דילוג לתוכן העיקרי

וארא | דבר שאינו נשמע

קובץ טקסט

בתחילת פרשת וארא משה רבנו נשלח לבשר לבני ישראל את בשורת הגאולה:

לָכֵן אֱמֹר לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל אֲנִי ה' וְהוֹצֵאתִי אֶתְכֶם מִתַּחַת סִבְלֹת מִצְרַיִם וְהִצַּלְתִּי אֶתְכֶם מֵעֲבֹדָתָם וְגָאַלְתִּי אֶתְכֶם בִּזְרוֹעַ נְטוּיָה וּבִשְׁפָטִים גְּדֹלִים.

וְלָקַחְתִּי אֶתְכֶם לִי לְעָם וְהָיִיתִי לָכֶם לֵאלֹוקִים וִידַעְתֶּם כִּי אֲנִי ה' אֱלֹוקֵיכֶם הַמּוֹצִיא אֶתְכֶם מִתַּחַת סִבְלוֹת מִצְרָיִם.

וְהֵבֵאתִי אֶתְכֶם אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר נָשָׂאתִי אֶת יָדִי לָתֵת אֹתָהּ לְאַבְרָהָם לְיִצְחָק וּלְיַעֲקֹב וְנָתַתִּי אֹתָהּ לָכֶם מוֹרָשָׁה אֲנִי ה'.

(שמות ו, ו - ט).

אולם, בני ישראל אינם מסוגלים לשמוע את הבשורה:

וַיְדַבֵּר מֹשֶׁה כֵּן אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְלֹא שָׁמְעוּ אֶל מֹשֶׁה מִקֹּצֶר רוּחַ וּמֵעֲבֹדָה קָשָׁה.

(שם, ט).

לאחר מכן ה' מצווה שוב את משה ואהרן לחזור ולבשר לבני ישראל את בשורת הגאולה, ובמקביל גם לצוות על פרעה לשלח את בני ישראל:

וַיְדַבֵּר ה' אֶל מֹשֶׁה וְאֶל אַהֲרֹן וַיְצַוֵּם אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְאֶל פַּרְעֹה מֶלֶךְ מִצְרָיִם לְהוֹצִיא אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם.

(שם, יג).

מטרת הציווי השני אינה ברורה: מה הטעם לחזור ולבשר לבני ישראל את בשורת הגאולה, בשעה שהם אינם מסוגלים לקבל את הבשורה "מקוצר רוח ועבודה קשה"?

ר' מאיר שמחה כהן מדווינסק מיישב את הקושי באמצעות דיוק בפסוקים:

...כי דרך קשי יום אשר יחפוצו לשמוע רק כדי לצאת מצרתם, ולא לשמוע בהבטחות עתידות ובהצלחות נפלאות. כו' ולכן וידבר ד' וכו' ויצוום אל בני ישראל ואל פרעה וכו' להוציא בני ישראל מארץ מצרים, כלומר לדבר רק אודות זה...

(משך חכמה, שם, ט).

להבנתו של ר' מאיר שמחה, העבדות הקשה שבה בני ישראל היו שקועים גרמה לכך שהם לא יכלו לשמוע את בשורת הגאולה השלמה, שכללה הבטחה לכניסה לארץ ישראל; כדרכם של אנשים קשי יום, הדבר היחיד שאותו הם רצו היה שחרור מן הצרה המיידית, ומעבר לכך הם לא היו מסוגלים לשמוע ולהבין. לכן, בציווי השני ה' מעדכן את בשורת הגאולה ומתאים אותה למצב בני ישראל, כך שהיא כוללת רק את ההבטחה לשחרור מעבדות מצרים.

לפי הפרשנות של ר' מאיר שמחה, עולה מהפרשייה מסר משמעותי ביותר לעולם החינוך וההנהגה: לעיתים מחנך או מנהיג צריכים להתאים את המסר לציבור השומעים, גם אם התאמה זו כוללת פגיעה מסויימת בתכני המסר. עקרון זה עולה גם במסכת יבמות:

...כשם שמצווה על אדם לומר דבר הנשמע, כך מצווה על אדם שלא לומר דבר שאינו נשמע.

(יבמות סה:).

דהיינו, צריך תמיד לדעת מהו הדבר הנשמע, שאותו נכון וצריך לומר; ומאידך, צריך להיות מודע גם לאותו דבר שלא נשמע, שאותו אסור לומר.

כיוון אחר בהסבר השינוי בין הציווי הראשון לבין הציווי השני עולה מדברי נכדו של הבעש"ט, ר' משה חיים אפרים מסלידיקוב:

...ולפי עניות דעתי נראה לומר פירוש "ולא שמעו אל משה מקוצר רוח", "רוח" לשון רוחניות, היינו שהיה קטן וקצר כח המושג שלהם, ולא יכלו לקבל דיבור השם יתברך. ולכך "ויצום אל בני ישראל", היינו לשון חיבור בצוותא חדא, והיינו שיחברו רוחניותם אל בני ישראל, ואז יוכלו לקבל דיבור השם יתברך...

(דגל מחנה אפרים, פרשת וארא, ד"ה "וידבר").

להבנת ה"דגל מחנה אפרים", בני ישראל לא קיבלו בפעם הראשונה את בשורת הגאולה בגלל מצבם הרוחני, שהיה בשפל המדרגה ("קוצר רוח" - רוחניות קצרה). הפתרון שאותו מצווה ה' את משה ואהרן ליישם בבשורת הגאולה השנייה הוא להתחבר לבני ישראל ולקדם אותם מבחינה רוחנית, עד שיוכלו לקבל את בשורת הגאולה.

על פי פרשנותו של ה"דגל מחנה אפרים", הפרשייה מציעה דרך אחרת מזו של ר' מאיר שמחה להתמודדות עם פערים בין עוצמת המסר לבין ציבור השומעים. בניגוד לפרשנות של ר' מאיר שמחה, שמציעה לגמד את המסר כדי שיתאים לשומעים, ה"דגל מחנה אפרים" מפרש שהפתרון הוא לקדם את רמתו של הציבור כך שהוא יוכל לקבל את המסר.

גם לדעת ה"דגל מחנה אפרים" יש "דבר שאינו נשמע", שאסור לאומרו; אך מגמת המחנך והמנהיג צריכה להיות להפוך, באמצעות חינוך, דברים שאינם נשמעים לדברים הנשמעים.

לצדיק רבי ישראל מויז'ניץ הייתה דרך מקורית להפוך "דבר שאינו נשמע" ל"דבר הנשמע", כפי שמתואר בסיפור הבא:

הרב הצדיק רבי ישראל מויז'ניצא ז"ל (נפטר בגרוסורדין, בשנת תרצ"ו) היה נוהג בכל ערב ללכת עם הגבאי שלו לטיל כחצי שעה. פעם אחת הגיע בדרך טיולו עד בית גביר אחד, מנהל בית הבנק המקומי, שהיה מן הנאורים והמשכילים, ולא היה מחסידי הרבי כלל. משהגיע לשם, דפק על דלת הבית, וכשהמשרת פתח את הדלת, נכנס לפנים, והגבאי אחריו. היה הדבר תמוה להגבאי, מה זה ועל מה זה נכנס פתאום לכאן, אבל לא ההין לשאלו דבר, וכשראה שהרבי נכנס, הלך בלי אומר גם הוא אחריו. כשראה בעל-הבית פתאום את הרבי בא לביתו, חרד לקראתו, וקבלו בהדרת הכבוד, כי היה איש אינטליגנטי ומנומס. הגישו לו כסא לשבת, והוא ישב איזה זמן בלי דבר דבר. לא הרהיב בעל- הבית לשאול את הרבי בעצמו "מה לידידי בביתי?" ופנה בלחישה אל הגבאי ושאלו לפשר הביקור הזה. השיבו הגבאי כי גם הוא בעצמו אינו יודע כלום. אחרי-כן קם הרבי מכיסאו, נפטר מבעל-הבית, והלך לו. ובעל-הבית הלך מפני הכבוד ללוות את הרבי, ולוהו עד ביתו. משהגיעו לשם והגביר התכונן לחזר הביתה, לא התאפק עוד, ופנה אל הרבי בשאלה:

ימחל לי הרבי על שאלתי: הנה בביתי לא היה מן הנימוס לשאלו משום מה כבדני בביקורו, אבל עכשיו, כאן, אני רוצה לדעת את סבת הביקור.

השיב לו הרבי:

הלכתי לביתו לקיים מצווה, וברוך השם שקימתי את המצווה. תמה הגביר:

איזו מצווה?

רבותינו אמרו - השיב לו שוב הרבי – "כשם שמצווה לומר דבר הנשמע, כך מצווה שלא לומר דבר שאינו נשמע" (יבמות סה ע"ב). ובכן אם אני אשב לי בביתי, וכבודו בביתו, איזו מצווה תהיה אז כשלא אומר לו את ה"דבר שאינו נשמע"? צריכים ללכת לאותו האיש הבלתי שומע לביתו ושם לא לומר לו, אז תהיה המצווה כתיקונה. וכך עשיתי...

- אבל - אמר לו הגביר - ימחל הרבי להגיד לי את הדבר, אולי אשמע?

- לא - אמר לו הרבי - מבטחני בך שלא תשמע.

וככל שהרבי סרב מלהגיד לו את הדבר, כן גברה הסקרנות של הגביר יותר ויותר לדעת את הסוד, והפציר הרבה בהרבי שיגלה לו את ה"דבר שאינו נשמע", עד שלבסוף נעתר לו הרבי, ואמר לו:

- הנה אלמנה פלונית, והיא ענייה מרודה, חייבת לבית-הבנק של כבודו סכום כסף מסוים, על המשכנתא של ביתה. בימים הקרובים עומד הבית להימכר על-ידי הבנק במכירה פומבית, והיא, האלמנה, תוצא החוצה. חפצתי לבקש מכבודו, שימחל את החוב לאותה אלמנה, אבל לא אמרתי לו את בקשתי, משום אותה ה"מצווה שלא לומר".

אבל - אמר לו הגביר בתימהון - היאך אפשר דבר שכזה? הלוא החוב איננו חוב פרטי שלי, אלא של הבנק, ואני אינני אלא המנהל של הבנק, אבל לא בעליו ואדוניו, והסכום הוא של כמה מאות רייניש, ואם כן...

הלוא הוא הדבר - הפסיקו הרבי - אשר דברתי, שלא תאבה ולא תשמע.

והרבי הפסיק את השיחה, ונכנס לביתו, והגביר אף הוא הלך לו לביתו.

 

אבל הדברים נכנסו כחץ ללבו של הגביר, ולא נתנו לו מנוח, עד שלבסוף הכניס מכיסו את כל החוב של האלמנה לקופת הבנק, והאלמנה נשארה בביתה.

תא שמע – נודה לכם אם תשלחו משוב על שיעור זה (המלצות, הערות ושאלות)