פרשת ואתחנן - קול א-לוהים מדבר מתוך האש

  • הרב אמנון בזק

פרשת ואתחנן - "קול א-לוהים מדבר מתוך האש" / הרב אמנון בזק

א. שלושה תיאורים בפרשה אחת

בפרשתנו אנו קוראים לא פחות משלושה תיאורים שונים של מעמד הר סיני. נציג תחילה את שלושת התיאורים, ונעמוד על המשותף ביניהם:

א. בפרק ד' (ט-יג) נאמר:

"רק הִשמר לך ושמֹר נפשך מאֹד פן תשכח את הדברים אשר ראו עיניך ופן יסורו מלבבך כל ימי חייך, והודעתם לבניך ולבני בניך: יום אשר עמדת לפני ה' א-לוהיך בחֹרב, באמֹר ה' אלי - הקהל לי את העם ואשמִעם את דברי, אשר ילמדון ליראה אֹתי כל הימים אשר הם חיים על האדמה ואת בניהם ילמדון: ותקרבון ותעמדון תחת ההר, וההר בֹּער באש עד לב השמים, חֹשך ענן וערפל: וידבר ה' אליכם מתוך האש, קול דברים אתם שֹמעים ותמונה אינכם רֹאים זולתי קול". (ד', ט-יב)

ב. בהמשך אותו פרק מופיע תיאור נוסף של מעמד הר סיני:

"כי שאל נא לימים ראשֹנים אשר היו לפניך, למן היום אשר ברא א-לוהים אדם על הארץ ולמקצה השמים ועד קצה השמים - הנהיה כדבר הגדול הזה או הנשמע כמֹהו: השמע עם קול א-לוהים מדבר מתוך האש כאשר שמעת אתה ויחי... אתה הראת לדעת כי ה' הוא הא-לוהים אין עוד מלבדו: מן השמים השמיעך את קֹלו ליסרך, ועל הארץ הראך את אשו הגדולה ודבריו שמעת מתוך האש". (ט', לב-לו)

ג. בפרק ה' מופיע תיאור שלישי של אותו מעמד[1]:

"פנים בפנים דבר ה' עמכם בהר מתוך האש: אנֹכי עֹמד בין ה' וביניכם בעת ההִוא להגיד לכם את דבר ה', כי יראתם מפני האש ולא עליתם בהר לאמֹר... ויהי כשמעכם את הקול מתוך החֹשך וההר בֹּער באש, ותקרבון אלי כל ראשי שבטיכם וזקניכם: ותאמרו - הן הראנו ה' א-לוהינו את כבֹדו ואת גֹדלו ואת קֹלו שמענו מתוך האש, היום הזה ראינו כי ידבר א-לוהים את האדם וחי: ועתה למה נמות כי תאכלנו האש הגדֹלה הזאת, אם יֹספים אנחנו לשמֹע את קול ה' א-לוהינו עוד ומתנו: כי מי כל בשר אשר שמע קול א-לוהים חיים מדבר מתוך האש כמֹנו ויחי: קרב אתה ושמע את כל אשר יאמר ה' א-לוהינו ואת תדבר אלינו את כל אשר ידבר ה' א-לוהינו אליך, ושמענו ועשינו". (ה', ד-כג)

בשלושת התיאורים, התיאור של קול ה' המדבר מתוך האש מוזכר כנקודה מרכזית המייחדת את המעמד. ואכן, הקול והאש מהווים מוקד מרכזי גם בתיאור מעמד הר סיני בספר שמות[2] (י"ט, יח-יט):

"והר סיני עשן כלו מפני אשר ירד עליו ה' באש ויעל עשנו כעשן הכבשן ויחרד כל ההר מאד: ויהי קול השופר הולך וחזק מאֹד, משה ידבר והא-לוהים יעננו בקול". (שמות י"ט, יח-יט)

באופן מיוחד מודגשת האש בתיאורי המעמד שבחומש דברים[3], ברם בפרשתנו מתבקשת השאלה: לשם מה חוזרת התורה על תיאור זה שלוש פעמים בשני פרקים?

ב. חלוקת התיאורים לנאומים השונים

מסתבר, שהצורך בחזרה המשולשת נובע מלקחים שונים שניתן להפיק ממעמד הר סיני. ראשית, יש לעמוד על כך שפרשתנו מכילה מעבר בין שניים מארבעת חלקיו של חומש דברים. כידוע, חומש דברים מחולק בצורה ברורה ביותר לארבעה חלקים: שלושת נאומיו הארוכים של משה, ותיאור פרידתו מן העם. שלושת הנאומים נקטעים ע"י הפסקות, שבהן מתייחסת התורה למשה בגוף שלישי, והפסקות אלו מהוות כלי מצויין להבחנה בין הנאומים השונים. נציין בקצרה את שלושת הנאומים:

א. פרקים א'-ד' - הנאום הראשון, המכונה 'הנאום ההיסטורי', ואחריו תיאור הבדלת שלוש ערי המקלט (ד', מא-מט).

ב. פרקים ה'-כ"ו - 'נאום המצוות', ואחריו תיאור הציווי על בניית המזבח בהר גריזים (כ"ז, א-י).

ג. פרקים כ"ז-ל' - נאומי הברית, עד תחילת פרשת וילך.

ממילא, יש לעמוד על כך ששני התיאורים הראשונים של מעמד הר סיני נמצאים בתוך הנאום הראשון של משה, בעוד התיאור השלישי כבר שייך לנאום המצוות. טבעי, אפוא, שתוכנם השונה של התיאורים קשור גם לאופי הנאום שבו הם מופיעים. כעת נוכל לבחון כל תיאור לגופו, ולברר מהם השינויים בין התיאורים השונים.

ג. "לא ראיתם כל תמונה"

התיאור הראשון (כמו גם השני) נמצא בתוך הנאום ההיסטורי. בנאום זה, משה עומד על לקחים שונים שניתן להפיק מהאירועים שעברו על בני ישראל במדבר, בעיקר באשר ליחסים שבין העם לבין הקב"ה. פרק ד' הוא מעין סיכום, ורובו כולל הדרכות מעשיות פרטניות, כולל אזהרה כללית, חוזרת ונשנית, על שמירת המצוות[4].

תיאור מעמד הר סיני בפרק ד' נועד ללמד את העם על הרחקת ההגשמה מהקב"ה. חשיבות המעמד, לצורך עניין זה, היא בכך שהיה זה המפגש הראשוני של בני ישראל עם הקב"ה, ובני ישראל לא ראו בו כל תמונה אלא רק שמעו קולות וראו אש:

"וידבר ה' אליכם מתוך האש, קול דברים אתם שֹמעים ותמונה אינכם רֹאים זולתי קול". (ד', יב)

חובת זכירת מעמד הר סיני נועדה להמחיש את המסר של שלילת ההגשמה:

"רק הִשמר לך ושמֹר נפשך מאד פן תשכח את הדברים אשר ראו עיניך ופן יסורו מלבבך כל ימי חייך, והודעתם לבניך ולבני בניך: יום אשר עמדת לפני ה' א-לוהיך בחֹרב... ונשמרתם מאד לנפשֹתיכם כי לא ראיתם כל תמונה ביום דבר ה' אליכם בחֹרב מתוך האש: פן תשחִתון ועשיתם לכם פסל תמונת כל סמל, תבנית זכר או נקבה...". (ד', ט-טז)

על בני ישראל מוטלת החובה לזכור שבאותו יום גדול, אפוף אש וקולות, הם לא ראו כל תמונה, פסל או סמל. איסור עשיית פסל ותמונה מלווה בסוף הפרשייה באזהרה: "כי ה' א-לוהיך אש אוכלה הוא, א-ל קנא" (ד', כד). האש שאותה ראו בני ישראל בזמן מתן תורה עלולה לפגוע במי שימיר אותה בתמונה או בפסל.

הזכרת הקולות והאש במעמד הר סיני נועדה, אפוא, כדי להדגיש את העיקר השלישי משלושה-עשר עיקרי האמונה שמנה הרמב"ם:

"אני מאמין באמונה שלמה שהבורא יתברך שמו אינו גוף, ולא ישיגוהו משיגי הגוף, ואין לו שום דמיון כלל".

ד. "השמע עם קול א-לוהים מדבר מתוך האש"

האיזכור השני של מעמד הר סיני ממוקם בסופו של הנאום ההיסטורי, ואף הוא בא ללמד אחד מעיקרי האמונה. אם האיזכור הראשון נועד כדי למנוע עבודת ה' באופן לא-רצוי, מטרתו של האיזכור השני היא למנוע עבודה זרה. זכירת מעמד הר סיני נועדה להדגיש את היותו של הקב"ה הא-ל היחיד, כפי שמודגש בפסוקי הסיכום:

"וידעת היום והשבֹת אל לבבך כי ה' הוא הא-לוהים בשמים ממעל ועל הארץ מתחת, אין עוד". (ד', לט)

כאן משמש מעמד הר סיני, ובעיקר האש והקולות, כראיה לבלעדיותו של הקב"ה בעולם, שהרי מעולם לא היה אירוע מעין זה:

"כי שאל נא לימים ראשֹנים אשר היו לפניך למן היום אשר ברא א-לוהים אדם על הארץ ולמקצה השמים ועד קצה השמים - הנהיה כדבר הגדול הזה או הנשמע כמֹהו: השמע עם קול א-לוהים מדבר מתוך האש כאשר שמעת אתה ויחי". (ד', לב-לג)

העובדה שמעולם לא שמע עם שלם את קול הא-ל מדבר מתוך האש מוכיחה את היותו של הקב"ה הא-ל היחיד[5]. כל מי שהיה במעמד הר סיני היה אמור להסיק ממנו את המסקנה המתבקשת: "אתה הראת לדעת כי ה' הוא הא-לוהים, אין עוד מלבדו" (ד', לה). האיזכור השני של מעמד הר סיני משמש ללימוד עיקר האמונה השני שמנה הרמב"ם:

"אני מאמין באמונה שלמה שהבורא יתברך שמו הוא יחיד ואין יחידות כמוהו בשום פנים, והוא לבדו א-לוהינו, היה הווה ויהיה".

ה. "למה נמות כי תאכלנו האש הגדולה הזאת"

האיזכור השלישי של מעמד הר סיני מופיע, כאמור, בתחילת נאום המצוות. מטבע הדברים, איזכור זה איננו קשור ליסודות האמונה בקב"ה, כשני האיזכורים הקודמים, אלא ליסודות המצוות. ברור גם שזו הסיבה לכך שדווקא באיזכור זה מופיע פירוט עשרת הדברות[6]. ואכן, הזכרת האש והקולות באיזכור זה נועדה לציין את פחדם של בני ישראל מן המעמד, ואת בקשתם שמשה יהיה המתווך בינם לבין הקב"ה:

"ועתה למה נמות כי תאכלנו האש הגדֹלה הזאת, אם יֹספים אנחנו לשמֹע את קול ה' א-לוהינו עוד ומתנו: כי מי כל בשר אשר שמע קול א-לוהים חיים מדבר מתוך האש כמֹנו ויחי: קרב אתה ושמע את כל אשר יאמר ה' א-לוהינו ואת תדבר אלינו את כל אשר ידבר ה' א-לוהינו אליך, ושמענו ועשינו" (ה', כא-כג)

כדי למנוע ערעור על אמיתות נבואתו של משה, מדגישה התורה שהייתה זו בקשתם של בני ישראל שלא לקבל את התורה ישירות מפי הקב"ה אלא להסתפק במה שראו במעמד הר סיני ולשמוע את יתר הדברים מפיו של משה. ואכן, הקב"ה קיבל את בקשתם של בני ישראל:

"לך אמֹר להם - שובו לכם לאהליכם: ואתה פה עמֹד עִמדי ואדברה אליך את כל המצוה והחֻקים והמשפטים אשר תלמדם, ועשו בארץ אשר אנֹכי נֹתן להם לרשתה". (ה', כו-כז)

האיזכור השלישי של מעמד הר סיני נועד, אפוא, להמחיש את העיקרים השביעי והשמיני של שלושה-עשר העיקרים:

"אני מאמין באמונה שלמה שנבואת משה רבנו עליו השלום הייתה אמיתית, ושהוא היה אב לנביאים, לקודמים לפניו ולבאים אחריו.

אני מאמין באמונה שלמה שכל התורה המצויה עתה בידינו היא הנתונה למשה רבנו עליו השלום".

רעיון זה מופיע בחומש דברים פעם נוספת, וביתר הרחבה. להלן בפרק י"ח דנה התורה באיסור לשמוע למעוננים ולקוסמים אל מול החובה לשמוע לנביא, ומבססת חובה זו על העיקרון שהוזכר כאן:

"כי הגוים האלה אשר אתה יורש אותם - אל מעֹננים ואל קֹסמים ישמעו, ואתה - לא כן נתן לך ה' א-לוהיך: נביא מקרבך מאחיך כמֹני יקים לך ה' א-לוהיך, אליו תשמעון: ככל אשר שאלת מעם ה' א-לוהיך בחֹרב ביום הקהל לאמֹר - לא אסֵף לשמע את קול ה' א-לוהי ואת האש הגדֹלה הזאת לא אראה עוד ולא אמות: ויאמר ה' אלי - היטיבו אשר דברו: נביא אקים להם מקרב אחיהם כמוך, ונתתי דברי בפיו ודבר אליהם את כל אשר אצונו". (י"ח, יד-יח)

גם בפרשה זו, משה מבסס את חובת השמיעה לנביא על העובדה שבני ישראל ביקשו ממשה שלא לשמוע את הקול ושלא לראות את האש באופן ישיר.

ו. "אשר ילמדון ליראה אותי"

כל האמור לעיל - אסור לו לטשטש את הנקודה המרכזית של מעמד מתן התורה. האש והקולות אכן שימשו ככלים להשגת מסרים יסודיים בעבודת ה', אך תכליתו המרכזית של המעמד לא נבעה מהחרדה מהאש ומהקולות, אלא מתוכן הדברים שנאמרו:

"יום אשר עמדת לפני ה' א-לוהיך בחֹרב, באמֹר ה' אלי - הקהל לי את העם ואשמִעם את דברי, אשר ילמדון ליראה אֹתי כל הימים אשר הם חיים על האדמה ואת בניהם ילמדון". (ד', י)

המטרה המרכזית של מעמד הר סיני הייתה ללמד את העם יראת ה' מתוך שמיעת דברי התורה. שלושת המסרים שהדגשנו לעיל הם בגדר 'רווח נוסף'.

חשוב להדגיש נקודה זו, מפני שהיא המאפשרת את שחזורו של מעמד הר סיני, ברמה מסויימת, מדי שבע שנים. רבים עמדו על כך שמעמד 'הקהל' המתואר בפרשת וילך דומה בעיקרו למעמד הר סיני:

"הקהל את העם, האנשים והנשים והטף וגרך אשר בשעריך, למען ישמעו ולמען ילמדו, ויָראו את ה' א-לוהיכם ושמרו לעשות את כל דברי התורה הזאת". (ל"א, יב)

הציווי "הקהל" חוזר על הציווי שהופיע לראשונה במעמד הר סיני, ובדומה לכך אנו מוצאים בחומש דברים את הכינוי למעמד הר סיני - "יום הַקָּהָל" (ט', י; י', ד; י"ח, טז). המטרה שהתורה מזכירה למעמד ההקהל דומה מאוד למטרה המרכזית של מעמד הר סיני. אילו העיקר במעמד הר סיני היה האש והקולות - אי אפשר היה לשחזר את המעמד בלי התגלות אלוקית נוספת. האפשרות לשחזר את מעמד הר סיני מתייחסת רק לפן התוכני המרכזי שלו - לימוד יראת ה' כתוצאה מעצם שמיעת דברי התורה, גם ללא המסרים הנוספים שהועברו דווקא ע"י האש והקולות.



[1] תיאור זה כולל בתוכו את פירוט עשרת הדברות.

[2] יש לציין, שבעוד בחומש שמות חוזרים הביטויים "הר סיני" ו"מדבר סיני", הרי בחומש דברים מופיע דווקא השם "חורב". בחומש שמות מוזכר "חורב" רק בהקשרים השונים ממעמד הר סיני (שמות י"ז, ו; ל"ג, ו). בחומש דברים הכינוי "הר סיני" לא נזכר בכל תיאורי המעמד, ורק פעם אחת בחומש כולו נזכרת מילה זו, בפסוק "ה' מסיני בא וזרח משעיר למו" (ל"ג, ב).

[3] ראה גם דברים ט', י-טו: "ויתן ה' אלי את שני לוחֹת האבנים כתֻבים באצבע א-לוהים ועליהם ככל הדברים אשר דבר ה' עמכם בהר מתוך האש ביום הקהל... ואפן וארד מן ההר וההר בֹּער באש ושני לֻחֹת הברית על שתי ידי"; י', ד - "ויכתב על הלֻחֹת כמכתב הראשון את עשרת הדברים אשר דבר ה' אליכם בהר מתוך האש ביום הקהל..."; ל"ג, ב - "ויאמר - ה' מסיני בא וזרח משעיר למו, הופיע מהר פארן ואתה מרבבֹת קֹדש, מימינו אש דת למו".

[4] הפועל שמ"ר מופיע, שלא במפתיע, שבע פעמים בפרק זה.

[5] קיים דמיון מסוים בין מטרתו של מעמד הר סיני באיזכור זה לבין מטרת הסדרה השלישית של מכות מצרים, שאף היא נועדה, כנראה, להוכיח את בלעדיותו של הקב"ה: "בעבור תדע כי אין כמוני בכל הארץ" (שמות ט', יד). הוכחה זו התבססה אף היא על כך שמכות מצרים היו חסרות תקדים, כפי שהודגש במכות הברד והארבה, הן בהתראה והן בביצוע: בברד - "הנני ממטיר כעת מחר ברד כבד מאוד, אשר לא היה כמוהו במצרים למן היום היווסדה ועד עתה" (שמות ט', יח); "ויהי ברד ואש מתלקחת בתוך הברד, כבד מאוד אשר לא היה כמוהו בכל ארץ מצרים מאז הייתה לגוי" (שמות ט', כד); ובארבה - "ומלאו בתיך ובתי כל עבדיך ובתי כל מצרים, אשר לא ראו אבותיך ואבות אבותיך מיום היותם על האדמה עד היום הזה" (שמות י', ו); "ויעל הארבה על כל ארץ מצרים וינח בכל גבול מצרים, כבד מאוד, לפניו לא היה כן ארבה כמוהו ואחריו לא יהיה כן" (שמות י', יד). ראוי לציין שגם במכת הברד, כמו במעמד הר סיני, האש מייחדת את חוסר התקדים של האירוע.

[6] כידוע, כבר עמד אברבנאל על כך שנאום המצוות בנוי לכל אורכו על פי סדר עשרת הדברות, כשהמצוות מובאות כ'תולדות' של כל אחת ואחת מהדברות, לפי סדרן.