פרשת וארא - מנין מכות מצרים

  • הרב תמיר גרנות

פרשת וארא - מנין מכות מצרים[1]

א. מבוא

אחד המאמרים המפורסמים בהגדה של פסח עוסק במניין המכות שהכה ה' את המצרים:

אֵלּוּ עֶשֶׂר מַכּוֹת שֶׁהֵבִיא הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא עַל הַמִּצְרִים, בְּמִצְרַיִם וְאֵלוּ הֵן: דָּם, צְפַרְדֵּעַ, כִּנִּים, עָרוֹב, דֶּבֶר, שְׁחִין, בָּרָד, אַרְבֶּה, חֹשֶׁךְ, מַכַּת בְּכוֹרוֹת.

רַבִּי יְהוּדָה הָיָה נוֹתֵן בָּהֶם סִמָּנִים:

דְּצַ"ךְ עֲדַ"שׁ בְּאַחַ"ב.

רַבִּי יוֹסֵי הַגְּלִילִי אוֹמֵר, מִנַּיִן אַתָּה אוֹמֵר שֶׁלָּקוּ הַמִּצְרִים בְּמִצְרַיִם עֶשֶׂר מַכּוֹת, וְעַל הַיָּם לָקוּ חֲמִשִּׁים מַכּוֹת? בְּמִצְרַיִם מָה הוּא אוֹמֵר? "וַיֹּאמְרוּ הַחַרְטֻמִּים אֶל פַּרְעֹה אֶצְבַּע אֱלֹוקים הִיא" (שמות ח:טו); וְעַל הַיָּם מָה הוּא אוֹמֵר? "וַיַּרְא יִשְׂרָאֵל אֶת הַיָּד הַגְּדוֹלָה אֲשֶׁר עָשָׂה ה' בְּמִצְרַיִם, וַיִּירְאוּ הָעָם אֶת ה' וַיַּאֲמִינוּ בַּה' וּבְמשֶׁה עַבְדּוֹ" (יד:לא). כַּמָּה לָקוּ בְּאֶצְבַּע? עֶשֶׂר מַכּוֹת. אֱמוֹר מֵעַתָּה: בְּמִצְרַיִם לָקוּ עֶשֶׂר מַכּוֹת וְעַל הַיָּם לָקוּ חֲמִשִּׁים מַכּוֹת.

רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר, מִנַּיִן שֶׁכָּל מַכָּה וּמַכָּה שֶׁהֵבִיא הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא עַל הַמִּצְרִים בְּמִצְרַיִם הָיְתָה שֶׁל אַרְבַּע מַכּוֹת? שֶׁנֶּאֱמַר, "יְשַׁלַּח בָּם חֲרוֹן אַפּוֹ עֶבְרָה וָזַעַם וְצָרָה מִשְׁלַחַת מַלְאֲכֵי רָעִים" (תהילים עח:מט). "עֶבְרָה" - אַחַת, "וָזַעַם" - שְׁתַּיִם, "וְצָרָה" - שָׁלֹשׁ, "מִשְׁלַחַת מַלְאֲכֵי רָעִים" - אַרְבַּע. אֱמוֹר מֵעַתָּה: בְּמִצְרַיִם לָקוּ אַרְבָּעִים מַכּוֹת וְעַל הַיָּם לָקוּ מָאתַיִם מַכּוֹת:

רַבִּי עֲקִיבָא אוֹמֵר, מִנַּיִן שֶׁכָּל מַכָּה וּמַכָּה שֶׁהֵבִיא הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא עַל הַמִּצְרִים בְּמִצְרַיִם הָיְתָה שֶׁל חָמֵשׁ מַכּוֹת? שֶׁנֶּאֱמַר, "יְשַׁלַּח בָּם חֲרוֹן אַפּוֹ עֶבְרָה וָזַעַם וְצָרָה מִשְׁלַחַת מַלְאֲכֵי רָעִים". "חֲרוֹן אַפּו"ֹ - אַחַת, "עֶבְרָה" - שְׁתַּיִם, "וָזַעַם" - שָׁלֹשׁ, "וְצָרָה" - אַרְבַּע, "מִשְׁלַחַת מַלְאֲכֵי רָעִים" חָמֵשׁ. אֱמוֹר מֵעַתָּה: בְּמִצְרַיִם לָקוּ חֲמִשִּׁים מַכּוֹת וְעַל הַיָּם לָקוּ חֲמִשִּׁים וּמָאתַיִם מַכּוֹת.

במדרש זה שלוש שיטות למניין המכות שלקו המצרים:

דעת תנא קמא, ר' יוסי ור' יהודה היא שהיו עשר מכות, וזוהי הדעה הידועה והמפורסמת ביותר; לדעת ר' אליעזר היו ארבעים מכות, ולדעת ר' עקיבא היו חמישים.

דומני שבדרך כלל דברי ר"א ור"ע נלמדים כדרש נאה שיש לחפש אחר משמעותו, ואילו דברי התנאים הראשונים נתפסים כפשט הדברים, כלומר - כך אמרה תורה וכך אכן היה; אולי ר"א ור"ע רצו להרבות בנס, ואולי ללמד על גודל ההצלה של ישראל, אך בין כך ובין כך הם לא התכוונו לפשט הדברים.

כך גם מובן כיצד התנאים המאוחרים, ר' יוסי ור' יהודה, חולקים על קודמיהם הגדולים - ר"ע (שהיה רבם) ור' אליעזר; התנאים המאוחרים אמרו דברים כהוויתם, ורבותיהם דרשו את הדברים שלא כהוויתם.

בדברים שלהלן אני רוצה לטעון שייתכן והדברים מורכבים יותר, והמחלוקת מעלה שאלה יסודית ורצינית לגבי מניין המכות ומשמעותו של מניין זה. לשם כך נחזור ונעיין בכתובים בספר שמות ובכתובים אחרים שיש בהם התייחסות לפרשת המכות, וננסה לעמוד על שורשי הדברים. ברצוני להראות ששאלת מספר המכות אינה אינפורמטיבית בלבד, אלא תלויה באופיו של התיאור ובמגמתו, ודברים אלה יובהרו בעז"ה להלן.

ב. מניין המכות בספר שמות

סיפור המכות בספר שמות נפתח באופן רשמי וחגיגי בפרק ז', בו מצווה ה' את משה ואהרן ללכת אל פרעה ומודיע להם: "ואני אקשה את לב פרעה והרביתי את אותותיי ואת מופתי בארץ מצרים..." (ג).

מיד לאחר מכן מתרחשת 'תחרות המטות הנהפכים לתנינים' בין אהרן לבין חרטומי מצרים (י-יב), ואז מתחילות המכות (יד).

כמה מכות היו, לפי המפורש בספר שמות? ודאי תענו כי היו עשר מכות, אך מספר זה איננו מוזכר, לאמיתו של דבר, לא בספר שמות ולא במקרא כולו ביחס למכות; בשום אופן לא נאמר שעתידות להיות או שהיו עשר מכות. אם כן, מדוע אנו חושבים שהיו עשר? לא רק בגלל סיפורי הגננת, ולא רק בגלל האמור בהגדה: המספר עשר הוא תוצאה של ספירה. אלא, שכאן צריך לשאול את מה בדיוק אנו סופרים; כדי לספור צריך שתהיינה יחידות מוגדרות ומובהקות, והרי בתורה אין רשימה של המכות כפי שיש לפנינו בהגדה. מדוע, למשל, לא למנות את ירידת הברד על השדות כמכה בפני עצמה ואת הכאת הבהמות על ידי הברד כעוד מכה? אולי אין הכינים מכה בפני עצמה אלא תוצאה של המחלות שיצרו ערמות הצפרדעים? אולי יש יותר או פחות מעשר? הרי אירועים שרודפים אחד את השני אינם מתחלקים באופן ברור כמו מוצרים במכולת או דפים בספר. מהי, אם כן, ההצדקה לספירת עשר מכות דווקא?

התשובה לכך פשוטה: ספירת המכות כעשר נובעת מהחלוקה הספרותית שיוצרת התורה עצמה בין מכה למכה. לכל המכות יש מבנה משותף (למעט מכת בכורות, השונה מן המכות האחרות באופן מהותי), והמבנה הזה מגדיר אותן כיחידות תימאטיות מובחנות. הגבולות הברורים בין מכה למכה נובעים מן המסגרת המשותפת, הכוללת בתחילת כל מכה ציווי של ה' למשה, ובסופה - הערה על סיום המכה וסירוב פרעה לשלח את ישראל, המכין את המכה הבאה. למעט פרטים אלו, המהווים את המסגרת לכל המכות, המכות שונות אחת מן השנייה בפרטים רבים.

כך, למשל, במכת דם:

(יד)וַיֹּאמֶר ה' אֶל משֶׁה כָּבֵד לֵב פַּרְעֹה מֵאֵן לְשַׁלַּח הָעָם:
(טו) לֵךְ אֶל פַּרְעֹה בַּבֹּקֶר ....
(כב) וַיַּעֲשׂוּ כֵן חַרְטֻמֵּי מִצְרַיִם בְּלָטֵיהֶם וַיֶּחֱזַק לֵב פַּרְעֹה וְלֹא שָׁמַע אֲלֵהֶם כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר ה':

וכך בכל המכות כולן.

כאשר אנו מונים את מספר הציוויים למשה ואת מספר תיאורי הקשיית הלב (כלומר - את מספר הפעמים בהם מופיעה המסגרת) אנו מגיעים לתשע, ובצרוף מכת בכורות - לעשר. נמצא, אפוא, כי החלוקה הספרותית של התורה על פי הציוויים השונים למשה וסיום המכה בהקשיית לב פרעה, היא היוצרת את החלוקה לעשר.

האם הכרחי לתאר את מה שקרה במצרים כך? אם נחריף את השאלה - האם גם המצרים ובני ישראל שהיו שם באותה שעה מופלאה של המכות והביטו לאחור כאשר הסתיימו המכות, ספרו עשר מכות? ספק רב. להם הרי לא הייתה ידיעה ברורה של הציוויים ולא של המתרחש אצל פרעה. ייתכן, למשל, שהמצרים תפסו את כל ההתרחשות כאירוע קטסטרופלי מתמשך, ללא הפסקה; אמנם בין מכת הדם לבין מכת צפרדע הייתה הפסקה של שבוע - "וימלא שבעת ימים אחרי הכות ה' את היאור" (כה), אבל לאחר מכן לא מפורש שהייתה הפסקה כלשהיא ביו המכות. האם המצרים היו מודעים להפסקה כלשהיא בין מכה למכה? ספק. אולי הם תפסו מבחינה סובייקטיבית שיש הרבה יותר מכות? אולי מכת הדם שפגעה בכל מקום הייתה בעיניהם סדרת תופעות שונות?

אין לנו שום דרך לענות לשאלות אלו, מפני שאין לנו מקור אחר מלבד התורה עצמה, אך השאלות הללו מסייעות לנו להבין שדרך התיאור שבחרה התורה אינה הדרך היחידה להציג את המאורעות. ניתן היה לחלק אותם אחרת או להציגם בסדר שונה, תוך התייחסות לאותו פרק זמן, ולאותם אירועים.

לאמיתו של דבר, ניתן לדבר על תיאור אחר של המכות לא רק באופן היפותטי: יש לנו שני תיאורים כאלה במקרא, בשני פרקי תהילים שונים, כאשר כל אחד מהם מציג תיאור שונה במקצת של המכות. את התיאורים האלטרנטיביים האלה נציג בפרק הבא.

ג. מניין ותיאורי המכות בתהילים

תיאור מכות מצרים במזמור ע"ח

בתהילים קיימים מספר פרקים שאפשר לכנותם היסטוריוגרפיים, כלומר שיש בהם מעין תקציר של פרקים מתולדות ישראל. בשניים מהם, פרק ע"ח ופרק ק"ה, יש תיאור של המכות במצרים. נפנה תחילה לתיאור בפרק ע"ח:

(מב)לֹא זָכְרוּ אֶת יָדוֹ יוֹם אַשֶׁר פָּדָם מִנִּי צָר:
(מג) אֲשֶׁר שָׂם בְּמִצְרַיִם אֹתוֹתָיו וּמוֹפְתָיו בִּשְׂדֵה צֹעַן:
(מד) וַיַּהֲפֹךְ לְדָם יְאֹרֵיהֶם וְנֹזְלֵיהֶם בַּל יִשְׁתָּיוּן:
(מה) יְשַׁלַּח בָּהֶם עָרֹב וַיֹּאכְלֵם וּצְפַרְדֵּעַ וַתַּשְׁחִיתֵם:
(מו) וַיִּתֵּן לֶחָסִיל יְבוּלָם וִיגִיעָם לָאַרְבֶּה:
(מז) יַהֲרֹג בַּבָּרָד גַּפְנָם וְשִׁקְמוֹתָם בַּחֲנָמַל:
(מח) וַיַּסְגֵּר לַבָּרָד בְּעִירָם וּמִקְנֵיהֶם לָרְשָׁפִים:
(מט) יְשַׁלַּח בָּם חֲרוֹן אַפּוֹ עֶבְרָה וָזַעַם וְצָרָה מִשְׁלַחַת מַלְאֲכֵי רָעִים:
(נ) יְפַלֵּס נָתִיב לְאַפּוֹ לֹא חָשַׂךְ מִמָּוֶת נַפְשָׁם וְחַיָּתָם לַדֶּבֶר הִסְגִּיר:
(נא) וַיַּךְ כָּל בְּכוֹר בְּמִצְרָיִם רֵאשִׁית אוֹנִים בְּאָהֳלֵי חָם:
(נב) וַיַּסַּע כַּצֹּאן עַמּוֹ וַיְנַהֲגֵם כַּעֵדֶר בַּמִּדְבָּר:

הבה נמנה את המכות לפי הסדר בו הן מופיעות בפרק זה:

1.דם.

2. ערוב.

3. צפרדע.

4. חסיל - ארבה.

5. ברד-חנמל-רשפים.

6. דבר.

7. בכורות.

החלוקה שהצעתי כאן מבוססת על ההנחה שחלק מן הביטויים שבפסוקים מכילים תקבולות המתייחסות לאותה המכה, ומניין המכות נקבע על פי הפעלים. רק במקרה אחד נמנו שני פעלים כמכה אחת - בברד, מפני ששם אין ספק שמדובר במכה אחת.

אם נשים לב, יש גם גיוון של שבעה פעלים לתיאור המכות: ויהפך, ישלח, ויתן, ויהרג, ויסגר, יפלס, ויך.

מסתבר שפרק זה מדבר על שבע מכות, ולא עשר. האם יש בכך סתירה לספר שמות? לכאורה כן. חסרות כאן שלוש מכות: כינים, שחין, חשך. לפי סדר המכות בשמות מדובר על המכה השלישית, השישית והתשיעית.

מדוע המשורר מונה דווקא שבע מכות? מדוע חסרות דווקא שלוש המכות האלה?

אפשר לפתור את הסתירה באופי השירי והלא מדוייק של המזמור; בשירה לא מדייקים. אולם, למרות שהשירה לא מעוניינת בדיוק ההיסטורי, אין זה אומר שהיא לא מתוכננת. הבחירה בתיאור הזה דווקא אינה יכולה להיות מקרית. זאת ועוד, יש להניח שספר שמות היה מוכר לבעל המזמור - אסף - שהיה משורר המלך, ובנוסף לכך הקרבה לספר שמות גדולה מדי מכדי לדבר על שתי מסורות נפרדות.

דומה שאנו צריכים לחפש את ההסבר במסר של המזמור. נקל להסביר את המספר שבע (מכות), שהוא מספר טיפולוגי (כמו עשר), ועל כן אין זה מפתיע שהוא משמש כאן כמספר של יחידת שלמות. יתרה מזאת: אנו פוגשים כאן את הפסוק "ישלח בם חרון אפן עברה וזעם וצרה", הפסוק עליו מתעמתים התנאים בהגדה וחולקים ביניהם על כמות המכות. שנים רבות לא נתתי דעתי על מיקומו של פסוק זה במקרא; דברי חז"ל כאן אינם דרשנות סתם - זו בדיוק כוונת המשורר. הוא רוצה לומר לנו: "אטו כרוכלא לימני וליזיל"? האם אני מתכוון לספר כאן על כל מכה ומכה? היו מכות רבות מאלה המפורשות, וה' הפליא במצרים את מכותיו. כאן, אומר המשורר, אני מפרש רק מה שמשמעותי למסר של המזמור. איני יודע אם כוונתו לפי הפשט למספר מדוייק, אבל הוא מתכוון לומר שודאי היו מכות רבות הרבה יותר מן הידוע לנו.

אולם, עדיין לא הסברנו מדוע נשמטו דווקא שלוש המכות הנזכרות. לשם כך נצטרך לחזור ולנתח את הפרשה בשמות, ונעשה זאת להלן, בעז"ה.

תיאור מכות מצרים במזמור ק"ה

כעת, נעבור לפרק ק"ה:

(כו) שָׁלַח מֹשֶׁה עַבְדּוֹ אַהֲרֹן אֲשֶׁר בָּחַר בּוֹ:
(כז) שָׂמוּ בָם דִּבְרֵי אֹתוֹתָיו וּמֹפְתִים בְּאֶרֶץ חָם:
(כח) שָׁלַח חֹשֶׁךְ וַיַּחְשִׁךְ וְלֹא מָרוּ אֶת דבריו {דְּבָרוֹ}:
(כט) הָפַךְ אֶת מֵימֵיהֶם לְדָם וַיָּמֶת אֶת דְּגָתָם:
(ל) שָׁרַץ אַרְצָם צְפַרְדְּעִים בְּחַדְרֵי מַלְכֵיהֶם:
(לא) אָמַר וַיָּבֹא עָרֹב כִּנִּים בְּכָל גְּבוּלָם:
(לב) נָתַן גִּשְׁמֵיהֶם בָּרָד אֵשׁ לֶהָבוֹת בְּאַרְצָם:
(לג) וַיַּךְ גַּפְנָם וּתְאֵנָתָם וַיְשַׁבֵּר עֵץ גְּבוּלָם:
(לד) אָמַר וַיָּבֹא אַרְבֶּה וְיֶלֶק וְאֵין מִסְפָּר:
(לה) וַיֹּאכַל כָּל עֵשֶׂב בְּאַרְצָם וַיֹּאכַל פְּרִי אַדְמָתָם:
(לו) וַיַּךְ כָּל בְּכוֹר בְּאַרְצָם רֵאשִׁית לְכָל אוֹנָם:

נמנה את המכות לפי סדרן כאן:

1.חשך.

2. דם.

3. צפרדעים.

4. ערוב-כינים.

5. ברד.

6. ארבה.

7. בכורות.

נראה שגם כאן יש תיאור של שבע מכות ולא עשר. לגבי המכה הרביעית מתעורר ספק. מדובר, כמובן, בשתי מכות ידועות מן התורה, אך נראה שהמשורר מאחדם כאן למכה אחת, כלומר הערוב מתפרש ככינים. אין לנו ידיעה ברורה מהו הערוב (התיאור של חיות רעות [עיינו ברש"י ובשאר המפרשים ח:יז] הוא אפשרי אבל אינו מוכח כלל); ייתכן שמכת הערוב זהה עם מכת הכינים, ובכל אופן, מדובר על מכות סמוכות. מכל מקום, התקבולת בפסוק בתהילים ברורה, וראיה מחזקת היא העדר הפועל: ויבא ערוב - כינים בכל גבולם, כך שנראה שהכוונה כאן היא למנות מכה אחת, מה שמביא אותנו שוב למספר שבע[2].

כמו בפרק הקודם, גם כאן חסרות שלוש מכות. הדבר והשחין ודאי חסרות, וצריך לגרוע עוד מכה. אני מציע לגרוע את הערוב כמכה בפני עצמה, מפני שהמזמור מזהה אותה עם הכינים. נמצא שחסרות שלוש מכות, שלפי התיאור של ספר שמות הן המכה הרביעית, החמישית והשישית.

אם כן, יש לפנינו שני תיאורים אלטרנטיביים של מכות מצרים, ובשניהם יש שבע מכות, ולא עשר, כפי שעולה מהתיאור בספר שמות (ובמזמור ע"ח ראינו שהמשורר עצמו מצהיר על כך שודאי היו עוד מכות רבות שהוא איננו מונה).

מתוך הנחה שמזמורי התהילים מודעים לתיאור של ספר שמות, והוא מונח לפניהם, השאלה היא מדוע הם החסירו בתיאורם שלוש מכות, ומדוע דווקא את המכות הללו? כאמור, התשובה איננה נמצאת במישור העובדתי של האירועים. אין כאן רישום טכני של עובדות, אלא עיצוב ספרותי למהלך אירועים היסטורי היוצר משמעות.

כדי לענות על שאלותינו נשוב לעיין בתיאור המכות בספר שמות, וננסה להבין כיצד עיצבה התורה את הסיפור ואיזו משמעות ניתנת למכות על ידי התבנית הנתונה; מתוך כך, נסביר את השינויים במזמורים בתהילים.

ד. מבנה ומשמעות פרשיית המכות בספר שמות

ארגון המכות בשלוש שלישיות

המכות מסודרות במבנה של שלוש שלישיות; אני מניח שלפחות חלק ממבנה זה ידוע, ועל כן לא אאריך בכך אלא רק אציג בנספח לשיעור את המכות בטבלה הממחישה מבנה זה, ולאחר מכן נעסוק בנקודות החשובות לגבינו.

חשוב לשים לב שבפתיחת כל שלישיה יש התראה חגיגית וארוכה, הנעשית לפי הציווי בבקר, כאשר פרעה עומד על שפת היאור. בתוך התראה זו באה גם הגדרת התכלית של המכה, ולפי עניות זו התכלית של כל שלישיית מכות שאחרי ההתראה. הבה נתבונן בתכלית כל שלישיה כפי שהיא נקבעת ע"י ה' בציווי למשה:

שלישיה ראשונה: בזאת תדע כי אני ה' (ז:יז)

שלישיה שנייה: למען תדע כי אני ה' בקרב הארץ (ח:יח).

שלישיה שלישית: בעבור תדע כי אין כמוני בכל הארץ (ט:יד).

ניתן לראות שאכן כל שלישיה מקיימת את התכלית שהוגדרה בתחילתה ע"י המכות המסויימות שבאות בה:

בשלישיה הראשונה המטרה היא לגלות את קיומו וכוחו של ה' לעיני המצרים, כתגובה לדברי פרעה "לא ידעתי את ה'" (ה:ב); המצרים צריכים להיווכח שגם לישראל יש אלוקים, והוא אף חזק משלהם. לכן, שלוש המכות הראשונות הן כאלה שהמצרים מכירים גם בכוחות האליליים שלהם, אלא שהן גדולות ומרשימות יותר. מכאן גם הקו המאפיין את שלוש המכות הראשונות: בכולן יש ניסיונות של החרטומים להתחרות או להיאבק במעשי ה', ובכולן הפועל הוא אהרן. אמנם רש"י (ז:יט) פירש את שבלל הכרת הטוב של משה רבנו ליאור שהציל אותו, נאלץ אהרן להכות במקומו, אך ייתכן שהסיבה קשורה לתחרות המתרחשת בין כהני מצרים לכהן של ישראל, הדומה להם במעמדו אך נמצא בסטרא דקדושא. משה רבנו, שהוא נביא ה', שונה מהם מכל וכל, שכן הנבואה הישראלית היא חידוש גמור, ולכן אין לו תחרות עימם.

בשלישיה השנייה המטרה היא לגלות את נוכחות ה' בארץ, או במילים פשוטות - את השגחתו. האלוהות הפגאנית היא כוח: אפשר להפעיל אותה, ואין לה מושגים של צדק, השגחה פרטית ושכר ועונש. לעומת זאת, ה' מבחין בין צדיק לרשע, ולכן מתאפיינות המכות האלה בתיאור האפליה שהפלה ה' בין ישראל למצרים. שימו לב: עובדת ההפליה מוזכרת בפעם הראשונה במכות הערוב והדבר, והיא אינה מוזכרת כלל בשלישיה הראשונה. איני יודע מה היה בפועל במכת הדם או הצפרדע. חז"ל לימדונו שגם במכות הללו הפגיעה הייתה רק במצרים, אולם התורה לא תיארה זאת, מפני שזו תכונה המאפיינת את השלישייה השנייה, ולא הראשונה. זו הסיבה לכך שדווקא המכות הרביעית והחמישית, המבליטות את נוכחות ה' בקרב הארץ, באות ממנו ישירות ולא ע"י תיווך: זו הרי עיקר משמעותן - לגלות את נוכחותו האישית של ה' בארץ.

השלישייה השלישית מתאפיינת בגרנדיוזיות של המכות הבאות בה: "אין כמוני בכל הארץ". שלטונו של הקב"ה בארץ הוא מוחלט, ללא מצרין וללא עוררין. הטבע כולו נכנע מלפניו. התורה מרבה בסופרלטיבים בתיאור המכות בסדרה זו: "אני שולח את כל מגפותי" (ט:יד), "לפניו לא היה כן כמהו ואחריו לא יהיה כן" (י:יד), וכן גם החשך מתואר כמאורע פנטסטי וקיצוני, ולא רק כמכה כואבת.

זאת ועוד: בשלישיה השלישית אנו למדים גם על פעולתו של ה' דרך הנביא - שליחו של ה'. משה רבנו מתזמן, והקב"ה מכה. בהזדמנות אחרת אתייחס לכך באריכות, וכאן רק נציין את העובדה המאלפת שבמכות האלה (ברד וארבה) אין המכה באה מיד מאת ה', אלא משה מצביע במטהו, וה' הוא זה שמביא את המכה: "וה' נתן קולות וברקים" (ט:כג), "וה' נהג רוח קדים בארץ" (י:יג). לעומת זאת, כאשר אהרן משתמש במטהו הוא מכה בו או נוטה אותו על המקום ממנו תבוא המכה, והמכה כאילו יוצאת מאליה.

לצורך ענייננו די לנו בהבחנות שצויינו כאן. המגמתיות של סדרת המכות כולן ניכרת כאן. העובדה שהמכה באה בעקבות התראה[3] הופכת אותה ממכה סתם ל- אות ומופת. היא איננה רק עונש או אמצעי שכנוע, אלא מעשה שעולה ממנו לקח אשר משה מפרש אותו לפרעה בנאום המקדים אותו. נזכור את דברי ה' בקטע האקספוזיציה למכות (בפרק ז'):

(ג) וַאֲנִי אַקְשֶׁה אֶת לֵב פַּרְעֹה וְהִרְבֵּיתִי אֶת אֹתֹתַי וְאֶת מוֹפְתַי בְּאֶרֶץ מִצְרָיִם:
(ד) וְלֹא יִשְׁמַע אֲלֵכֶם פַּרְעֹה וְנָתַתִּי אֶת יָדִי בְּמִצְרָיִם וְהוֹצֵאתִי אֶת צִבְאֹתַי אֶת עַמִּי בְנֵי יִשְׂרָאֵל מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם בִּשְׁפָטִים גְּדֹלִים:
(ה) וְיָדְעוּ מִצְרַיִם כִּי אֲנִי ה' בִּנְטֹתִי אֶת יָדִי עַל מִצְרָיִם וְהוֹצֵאתִי אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מִתּוֹכָם:

זוהי תכלית הכל: הידיעה כי אני ה'. אחר כך, לפני מכת הארבה, מצטרפת גם המטרה ללמד את ישראל לדורותיו אמונה ודעת ה': ולמען תספר באזני בנך ..." (י:יב).

הלקח האמוני הנלמד במכות, מגיע, כדרכה של התורה, בשלבים, ולא בבת אחת. תחילה, בסדרה הראשונה, צריכים המצרים להכיר במציאות כוח אחר, חזק משלהם. מאוחר יותר הם יילמדו שהאלוקות שהם פגשו בה שונה מכל וכל ממושג האל שלהם; זוהי מטרת הסדרה השנייה, המלמדת על ההשגחה הפרטית. בסדרה השלישית הם לומדים על כל יכולתו של ה' ועל מהות הנבואה. יחד עימם לומדים גם ישראל, שודאי עוד לא אימצו אז את שלושה עשר העיקרים של הרמב"ם.

ודוק: אם לא הייתה ניתנת התראה, כיצד היו פרעה והמצרים יודעים שזוהי מכה שהביא עליהם אלוקי ישראל? הם ודאי היו מפרשים זאת כמזל רע או כאסון טבע. רק מכה שבאה לפניה התראה קשורה באופן ברור בישראל, במשה ובה'.

המכה השלישית

הערנו לעיל כי המכה השלישית שבכל סדרה מופיעה ללא התראה. מכך יש להניח שאין הן מלמדות לקח בפני עצמן, אלא רק מצטרפות לקודמות להן. מאותה הסיבה נמצא גם לפעמים שיש חריגה מן המוטיב המרכזי של הסדרה במכה השלישית (השחין לא הגיע ע"י ה', אלא ע"י זריקת האפר של משה; בחשך לא מתוארת פעילות של ה' כמו בברד ובארבה).

ייתכן שיש קשר טבעי בין המכה השנייה לבין המכה השלישית[4]. באישת הארץ בעקבות הצפרדעים (ח:י) גרמה לכינים, כתוצאה של הידרדרות היגיינית, שכן אחרת קשה להבין מדוע התורה טורחת לתאר את באישת הארץ אחרי שכבר הסתיימה המכה וה' נענה להיעתרות משה. השחין הוא מגפה שבאה בעקבות מגפה אחרת - הדבר, ואנו יודעים שמגפה אחת יכולה להוביל לאחרת. החשך בא בעקבות חשך אחר, שנגרם לו הארבה: "ויכס את עין כל הארץ ותחשך הארץ" (י:טו). מדענים מסבירים שהארבה במצרים הוא תוצאה של שרבים המביאים עימם רוחות מזרחיות וסופות חול הנושאות את הארבה. אפשר שסופת חול נוספת, קיצונית בעוצמתה, החשיכה את הארץ, ולכן גם נאמר: "וימש חשך" (י:כא), שהרי חשך שיש לו ממשות הוא החשך הבא בעקבות סופת חול.

מרכיב הנס במכה אינו תוצאה של פריצת גדרי הטבע דווקא, אלא של תופעת טבע קיצונית אשר תזמונה נעשה ע"י משה רבנו, והיא משרתת את המטרה של גאולת ישראל והענשת המצרים.

לא מיצינו כאן את כל ההיבטים של מבנה הפרשה, אך לצורך עיוננו די בזה, וכעת נחזור לתיאורים בספר תהילים.

ה. ביאור סיפורי המכות במזמורי תהילים

הסבר מזמור ע"ח

במזמור ע"ח חסרו, כזכור, שלוש המכות האחרונות של כל סדרה: כינים, שחין, חשך. חסרונן יכול להיות מובן מתוך תפקידן בפרשת המכות ומתוך עיון בתכלית המזמור. כאמור, המזמור מכיל סקירה היסטוריוגרפית, אולם אין זו היסטוריה לשם עצמה. מטרת הסקירה היא ללמדנו על השגחת ה' על עמו לאורך הדורות, וכנגדה אטימות הלב וכפיות הטובה של ישראל:

(א)מַשְׂכִּיל לְאָסָף הַאֲזִינָה עַמִּי תּוֹרָתִי הַטּוּ אָזְנְכֶם לְאִמְרֵי פִי:
(ב) אֶפְתְּחָה בְמָשָׁל פִּי אַבִּיעָה חִידוֹת מִנִּי קֶדֶם:
(ג) אֲשֶׁר שָׁמַעְנוּ וַנֵּדָעֵם וַאֲבוֹתֵינוּ סִפְּרוּ לָנוּ:
(ד) לֹא נְכַחֵד מִבְּנֵיהֶם לְדוֹר אַחֲרוֹן מְסַפְּרִים תְּהִלּוֹת ה' וֶעֱזוּזוֹ וְנִפְלְאֹתָיו אֲשֶׁר עָשָׂה:
(ה) וַיָּקֶם עֵדוּת בְּיַעֲקֹב וְתוֹרָה שָׂם בְּיִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר צִוָּה אֶת אֲבוֹתֵינוּ לְהוֹדִיעָם לִבְנֵיהֶם:
(ו) לְמַעַן יֵדְעוּ דּוֹר אַחֲרוֹן בָּנִים יִוָּלֵדוּ יָקֻמוּ וִיסַפְּרוּ לִבְנֵיהֶם:
(ז) וְיָשִׂימוּ בֵאלֹוקים כִּסְלָם וְלֹא יִשְׁכְּחוּ מַעַלְלֵי אֵל וּמִצְוֹתיו יִנְצֹרוּ:

מתוך כך מגיע המשורר גם לתיאור המכות:

(מג)אֲשֶׁר שָׂם בְּמִצְרַיִם אֹתוֹתָיו וּמוֹפְתָיו בִּשְׂדֵה צֹעַן:

מטרת המשורר היא לתאר אותות ומופתים אשר נעשו ע"י ה' ואשר מדגישים את השגחתו על ישראל. מסתבר שבהקשר זה אין טעם להזכיר את המכות שכלל לא היה להן תפקיד של אות או מופת, כלומר שהן לא באו לשם לימוד לקח, ואפילו ספק אם הן נתפסו בשעתן כביטוי של השגחה אלוקית. תחת זאת, המזמור אומר שה' שילח בהם "חרון אפו עברה וזעם וצרה משלחת מלאכי רעים", וצדקו התנאים שאמרו שהיו מכות רבות, אך הוזכרו רק אלה שהיה בהן אות ומופת לישראל ולעמים והן ניכרו בבירור כמעשהו של רבש"ע.

ביחס לסדר המכות איני רואה זיקה לפרשה בשמות, והמכות מחולקות יותר לפי טיפוסיהן:

הראשונות הן המכות מציקות שאין בהן פגיעה ממשית: דם, צפרדע, ערוב. לאחר מכן באות מכות המשחיתות את היבול: ברד וארבה. לבסוף, מוזכרות המכות הפוגעות בנפש: דבר ובכורות[5].

הסבר מזמור ק"ה

במזמור ק"ה המצב שונה: שם, עיקר מטרת הפרק היא לתאר את השגחת ה' על בחיריו, אבות האומה ונביאיה: "לא הניח לאיש לעשקם ויוכח עליהם מלכים אל תגעו במשיחי'" ( שם פס' יד) וכו'.

תחילה מתוארים האבות, לאחר מכן יוסף, אחרי כן מופיעים משה ואהרן, ואז פותח המשורר את תיאור המכות:

(כו) שָׁלַח מֹשֶׁה עַבְדּוֹ אַהֲרֹן אֲשֶׁר בָּחַר בּוֹ:
(כז) שָׂמוּ בָם דִּבְרֵי אֹתוֹתָיו וּמֹפְתִים בְּאֶרֶץ חָם:

אם כן, במזמור זה המטרה איננה תיאור מעשי ה' באופן כללי, אלא לספר על הסיוע שהוא נותן לעבדיו, ובהקשר לענייננו - המכות בהן משה ואהרן פועלים מתוך סייעתא אלוקית. מכאן, ברור שהמכות הנזכרות הן דווקא אלו שבאו ע"י משה ואהרן, ולא אלו שהכה ה' לבדו: ערוב (מכה שנבלעה במכת הכינים) דבר, ושחין.

בסך הכל, סדר המכות בפרק ק"ה תואם את הסדר של התורה, למעט הקדמת החשך, ואין לי הסבר משכנע לשינוי זה. אולי במכת חושך מצטרפות שתי תכונות מיוחדות: "ולכל בנ"י היה אור במושבותם" (י:כג) וגם שהמכה באה ע"י משה, כך שבאופן מיוחד היא מלמדת על השגחת ה' על ישראל, ועל פעולתו דרך נביאיו.

נמצינו למדים כי מניין המכות אינו נתון אובייקטיבי, אלא הוא פתוח לאפשרויות שונות ותלוי באינטרס הספרותי והרעיוני של בעלי המזמורים או של התורה גופה בבואם לספר את הסיפור.

ו. נספח: מבנה המכות

שלושת המכות הראשונות - סדרת מכות ראשונה

שלושת המכות השניות - סדרת מכות שנייה

שלשות המכות האחרונות - סדרת מכות שלשית

(יד) וַיֹּאמֶר ה' אֶל משֶׁה כָּבֵד לֵב פַּרְעֹה מֵאֵן לְשַׁלַּח הָעָם:

(טו) לֵךְ אֶל פַּרְעֹה בַּבֹּקֶר הִנֵּה יֹצֵא הַמַּיְמָה וְנִצַּבְתָּ לִקְרָאתוֹ עַל שְׂפַת הַיְאֹר וְהַמַּטֶּה אֲשֶׁר נֶהְפַּךְ לְנָחָשׁ תִּקַּח בְּיָדֶךָ:

(טז) וְאָמַרְתָּ אֵלָיו ה' אלוקי הָעִבְרִים שְׁלָחַנִי אֵלֶיךָ לֵאמֹר שַׁלַּח אֶת עַמִּי וְיַעַבְדֻנִי בַּמִּדְבָּר וְהִנֵּה לֹא שָׁמַעְתָּ עַד כֹּה:

(יז) כֹּה אָמַר ה' בְּזֹאת תֵּדַע כִּי אֲנִי ה' הִנֵּה אָנֹכִי מַכֶּה בַּמַּטֶּה אֲשֶׁר בְּיָדִי עַל הַמַּיִם אֲשֶׁר בַּיְאֹר וְנֶהֶפְכוּ לְדָם:

(יח) וְהַדָּגָה אֲשֶׁר בַּיְאֹר תָּמוּת וּבָאַשׁ הַיְאֹר וְנִלְאוּ מִצְרַיִם לִשְׁתּוֹת מַיִם מִן הַיְאֹר:

(יט) וַיֹּאמֶר ה' אֶל משֶׁה אֱמֹר אֶל אַהֲרֹן קַח מַטְּךָ וּנְטֵה יָדְךָ עַל מֵימֵי מִצְרַיִם עַל נַהֲרֹתָם עַל יְאֹרֵיהֶם וְעַל אַגְמֵיהֶם וְעַל כָּל מִקְוֵה מֵימֵיהֶם וְיִהְיוּ דָם וְהָיָה דָם בְּכָל אֶרֶץ מִצְרַיִם וּבָעֵצִים וּבָאֲבָנִים:

(כ) וַיַּעֲשׂוּ כֵן משֶׁה וְאַהֲרֹן כַּאֲשֶׁר צִוָּה ה' וַיָּרֶם בַּמַּטֶּה וַיַּךְ אֶת הַמַּיִם אֲשֶׁר בַּיְאֹר לְעֵינֵי פַרְעֹה וּלְעֵינֵי עֲבָדָיו וַיֵּהָפְכוּ כָּל הַמַּיִם אֲשֶׁר בַּיְאֹר לְדָם:

(כא) וְהַדָּגָה אֲשֶׁר בַּיְאֹר מֵתָה וַיִּבְאַשׁ הַיְאֹר וְלֹא יָכְלוּ מִצְרַיִם לִשְׁתּוֹת מַיִם מִן הַיְאֹר וַיְהִי הַדָּם בְּכָל אֶרֶץ מִצְרָיִם:

(כב) וַיַּעֲשׂוּ כֵן חַרְטֻמֵּי מִצְרַיִם בְּלָטֵיהֶם וַיֶּחֱזַק לֵב פַּרְעֹה וְלֹא שָׁמַע אֲלֵהֶם כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר ה':

(כג) וַיִּפֶן פַּרְעֹה וַיָּבֹא אֶל בֵּיתוֹ וְלֹא שָׁת לִבּוֹ גַּם לָזֹאת:

(כד) וַיַּחְפְּרוּ כָל מִצְרַיִם סְבִיבֹת הַיְאֹר מַיִם לִשְׁתּוֹת כִּי לֹא יָכְלוּ לִשְׁתֹּת מִמֵּימֵי הַיְאֹר:

(כה) וַיִּמָּלֵא שִׁבְעַת יָמִים אַחֲרֵי הַכּוֹת ה' אֶת הַיְאֹר:

(טז) וַיֹּאמֶר ה' אֶל משֶׁה הַשְׁכֵּם בַּבֹּקֶר וְהִתְיַצֵּב לִפְנֵי פַרְעֹה הִנֵּה יוֹצֵא הַמָּיְמָה וְאָמַרְתָּ אֵלָיו כֹּה אָמַר ה' שַׁלַּח עַמִּי וְיַעַבְדֻנִי:

(יז) כִּי אִם אֵינְךָ מְשַׁלֵּחַ אֶת עַמִּי הִנְנִי מַשְׁלִיחַ בְּךָ וּבַעֲבָדֶיךָ וּבְעַמְּךָ וּבְבָתֶּיךָ אֶת הֶעָרֹב וּמָלְאוּ בָּתֵּי מִצְרַיִם אֶת הֶעָרֹב וְגַם הָאֲדָמָה אֲשֶׁר הֵם עָלֶיהָ:

(יח) וְהִפְלֵיתִי בַיּוֹם הַהוּא אֶת אֶרֶץ גּשֶׁן אֲשֶׁר עַמִּי עֹמֵד עָלֶיהָ לְבִלְתִּי הֱיוֹת שָׁם עָרֹב לְמַעַן תֵּדַע כִּי אֲנִי ה' בְּקֶרֶב הָאָרֶץ :

(יט) וְשַׂמְתִּי פְדֻת בֵּין עַמִּי וּבֵין עַמֶּךָ לְמָחָר יִהְיֶה הָאֹת הַזֶּה:

) וַיַּעַשׂ ה' כֵּן וַיָּבֹא עָרֹב כָּבֵד בֵּיתָה פַרְעֹה וּבֵית עֲבָדָיו וּבְכָל אֶרֶץ מִצְרַיִם תִּשָּׁחֵת הָאָרֶץ מִפְּנֵי הֶעָרֹב:

(כא) וַיִּקְרָא פַרְעֹה אֶל משֶׁה וּלְאַהֲרֹן וַיֹּאמֶר לְכוּ זִבְחוּ לֵאלוקיכֶם בָּאָרֶץ:

(כב) וַיֹּאמֶר משֶׁה לֹא נָכוֹן לַעֲשׂוֹת כֵּן כִּי תּוֹעֲבַת מִצְרַיִם נִזְבַּח לַה' אלוקינוּ הֵן נִזְבַּח אֶת תּוֹעֲבַת מִצְרַיִם לְעֵינֵיהֶם וְלֹא יִסְקְלֻנוּ:

(כג) דֶּרֶךְ שְׁלשֶׁת יָמִים נֵלֵךְ בַּמִּדְבָּר וְזָבַחְנוּ לַה' אלוקינוּ כַּאֲשֶׁר יֹאמַר אֵלֵינוּ:

(כד) וַיֹּאמֶר פַּרְעֹה אָנֹכִי אֲשַׁלַּח אֶתְכֶם וּזְבַחְתֶּם לַה' אלוקיכֶם בַּמִּדְבָּר רַק הַרְחֵק לֹא תַרְחִיקוּ לָלֶכֶת הַעְתִּירוּ בַּעֲדִי:

(כה) וַיֹּאמֶר משֶׁה הִנֵּה אָנֹכִי יוֹצֵא מֵעִמָּךְ וְהַעְתַּרְתִּי אֶל ה' וְסָר הֶעָרֹב מִפַּרְעֹה מֵעֲבָדָיו וּמֵעַמּוֹ מָחָר רַק אַל יֹסֵף פַּרְעֹה הָתֵל לְבִלְתִּי שַׁלַּח אֶת הָעָם לִזְבֹּחַ לַה':

(כו) וַיֵּצֵא משֶׁה מֵעִם פַּרְעֹה וַיֶּעְתַּר אֶל ה':

(כז) וַיַּעַשׂ ה' כִּדְבַר משֶׁה וַיָּסַר הֶעָרֹב מִפַּרְעֹה מֵעֲבָדָיו וּמֵעַמּוֹ לֹא נִשְׁאַר אֶחָד:

(כח) וַיַּכְבֵּד פַּרְעֹה אֶת לִבּוֹ גַּם בַּפַּעַם הַזֹּאת וְלֹא שִׁלַּח אֶת הָעָם:

(יג) וַיֹּאמֶר ה' אֶל משֶׁה הַשְׁכֵּם בַּבֹּקֶר וְהִתְיַצֵּב לִפְנֵי פַרְעֹה וְאָמַרְתָּ אֵלָיו כֹּה אָמַר ה' אלוקי הָעִבְרִים שַׁלַּח אֶת עַמִּי וְיַעַבְדֻנִי:

(יד) כִּי בַּפַּעַם הַזֹּאת אֲנִי שֹׁלֵחַ אֶת כָּל מַגֵּפֹתַי אֶל לִבְּךָ וּבַעֲבָדֶיךָ וּבְעַמֶּךָ בַּעֲבוּר תֵּדַע כִּי אֵין כָּמֹנִי בְּכָל הָאָרֶץ :

(טו) כִּי עַתָּה שָׁלַחְתִּי אֶת יָדִי וָאַךְ אוֹתְךָ וְאֶת עַמְּךָ בַּדָּבֶר וַתִּכָּחֵד מִן הָאָרֶץ:

(טז) וְאוּלָם בַּעֲבוּר זֹאת הֶעֱמַדְתִּיךָ בַּעֲבוּר הַרְאֹתְךָ אֶת כֹּחִי וּלְמַעַן סַפֵּר שְׁמִי בְּכָל הָאָרֶץ:

(יז) עוֹדְךָ מִסְתּוֹלֵל בְּעַמִּי לְבִלְתִּי שַׁלְּחָם:

(יח) הִנְנִי מַמְטִיר כָּעֵת מָחָר בָּרָד כָּבֵד מְאֹד אֲשֶׁר לֹא הָיָה כָמֹהוּ בְּמִצְרַיִם לְמִן הַיּוֹם הִוָּסְדָה וְעַד עָתָּה:

...

(כב) וַיֹּאמֶר ה' אֶל משֶׁה נְטֵה אֶת יָדְךָ עַל הַשָּׁמַיִם וִיהִי בָרָד בְּכָל אֶרֶץ מִצְרָיִם עַל הָאָדָם וְעַל הַבְּהֵמָה וְעַל כָּל עֵשֶׂב הַשָּׂדֶה בְּאֶרֶץ מִצְרָיִם:

(כג) וַיֵּט משֶׁה אֶת מַטֵּהוּ עַל הַשָּׁמַיִם וַה' נָתַן קֹלֹת וּבָרָד וַתִּהֲלַךְ אֵשׁ אָרְצָה וַיַּמְטֵר ה' בָּרָד עַל אֶרֶץ מִצְרָיִם:

(כד) וַיְהִי בָרָד וְאֵשׁ מִתְלַקַּחַת בְּתוֹךְ הַבָּרָד כָּבֵד מְאֹד אֲשֶׁר לֹא הָיָה כָמֹהוּ בְּכָל אֶרֶץ מִצְרַיִם מֵאָז הָיְתָה לְגוֹי:

....

(כז) וַיִּשְׁלַח פַּרְעֹה וַיִּקְרָא לְמשֶׁה וּלְאַהֲרֹן וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם חָטָאתִי הַפָּעַם ה' הַצַּדִּיק וַאֲנִי וְעַמִּי הָרְשָׁעִים:

(כח) הַעְתִּירוּ אֶל ה' וְרַב מִהְיֹת קֹלֹת אלוקים וּבָרָד וַאֲשַׁלְּחָה אֶתְכֶם וְלֹא תֹסִפוּן לַעֲמֹד:

(כט) וַיֹּאמֶר אֵלָיו משֶׁה כְּצֵאתִי אֶת הָעִיר אֶפְרֹשׂ אֶת כַּפַּי אֶל ה' הַקֹּלוֹת יֶחְדָּלוּן וְהַבָּרָד לֹא יִהְיֶה עוֹד לְמַעַן תֵּדַע כִּי לַה' הָאָרֶץ:

(ל) וְאַתָּה וַעֲבָדֶיךָ יָדַעְתִּי כִּי טֶרֶם תִּירְאוּן מִפְּנֵי ה' אלוקים:

(לא) וְהַפִּשְׁתָּה וְהַשְּׂעֹרָה נֻכָּתָה כִּי הַשְּׂעֹרָה אָבִיב וְהַפִּשְׁתָּה גִּבְעֹל:

(לב) וְהַחִטָּה וְהַכֻּסֶּמֶת לֹא נֻכּוּ כִּי אֲפִילֹת הֵנָּה:

(לג) וַיֵּצֵא משֶׁה מֵעִם פַּרְעֹה אֶת הָעִיר וַיִּפְרֹשׂ כַּפָּיו אֶל ה' וַיַּחְדְּלוּ הַקֹּלוֹת וְהַבָּרָד וּמָטָר לֹא נִתַּךְ אָרְצָה:

(לד) וַיַּרְא פַּרְעֹה כִּי חָדַל הַמָּטָר וְהַבָּרָד וְהַקֹּלֹת וַיֹּסֶף לַחֲטֹא וַיַּכְבֵּד לִבּוֹ הוּא וַעֲבָדָיו:

(לה) וַיֶּחֱזַק לֵב פַּרְעֹה וְלֹא שִׁלַּח אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר ה' בְּיַד משֶׁה:

(כו) וַיֹּאמֶר ה' אֶל משֶׁה בֹּא אֶל פַּרְעֹה וְאָמַרְתָּ אֵלָיו כֹּה אָמַר ה' שַׁלַּח אֶת עַמִּי וְיַעַבְדֻנִי:

(כז) וְאִם מָאֵן אַתָּה לְשַׁלֵּחַ הִנֵּה אָנֹכִי נֹגֵף אֶת כָּל גְּבוּלְךָ בַּצְפַרְדְּעִים:

(כח) וְשָׁרַץ הַיְאֹר צְפַרְדְּעִים ...

(א) וַיֹּאמֶר ה' אֶל משֶׁה אֱמֹר אֶל אַהֲרֹן נְטֵה אֶת יָדְךָ בְּמַטֶּךָ עַל הַנְּהָרֹת עַל הַיְאֹרִים וְעַל הָאֲגַמִּים וְהַעַל אֶת הַצְפַרְדְּעִים עַל אֶרֶץ מִצְרָיִם:

(ב) וַיֵּט אַהֲרֹן אֶת יָדוֹ עַל מֵימֵי מִצְרָיִם וַתַּעַל הַצְּפַרְדֵּעַ וַתְּכַס אֶת אֶרֶץ מִצְרָיִם:

(ג) וַיַּעֲשׂוּ כֵן הַחַרְטֻמִּים בְּלָטֵיהֶם וַיַּעֲלוּ אֶת הַצְפַרְדְּעִים עַל אֶרֶץ מִצְרָיִם:

(ד) וַיִּקְרָא פַרְעֹה לְמשֶׁה וּלְאַהֲרֹן וַיֹּאמֶר הַעְתִּירוּ אֶל ה' וְיָסֵר הַצְפַרְדְּעִים מִמֶּנִּי וּמֵעַמִּי וַאֲשַׁלְּחָה אֶת הָעָם וְיִזְבְּחוּ לַה':

(ה) וַיֹּאמֶר משֶׁה לְפַרְעֹה הִתְפָּאֵר עָלַי לְמָתַי אַעְתִּיר לְךָ וְלַעֲבָדֶיךָ וּלְעַמְּךָ לְהַכְרִית הַצְפַרְדְּעִים מִמְּךָ וּמִבָּתֶּיךָ רַק בַּיְאֹר תִּשָּׁאַרְנָה:

(ו) וַיֹּאמֶר לְמָחָר וַיֹּאמֶר כִּדְבָרְךָ לְמַעַן תֵּדַע כִּי אֵין כַּה' אלוקינוּ:

(ז) וְסָרוּ הַצְפַרְדְּעִים מִמְּךָ וּמִבָּתֶּיךָ וּמֵעֲבָדֶיךָ וּמֵעַמֶּךָ רַק בַּיְאֹר תִּשָּׁאַרְנָה:

(ח) וַיֵּצֵא משֶׁה וְאַהֲרֹן מֵעִם פַּרְעֹה וַיִּצְעַק משֶׁה אֶל ה' עַל דְּבַר הַצְפַרְדְּעִים אֲשֶׁר שָׂם לְפַרְעֹה:

(ט) וַיַּעַשׂ ה' כִּדְבַר משֶׁה וַיָּמֻתוּ הַצְפַרְדְּעִים מִן הַבָּתִּים מִן הַחֲצֵרֹת וּמִן הַשָּׂדֹת:

(י) וַיִּצְבְּרוּ אֹתָם חֳמָרִם חֳמָרִם וַתִּבְאַשׁ הָאָרֶץ:

(יא) וַיַּרְא פַּרְעֹה כִּי הָיְתָה הָרְוָחָה וְהַכְבֵּד אֶת לִבּוֹ וְלֹא שָׁמַע אֲלֵהֶם כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר ה':

(א) וַיֹּאמֶר ה' אֶל משֶׁה בֹּא אֶל פַּרְעֹה וְדִבַּרְתָּ אֵלָיו כֹּה אָמַר ה' אלוקי הָעִבְרִים שַׁלַּח אֶת עַמִּי וְיַעַבְדֻנִי:

(ב) כִּי אִם מָאֵן אַתָּה לְשַׁלֵּחַ וְעוֹדְךָ מַחֲזִיק בָּם:

(ג) הִנֵּה יַד ה' הוֹיָה בְּמִקְנְךָ אֲשֶׁר בַּשָּׂדֶה בַּסּוּסִים בַּחֲמֹרִים בַּגְּמַלִּים בַּבָּקָר וּבַצֹּאן דֶּבֶר כָּבֵד מְאֹד:

(ד) וְהִפְלָה ה' בֵּין מִקְנֵה יִשְׂרָאֵל וּבֵין מִקְנֵה מִצְרָיִם וְלֹא יָמוּת מִכָּל לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל דָּבָר:

(ה) וַיָּשֶׂם ה' מוֹעֵד לֵאמֹר מָחָר יַעֲשֶׂה ה' הַדָּבָר הַזֶּה בָּאָרֶץ:

) וַיַּעַשׂ ה' אֶת הַדָּבָר הַזֶּה מִמָּחֳרָת וַיָּמָת כֹּל מִקְנֵה מִצְרָיִם וּמִמִּקְנֵה בְנֵי יִשְׂרָאֵל לֹא מֵת אֶחָד:

(ז) וַיִּשְׁלַח פַּרְעֹה וְהִנֵּה לֹא מֵת מִמִּקְנֵה יִשְׂרָאֵל עַד אֶחָד וַיִּכְבַּד לֵב פַּרְעֹה וְלֹא שִׁלַּח אֶת הָעָם:

(א) וַיֹּאמֶר ה' אֶל משֶׁה בֹּא אֶל פַּרְעֹה כִּי אֲנִי הִכְבַּדְתִּי אֶת לִבּוֹ וְאֶת לֵב עֲבָדָיו לְמַעַן שִׁתִי אֹתֹתַי אֵלֶּה בְּקִרְבּוֹ:

(ב) וּלְמַעַן תְּסַפֵּר בְּאָזְנֵי בִנְךָ וּבֶן בִּנְךָ אֵת אֲשֶׁר הִתְעַלַּלְתִּי בְּמִצְרַיִם וְאֶת אֹתֹתַי אֲשֶׁר שַׂמְתִּי בָם וִידַעְתֶּם כִּי אֲנִי ה':

(ג) וַיָּבֹא משֶׁה וְאַהֲרֹן אֶל פַּרְעֹה וַיֹּאמְרוּ אֵלָיו כֹּה אָמַר ה' אלוקי הָעִבְרִים עַד מָתַי מֵאַנְתָּ לֵעָנֹת מִפָּנָי שַׁלַּח עַמִּי וְיַעַבְדֻנִי:

(ד) כִּי אִם מָאֵן אַתָּה לְשַׁלֵּחַ אֶת עַמִּי הִנְנִי מֵבִיא מָחָר אַרְבֶּה בִּגְבֻלֶךָ:

(ה) וְכִסָּה אֶת עֵין הָאָרֶץ וְלֹא יוּכַל לִרְאֹת אֶת הָאָרֶץ וְאָכַל אֶת יֶתֶר הַפְּלֵטָה הַנִּשְׁאֶרֶת לָכֶם מִן הַבָּרָד וְאָכַל אֶת כָּל הָעֵץ הַצֹּמֵחַ לָכֶם מִן הַשָּׂדֶה:

(ו) וּמָלְאוּ בָתֶּיךָ וּבָתֵּי כָל עֲבָדֶיךָ וּבָתֵּי כָל מִצְרַיִם אֲשֶׁר לֹא רָאוּ אֲבֹתֶיךָ וַאֲבוֹת אֲבֹתֶיךָ מִיּוֹם הֱיוֹתָם עַל הָאֲדָמָה עַד הַיּוֹם הַזֶּה וַיִּפֶן וַיֵּצֵא מֵעִם פַּרְעֹה:

....כאן באה הסכמת פרעה להליכת הגברים וסרוב משה

(יב) וַיֹּאמֶר ה' אֶל משֶׁה נְטֵה יָדְךָ עַל אֶרֶץ מִצְרַיִם בָּאַרְבֶּה וְיַעַל עַל אֶרֶץ מִצְרָיִם וְיֹאכַל אֶת כָּל עֵשֶׂב הָאָרֶץ אֵת כָּל אֲשֶׁר הִשְׁאִיר הַבָּרָד:

(יג) וַיֵּט משֶׁה אֶת מַטֵּהוּ עַל אֶרֶץ מִצְרַיִם וַה' נִהַג רוּחַ קָדִים בָּאָרֶץ כָּל הַיּוֹם הַהוּא וְכָל הַלָּיְלָה הַבֹּקֶר הָיָה וְרוּחַ הַקָּדִים נָשָׂא אֶת הָאַרְבֶּה:

(יד) וַיַּעַל הָאַרְבֶּה עַל כָּל אֶרֶץ מִצְרַיִם וַיָּנַח בְּכֹל גְּבוּל מִצְרָיִם כָּבֵד מְאֹד לְפָנָיו לֹא הָיָה כֵן אַרְבֶּה כָּמֹהוּ וְאַחֲרָיו לֹא יִהְיֶה כֵּן:

(טו) וַיְכַס אֶת עֵין כָּל הָאָרֶץ וַתֶּחְשַׁךְ הָאָרֶץ ....

(טז) וַיְמַהֵר פַּרְעֹה לִקְרֹא לְמשֶׁה וּלְאַהֲרֹן וַיֹּאמֶר חָטָאתִי לַה' אלוקיכֶם וְלָכֶם:

(יז) וְעַתָּה שָׂא נָא חַטָּאתִי אַךְ הַפַּעַם וְהַעְתִּירוּ לַה' אלוקיכֶם וְיָסֵר מֵעָלַי רַק אֶת הַמָּוֶת הַזֶּה:

(יח) וַיֵּצֵא מֵעִם פַּרְעֹה וַיֶּעְתַּר אֶל ה':

(יט) וַיַּהֲפֹךְ ה' רוּחַ יָם חָזָק מְאֹד וַיִּשָּׂא אֶת הָאַרְבֶּה וַיִּתְקָעֵהוּ יָמָּה סּוּף לֹא נִשְׁאַר אַרְבֶּה אֶחָד בְּכֹל גְּבוּל מִצְרָיִם:

(כ) וַיְחַזֵּק ה' אֶת לֵב פַּרְעֹה וְלֹא שִׁלַּח אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל:

(יב) וַיֹּאמֶר ה' אֶל משֶׁה אֱמֹר אֶל אַהֲרֹן נְטֵה אֶת מַטְּךָ וְהַךְ אֶת עֲפַר הָאָרֶץ וְהָיָה לְכִנִּם בְּכָל אֶרֶץ מִצְרָיִם:

(יג) וַיַּעֲשׂוּ כֵן וַיֵּט אַהֲרֹן אֶת יָדוֹ בְמַטֵּהוּ וַיַּךְ אֶת עֲפַר הָאָרֶץ וַתְּהִי הַכִּנָּם בָּאָדָם וּבַבְּהֵמָה כָּל עֲפַר הָאָרֶץ הָיָה כִנִּים בְּכָל אֶרֶץ מִצְרָיִם:

(יד) וַיַּעֲשׂוּ כֵן הַחַרְטֻמִּים בְּלָטֵיהֶם לְהוֹצִיא אֶת הַכִּנִּים וְלֹא יָכֹלוּ וַתְּהִי הַכִּנָּם בָּאָדָם וּבַבְּהֵמָה:

(טו) וַיֹּאמְרוּ הַחַרְטֻמִּם אֶל פַּרְעֹה אֶצְבַּע אלוקים הִוא וַיֶּחֱזַק לֵב פַּרְעֹה וְלֹא שָׁמַע אֲלֵהֶם כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר ה' :

(ח) וַיֹּאמֶר ה' אֶל משֶׁה וְאֶל אַהֲרֹן קְחוּ לָכֶם מְלֹא חָפְנֵיכֶם פִּיחַ כִּבְשָׁן וּזְרָקוֹ משֶׁה הַשָּׁמַיְמָה לְעֵינֵי פַרְעֹה:

(ט) וְהָיָה לְאָבָק עַל כָּל אֶרֶץ מִצְרָיִם וְהָיָה עַל הָאָדָם וְעַל הַבְּהֵמָה לִשְׁחִין פֹּרֵחַ אֲבַעְבֻּעֹת בְּכָל אֶרֶץ מִצְרָיִם:

(י) וַיִּקְחוּ אֶת פִּיחַ הַכִּבְשָׁן וַיַּעַמְדוּ לִפְנֵי פַרְעֹה וַיִּזְרֹק אֹתוֹ משֶׁה הַשָּׁמָיְמָה וַיְהִי שְׁחִין אֲבַעְבֻּעֹת פֹּרֵחַ בָּאָדָם וּבַבְּהֵמָה:

(יא) וְלֹא יָכְלוּ הַחַרְטֻמִּים לַעֲמֹד לִפְנֵי משֶׁה מִפְּנֵי הַשְּׁחִין כִּי הָיָה הַשְּׁחִין בַּחַרְטֻמִּם וּבְכָל מִצְרָיִם:

(יב) וַיְחַזֵּק ה' אֶת לֵב פַּרְעֹה וְלֹא שָׁמַע אֲלֵהֶם כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר ה' אֶל משֶׁה:

(כא) וַיֹּאמֶר ה' אֶל משֶׁה נְטֵה יָדְךָ עַל הַשָּׁמַיִם וִיהִי חשֶׁךְ עַל אֶרֶץ מִצְרָיִם וְיָמֵשׁ חשֶׁךְ:

(כב) וַיֵּט משֶׁה אֶת יָדוֹ עַל הַשָּׁמָיִם וַיְהִי חשֶׁךְ אֲפֵלָה בְּכָל אֶרֶץ מִצְרַיִם שְׁלשֶׁת יָמִים:

(כג) לֹא רָאוּ אִישׁ אֶת אָחִיו וְלֹא קָמוּ אִישׁ מִתַּחְתָּיו שְׁלשֶׁת יָמִים וּלְכָל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל הָיָה אוֹר בְּמוֹשְׁבֹתָם:

(כד) וַיִּקְרָא פַרְעֹה אֶל משֶׁה וַיֹּאמֶר לְכוּ עִבְדוּ אֶת ה' רַק צֹאנְכֶם וּבְקַרְכֶם יֻצָּג גַּם טַפְּכֶם יֵלֵךְ עִמָּכֶם:

(כה) וַיֹּאמֶר משֶׁה גַּם אַתָּה תִּתֵּן בְּיָדֵנוּ זְבָחִים וְעֹלֹת וְעָשִׂינוּ לַה' אלוקינוּ:

(כו) וְגַם מִקְנֵנוּ יֵלֵךְ עִמָּנוּ לֹא תִשָּׁאֵר פַּרְסָה כִּי מִמֶּנּוּ נִקַּח לַעֲבֹד אֶת ה' אלוקינוּ וַאֲנַחְנוּ לֹא נֵדַע מַה נַּעֲבֹד אֶת ה' עַד בֹּאֵנוּ שָׁמָּה:

(כז) וַיְחַזֵּק ה' אֶת לֵב פַּרְעֹה וְלֹא אָבָה לְשַׁלְּחָם:

(כח) וַיֹּאמֶר לוֹ פַרְעֹה לֵךְ מֵעָלָי הִשָּׁמֶר לְךָ אַל תֹּסֶף רְאוֹת פָּנַי כִּי בְּיוֹם רְאֹתְךָ פָנַי תָּמוּת:

(כט) וַיֹּאמֶר משֶׁה כֵּן דִּבַּרְתָּ לֹא אֹסִף עוֹד רְאוֹת פָּנֶיךָ:



[1] לנוהגים להדפיס את השיעורים - מומלץ להדפיס שיעור זה בצבע.

[2] מניין הפעלים כאן פחות מובהק מהפרק הקודם ולא ברור למה הם מתייחסים - לפעולות של ה', או למכות עצמן, שהן הנושאים של הפעלים.

[3] יוצאות מכלל זה שלוש המכות כינים, שחין וחשך - המכה השלישית בכל סדרה - המופיעות ללא התראה, ובכך נעסוק מייד לקמן.

[4] כך שמעתי פעם מהרב יעקב מדן. הוא סבר שיש התפתחות בין כל מכה לזו שאחריה, ולענ"ד יש לכך סימוכין רק בנוגע לקשר שבין המכה השנייה והשלישית שבכל סדרה.

[5] ייתכן שלפי פשוטו של מקרא התיאור כאן מניח שגם אנשים מתו, ולא רק בעלי חיים: הוראת המילה "חיה" היא גם נפש, ועל ניתן לפרש את הביטוי "חיתם לדבר הסגיר" כפגיעה בנפש. כך מוכיחה גם התקבולת: "לא חשך ממוות נפשם/וחייתם לדבר הסגיר".