵר אֶתְכֶם" ­– "על כל צרה וצרה שלא תבוא על הציבור". והרמב"ם כתב בפרק א של  הלכות תעניות:
 
א. מצות עשה מן התורה לזעוק ולהריע בחצוצרות על כל צרה שתבוא על הציבור, שנאמר "עַל הַצַּר הַצֹּרֵר אֶתְכֶם וַהֲרֵעֹתֶם בַּחֲצֹצְרֹת". כלומר כל דבר שייצר לכם, כגון בצורת ודֶבֶר וארבה וכיוצא בהן – זעקו עליהן והריעו.
 
ד. ומדברי סופרים להתענות כל על צרה שתבוא על הציבור עד שירוחמו מן השמים. ובימי התעניות האלו זועקין בתפילות ומתחננים ומריעין בחצוצרות בלבד. ואם היו במקדש – מריעין בחצוצרות ובשופר, השופר מקצר והחצוצרות מאריכות שמצות היום בחצוצרות. ואין תוקעין בחצוצרות ושופר כאחד אלא במקדש...
 
בעל 'מגן אברהם', בביאורו לשולחן ערוך אורח חיים הלכות תענית מביא בראש סימן תקעו את דברי הרמב"ם הללו ושואל:
 
ואני תמה: למה אין אנו נוהגים לתקוע בעת צרה?... הלא מדאורייתא מצוה לתקוע בלא תענית!
 
על שאלתו עונה רבי נתנאל ווייל, מחבר הפירוש 'קרבן נתנאל' על הרא"ש, ב'נתיב חיים' (על השולחן ערוך שם):
 
ולי לא קשה דבר, שהרי מקרא מלא הוא "וְכִי תָבֹאוּ מִלְחָמָה בְּאַרְצְכֶם וגו' וַהֲרֵעֹתֶם בַּחֲצֹצְרֹת" – נמצא שמצות עשה מן התורה – בארץ ישראל הוא.
 
אולם, כפי שהקשה החיד"א, אף בארץ ישראל לא נהגו לתקוע בחצוצרות בעת צרה (מלבד מה שיש המנסים לחדש מנהג זה בזמננו, מפני קושיית ה'מגן אברהם').
 
נראה שפתרון הבעיה הוא במה שאנו טוענים: החצוצרות – כלי מקדש הן, והתוקעים בהן – הם הכהנים, והמצווה כולה קשורה בקיום המקדש, ואינה עומדת בפני עצמה. וכמו ששאר השימושים בחצוצרות המוזכרים בפרשתנו תלויים במשכן ובמקדש – כך גם התרועה בהן במלחמה ובעת צרה.
 
דבר זה שאנו טוענים מפורש בדברי 'ספר החינוך' מצוה שפד, אלא שעלינו להקדים לדבריו הקדמה קצרה.
 
כך כתב הרמב"ם בספר המצוות עשה נט (תרגום ר"י קאפח):
 
הציווי שנצטווינו לתקוע בחצוצרות במקדש בעת הקרבת כל קרבן מקרבנות הפרקים (- המועדים), והוא אמרוֹ "וּבְיוֹם שִׂמְחַתְכֶם וּבְמוֹעֲדֵיכֶם וּבְרָאשֵׁי חָדְשֵׁכֶם וּתְקַעְתֶּם בַּחֲצֹצְרֹת עַל עֹלֹתֵיכֶם"... וכבר נתבארו דיני מצוה זו בספרי וראש השנה ותעניות (- מסכת תענית, ועל השאלה מה לדינים אלו במסכת תענית משיב הרמב"ם:) לפי שאנו מצווים לתקוע בחצוצרות בזמן הצרות והרעות כשנצעק לפניו יתעלה, אמר: "וְכִי תָבֹאוּ מִלְחָמָה בְּאַרְצְכֶם" וכו'.
 
הרי שלדעתו שני השימושים בחצוצרות לדורות הם מצוַת עשה אחת.
 
אף בחיבורו הגדול 'משנה תורה' סבר הרמב"ם כן, אלא ששם מנה את המצוה דווקא בהלכות תעניות: "לזעוק ולהריע בחצוצרות על כל צרה שתבוא על הציבור" (פרק א הלכה א), ואילו בראש הלכות כלי המקדש, שבהן פירט את חובת התקיעה על הקרבנות (פרק ג הלכה ה), לא מנה מצוַת עשה נוספת. אם כן, הפך הרמב"ם את שיטתו ביחס לשאלה איזה משני אופני קיום המצוה הוא העיקרי – זה שבמקדש על הקרבנות או זה שגם בגבולין על הצרות.[7]
 
ה'מגיד משנה' בראש הלכות תעניות תמה על שיטתו זו של הרמב"ם:
 
ותמה אני... שהרי שני פסוקים הם בכתוב! ונראה שדעתו שהמצוה היא אחת כללית: לתקוע בחצוצרות במקדש בעת הקרבנות, ובעת הצרות בין במקדש בין בגבולין, ואין ראוי למנותן בשתי מצוות. ועוד צריך עיון.
 
אכן תשובתו צריכה בירור, אולם בעל 'ספר החינוך' כדרכו, הלך כאן בעקבות הרמב"ם ב'ספר המצוות', וכתב במצוה שפד:
 
מצות תקיעת חצוצרות במקדש ובמלחמה – לתקוע בחצוצרות במקדש בכל יום בהקריב כל קרבן (- ובכך הוא חולק על הרמב"ם הסבור שרק במועדים חייבים מן התורה) וכמו כן בשעת הצרות.
 
את הקשר בין שתי המצוות הללו המנויות כאחת מבאר בעל 'ספר החינוך' ב"שורשי המִצוה" – בהסבר טעמה:
 
לפי שבשעת הקרבן היו צריכין לכוון דעתם יפה בעניינו... וגם כן בעת הצרה צריך האדם כיוון גדול בהתחננו לפני בוראו... ולכן נצטוו בתקיעת החצוצרות בעתים אלה...
 
מובן שגם תשובה זו אינה מספקת כדי לענות על תמיהת המגיד משנה, ואנו נשוב לדון בשאלה זו בסעיף הבא.
 
ברם, התוצאה משיטה זו, המשותפת לרמב"ם ו'לספר החינוך', מנוסחת בסוף דברי 'ספר החינוך':
 
ונוהגת מצוה זו בזמן הבית בכהנים, שעליהם המצוה לתקוע בחצוצרות... ואם עברו על זה הכהנים ולא תקעו בשעת הקרבן, וכן אם לא תקעו בשעת הצרה – ביטלו עשה זה.
 
ברור אפוא שלדעתו (וכנראה גם לדעת הרמב"ם), אף מצוַת התרועה בחצוצרות במלחמה ובעת צרה תלויה בקיום המקדש, אף שמבחינה טכנית היה ניתן לקיימה גם בלא מקדש.
 
כדי להבין את הקשר הזה, עלינו לשוב אל פשט הכתוב:
 
ט             וְכִי תָבֹאוּ מִלְחָמָה בְּאַרְצְכֶם עַל הַצַּר הַצֹּרֵר אֶתְכֶם וַהֲרֵעֹתֶם בַּחֲצֹצְרֹת
וְנִזְכַּרְתֶּם לִפְנֵי ה' אֱ-לֹהֵיכֶם וְנוֹשַׁעְתֶּם מֵאֹיְבֵיכֶם.
 
בכמה מקומות במקרא מבואר, כי בעת היציאה של ישראל למלחמה יוצאת עמם נציגות של המקדש באופנים שונים, ומבטאת בכך את נוכחות ה' בקרב מחנה המלחמה. הניסוח העקרוני של דבר זה מופיע בספר דברים בפרשת כי תצא (כ"ג, טו):
 
                כִּי ה' אֱ-לֹהֶיךָ מִתְהַלֵּךְ בְּקֶרֶב מַחֲנֶךָ לְהַצִּילְךָ וְלָתֵת אֹיְבֶיךָ לְפָנֶיךָ וְהָיָה מַחֲנֶיךָ קָדוֹשׁ...
 
ובפרשות המלחמה שלפני כן, בפרק כ', מופיע בשעת היציאה למלחמה הכהן (המכונה בפי חז"ל "כהן משוח מלחמה") ונושא נאום חיזוק בפני הלוחמים (פסוקים ב-ד).
 
והנה במלחמת מדין המתוארת בספרנו בפרשת מטות, נאמר:
 
ל"א, ו    וַיִּשְׁלַח אֹתָם משֶׁה אֶלֶף לַמַּטֶּה לַצָּבָא
 
אֹתָם וְאֶת פִּינְחָס בֶּן אֶלְעָזָר הַכֹּהֵן לַצָּבָא וּכְלֵי הַקֹּדֶשׁ וַחֲצֹצְרוֹת הַתְּרוּעָה בְּיָדוֹ.
 
פינחס בן אלעזר הכהן ומה שבידו – כלי הקודש וחצוצרות התרועה – הם נציגי המשכן במחנה הלוחמים. נוכחותו ונוכחות מה שבידו במחנה היא הביטוי המוחשי לכך "כִּי ה' אֱ-לֹהֶיךָ מִתְהַלֵּךְ בְּקֶרֶב מַחֲנֶךָ".
 
והנה דוגמה נוספת לטענתנו בנוגע לקשר בין חצוצרות התרועה במלחמה לבין המקדש: בספר דברי הימים ב' פרק י"ג מסופר על המלחמה שבין אביה מלך יהודה לירבעם מלך ישראל. אביה נושא נאום מעל הר צמרים שמגמתו למנוע את המלחמה. הוא מאשים את ירבעם ואת אנשי ישראל בכך שעזבו את ה' ואת מקדשו, ועל בני יהודה הוא אומר:
 
דה"ב י"ג, י-יא     וַאֲנַחְנוּ, ה' אֱ-לֹהֵינוּ וְלֹא עֲזַבְנֻהוּ וְכֹהֲנִים מְשָׁרְתִים לַה' בְּנֵי אַהֲרֹן...
וּמַקְטִרִים לַה' עֹלוֹת... וּקְטֹרֶת סַמִּים וּמַעֲרֶכֶת לֶחֶם... וּמְנוֹרַת הַזָּהָב וְנֵרֹתֶיהָ לְבָעֵר...
כִּי שֹׁמְרִים אֲנַחְנוּ אֶת מִשְׁמֶרֶת ה' אֱ-לֹהֵינוּ וְאַתֶּם עֲזַבְתֶּם אֹתוֹ.
 
עתה עובר אביה בנאומו מתיאור העבודות הנשמרות במקדש אל שדה המערכה הנוכחי:
 
                יב            וְהִנֵּה עִמָּנוּ בָרֹאשׁ הָאֱ-לֹהִים וְכֹהֲנָיו וַחֲצֹצְרוֹת הַתְּרוּעָה לְהָרִיעַ עֲלֵיכֶם בְּנֵי יִשְׂרָאֵל
אַל תִּלָּחֲמוּ עִם ה'... כִּי לֹא תַצְלִיחוּ.
 
כוונתו ברורה: לא זו בלבד "כִּי שֹׁמְרִים אֲנַחְנוּ אֶת מִשְׁמֶרֶת ה'" במקדשו אשר בירושלים, אלא שמחמת נאמנותנו זו – נציגות של המקדש נמצאת עמנו כאן בשדה המלחמה, וה' מתהלך בקרב מחננו, ואילו אתם לא תצליחו במלחמתכם עם ה'. נציגות זו כוללת כמובן את חצוצרות התרועה שבידי הכהנים.
 
לאחר פרוץ המלחמה, כאשר גילו בני יהודה כי "וְהִנֵּה לָהֶם הַמִּלְחָמָה פָּנִים וְאָחוֹר", מה עשו?
                יד            וַיִּצְעֲקוּ לַה' וְהַכֹּהֲנִים מחצצרים (מַחְצְרִים קרי) בַּחֲצֹצְרוֹת.
                טו           וַיָּרִיעוּ אִישׁ יְהוּדָה... וְהָאֱ-לֹהִים נָגַף אֶת יָרָבְעָם וְכָל יִשְׂרָאֵל לִפְנֵי אֲבִיָּה וִיהוּדָה.
 
ההרחבה שהרחיבו חז"ל את התרועה בחצוצרות לכל צרה שבאה  על הציבור אינה יכולה להיות שונה מן המקור שלה בפשט הכתובים – מן התרועה במלחמה. ומה זו מהווה נציגות של המקדש במקום המלחמה, אף זו מהווה כן במקום הצרה בגבולין. אולם משחרב המקדש – בטלו חצוצרות התרועה, וכפי שכותב 'ספר החינוך'. מכאן תשובה לשאלתו של בעל 'מגן אברהם' מדוע אין נוהגים כיום להריע בחצוצרות בעת צרה.
 
ז. 'מלכותא דרקיעא כעין מלכותא דארעא'
 
בסעיפים הקודמים נוכחנו בכך שכל ארבעת המצבים שבהם יש להשתמש בחצוצרות קשורים למקדש, אך טרם עמדנו על עיקרון אחד, טעם מהותי משותף, לציווי על שימוש בחצוצרות במצבים הללו.
 
עוד דבר שבו נוכחנו בסעיף הקודם הוא שהרמב"ם ו'ספר החינוך' מנו בפרשתנו אך מצוַת עשה אחת הכוללת הן את התקיעה בחצוצרות על הקרבנות במקדש והן את התרועה בהן בעת צרה בכל מקום. המגיד-משנה תמה על הרמב"ם "שהרי שני פסוקים הם בכתוב", ואנו מוסיפים: לא רק פסוקים שונים הם, אלא גם מקומות חלוקים – כאן במקדש וכאן גם בגבולין, ואף אופן השימוש בחצוצרות על פי פשוטו של מקרא שונה בשני המצבים: על הקרבנות נאמר "וּתְקַעְתֶּם בַּחֲצֹצְרֹת" (אמנם ההלכה למדה שיש לתקוע ולהריע ולתקוע), ואילו במלחמה נאמר "וַהֲרֵעֹתֶם בַּחֲצֹצְרֹת". וכמובן, אף הנסיבות שונות מאוד בשני המצבים ובמידת-מה אף הפוכות זו מזו.
 
ברור אפוא, שהרמב"ם ובעל 'ספר החינוך' ראו בפרשתנו מִצוה אחת של השמעת קול בחצוצרות, המתקיימת באופנים שונים ובנסיבות שונות, אך מממשת עיקרון הלכתי-רעיוני אחד. זו בעצם תשובתו של ה'מגיד משנה' על תמיהתו: "דעתו שהמצוה היא אחת כללית: לתקוע במקדש בעת הקרבנות, ובעת הצרות – בין במקדש בין בגבולין, ואין ראוי למנותן בשתי מצוות", אלא שאין בדבריו ניסוח של אותו עיקרון משותף לשני המצבים השונים כל כך זה מזה, ועל כן הוא מסיים את דבריו במילים "ועוד צריך עיון". את ה'עיון' הזה אנו חפצים להשלים עתה.
 
יש שההתבוננות בחיים הריאליים, על המנהגים החברתיים הנוהגים בהם והטקסים המקובלים בהם בין בני האדם, עשויה לפקוח את עינינו להבנת טעמי מצוותיה של תורה.
 
השימוש בחצוצרות, שהן כלֵי נשיפה ממתכת בעלי צליל חזק במיוחד המעורר תשומת לב, נוהג גם בימינו בטקסים ממלכתיים שונים. הנוהג המקובל הוא שהופעת מלך, נשיא או מנהיג מדינה בפני ציבור במהלך טקס רשמי המתקיים במקום בעל חשיבות מיוחדת, מלֻוה בהשמעת קולן של שתי חצוצרות. אף יציאתו מאותו טקס מלווה בתרועת החצוצרות. מנהג זה רווח בכל העולם, ומסתבר שהוא מנהג עתיק יומין ואינו חידוש שנתחדש בעידן המודרני.
 
"מלכותא דארעא כעין מלכותא דרקיעא" – מלכות ארצית היא כעין מלכות שמים – כך אמר רב ששת במסכת ברכות נח ע"א (ועיין שם בהקשר). אנו נהפוך את דבריו לצורך ענייננו ונאמר: מלכות ה' היא כעין מלכותו של בשר ודם. הופעת ה' בקרב עמו במצבים חגיגיים ומיוחדים זוקקת גינונים של מלכות, ומחייבת אותנו במתן כבוד מעין זה הניתן בעת הופעת מלך בשר ודם. "גדול כוחן של נביאים, שמדמין צורה (- האדם) ליוצרה (- לקב"ה)" (בראשית רבה כז, א).
 
לא רק הנביאים מדמים צורה ליוצרה (והכוונה לכך שהם מדמים את היוצר לצורה שיצר) אלא גם התורה במצוותיה עושה כן, 'משמיעה את האוזן מה שיכולה לשמוע, ומראה את העין מה שיכולה לראות' (על פי מדרש תהילים א', פסקה ד במהדורת בובר).
 
זהו העיקרון האחד העומד מאחרי פרשת החצוצרות כולה: השימוש שהתורה מְצוה עלינו לעשות בחצוצרות במצבים שונים הוא מתן כבוד מלכות בעת הופעת ה' במקדשו בקרב ישראל ובעת יציאתו ממנו.[8]
 
הקשר בין החצוצרות והשימוש בהן בכל ארבעת המצבים לבין המקדש, קשר שהוכח בסעיפים הקודמים, מהווה תשתית לדברינו אלה. הופעת ה' במקדשו בקרב ישראל בעתים מיוחדות מחייבת תקיעת חצוצרות המְלוה את הופעתו זאת.
 
(א) דבר זה התרחש במדבר בעת שישראל נאספו אל פתח אוהל מועד לפני ה'. וכדברי הספורנו:
 
מפני שהיה מקרא העדה והנשיאים אל פתח אוהל מועד לפני ה' רצה שתהיה קריאתה בחצוצרות לכבוד המלך.[9]
 
(ב) דבר זה מתקיים גם לדורות "וּבְיוֹם שִׂמְחַתְכֶם וּבְמוֹעֲדֵיכֶם וּבְרָאשֵׁי חָדְשֵׁכֶם". כאשר ישראל מקריבים  את קרבנות הציבור של הזמנים המיוחדים הללו, אז מופיע ה' במקדשו לקבל את קרבנם, ואת הופעתו מלווה התקיעה בחצוצרות.
 
(ג) אולם יש שה' עוזב את מקדשו מסיבות שונות, ואף עזיבה זו הנעשית בפרהסיה מצריכה מתן כבוד באמצעות תרועת החצוצרות המְלוה את הסתלקותו של המלך. במדבר הסתלקות השכינה מן המשכן נעשית בעת פירוקו ויציאת המחנות לדרכם. עם יציאת המשכן המפורק בידי בני גרשון ומררי במסע המחנות הראשונים נשמעת תרועת החצוצרות המודיעה על מסע זה. ואף את מסע המחנות השניים מְלוה תרועת החצוצרות, שכן עמו נוסעים הקהתים נושאי המקדש.
 
(ד) אף לדורות, יש שה' עוזב את מקדשו ויוצא בקרב עמו הבאים למלחמה על הצר הצורר אותם. אמנם הסתלקות זו נועדה ללוות את ישראל, בבחינת "עמו אנכי בצרה", אך סוף סוף יש בכך יציאה מן המקדש שהוא מקום השראת השכינה, ויציאה זו צריך שתהא מלֻוה בתרועת חצוצרות.[10]
 
ובכן, שונות הנסיבות לשימוש בחצוצרות, וגם שונים הקולות שיש להשמיע[11], ושונים המקומות, וגם שונות המצוות בפרשה, שיש מהן לשעתן במדבר ויש מהן לדורות, אך כולן נועדו למטרה אחת שהיא המעניקה לפרשה את אחדותה המהותית. החצוצרות הן כלים שנועדו להשמעת קולות מסוגים שונים לשם מתן כבוד מלכות לה', הן בעת הופעתו בקרב עמו במקדשו והן בעת עזבו את מקדשו בקרב עמו.
 
מובנת אפוא שיטתם של הרמב"ם ושל בעל ספר החינוך שמנו בפרשה זו מצוַת עשה אחת בלבד.[12]
 
 
 
 

[1]  אמנם הוא עשה זאת לא מפני ההקבלה הספרותית ביניהם, אלא מפני האמור בפסוק ח המצוי ביניהם.
[2] מן הראוי היה להעלות כאן שאלות אלו, ולשחזר את דרך החשיבה שהביאתנו למסקנה שאליה הגענו, אולם דרך זו הייתה מחייבת התפרסות לכיוונים שונים, ובכך הייתה גורמת לפיזור הדעת במקום לריכוזה.
[3]  אמנם גם בפרשת מזבח הקטורת (שמות ל', א-י) ניתן לדון כנספח – ראה עינונו לפרשת תצוה בסדרה הראשונה,
[4] בדומה לרמב"ן פירש גם ר"ע ספורנו בביאורו לְ-י', יא:
"בחדש השני בעשרים בחדש נעלה הענן" – אחר שעשו הטמאים פסח שני בי"ד בחודש ועשו חצוצרות ובהם נועדו העדה והנשיאים למשה, והודיענו סדר מסעם על ידי חצוצרות, וסדר חצוצרות במקדש ובמלחמה, ובכן נעלה הענן ללכת אל קדש ברנע...
[5] עד כאן ציטט החזקוני את דברי הספרי (סוף פסקא עג). אולם המילים הבאות בספרי הן: "תקיעה אחת לשתיהם", והדברים הובנו על ידי המפרשים (ראה רמב"ן) כי לרוח צפון ולרוח מערב אמנם תוקעים, אולם רק תקיעה אחת לשתיהם. נראה שחזקוני פירש את דברי הספרי בדרך שונה. את התיבה "לשתיהם" פירש ביחס לרוח מזרח ולרוח דרום, שרק להן תוקעים "תקיעה אחת", היינו אותו סוג של תקיעה, ואילו לרוחות האחרות – אין תוקעים כלל.
[6] עלינו להעיר הערה נוספת ביחס לפסוקים ה-ו: מדוע נאמר בפסוקים אלו "וְנָסְעוּ הַמַּחֲנוֹת הַחֹנִים קֵדְמָה... וְנָסְעוּ הַמַּחֲנוֹת הַחֹנִים תֵּימָנָה", ללא ציון המילה 'דגל' וללא אזכור השבט שעל שמו הוא נקרא, ולא בהתאמה למה שנאמר בתיאור המסע להלן "וַיִּסַּע דֶּגֶל מַחֲנֵה בְנֵי יְהוּדָה... וְנָסַע דֶּגֶל מַחֲנֵה רְאוּבֵן"?
התשובה על כך היא, שעל פי טענתנו נאמרה פרשה זו למשה בעת הציווי על עשיית המשכן, ואז עוד לא נודע על חלוקת העם לדגלים, וגם לא נודע אז מי יהיו השבטים שיחנו בכל רוח ורוח. מה שהיה ברור כבר באותה שעה למשה הוא שברגע שיוקם המשכן, יחנו שבטי ישראל מסביבו בארבע רוחותיו. ועל כן ניתן היה לצוות "וְנָסְעוּ הַמַּחֲנוֹת הַחֹנִים קֵדְמָה... תֵּימָנָה".
[7] דבר דומה הראינו בעיון לפרשת נשא ביחס לברכת כהנים, שב'ספר המצוות' סבר הרמב"ם שעיקרה הוא במקדש, ואילו ב'משנה תורה' חזר בו וסבר שעיקרה בגבולין.
[8] ישנם מדרשים אחדים שאכן תפסו את התקיעה בחצוצרות כביטוי לגינוני מלכות, אך באופן תמוה ייחסו אותם למשה: "אמר לו הקב"ה למשה: מלך עשיתיך... מה מלך כשהוא יוצא תוקעים לפניו, אף אתה 'עשה לך שתי חצוצרות כסף', שבשעה שתהא יוצא ומכניס את ישראל תוקעין בהן והם מתכנסים" (תנחומא בהעלותך, ט); "אמר לו הקב"ה למשה: מלך עשיתיך, מה מלך כשיוצא למלחמה תוקעים לפניו, אף אתה כשאתה יוצא למלחמה יהי תוקעין לפניך" (תנחומא בובר בהעלותך, יז) . נראה שמדרשים אלו מדייקים את דבריהם מן הצירוף "עשה לך", אולם הן דיוק זה כשלעצמו והן הטעם הכללי שנתנו למצות התקיעות רחוקים מפשוטו של מקרא.
לעומת זאת, ר"ע ספורנו (בפירושו לפסוק ב) היטיב לראות את טעמן של התקיעות בחצוצרות כגינוני מלכות ביחס לה': "ציווה בחצוצרות לתרועת מלך בם, בנסוע המשכן ובנסוע המקדש ובצאתם להלחם...", וראה גם המשך דבריו, המובאים למעלה להן.
[9] אמנם במקרה זה התקיעה בחצוצרות מזמנת את העם למפגש עם המלך ב"ארמונו".
[10] אף אם מקום השמעת התרועה הוא בשדה המלחמה, כמוכח בדה"ב י"ג במלחמת אביה וירבעם, משמעותה היא כפי שאמרנו – ליווי הסתלקותו של ה' ממקדשו ובואו אל מקום המלחמה.
[11] את ההבדל בין הקולות השונים שיש להשמיע באמצעות החצוצרות ביאר רמב"ן בד"ה תרועה יתקעו למסעיהם:
התרועה – רמז למידת הדין... והיא המנצחת במלחמה... ובהקהיל את הקהל ראויים לתקיעה – כי הפשוטה רמז למידת רחמים, וכתיב "וּבְיוֹם שִׂמְחַתְכֶם וּבְמוֹעֲדֵיכֶם... וּתְקַעְתֶּם", כי המלחמה לתרועה, והמועדים והשמחה לרחמים...
[12]ניתן להשוות את שיטת הרמב"ם הזאת, על פי מה שביארנו כאן את כוונת השימושים השונים בחצוצרות, לדבריו בעניין דומה – מצוַת קידוש השבת. כך כותב הרמב"ם בפרק כט מהלכות שבת הלכה א:
מצות עשה מן התורה לקדש את יום השבת בדברים, שנאמר "זָכוֹר אֶת יוֹם הַשַּׁבָּת לְקַדְּשׁוֹ", כלומר זכרהו זכירת שבח וקידוש. וצריך לזכרהו בכניסתו וביציאתו, בכניסתו – בקידוש היום, וביציאתו – בהבדלה.
הקידוש וההבדלה שונים בתוכנם זה מזה, והם באים בנסיבות שונות של מפגש האדם עם יום השבת, אולם בשניהם מתקיימת מצוות עשה אחת "לקדש את יום השבת בדברים". כך הדבר גם בענייננו: התקיעה והתרועה שונות הן במשמעותן (כפי שפירש רמב"ן, ראה בהערה הקודמת), אולם בשתיהן מתקיימת מצוַת עשה אחת – לכבד את המלך בהופעתו במקדשו וביציאתו ממנו.