פרשת ואתחנן: "וָאֶתְחַנַּן אֶל ה'"

  • הרב נחמיה רענן

בתחילת פרשת ואתחנן משה רבנו מספר לעם ישראל על התפילות הרבות שהתפלל לה' כדי לזכות להכנס לארץ ישראל:

וָאֶתְחַנַּן אֶל ה' בָּעֵת הַהִיא לֵאמֹר.

ה' אלוקים אַתָּה הַֽחִלּוֹתָ לְהַרְאוֹת אֶֽת עַבְדְּךָ אֶת גָּדְלְךָ וְאֶת יָדְךָ הַחֲזָקָה אֲשֶׁר מִי אֵל בַּשָּׁמַיִם וּבָאָרֶץ אֲשֶׁר יַעֲשֶׂה כְמַעֲשֶׂיךָ וְכִגְבוּרֹתֶךָ.

אֶעְבְּרָה נָּא וְאֶרְאֶה אֶת הָאָרֶץ הַטּוֹבָה אֲשֶׁר בְּעֵבֶר הַיַּרְדֵּן הָהָר הַטּוֹב הַזֶּה וְהַלְּבָנֹן.

(דברים, ג', כג - כה).

בעלי החסידות לומדים מתיאור התפילות של משה רבנו מסרים שונים לעולם התפילה לדורות. אחד המסרים החשובים בא לידי ביטוי בתורה של האדמו"ר מאיז'ביצא, ר' מרדכי יוסף ליינר:

...וזה רומז "בעת ההיא", היינו אף אחר שנשבע הקב"ה שלא יכניס אותי לארץ ישראל, אף על פי כן לא מנעתי את עצמי מתפלה. כמו דאיתא[1] בחזקיה מלך יהודה שאמר לישעיה בן אמוץ "כלה נביאך וצא כך מקובלני מבית אבי אבא" (ברכות י.[2]) וכו', שאין לך דבר שעומד בפני הרחמים. ולמדו שם הגמרא שלא יהיה דבר חוצץ בינו לבין הקיר, היינו שלא יהיה לאדם שום מניעה מלהתפלל, ולא יתרשל אף שנראה לו כי יצא הגזירה מה'. כי קיר הוא מקור החיים, ואף על פי שידמה לאדם שאין לו ישועה ממקור, אף על פי כן לא ימנע את עצמו מן הרחמים.

(מי השילוח, פרשת ואתחנן)

מהדגשת הפסוק "בעת ההיא" לומד ר' מרדכי יוסף שאפילו לאחר שכבר נגזרה הגזרה, משה רבנו המשיך להתפלל לה', מכיוון שלעולם אין להתייאש מהתפילות. 

ר' צדוק הכהן מלובלין מקשר את רעיון זה לעובדה שפרשת ואתחנן נקראת תמיד בשבת "נחמו":

ופרשת ואתחנן, שנזכר שם מענין התפלות שהתפלל משה רבינו עליו השלום, ואיתא שהתפלל תקט"ו תפלות (דברים רבה, פרשה י"א, אות יא), כמנין "ואתחנן" כדי שיכנוס לארץ, קורין תמיד בשבת נחמו, כדי לחזק לב נפשות ישראל המצפים לישועה, שאל יתייאשו את עצמם מן הרחמים...

(פרי צדיק, פרשת ואתחנן, אות יג).

דווקא בשבת שלאחר תשעה באב חשוב לזכור את המסר שלמדנו מתפילותיו של משה רבנו. למרות השנים הרבות שאנו מתפללים על בניין המקדש וטרם זכינו לכך, אל נתייאש, אלא נמשיך להתפלל ולצפות לישועה.

ר' שלמה קרליבך סיפר סיפור מדהים על ר' שמשון מאוסטרופולי, שלא התייאש מלבקש רחמים, ובתפילתו הכנה בקע שערי שמיים:

הכל יודעים שר' שמשון מאוסטרופולי היה מגדולי המקובלים. הוא חי לפני כארבע מאות שנה, ונהרג על קידוש השם בפרעות ת"ח ות"ט הנוראיות (1648 – 1649) - כחמישים שנה לפני שנולד הבעל שם טוב.

היו כמה צדיקים שהיו חזקים בגימטריות, ראשי תיבות וכדומה. אבל ר' שמשון אוסטרופולר היה ממש גאון בתחום הזה. מתנה משמיים. בכל דבר שקרא בתורה הוא קלט ישר את הגימטריה, את ראשי התיבות, ומיד היו לו על כך תורות עמוקות מני ים.

אם היית שואל אותו למשל: מה הגימטריה של 'מסכת פסחים'? היה עונה מיד ואומר על כך תורה עמוקה. הוא נחשב ל'מקובל אלוקי' ממש, ובחלק ה'רמז' שב'פרדס' התורה, ספק אם היה כמותו מאז מעמד הר סיני.

וזה הסיפור איך הגיע למה שהגיע.

אביו היה תלמיד חכם מפורסם. אבל ר' שמשון, הצעיר בשבעת בניו, נעבעך, מה לעשות, היה לו 'הולצקופ', 'ראש עץ'. שום דבר לא נכנס. לא רק שהיה קשה-הבנה, עוד יותר מזה היה קשה-זיכרון. את הכל שכח. בקושי זכר את שמו...

כבר מגיל חמש, כשהתחילו ללמדו תורה וראו שהוא בקושי מבין משהו, ואת המעט שהבין הוא מיד שוכח, התחילו לבזות אותו ולכנות אותו בכל מיני כינויים.

אך אביו היה מודאג רק מדבר אחד:

מה יהיה כשיתחתן? הלא מעמדו כתלמיד חכם מחייב אותו להשיא את בנו לבתו של תלמיד חכם גדול אחר, ולפני החופה יצטרך החתן לומר דרשה כנהוג - איך יוכל ללמוד את הדרשה אם הוא לא זוכר שום דבר? ואם נאמר שלא ידרוש, איזו בושה! על דבר כזה מבטלים שידוך...'

לצערנו, זה מה שהדאיג את אבא שלו. במקום לקרב אותו ולדבר על לבו.

לכן, כבר מגיל עשר ניסו אביו ורבו ללמד אותו תורה אחת ליום חתונתו. האמת היא שזה לא אמור להיות כל כך קשה, שהרי לרוב נוהגים להפסיק את החתן באמצע הדרשה. אז ניסו ללמד אותו לפחות את ההתחלה: 'כתב הרמב"ם בהלכות פסולי המוקדשים, פרק ג', הלכה ב': כך וכך... וה'כסף משנה' מקשה עליו מגמרא זבחים דף י"ט עמוד ב', ששם כתוב כך וכך... וזהו. עכשיו יש כבר סיכוי שיפסיקו אותו ויתחילו לשיר. אך אפילו התחלות קלות כאלה לא הצליח הנער לזכור.

והנה, בהיותו בן ארבע עשרה קרה נס: הוא זכר דרשה קצרה. או התחלה של דרשה. ברוך השם! עכשיו אפשר כבר לחתן אותו. והנה משדכים אותו לבתו של תלמיד חכם אחד, והנער משנן כל הזמן את הדרשה שלו... יום החתונה מתקרב, ונראה שהכל יהיה בסדר.

עכשיו תקשיבו, רבותי. את הסיפור הזה שמעתי כמה פעמים מפי-קדשו של הרבי מבובוב.

מגיע יום החופה, ופתאום ר' שמשון שם לב שהוא לא זוכר כלום. ממש כלום. כנראה מרוב מתח, נעבעך. והוא יושב שם עם אביו ועם חותנו המיועד...

אתם יודעים איך זה היה אז: לצערי, אני לא בטוח שהם דאגו לו לשידוך המתאים לו, העיקר שזה יהיה לפי כבודם, והעיקר שהחתן יאמר את הדרשה שלו.

געוואלד! ר' שמשון יושב שם ויודע שעוד מעט יבקשו ממנו לומר תורה, והראש שלו ממש ריק. 'חור שחור'. איזו בושה... המחותן עוד עלול להתפרץ ולומר: 'מה? לתת את בתי לבחור שלא מסוגל לומר אפילו 'תורה' קטנה?'

הוא הרגיש כל כך חסר-אונים שהחליט לברוח. הוא פשוט קם והלך להסתתר ביער הסמוך.

ושם, בצילו של עץ גדול, החל להתפלל.

בהתחלה הוא ביטא את כאבו הנורא: 'ריבונו של עולם! למה אתה עושה לי את זה? למה אני צריך לספוג את כל הביזיונות האלה?' אבל אחר כך, בעומדו לפני ה' בתפילה...

אתם יודעים, ידידים, מה קורה כשעומדים לפני הקב"ה ומתפללים אליו באמת?

הכל מקבל פנים אחרות.

כי התפילה בעצמה משנה אותנו.

פתאום השב ר' שמשון: מה אכפת לי מהדרשה? מה איכפת לי ממה שיחשבו עלי? זה הכל שטויות!

ואז עלתה מחשבה ממעמקי לבו: אבל האמת היא... האמת היא שאני ממש רוצה לדעת את התורה הקדושה! אני רוצה להבין אותה ולא לשכוח אותה!

ואז הוא החל להתחנן מעומק הלב: 'ריבונו של עולם! לא איכפת לי מכלום. רק תן לי הזכות ללמוד את התורה שלך!'

הוא ממש שפך את לבו כמים נוכח פני ה'.

עד שנגלה אליו אליהו הנביא זכור לטוב, ולימד אותו דרשה לחופה, ואמר לו: 'לך עכשיו לחופתך, ואחרי שבעת ימי המשתה חזור לכאן ונמשיך ללמוד.'

ר' שמשון חזר לשולחן המכובדים. הם ישבו שם ודיברו. בקושי שמו לב שהלך, בקושי שמו לב שחזר...

וכשהגיע שעתו לדרוש, אמר דברים שלא שמעתן אוזן מעולם.

מאותו יום ואילך גדל ר' שמשון אוסטרופולר בתורה, עד שעלה מעלה מעלה.

רבים וטובים רואים בו ממש חוליה בשלשלת הקדושה של הקבלה: הרמב"ן, האר"י ז"ל, ר' שמשון אוסטרופולר, הבעל שם טוב הקדוש...

(סיפורי נשמה, הרב שמואל זיון תש"ע, כרך א עמודים 267 – 270)

שנזכה לצפות לישועה באמת ולהתפלל מעומק הלב לבואה.

 



[1]   כמו שמצאנו.

[2]   עיינו מלכים ב', כ', א - יא; ישעיה, ל"ח, א - ח.