דילוג לתוכן העיקרי

וזאת הברכה | סדר השבטים

קובץ טקסט

פרשת וזאת הברכה היא דוגמה קלסית לפרשה שהכול יודעים אותה על פה אך כמעט איש אינו מבין אותה ממש. הסיבות לכך ברורות: מילים רבות קשות להבנה, וקשה מאוד לעקוב אחרי הזרימה המהירה של הפרשה. בשיעורנו השבוע ננסה 'לשבור את הקרח' על ידי ניתוח בסיסי של מבנה הפרשה.

פתיחה

נתחיל בשתי הבעיות הראשונות הצצות בלימוד הברכות:

1) שבט שמעון אינו מקבל ברכה כלל.

2) סדר השבטים במתן הברכות נראה אקראי למדיי.

כדי להבין היטב את הבעיה עיינו בטבלה הבאה, המציגה את סדר השבטים בפרשתנו לעומת סדר לידתם:

בפרשתנו

השבט

האם

בסדר הלידה

1)

ראובן

לאה

1

2)

יהודה

לאה

4

3)

לוי

לאה

3

4)

בנימין

רחל

12

5)

יוסף

רחל

11

6)

זבולון

לאה

6

7)

יששכר

לאה

5

8)

גד

זלפה

9

9)

דן

בלהה

7

10)

נפתלי

בלהה

8

11)

אשר

זלפה

10

שימו לב ששבט שמעון אינו מוזכר כלל!

אף על פי שהשבטים אינם מסודרים לפי סדר לידתם ואף לא לפי האמהות, קיימת הפרדה ברורה בין בני לאה ורחל לבין בני השפחות. אך נראה שאין שום היגיון בסדר הפנימי בתוך כל קבוצה: אמנם נקל להבין מדוע נזכר ראובן - הבכור - ראשון; אך מדוע מדלגים הישר ליהודה? ומדוע מופיע בנימין קודם ליוסף, אחיו הגדול? ולמה 'נתקעים' בני רחל באמצע ברכות בני לאה? ומדוע זבולון קודם ליששכר?

גם הסדר בקבוצת בני השפחות תמוה: בני בלהה מפרידים בין בני זלפה, וגד הצעיר קודם לדן ונפתלי המבוגרים ממנו.

לסיכום: על אף שהרשימה ככל הנראה אינה אקראית - כפי שמעידה ההפרדה בין בני הנשים לבני השפחות - קשה להבין לפי איזה היגיון היא מסודרת. בשיעורנו השבוע ננסה לחשוף את ההיגיון הזה, אך לשם כך עלינו להבין תחילה את טיבן של הברכות ואת מטרתן.

מיעקב עד משה

פרשת וזאת הברכה אינה הפרשה הראשונה בתורה שבה אנו מוצאים ברכות לשבטים. כזכור, גם בפרשת ויחי מופיעות ברכות לשבטים - הברכות שבירכם יעקב אבינו לפני מותו. אך שלא כבפרשתנו, שם סדר הברכות כמעט חופף לסדר הלידה: ראובן, שמעון, לוי, יהודה, זבולון ויששכר (שימו לב ל'החלפה'), דן (בנה הבכור של בלהה), גד (בנה הבכור של זלפה), אשר ונפתלי [הבעיה היחידה - קדימת זבולון ליששכר - ניתנת לפתרון פשוט יחסית, ראו ספורנו לבראשית מ"ט; יג; גד ואשר קודמים אמנם לנפתלי, אך ייתכן שהם באמת נולדו לפניו, הדבר תלוי בהבנת הפסוקים בבראשית ל'; ה-י]. הסיבה לכך פשוטה: לברכות יעקב אופי אישי, והן בנויות על היכרותו של יעקב עם כל אחד מבניו. לכן מסתבר שיברך אותם כסדר לידתם.

בפרשת וזאת הברכה, לעומת זאת, המברך אינו אביהם הנוטה למות של שנים עשר בנים כי אם מנהיגם של שנים עשר שבטים, אשר נתן להם את התורה ומסיים כעת את תפקידו. העם עומד עתה לפני כיבוש הארץ, וסביר שהברכות ישקפו זאת, כלומר, שהברכה לכל שבט תתייחס לנקודות הבאות או לחלקן:

· כיבוש הארץ.

· טיב הנחלה שעתיד השבט לקבל.

· תפקיד השבט בהנהגת העם בעתיד.

לאחר שנוכיח טענה זו נחזור לטפל בבעיה שבה פתחנו - סדר השבטים בפרשה.

תמצית הברכות

כדי להוכיח את טענתנו, נעבור בקצרה על תוכנן העיקרי של הברכות. תוך כדי קריאה שימו לב שכמעט בכל הברכות יש התייחסות לעניין הנחלה או לכיבוש הארץ הקרב.

ראובן

"יחי ראובן ואל ימֹת, ויהי מְתיו מספר" (ל"ג; ו).

רש"י מסביר שברכה זו באה כתגובה לחשש ששבט ראובן לא יקבל נחלה כלל בעקבות חטאו עם בלהה, שבגללו נזף בו יעקב במקום לברכו ואף שלל ממנו את בכורתו. יתר על כן, התנחלות השבט בעבר הירדן המזרחי, מחוץ לגבולות ארץ כנען, מהווה גורם משמעותי נוסף לחשש שהוא לא יישאר חלק מעם ישראל. על כן, מסביר רש"י, באה ברכתו של משה להסיר את החשש הזה ולהבטיח ששבט ראובן יישאר "חי" כחלק מעם ישראל.

חזקוני מציע פירוש בעל אופי צבאי יותר: כיוון ששבט ראובן התנדב לעבור חלוצים במלחמת כיבוש הארץ (במדבר ל"ב; כ-לב), בירך אותם משה שלא ימותו במלחמה.

יהודה

"וזאת ליהודה, ויאמר: שמע ה' קול יהודה ואל עמו תביאנו, ידיו רב לו ועזר מצריו תהיה" (ז, ועיין רש"י ואבן-עזרא).

ברכה זו מתייחסת, ללא ספק, למלחמת כיבוש הארץ - כיוון שמשה יודע שבני שבט יהודה יהיו להוטים לכבוש את נחלתם (עיין יהושע פרק י"ד ושופטים פרק א').

לוי

"וללוי אמר: תֻמֶּיךָ ואוּרֶיךָ לאיש חסידך... יורו משפטיך ליעקב ותורתך לישראל, ישימו קטוֹרָה [=קטורת] באפך וכליל [=קרבנות עולה] על מזבחך. ברך ה' חילו ופֹעַל ידיו תרצה, מחץ מתנים קמיו, ומשנאיו מן יקומון" (ח-יא).

ברכתו של שבט לוי מתייחסת בעיקר לתפקידו בהנהגה הרוחנית של העם - ללמד תורה ולשרת בבית המקדש. אך אפילו בתיאור תפקיד זה משתמש משה בביטוי השאול מעולם המלחמה: "חילו" [שימו לב לרמיזה בפסוק ט על נכונותם של בני שבט לוי להרוג את החוטאים בחטא העגל, תפקוד בעל אופי צבאי לכל הדעות; וראו גם רש"י כאן ובשמות ל"ב; כו-כט!].

כיוון ששבט לוי אינו עתיד לקבל נחלה משלו בארץ אלא להתפזר בערים שונות בתוך נחלות השבטים האחרים, ברור מדוע אין בברכתו התייחסות לנחלה.

בנימין

"לבנימִן אמר: ידיד ה' ישכֹן לבטח עליו, חֹפֵף עליו כל היום ובין כתפיו שָכֵן" (יב).

ברכה זו מתייחסת לאופייה המיוחד של נחלת שבט בנימין, שבה עתיד להיבנות המקדש.

יוסף (אפרים ומנשה)

"וליוסף אמר: מבֹרכת ה' ארצו, ממגד שמים מטל ומתהום רֹבצת תחת... בכור שורו הדר לו וקרני ראם קרניו, בהם עמים ינגח יחדָו אפסי ארץ, והם רבבות אפרים והם אלפי מנשה" (יג-יז).

הברכה קשה מבחינה מילולית. מכל מקום, ברור ממנה כי נחלתם של שבטי יוסף עתידה להיות עשירה ופורייה במיוחד וכי כנראה יהיה עליהם לתמוך בשאר השבטים - בדומה לתפקידו של יוסף במצרים. בפסוקים האחרונים מתוארת עצמתם הצבאית של שבטי יוסף ויכולתם לתקוף עמים אחרים.

זבולון ויששכר

"ולזבולֻן אמר: שמח זבולֻן בצאתך [למלחמה, השווה במדבר כ"ז; יז], ויששכר באֹהליך. עמים הר יקראו שם יזבחו זבחי צדק, כי שפע ימים יינקו ושפֻני טמוני חול" (יח-יט).

תחילת הברכה מרמזת אולי לעצמה צבאית (השוו בין פירוש רש"י לבין פירוש אבן-עזרא), ואילו סופה מתמקד באופי הנחלה, שתהיה מקום לנמל מרכזי (אזור החוף של קיסריה, עכו וחיפה). הנתיב הימי הוא מקור לקשר כלכלי עם עמים אחרים, ומשה מקווה שעם הזמן יוכל קשר כזה להוביל עמים נוספים להכרה בא-לוהי ישראל - אחת המטרות החשובות של בחירת עם ישראל (עיין דברים ד'; ה-ח, ובשיעורינו לפרשות נח ולך-לך).

גם בנחלת שבט יששכר גלום פוטנציאל לקשר עם עמים אחרים שכן היא שוכנת בעמק יזרעאל, על הדרך העתיקה בין מצרים ומסופוטמיה.

גד

גם ברכתו של גד מתייחסת לאופי נחלתו ולכושרו הצבאי:

"ולגד אמר: ברוך מרחיב [נחלת] גד, כלביא שכן וטרף זרוע אף קדקד. וירא ראשית לו [בחר לו את נחלתו - בעבר הירדן] כי שם חלקת מחֹקק ספון..." (כ-כא).

[סוף הברכה קשה, והוא מתייחס, ככל הנראה, למקום קבורתו של משה.]

דן

"ולדן אמר: דן גור אריה, יזנק מן הבשן" (כב).

גם כאן יש התייחסות ליכולת הצבאית וכן למיקום הנחלה - בבשן (שמו המקראי של הגולן, עיין דברים ג'; ח-י) - באזור תל דן וקריית שמונה של היום.

נפתלי

"ולנפתלי אמר: נפתלי שבע רצון [מנחלתו] ומלא ברכת ה', ים ודרום [ממערב ומדרום לאחיו דן] ירשה [עיין אבן-עזרא]" (כג).

גם ברכה זו מתייחסת לפוטנציאל החקלאי הגלום בנחלה ולצורך לכבוש אותה (נחלת שבט נפתלי היא בגליל העליון, באזור צפת והר מירון).

אשר

"ולאשר אמר: ברוך מבנים אשר, יהי רצוי אחיו וטֹבֵל בשמן רגלו. ברזל ונחֹשת מנעלך, וכימיך דבאך" (כד-כה).

פסוקים אלו קשים מבחינה מילולית, אך הם קשורים ללא כל ספק לטיב נחלתו של שבט אשר, המבורכת בעצי זית (ולפיכך בשמן), אשר ממוקמת בגבול הצפוני ועל כן מבוצרת ונעולה במנעולי ברזל (כך מפרש כאן רמב"ן).

סיכום

קריאה מהירה של הברכות אימתה את טענתנו שהן עוסקות, רובן ככולן, בטיב הנחלות השונות ובכיבוש הארץ (וכך גם עולה מדבריהם של רוב המפרשים).

נראה גם שמשה יודע היכן בערך עתידה להיות נחלתו של כל שבט (וראו ל"ד; א-ד!), וכמו כן הוא מודע ליכולות הצבאיות של השבטים השונים ומברך אותם בהתאם.

לאחר סקירה זו נוכל לשוב לשאלתנו הראשונה, בדבר סדר השבטים בפרשה.

סדר הנחלות

כיוון שהברכות עוסקות בעיקר בנחלות, הן מסודרות לפי סדר הנחלות. הברכות פותחות בשבט ראובן לא מפני שהוא הבכור אלא מפני שהוא היה הראשון ליטול נחלה, כמסופר בבמדבר פרק ל"ב.

אחרי הברכה לשבט ראובן היה מקום לצפות לברכה לשבט גד, שאף אליו באה נחלתו בעבר הירדן מזרחה. אך מכיוון שבני לאה ובני רחל מופרדים בברכות מבני השפחות, 'הוזז' שבט גד ממקומו (ומכל מקום מובן כעת מדוע קדם גד לדן בתוך קבוצת בני השפחות, אף על פי שדן מבוגר יותר: כיוון שנטל נחלה לפני שבט דן!).

יהודה בראש

אחרי 'הדילוג' על גד מופיעה הברכה לשבט יהודה, שהיה השבט הראשון שכבש בהצלחה את נחלתו, ראה יהושע י"ד-ט"ו ושופטים א'; א-טו.

פתרון עבור שמעון

אחרי הברכה לשבט יהודה משה מתקדם צפונה (לפי הנחלות) דרך בנימין לאפרים ומנשה. כעת ניתן אולי להבין את פשר 'הדילוג' על שבט שמעון, שנחלתו מובלעת בגבולות נחלת יהודה [עיין יהושע י"ט; א, ט. גם רש"י בפרשתנו (ל"ג; ז) מביא בשם המדרש כי ברכת שמעון רמוזה בברכת שבט יהודה].

מיקומו של שבט לוי בסדר הברכות

לפני הברכה לשבט בנימין מופיעה הברכה לשבט לוי. מדוע בכלל נכלל שבט לוי - שאינו נוחל בארץ - בין השבטים המתברכים? התשובה היא שלשבט לוי יש נחלה - "ה' הוא נחלתו" (י"ח; ב); שבט לוי עתיד לשרת בבית המקדש, שעתיד להיבנות בין נחלות יהודה ובנימין, ועל כן באה ברכתו בין ברכותיהם!

יוסף והשומרון / יששכר וזבולון

משה ממשיך להתקדם צפונה לשבטי יוסף, אפרים ומנשה, שנחלתם משתרעת בין הים ובין הירדן וכוללת את כל הרי השומרון. צפונית לשבטי יוסף שוכנים יששכר וזבולון - זבולון ממערב ויששכר ממזרח. אמנם אין כל סיבה גאוגרפית להקדים את זבולון לאחיו הגדול יותר יששכר, וייתכן שמשה פשוט נוהג כפי שנהג יעקב בשעתו בברכותיו לשבטים.

בני השפחות

משה מברך את בני השפחות רק לאחר שסיים לברך את בני לאה ורחל. גם ברכות בני השפחות באות כסדר הנחלות: ראשון גד, שנטל את נחלתו בעבר הירדן; אחריו דן ונפתלי, שנחלותיהם שוכנות מצפון לנחלות יששכר וזבולון; ואחרון אשר, שישב לאורך הגבול הצפוני של ארץ ישראל (כיום דרום לבנון).

הפתיחה והסיום

לברכות קודמת פתיחה בת ארבעה פסוקים (ב-ה), ולאחריהן באים ארבעה פסוקי סיום (כו-כט). פסוקי הפתיחה מתארים את מעמד הר סיני ואת תפקידו של משה רבנו כמתווך במתן התורה לעם ישראל, ואילו פסוקי הסיום - את הגנת ה' על ישראל ואת עזרתו נגד האויב.

פסוקים אלו מהווים מסגרת נאותה לנאום, שהרי יש בהם בעצם חזרה על התמצית העיקרית של ספר דברים (ובמידה מסוימת של התורה כולה): ה' בחר בישראל לייצגו בעולם ולשם כך הוא עתיד לתת להם את הארץ, שבה צריכים הם לחיות על פי התורה. בסוף דרכו מברך משה את ישראל שה' יעזור להם בכיבוש הארץ על מנת להגשים בה את ייעודם.

חזק חזק ונתחזק!

תא שמע – נודה לכם אם תשלחו משוב על שיעור זה (המלצות, הערות ושאלות)