ויגש | על הכנת השכינה לגלות

בדרכו לרדת למצרים לפגוש את יוסף, זובח יעקב אבינו זבחים בבאר שבע, וזוכה להתגלות א-לקים: "ויאמר א-להים לישראל במראות הלילה ויאמר יעקב יעקב, ויאמר הנני. ויאמר אנוכי הא-ל א-להי אביך, אל תירא מרדה מצרימה כי לגוי גדול אשימך שם."[1] בהמש"ח[2] מבין (כפשוטו) ש'מראות הלילה', הם חלומות הלילה, וכי הבשורה שנתבשר יעקב מפי הגבורה, נאמרה לו בנבואת חלום. נבואת חלום הלילה מוכרת לנו מחלום הסולם שחלם יעקב בשנתו, בצאתו לחרן, והיא אופיינית דווקא לו. לעומת זאת, לא מצאנו סוג זה של התגלות, 'במראות הלילה', אצל אברהם[3] או יצחק. מהו אפוא סוד 'מראות הלילה' האופף את ההתגלות שבה מתגלה ה' ליעקב אבינו?

בהמש"ח מצביע על כך ששני חלומות לילה אלה של יעקב היו בתחילת דרכו של יעקב לשהות ממושכת בחוץ לארץ, וההתגלויות היו בעצם הכנה לתקופות הגלות הארוכות. משום כך, באה אליו ההתגלות דווקא בלילה: 'להראות שאף בלילה, בחשכת הגלות, שורה שכינה בישראל.' וכדברי רשב"י: "בוא וראה כמה חביבין ישראל לפני הקב"ה שבכל מקום שגלו שכינה עימהן".[4] הגלות חסרונותיה וצרותיה משולים לחשכת הלילה. 'מראות הלילה', הם אור השכינה המאיר במקצת את החשכה. יעקב קשור אל הלילה בבחינה נוספת, שהרי אברהם תיקן תפילת שחרית, יצחק תיקן מנחה ויעקב את תפילת ערבית.[5] אולם, קיים הבדל עקרוני בין תפילת ערבית לתפילת שחרית ומנחה. תפילות שחרית ומנחה תוקנו כנגד קרבנות התמיד של שחרית ובין הערביים, ואילו תפילת ערבית תוקנה כנגד הקטרת אברים ופדרים במקדש, שהיו קרבים והולכים כל הלילה.[6] אולם זמן הקטרת האימורים בלילה[7] איננו עומד בפני עצמו. הוא תלוי בזמן היום שקדם לו, שבו ורק בו, נעשית עבודת הקרבן העיקרית, שהיא שחיטתו וזריקת דמו. משמעותה של תלות זו היא, שאין עבודה במקדש בלילה אלא אם כן מקורה נעוץ בעבודת היום שקדמה לו, ואין לו ללילה קיום של זמן עבודת מקדש כשלעצמו, אלא אם שואב הוא את כוחו מן היום.

הוא הדין במעמדה של השכינה בחו"ל שאף היא תלויה בארץ ישראל. המש"ח מסיק על יסוד דברי חז"ל[8] 'שאין השכינה שורה בחו"ל רק למי שהיה רואה בארץ ישראל'. רק מי שזכה לראות שכינה במקומה הראוי והמקורי בארץ ישראל יוכל גם לראותה מועתקת ממקומה ומתלווה אליו בחו"ל. כשם שרק קרבן שדמו נזרק ביום ניתן להמשיך את העבודה ולהקטיר את אבריו גם בלילה.

השכינה המתלווית ליעקב בחשכת הגלות, מאפיינת את דמותו ותפקידו של יעקב אבינו גם לדורות. זהו הטעם שבגללו מציין נעים זמירות ישראל את יעקב במזמורו: "יענך ה' ביום צרה ישגבך שם א-להי יעקב".[9] שמו של יעקב קשור דווקא בעת צרה ובתקופת הגלות, שבהן הוא זקוק להבטחה ותמיכה, על כן נגלה אליו ה' 'במראות הלילה'

בהמש"ח עורך השוואה והקבלה בין חזון הלילה של יעקב לזה של שלמה המלך. בבמה הגדולה שהייתה בגבעון, לפני שבנה את המקדש בירושלים, נראה ה' אל שלמה בחלום הלילה.[10] בעת חנוכת בניין המקדש על ידי שלמה היה גילוי שכינה מלא וגדול[11] לעיני כל ישראל. ואעפ"כ, לא זכה שלמה שיתגלה אליו ה' ביום ויודיענו על היענותו לתפילה שנשא בעת חנוכת הבית, אלא בלילה: "וירא ה' אל שלמה בלילה ויאמר לו שמעתי את תפילתך ובחרתי במקום הזה לבית זבח."[12]. הפער בין ההתגלות הגדולה ביום במעמד חנוכת הבית, לעיני כל ישראל, לבין ההתגלות 'הנמוכה' לשלמה בחלום הלילה טעון הסבר. המש"ח רואה, על פי דרכו, את התגלות הלילה כסימן לגלות העתידה לבא. כשנשא שלמה לאישה את בת פרעה, נגזר שהבית שבנה עתיד להיחרב, וישראל יענשו בגלות: 'לכן היה מתגלה להם בלילה להראות שגם בגלותם יהיה ה' עימהם.' עוד בהיות הבית הראשון בראשיתו ובשיא תפארתו, הכינה ההשגחה העליונה את ישראל לקראת גזרת גלותם. רמז לכך מוצא המש"ח בתיאור בספר מלכים, הפותח את התגלות ה' לשלמה מיד לאחר חנוכת הבית ואת היענות ה' לתפילתו, בדומה לתיאור שהוזכר לעיל מספר דברי הימים: "וירא ה' אל שלמה שנית כאשר נראה אליו בגבעון."[13] לאמור, על אף שהבית בנוי על תילו וישראל עתה ברום מעלתם, ההתגלות היא התגלות לילה, כפי שהיה בגבעון לפני בניית המקדש ושלא כפי שראויה להיות התגלות במעלתה הגבוהה.[14] כל זאת על פי מדתו של יעקב אבינו הרואה במראות הלילה. דווקא משום שהיא באה ממקום נמוך יותר, יכולה התגלות הלילה להכשיר את ישראל במעמדם הנמוך יותר בגלות וכך יכולה להתלוות לישראל בחשכת גלותם.[15]

תנאי נוסף לכך ששכינה תהיה עם ישראל ביציאתם לגלות, ראינו כבר לעיל: התחלת הופעתה של השכינה וראייתה במקומה המקורי בארץ ישראל, קודם שיצאו לגלות. כשם שהקטרת אמורי הקרבן בלילה יוקטרו רק לאחר שהתחילה עבודתו ביום. זהו גם עניינה של תפילת ערבית שתיקן יעקב הקושרת את הלילה אל אור היום והמאפשרת את תפילת הלילה מתוכו של אור היום. כח העמידה בגלות נובע אף הוא ממעלתה של ארץ ישראל והחיבור למקדש ולקודשיו.

בהקשר לכך משבץ בהמש"ח דברי מוסר שראוי להביאם כאן ככתבם וכלשונם.

"ומזה יצא לנו מוסר השכל. שכאשר ישראל אוחזים אל הקבלה הנאותה, והולכים בדרכי אבותיהם, אז הישראלי הוא גוי איתן עתיק יומין, אשר ניגלו אליו הא-לקים בהיות המקדש על מכונו, אז שורה השכינה עימהם גם בחוצה לארץ- גם בלילה. אבל בזמן ששכחו ברית אבותיהם, ואינם הולכים בדרכיהם, אז כשהם בפני עצמם, הלא אין שכינה שורה בחו"ל! ונסתלקה שכינה מהם, ונתונים למשיסה ולבז, כי אינו חושב עצמו לגוי עתיק שכבר ראה והיה דבר ה' אליו."