פרשת וילך - ספר התורה וקריאת התורה בהקהל

  • הרב תמיר גרנות

ספר התורה וקריאת התורה בהקהל[1]

א. סיום התורה ומסירתה לפי רש"י

לאחר סיום נאומו של משה רבנו וחתימתו בדברי הברית ובפרשת התשובה בפרשת נצבים, ולאחר שיהושע צווה על החלפת משה, כתב משה את התורה:

(ט) וַיִּכְתֹּב מֹשֶׁה אֶת הַתּוֹרָה הַזֹּאת וַיִּתְּנָהּ אֶל הַכֹּהֲנִים בְּנֵי לֵוִי הַנֹּשְׂאִים אֶת אֲרוֹן בְּרִית ה' וְאֶל כָּל זִקְנֵי יִשְׂרָאֵל: (דברים פרק ל"א).

רש"י מבאר מיד את הפסוק:

(ט) "ויכתוב משה וגו' ויתנה" - כשנגמרה כולה, נתנה לבני שבטו.

מה התכוון רש"י להוסיף בפירושו? וכי יעלה על דעתנו שמשה נתן את התורה לכהנים לפני שגמר לכתוב אותה? הרי זה בדיוק מה שכתוב: תחילה - כתב, ואחר כך - נתן. מסתבר שרש"י מתכוון להשיב על אחד משני קשיים אפשריים העולים למקרא הפסוק:

א. להלן, לאחר דברי ה' אל משה על חטאי בני ישראל העתידיים, ולאחר הציווי על כתיבת השירה, שירת האזינו, ומסירתה לבני ישראל, חוזרת התורה לספר על כתיבת התורה, וכך היא אומרת:

(כד) וַיְהִי כְּכַלּוֹת מֹשֶׁה לִכְתֹּב אֶת דִּבְרֵי הַתּוֹרָה הַזֹּאת עַל סֵפֶר עַד תֻּמָּם:
(כה) וַיְצַו מֹשֶׁה אֶת הַלְוִיִּם נֹשְׂאֵי אֲרוֹן בְּרִית ה' לֵאמֹר:
(כו) לָקֹחַ אֵת סֵפֶר הַתּוֹרָה הַזֶּה וְשַׂמְתֶּם אֹתוֹ מִצַּד אֲרוֹן בְּרִית ה' אֱלֹקֵיכֶם וְהָיָה שָׁם בְּךָ לְעֵד: (דברים ל"א).

והרי כבר נאמר בפסוק ט' שמשה סיים את התורה ונתנה לכהנים בני לוי, ומהו שאמור כאן שסיים לכותבה ונתנה?

ב. אם אמנם סיים משה לכתוב את התורה במקום בו נאמר כך, מיד לאחר שהוא ציווה את יהושע, מה דינן ומעמדן של הפרשיות הנותרות, ובמיוחד שירת האזינו וברכות משה, שהם שני הפרקים העיקריים שעוד לפנינו?

נראה שרש"י דבריו התמודד עם אחת מבעיות אלה או שתיהן, כדרכו - על ידי תוספת הפירוש בלי לפרש את השאלה. רש"י רצה לומר שהתיאור של כתיבת משה את התורה ומסירתה מיד לבני לוי הוא תיאור מקוצר ומוקדם, ולמעשה רק לאחר שמשה סיים את כל מה שהיה צריך עוד להכתב התורה נתנה לבני לוי. ייתכן שרש"י שולח אותנו לפסוק כ"ד ולמילים "עד תומם", וזו כוונתו באומרו "כשנגמרה כולה"; בכך הוא מאחד את האמור להלן עם האמור כאן, ומפרש שמסירת התורה ללויים הייתה סמוכה לציווי להניח את ספר התורה בצד ארון ברית ה'. ייתכן שהוא מסביר שהתורה לא טרחה כאן לדייק ולהאריך בסדר הכתיבה, ולנו נשאר להבין ממילא שמסירת התורה נעשתה רק אחרי השלמתה, כלומר, אחר שנאמרו ונכתבו שירת האזינו וברכות משה.

ב. סיום התורה ומסירתה לפי הרמב"ן וראב"ע

הרמב"ן על אתר פירש מה שרש"י סתם:

(ט) "ויכתוב משה את התורה הזאת" - מתחלת 'בראשית' עד 'לעיני כל ישראל'.

לפי הרמב"ן התורה אכן נכתבה כולה, עד תומה, לפני שנמסרה ללויים. וקשה - הרי השירה והברכות עדיין לא נאמרו? הרמב"ן מתרץ בנפרד את בעיית השירה ובעיית הברכות. לגבי הברכות הוא מציע להישען על הצעתו של ראב"ע בתחילת פרשת וילך[2]:

(א) וילך - הלך אל כל שבט ושבט להודיע שהוא מת, שלא יפחדו, וחזק לבם בדברי יהושע. על כן כתוב אחריו 'ואתה תנחילנה אותם'. ולפי דעתי, כי אז ברך השבטים ואם ברכותיהם מאוחרות במכתב. (אבן עזרא, דברים, פרק ל"א פסוק א').

ראב"ע מפרש כי דברי משה רבנו בפרשת וילך, שעניינם סיפור מותו והכנת בני ישראל לימים שלאחר מכן, כוללים גם את הברכות. ניתן לתמוך את פירושו מלשון הכתוב בכותרת של פרשת 'וזאת הברכה':

וזאת הברכה אשר ברך משה איש האלוקים את בני ישראל לפני מותו. (ל"ג, א').

פסוקית הזמן 'לפני מותו', אמורה - לפי ראב"ע - על הזמן שדיבר עימם בתחילת פרשת וילך, שהוא אכן "לפני מותו" גם לפי תוכנו: "בן מאה ועשרים שנה אנכי היום..." (ל"א, ב'). זאת ועוד: הכתוב כאן אומר "אשר ברך", ונוקט לשון עבר בבנין קל, ולא כרגיל - 'ויברך משה את הברכה הזאת לפני מותו'; משמעות הדבר היא כאילו נאמר: "אשר כבר ברך בעבר, לפני זמן מה", כלומר הכתוב מחזירנו אחורה ואיננו ממשיך את השירה. לפי פירוש זה, הברכות מסיימות את הספר רק בגלל שהן מתאימות לכך לפי תוכנן ("ואם ברכותיהם מאוחרות במכתב" - ראב"ע), אך זמן אמירתן מוקדם לשירה, ולכן הן יכלו להיכתב בספר התורה שכתב משה מיד אחרי סיום נאומו האחרון.

ומה באשר לשירה? הרי היא ודאי לא נאמרה לפני כתיבת התורה (האמורה בפסוק ט'), שכן התורה מתארת כרונולוגית את מסירת השירה למשה אחרי כתיבת התורה. הרמב"ן, ומפרשים רבים אחריו, הציעו לכך פתרון פשוט המבוסס על הנתונים הבאים:

א. התורה אמרה תחילה "ויכתוב משה את התורה הזאת" (ט'), אחר כך תיארה את מסירת השירה, ואז שבה ותיארה את הכתיבה: "ויהי ככלות משה לכתוב את דברי התורה הזאת על ספר עד תומם". מטרת החזרה על תיאור הכתיבה והתוספת "עד תומם" היא להשלים את הפער שנוצר בין תיאור הכתיבה הראשון, בו השירה טרם באה לעולם, לבין התיאור השני, שרק בו נשלמה התורה, אחרי שמשה הוסיף את השירה וכתבה. ברכות משה, כאמור, נכתבו כבר בפעם הראשונה, שכן זמן אמירתן קדם לה.

ב. בתיאור הכתיבה הראשון נאמר אמנם שמשה נתן את התורה לכהנים, אך אז הוא לא ציווה אותם להניחה בצד הארון. רק בתיאור השני הוא אמר להם: "לקוח את ספר התורה הזה ושמתם אותו מצד ארון ברית ה'". הסיבה לכך קשורה באותה נקודה; התורה יכולה להיות מונחת בצד הארון רק אחרי שהסתיימה כתיבתה. כיוון שהשירה עוד לא נכתבה בה, אי אפשר עוד לשים אותה, ולכן הציווי על הנחתה מאוחר לשירה ובא רק בתיאור הכתיבה השני, ורק לאחר שנכתבה גם השירה[3].

ג. על תכלית הנחת התורה בצד הארון נאמר "והיה שם בך לעד", וקשה להבין כיצד התורה היא 'עד'. אולם, על השירה נאמר לעיל במפורש שהיא נתונה לעדות: "וענתה השירה הזאת לפניו לעד", ואם נכתבה עתה השירה בספר התורה, אזי ספר התורה יהיה לעד מפני שהשירה כתובה בו[4].

נראה את הדברים בלשונו של הרמב"ן (בפרק ל"א):

(כ"ד - כ"ו) וטעם "ויהי ככלות משה לכתב" - כי מתחלה כתב את התורה ויתנה אל הכהנים כאשר נאמר למעלה (פסוק ט'), ולא אמר להם אנה יניחו אותה. ואחרי כן נצטווה בשירה הזאת, ויכתוב אותה וילמדה את בני ישראל בו ביום, והנה הוסיף אותה על התורה. ויהי ככלות משה לכתוב הכל בספר התורה, אז צווה את הכהנים "לקוח את ספר התורה הזה ושמתם אותו מצד ארון ברית ה' אלוקיכם" - שיהיה מונח בארון מן הצד, כי מעתה לא יגעו בו כלל, להוסיף או לגרוע. וזה טעם "ויהי ככלות משה לכתב וגו' עד תמם"[5].

ג. תחילת ספר התורה והתורה הנקראת בהקהל

עד כאן עסקנו בסיומה של התורה שנכתבה על ידי משה, ובבעיית כתיבתם של פרק השירה ופרק הברכות שמיקומם הספרותי מאוחר לתיאור הכתיבה. אולם, עלינו לדון גם בשאלה היכן מתחיל ספר התורה.

הרמב"ן כתב באופן פשוט: "מתחילת בראשית עד לעיני כל ישראל", כלומר ספר התורה שכתב משה זהה לגמרי לספר התורה שבידינו. אולם, הרמב"ן ידע שאף שמבחינה מסורתית פירושו הוא נוח ופשוט, עליו להתמודד עם קושי פרשני גדול. בעוד מספר פסוקים מתארת התורה את קריאת התורה במעמד ההקהל, וההלכה היא שהמלך הוא הקורא את התורה:

(י) וַיְצַו מֹשֶׁה אוֹתָם לֵאמֹר מִקֵּץ שֶׁבַע שָׁנִים בְּמֹעֵד שְׁנַת הַשְּׁמִטָּה בְּחַג הַסֻּכּוֹת:
(יא) בְּבוֹא כָל יִשְׂרָאֵל לֵרָאוֹת אֶת פְּנֵי ה' אֱלֹקֶיךָ בַּמָּקוֹם אֲשֶׁר יִבְחָר תִּקְרָא אֶת הַתּוֹרָה הַזֹּאת נֶגֶד כָּל יִשְׂרָאֵל בְּאָזְנֵיהֶם[6] : (דברים ל"א).

מהי התורה אותה חייב המלך לקרוא?

רש"י פירש כך:

(יא) "תקרא את התורה הזאת" - המלך היה קורא מתחלת "אלה הדברים" (דברים א', א'), כדאיתא במסכת סוטה (מא.), על בימה של עץ שהיו עושין בעזרה:

נראה ברור ש'התורה הזאת' הנקראת בהקהל, היא היא התורה שאותה כתב משה, ועליה דובר שלושה פסוקים קודם, ואם כך - כיצד ייתכן שהתורה הנכתבת מתחילה מ'בראשית', והתורה הנקראת מתחילה ב'אלה הדברים'? הרמב"ן, שכתב בפשטות כי משה כתב את התורה מבראשית, הציג את הדברים כך:

ואע"פ שבכאן (פסוק י"א) כתוב "תקרא את התורה הזאת נגד כל ישראל", והוא רומז לספר הזה של "אלה הדברים" על דעת רבותינו (סוטה מא.), אבל בזה חזר ובאר (פסוק כ,ד) "ויהי ככלות משה לכתב את דברי התורה הזאת על ספר עד תמם", וזה יכלול כל התורה כולה.

הרמב"ן מקבל את דברי חז"ל שהתורה הנקראת בהקהל היא ספר דברים בלבד, אך מסביר שהתורה בעצמה העירה על ההבדל כשהדגישה בתיאור הכתיבה השני "עד תמם", כלומר - כל חמישה חומשי תורה, לאפוקי מהתורה הנקראת בהקהל.

מדוע התורה הנכתבת היא כל התורה, אך התורה הנקראת היא רק ספר דברים? הרמב"ן לא הציע לכך תשובה, ונשאיר שאלה זו פתוחה לשיטתו.

רש"י לא העיר על הבעיה, למרות ששיטתו במצוות הקהל היא כחז"ל; מסתבר שרש"י לא סבר שדעת חז"ל לגבי הקריאה בהקהל מעוררת בעיה עקרונית. נתבונן לרגע במקורם של הדברים במשנה:

מתני'. פרשת המלך כיצד? מוצאי יו"ט הראשון של חג בשמיני במוצאי שביעית, עושין לו בימה של עץ בעזרה והוא יושב עליה...וקורא מתחילת "אלה הדברים" (דברים א', א') עד "שמע" (שם, ו' ד'), "והיה אם שמוע" (י"א, י"ג), "עשר תעשר" (י"א, כ"ב), "כי תכלה לעשר" (כ"ו, י"ב), ופרשת המלך וברכות וקללות, עד שגומר כל הפרשה. (סוטה מא.).

כל מה שהמלך קורא לקוח מספר דברים, אך אין הוא קורא את כולו אלא רק פרקים נבחרים ממנו. מדוע דווקא פרקים אלה? רש"י בגמרא שם פירש כך:

ושמע והיה אם שמוע - ע"י דילוג, ומשם מדלג לעשר תעשר, ומשם מדלג וקורא כי תכלה לעשר וברכות וקללות, ומשם חוזר למפרע וקורא "אשימה עלי מלך", "שמע", קבלת מלכות שמים, "והיה אם שמוע". קבלת עול מצות כדאמר בפ' שני דברכות (יג.), וכן ברכות וקללות קבלת בריתות של תורה. ומשמיע לרבים "עשר תעשר", "כי תכלה לעשר" מפני שהוא זמן אסיף ומתנות עניים והפרשת תרומות ומעשרות...".

הבחירה בפרשיות אלה דווקא היא, אם כך, בחירה דידקטית, ואיננה נובעת בהכרח משיקולים פורמליים. בגלל התכנים החשובים והיסודיים שבהן, תיקנו חז"ל שיקראו דווקא אותן, אך אין כאן קביעה ש'התורה' היא רק הפרשיות האלה, או למצער מהפתיחה ועד הסוף שלהן. כפי שפירש רש"י משתמע גם מלשון הרמב"ם:

מצות עשה להקהיל כל ישראל אנשים ונשים וטף בכל מוצאי שמיטה בעלותם לרגל ולקרות באזניהם מן התורה פרשיות שהן מזרזות אותן במצות ומחזקות ידיהם בדת האמת, שנאמר מקץ שבע שנים במועד שנת השמטה בחג הסכות בבוא כל ישראל לראות וגו' הקהל את העם האנשים והנשים והטף וגרך אשר בשעריך וגו'...מהיכן הוא קורא מתחילת חומש אלה הדברים עד סוף פרשת שמע ומדלג לוהיה אם שמוע וגו' ומדלג לעשר תעשר וקורא מעשר תעשר על הסדר עד סוף ברכות וקללות עד מלבד הברית אשר כרת אתם בחורב ופוסק. (רמב"ם, הלכות חגיגה, פרק ג הלכות א'-ג').

בהחלט מתקבל על הדעת שהמלך אינו צריך לקרוא את התורה כולה, מסיבות דידקטיות ומחשש טירחא דציבורא וכדומה; אך מדוע הוא מתחיל בחומש דברים, ואיננו קורא אף לא פרשיה אחת לפני כן? אף שנראים דברי הרמב"ם ורש"י בהסברם לבחירת הפרשיות המסויימות, דומני שאין הם מספיקים להסביר מדוע מתחיל המלך לקרא רק בחומש דברים.

ד. ה'תורה הזאת' - ספר דברים בלבד

בשיעור שכתבנו לפרשת ואתחנן[7] הוכחנו שהמונח 'התורה' או 'התורה הזאת' מופיע בכל התורה כולה רק ביחס לספר דברים. באופן מדוייק יותר ראינו ש"התורה" מתחילה בפרק ו', ומסתיימת בסוף פרשיות הברית, בין פרק כ"ז לפרק ל'. אולם, המבוא לתורה מתחיל כבר בהתחלת ספר דברים: "בעבר הירדן בארץ מואב הואיל משה באר את התורה הזאת לאמור" (דברים א', ה'). מסתבר ששיטת חז"ל במשנה מיוסדת גם על ההנחה הפשוטה שכוונת התורה באומרה "תקרא את התורה הזאת", זהה לכוונתה בפרק א' כשהיא אומרת "הואיל משה באר את התורה הזאת", לדבריה בפרק ד' "וזאת התורה אשר שם משה לפני בני ישראל" (פסוק מ"ד) ולשאר פסוקי הספר. המלך קורא רק מתוך ה'תורה' שנצטווה לקרוא - ספר דברים, שהיא היא 'התורה' על פי מונחיה הפנימיים של התורה.

כך פירש ר' עובדיה ספורנו את הפסוק המתאר את כתיבת התורה על ידי משה:

(ט') "את התורה הזאת" - פרשת המלך שצוה עתה שיקרא בהקהל[8]. (ספורנו, דברים, פרק ל"א).

אך אם אמנם כך, סביר שגם התורה הנכתבת ואשר תונח בצד הארון תכלול דווקא את ספר דברים ולא יותר, שהרי לשון הכתוב אינה מלמדת על כך שמשה כתב בתחילה ספר אחד, שכלל רק את ספר דברים, ואחר כך הניח בארון הברית ספר אחר, מבראשית עד לעיני כל ישראל.

השיקול הפרשני המונח ביסוד פירושנו הוא פשוט. הבנתנו את המונח 'התורה הזאת' צריכה להיות עקבית, ולכן מה שקורא המלך אמור להיות זהה בקווים כלליים ל'תורה' שכותב משה. לשיטתנו, שיש לה מקור בשיטת הספורנו, עלינו להבין מדוע התורה המונחת בצד ארון ברית ה' איננה חמישה חומשי תורה אלא ספר דברים בלבד, וספר התורה במובנו הכללי ועל פי מסורת ישראל המוסכמת מתחיל מ'בראשית'.

ה. ספר התורה שנמצא בימי יאשיהו המלך

מציאת התורה בימי יאשיהו

כדי לבסס את הצעתנו ושיטת הספורנו, נרחיק עדותנו לפרשת מרכזית בתולדות ממלכת בית דוד, בפרק האחרון שלה. המלך באותה תקופה הוא יאשיהו, בן אמון הרשע, שמלך כשנתיים, ובן בנו של מנשה שמלך חמישים וחמש שנה ומתואר כגדול רשעי המלכים שקמו לישראל, שבעטיו בא החורבן על ירושלים. בשנת שמונה למלכו יאשיהו ציווה את הכהנים לפעול למען בדק הבית כדי להחזיר את בית המקדש לפעולה תקינה, ואחרי שנים של עבודה זרה בירושלים ובמקדש מדובר על 'טיפול שורש'. כאשר נכנס חלקיהו הכהן הגדול לבית המקדש הוא מוצא שם ספר תורה:

(ח) וַיֹּאמֶר חִלְקִיָּהוּ הַכֹּהֵן הַגָּדוֹל עַל שָׁפָן הַסֹּפֵר סֵפֶר הַתּוֹרָה מָצָאתִי בְּבֵית ה' וַיִּתֵּן חִלְקִיָּה אֶת הַסֵּפֶר אֶל שָׁפָן וַיִּקְרָאֵהוּ (מלכים ב', פרק כ"ב).

מציאת הספר מעוררת הפתעה, ולפי הנראה - הכתוב בו לא היה מוכר למי שקראו[9]. בעיניים שלנו, זהו תיאור משונה מאוד: האם הכהן הגדול וסופר המלך לא ראו ספר תורה? כיצד יש בכלל כהונה גדולה, אם אין מכירים את התורה? האם ייתכן שספרי תורה לא היו מצויים לפחות פה ושם?

כדי להבין זאת, עלינו לצייר את המציאות ההיסטורית של אותה תקופה. ראשית, אנו עוסקים בתקופה בה ספרים לא היו נפוצים: רוב העם לא ידע קרוא וכתוב, ומבחינה מעשית ספרים היו בעיקר בשימוש השלטון, ולא בשימוש עממי. אף על פי כן, יש להניח שספרי תורה, שיש להם תפקיד מרכזי בחינוך העם ובהשלטת הסדר הדתי והמדיני, היו בנמצא. אלא, שלכך מצטרפת תקופת מנשה: חמישים וחמש שנים של עבודה זרה עמוקה, של התנגדות לעבודת ה' ושל נסיון להשכיח כל דבר שקשור בה. נעלה בדעתנו את התקופה הקומוניסטית: אחרי חמישים וחמש שנה של התנגדות שלטונית לכל סממן יהודי, מה ידעו יהודים על יהדותם? אילו ספרים הם הכירו? וכאן מדובר במציאות שספרים היו נפוצים בכל בית, שלא כבתקופת המקרא. אני מניח שברמה הפרטית יהודים עוד שמרו את מצוות ה', לפחות המרכזיות, גם אחרי מנשה; ייתכן שעבודת הקרבנות נמשכה על ידי המסורת, ואולי אנשים ידעו גם הלכות טומאה, שבת וכן הלאה. אך הפרטים נשכחו זה מכבר, מסורות מרכזיות אבדו, ובמיוחד - תוכן ספר התורה לא היה ידוע.

כיצד בכל אופן נמצא ספר אחד, ומהו הספר הזה? יש רגליים לסברה שהספר שנמצא הוא הספר שהיה מונח בארון וכתבו משה. ניתן להניח שבגלל קדושתו היתרה, ובגלל היותו בארון הברית, שוודאי היה מי שדאג לשמירתו, נותר העותק הזה בבית המקדש, וכשפתחו הכהנים את המחסנים או המרתפים ומצאו את הארון הם מצאו גם אותו. ואכן, בספר דברי הימים אנו קוראים על כך שיאשיהו מצווה להחזיר את ארון ה' לבית המקדש:

(ג) וַיֹּאמֶר לַלְוִיִּם הַמְּבִינִים לְכָל יִשְׂרָאֵל הַקְּדוֹשִׁים לַה' תְּנוּ אֶת אֲרוֹן הַקֹּדֶשׁ בַּבַּיִת אֲשֶׁר בָּנָה שְׁלֹמֹה בֶן דָּוִיד מֶלֶךְ יִשְׂרָאֵל אֵין לָכֶם מַשָּׂא בַּכָּתֵף עַתָּה עִבְדוּ אֶת ה' אֱלֹקֵיכֶם וְאֵת עַמּוֹ יִשְׂרָאֵל: (דברי הימים ב,' פרק ל"ה).

מציווי זה של יאשיהו ניתן ללמוד שהארון היה מוסתר או מונח למשמרת במקום אחר, וייתכן שזו הסיבה שספר התורה הבודד נמצא. השערה זו העלה גם רד"ק:

אלא מנשה מלך זמן רב, שהרי מלך נ"ה שנה ועשה הרע בעיני ה' כתועבות הגוים ובנה מזבחות לעבודת גילולים בבית ה', והוא השכיח התורה מישראל, ואין פונה אליה כי כולם היו פונים אל אלהים אחרים ואל חקות הגוים, ובנ"ה שנה נשתכחה התורה. ועכשיו, כאשר צוה יאשיהו לחפש בית ה' לכל אשר ימצא שם בדק, ולהוציא הכסף המובא בית ה', והיה חלקיהו מחפש בבית ה' ובבית קדש הקדשים ובדביר מצא ס"ת שהיה מונח במקומו מצד הארון[10].

מהו הספר שיאשיהו מצא?

כאשר הובא הספר ליאשיהו ונקרא לפניו, הוא עורר בו רושם גדול ויראה, והוא היה המקור העיקרי למהפכת התשובה הגדולה שחולל:

(י) וַיַּגֵּד שָׁפָן הַסֹּפֵר לַמֶּלֶךְ לֵאמֹר סֵפֶר נָתַן לִי חִלְקִיָּה הַכֹּהֵן וַיִּקְרָאֵהוּ שָׁפָן לִפְנֵי הַמֶּלֶךְ:
(יא) וַיְהִי כִּשְׁמֹעַ הַמֶּלֶךְ אֶת דִּבְרֵי סֵפֶר הַתּוֹרָה וַיִּקְרַע אֶת בְּגָדָיו:
(יב) וַיְצַו הַמֶּלֶךְ אֶת חִלְקִיָּה הַכֹּהֵן וְאֶת אֲחִיקָם בֶּן שָׁפָן וְאֶת עַכְבּוֹר בֶּן מִיכָיָה וְאֵת שָׁפָן הַסֹּפֵר וְאֵת עֲשָׂיָה עֶבֶד הַמֶּלֶךְ לֵאמֹר:
(יג) לְכוּ דִרְשׁוּ אֶת ה' בַּעֲדִי וּבְעַד הָעָם וּבְעַד כָּל יְהוּדָה עַל דִּבְרֵי הַסֵּפֶר הַנִּמְצָא הַזֶּה כִּי גְדוֹלָה חֲמַת ה' אֲשֶׁר הִיא נִצְּתָה בָנוּ עַל אֲשֶׁר לֹא שָׁמְעוּ אֲבֹתֵינוּ עַל דִּבְרֵי הַסֵּפֶר הַזֶּה לַעֲשׂוֹת כְּכָל הַכָּתוּב עָלֵינוּ[11] :

מה מעורר את המלך, ומדוע הוא נתפס דווקא לחמת ה' הכתובה בו? חז"ל שיערו שהספר היה פתוח בפרשת הקללות, ולכן ירא המלך מהתגשמות האמור בהן. אולם, מפשוטו של מקרא נראה שהספר נקרא היה מתחילתו.[12] לכן, נראה שהרושם שעשה הספר על המלך קשור במכלול תכניו, ואם נניח שיאשיהו שמע את ספר דברים הרי זה מסתבר ביותר: ספר דברים כולו מציג את התפיסה שעם ישראל צריך לקיים את מצוות ה' ובמיוחד להתרחק מעבודה זרה, שאם לא כן יחריב ה' את הארץ ויגלה את ישראל. ההתחייבות של ישראל לה' היא בברית, ולכן התנהגותו של עם ישראל היא הפרת ברית שתוצאותיה מפורטות בפרשת הקללות. קריאת ספר דברים היא שהייתה יכולה לעורר את הרושם העז אצל יאשיהו שאחרי תקופת מנשה אין לעם ישראל זכות קיום לפני ה' בארץ. כאשר מעיינים בפעולותיו של יאשיהו בהמשך הפרק, ובסגנון הדברים, ניתן להתרשם שהכל נעשה תחת הרושם ומכוח התפיסה של ספר דברים דווקא:

(א) וַיִּשְׁלַח הַמֶּלֶךְ וַיַּאַסְפוּ אֵלָיו כָּל זִקְנֵי יְהוּדָה וִירוּשָׁלִָם:
(ב) וַיַּעַל הַמֶּלֶךְ בֵּית ה' וְכָל אִישׁ יְהוּדָה וְכָל יֹשְׁבֵי יְרוּשָׁלִַם אִתּוֹ וְהַכֹּהֲנִים וְהַנְּבִיאִים וְכָל הָעָם לְמִקָּטֹן וְעַד גָּדוֹל וַיִּקְרָא בְאָזְנֵיהֶם אֶת כָּל דִּבְרֵי סֵפֶר הַבְּרִית הַנִּמְצָא בְּבֵית ה':
(ג) וַיַּעֲמֹד הַמֶּלֶךְ עַל הָעַמּוּד וַיִּכְרֹת אֶת הַבְּרִית לִפְנֵי ה' לָלֶכֶת אַחַר ה' וְלִשְׁמֹר מִצְוֹתָיו וְאֶת עֵדְוֹתָיו וְאֶת חֻקֹּתָיו בְּכָל לֵב וּבְכָל נֶפֶשׁ לְהָקִים אֶת דִּבְרֵי הַבְּרִית הַזֹּאת הַכְּתֻבִים עַל הַסֵּפֶר הַזֶּה וַיַּעֲמֹד כָּל הָעָם בַּבְּרִית: (מלכים ב', פרק כ"ג).

ספר התורה מכונה כאן "ספר הברית". הספר היחיד בין ספרי התורה שמהותו היא ברית הוא ספר דברים, שראשיתו הכנה לברית, אמצעו תכני הברית, וסופו מעמד הברית והסנקציות הנובעות ממנה. המעמד עצמו נראה כביצוע של מעמד הקהל, שהרי המלך קורא בפני העם את הספר.

המקרא ממשיך לספר לנו על הפעולות שעושה יאשיהו אחרי מעמד הברית:

(יג) וְאֶת הַבָּמוֹת אֲשֶׁר עַל פְּנֵי יְרוּשָׁלִַם אֲשֶׁר מִימִין לְהַר הַמַּשְׁחִית אֲשֶׁר בָּנָה שְׁלֹמֹה מֶלֶךְ יִשְׂרָאֵל לְעַשְׁתֹּרֶת שִׁקֻּץ צִידֹנִים וְלִכְמוֹשׁ שִׁקֻּץ מוֹאָב וּלְמִלְכֹּם תּוֹעֲבַת בְּנֵי עַמּוֹן טִמֵּא הַמֶּלֶךְ:
(יד) וְשִׁבַּר אֶת הַמַּצֵּבוֹת וַיִּכְרֹת אֶת הָאֲשֵׁרִים וַיְמַלֵּא אֶת מְקוֹמָם עַצְמוֹת אָדָם:
(טו) וְגַם אֶת הַמִּזְבֵּחַ אֲשֶׁר בְּבֵית אֵל הַבָּמָה אֲשֶׁר עָשָׂה יָרָבְעָם בֶּן נְבָט אֲשֶׁר הֶחֱטִיא אֶת יִשְׂרָאֵל גַּם אֶת הַמִּזְבֵּחַ הַהוּא וְאֶת הַבָּמָה נָתָץ וַיִּשְׂרֹף אֶת הַבָּמָה הֵדַק לְעָפָר וְשָׂרַף אֲשֵׁרָה:
(יט) וְגַם אֶת כָּל בָּתֵי הַבָּמוֹת אֲשֶׁר בְּעָרֵי שֹׁמְרוֹן אֲשֶׁר עָשׂוּ מַלְכֵי יִשְׂרָאֵל לְהַכְעִיס הֵסִיר יֹאשִׁיָּהוּ וַיַּעַשׂ לָהֶם כְּכָל הַמַּעֲשִׂים אֲשֶׁר עָשָׂה בְּבֵית אֵל:
(כא) וַיְצַו הַמֶּלֶךְ אֶת כָּל הָעָם לֵאמֹר עֲשׂוּ פֶסַח לַה' אֱלֹקֵיכֶם כַּכָּתוּב עַל סֵפֶר הַבְּרִית הַזֶּה:
(כב) כִּי לֹא נַעֲשָׂה כַּפֶּסַח הַזֶּה מִימֵי הַשֹּׁפְטִים אֲשֶׁר שָׁפְטוּ אֶת יִשְׂרָאֵל וְכֹל יְמֵי מַלְכֵי יִשְׂרָאֵל וּמַלְכֵי יְהוּדָה:
(כג) כִּי אִם בִּשְׁמֹנֶה עֶשְׂרֵה שָׁנָה לַמֶּלֶךְ יֹאשִׁיָּהוּ נַעֲשָׂה הַפֶּסַח הַזֶּה לַה' בִּירוּשָׁלִָם: (שם).

בפסוקים אלה מתוארות בעיקר שלוש פעולות:

א. השמדה מוחלטת של בתי וסממני העבודה זרה בכל הארץ, שהיא דרישתו היסודית והמקיפה של ספר דברים[13].

ב. הרס הבמות אשר נבנו לה', ובמיוחד הבמה בבית אל. כידוע לנו, מאז ימי ירבעם בן נבט מלאה הארץ במות, ותביעתו היסודית של ספר דברים לעבוד את ה' ולהקריב לו רק במקום אחד שהוא יבחר לא נתקיימה. כמעט בכל התיאורים של מלכי יהודה, גם של הצדיקים בהם, נוספה ההסתייגות: "רק הבמות לא סרו". והנה, יאשיהו - ודווקא יאשיהו - מסיר את הבמות ואת 'אם כל הבמות' - זו שבנה ירבעם בבית אל. סביר להניח שהרושם של ספר דברים, התובע תביעה מוחלטת שלא להקריב בבמות, והחשש מקיום העונשים האמורים בו, הוא שעורר את יאשיהו לפעול גם נגד הבמות.

ג. עשיית הפסח עליו נאמר ש'לא היה כמוהו'. קשה להניח, שיהודים לא חגגו פסח לפני כן, ולכן יש לפרש כי האמור כאן על היקפו הגדול והייחודי של החג אמור דווקא על חגיגתו בירושלים, וזהו החידוש העיקרי בו. קריאת ספר דברים, ושוב - מרכזיות התביעה לעבוד את ה' במקום אשר יבחר ה', עוררה את יאשיהו לעשות חגיגת פסח לאומית בירושלים דווקא, כפי שתובע רק ספר דברים[14].

בסיום תיאור תקופת יאשיהו מסכם ספר מלכים את פעולותיו ומצב הממלכה, כשהוא נוקט לשונות מובהקות של ספר דברים:

(כה) וְכָמֹהוּ לֹא הָיָה לְפָנָיו מֶלֶךְ אֲשֶׁר שָׁב אֶל ה' בְּכָל לְבָבוֹ וּבְכָל נַפְשׁוֹ וּבְכָל מְאֹדוֹ[15] כְּכֹל תּוֹרַת מֹשֶׁה וְאַחֲרָיו לֹא קָם כָּמֹהוּ:
(כו) אַךְ לֹא שָׁב ה' מֵחֲרוֹן אַפּוֹ הַגָּדוֹל אֲשֶׁר חָרָה אַפּוֹ[16] בִּיהוּדָה עַל כָּל הַכְּעָסִים אֲשֶׁר הִכְעִיסוֹ מְנַשֶּׁה:
(כז) וַיֹּאמֶר ה' גַּם אֶת יְהוּדָה אָסִיר מֵעַל פָּנַי כַּאֲשֶׁר הֲסִרֹתִי אֶת יִשְׂרָאֵל וּמָאַסְתִּי אֶת הָעִיר הַזֹּאת אֲשֶׁר בָּחַרְתִּי אֶת יְרוּשָׁלִַם וְאֶת הַבַּיִת אֲשֶׁר אָמַרְתִּי יִהְיֶה שְׁמִי שָׁם[17]:

נדגיש כאן רק את הכינוי שניתן לספר התורה - "תורת משה", שבתיאור בדברי הימים הוא מדוייק עוד יותר:

(יד) וּבְהוֹצִיאָם אֶת הַכֶּסֶף הַמּוּבָא בֵּית ה' מָצָא חִלְקִיָּהוּ הַכֹּהֵן אֶת סֵפֶר תּוֹרַת ה' בְּיַד מֹשֶׁה: (דברי הימים ב' פרק ל"ד).

הרי זו לשונו המדוייקת של ספר דברים:

וזאת התורה אשר שם משה לפני בני ישראל על פי ה' ביד משה. (דברים ד', מ"ד).

אם אמנם הספר שכתב משה והונח בארון הוא ספר דברים, מסתברת מאוד ההנחה שהספר הנמצא בבית ה' הוא ספר זה, וכל פעולותיו של יאשיהו מובנות היטב לאור הנחה זו. ואמנם, הספורנו, שהוא בין קדמונינו בעל השיטה ש"התורה הזאת" הנכתבת בפרשת נצבים היא ספר דברים בלבד, הציע גם שהספר הנמצא בידי חלקיהו וניתן ליאשיהו הוא אותו ספר בדיוק, ספר דברים:

אמנם הספר שמצא חלקיהו נראה שהיה הספר שנתן משה אל הכהנים נושאי ארון ברית ה' שהוזכר למעלה שהיה פרשת המלך בלבד...וכשקרא בו יאשיהו וראה שרחקו מכל זה חרד ודרש את ה' על זאת[18]. (ספורנו, דברים ל"א, כ"ו).

ו. התורה הכתובה והתורה הנשמעת

מעמד הקהל ומעמד 'נצבים' - שחזור מעמד הר סיני

נראה כי פשוטו של מקרא הוא כשיטת הספורנו, שספר התורה שכתב משה וספר התורה הנקרא בהקהל חד הם, וכמו הספר שמצא יאשיהו - הרי הוא ספר דברים בלבד ולא חמישה חומשי תורה. אולם, ברצוני לשוב ולחשוב אודות שיטת הרמב"ן, שגם אם היא איננה פשוטו של מקרא - היא לענ"ד עומק פשוטו של מקרא. וזאת ועוד - היא מפרשת את האמור בכתיבת התורה על פי הנקוט בידנו, ש'התורה' הכתובה היא חמישה חומשים ולא פחות.

כדי להבין את שיטתו עלינו להרהר מעט במשמעותו של מעמד ההקהל. כל העם נקרא לבוא לירושלים כדי לשמוע את מנהיגו קורא באזניהם את התורה. התורה נקראת בעברית, כלשונה, ובציטוט. הפסוקים מדגישים את חשיבותה של חווית השמיעה:

(י) וַיְצַו מֹשֶׁה אוֹתָם לֵאמֹר מִקֵּץ שֶׁבַע שָׁנִים בְּמֹעֵד שְׁנַת הַשְּׁמִטָּה בְּחַג הַסֻּכּוֹת:
(יא) בְּבוֹא כָל יִשְׂרָאֵל לֵרָאוֹת אֶת פְּנֵי ה' אֱלֹקֶיךָ בַּמָּקוֹם אֲשֶׁר יִבְחָר תִּקְרָא אֶת הַתּוֹרָה הַזֹּאת נֶגֶד כָּל יִשְׂרָאֵל בְּאָזְנֵיהֶם:
(יב) הַקְהֵל אֶת הָעָם הָאֲנָשִׁים וְהַנָּשִׁים וְהַטַּף וְגֵרְךָ אֲשֶׁר בִּשְׁעָרֶיךָ לְמַעַן יִשְׁמְעוּ וּלְמַעַן יִלְמְדוּ וְיָרְאוּ אֶת ה' אֱלֹקֵיכֶם וְשָׁמְרוּ לַעֲשׂוֹת אֶת כָּל דִּבְרֵי הַתּוֹרָה הַזֹּאת:
(יג) וּבְנֵיהֶם אֲשֶׁר לֹא יָדְעוּ יִשְׁמְעוּ וְלָמְדוּ לְיִרְאָה אֶת ה' אֱלֹקֵיכֶם כָּל הַיָּמִים אֲשֶׁר אַתֶּם חַיִּים עַל הָאֲדָמָה אֲשֶׁר אַתֶּם עֹבְרִים אֶת הַיַּרְדֵּן שָׁמָּה לְרִשְׁתָּהּ: (דברים פרק ל"א).

הביטוי 'תקרא באזניהם', ואחריו ההדגשה פעמיים 'ישמעו' מבליטים את מרכזיותה של חווית השמיעה. ולשם מה? ייתכן שהטעם רמוז בפסוק י"א: התורה קובעת שמעמד הקהל יבוצע בחג הסוכות, אך היא מוסיפה פסוקית לוואי למועד הנקוב: "בבוא כל ישראל לראות את פני ה' במקום אשר יבחר". משפט זה מיותר, וניתן להחליפו במשפטים אחרים כגון: "בבוא כל ישראל להקריב קרבנם לה', "בבוא כל ישראל לשמוח לפני ה' בירושלים" וכדומה. התורה מעוניינת, כנראה, לתת טעם בבחירת המועד בחג הסוכות ובבחירת ירושלים, והוא שאז באים כלל ישראל לירושלים לתכלית ראיית פני ה', ודווקא מתוך חווית 'כמו התגלות' זו הם צריכים לשמוע את התורה.

דומה כי הפסוקים בראשית פרשת 'נצבים' מהדהדים כאן:

(ט) אַתֶּם נִצָּבִים הַיּוֹם כֻּלְּכֶם לִפְנֵי ה' אֱלֹקֵיכֶם רָאשֵׁיכֶם שִׁבְטֵיכֶם זִקְנֵיכֶם וְשֹׁטְרֵיכֶם כֹּל אִישׁ יִשְׂרָאֵל:
(י) טַפְּכֶם נְשֵׁיכֶם וְגֵרְךָ אֲשֶׁר בְּקֶרֶב מַחֲנֶיךָ מֵחֹטֵב עֵצֶיךָ עַד שֹׁאֵב מֵימֶיךָ:
....(יג) וְלֹא אִתְּכֶם לְבַדְּכֶם אָנֹכִי כֹּרֵת אֶת הַבְּרִית הַזֹּאת וְאֶת הָאָלָה הַזֹּאת:
(יד) כִּי אֶת אֲשֶׁר יֶשְׁנוֹ פֹּה עִמָּנוּ עֹמֵד הַיּוֹם לִפְנֵי ה' אֱלֹקֵינוּ וְאֵת אֲשֶׁר אֵינֶנּוּ פֹּה עִמָּנוּ הַיּוֹם: (דברים פרק כ"ט).

גם בהקהל, כמו במעמד המקורי בראשית 'נצבים', העם - כל העם - עומד לפני ה', כמו שמפורט גם בהקהל: "האנשים הנשים הטף והגר". גם בהקהל יש התייחסות מפורשת לחובה להעביר לבנים את חובת הברית ותכניה: "ואת אשר איננו פה עמנו היום", וכנגדו: "ובניכם אשר לא ידעו ישמעו ולמדו". ולבסוף, המטרה היא יראת ה', כלומר: שגם היחידים ייראו לקיים את הברית ולא לחרוג ממנה: "פן יש בכם איש או אשה...אשר לבבו פונה היום מעם ה'...", וכך גם בהקהל: ובניכם...ויראו את ה' אלוקיהם ושמרו לעשות את כל דברי התורה הזאת". מעמד ההקהל הוא מעין מעמד מחודש של התגלות וברית, ולכן הוא חייב להיעשות לפני ה', ובעל פה, כדי לשחזר את האיכות המקורית של מסירת התורה על ידי משה, שהייתה, כמובן, בעל פה.

הרמב"ם ניסח בבהירות את תפקידו של מעמד 'הקהל', בכיוון שכתבנו:

הקריאה והברכות בלשון הקודש…גרים שאינן מכירין[19] חייבין להכין לבם ולהקשיב אזנם לשמוע באימה ויראה וגילה ברעדה כיום שניתנה בו בסיני. אפילו חכמים גדולים שיודעים כל התורה כולה חייבין לשמוע בכוונה גדולה יתרה, ומי שאינו יכול לשמוע מכוין לבו לקריאה זו שלא קבעה הכתוב אלא לחזק דת האמת ויראה עצמו כאילו עתה נצטוה בה ומפי הגבורה שומעה, שהמלך שליח הוא להשמיע דברי הא-ל. (רמב"ם, הלכות חגיגה, פרק ג', הלכה ו').

כלומר: מעמד הקהל הוא שחזור של מסירת התורה המקורית על ידי משה, בה נשמע תוכנו של הדיבור האלוקי כאילו הוא עובר מפי ה' דרך משה.

ספר דברים כשחזור מעמד הר סיני

איזה חלק מחלקי התורה מתאים לשחזור של חווית ההתגלות והברית? ודאי שספר דברים הוא, שכל איכויותיו מתאימות למעמד זה[20]:

א. רובו ככולו הוא ספר ברית ממש, עם מבנה ותכנים של ברית.

ב. הוא נשמע כהמשך של הדיבור האלוקי הישיר, המשך ההתגלות, שהרי כולו נאום על פה, וסגנונו פניה ישירה, בגוף שני, אל העם.

ג. הוא מצליח להעביר היטב את התחושה שהדברים באמת נאמרים 'היום', ואינם חזרה על מה שנאמר בעבר הרחוק. כבר כתבנו שהמילה 'היום' היא מילת מנחה בספר דברים כולו, והיא מעבירה את סגנון הנאום של משה רבנו, שהוא כולו הווה. בספרי התורה האחרים מצאנו סיפורים, רשימות או סקירות היסטוריות, וגם קבצי מצוות שלא מובאים כבשעת אמירתם, ולכן אינם מתאימים לתפקיד זה.

נראה כי יש להבחין בין התורה הכתובה, לבין התורה הנקראת והנשמעת. הראשונה צריכה לכלול את כל האמת, האינפורמציה, היסודות והערכים שעליהן בנויה אמונת ישראל, ולכן היא כוללת חמישה חומשי תורה. לתורה השנייה יש את האיכויות המיוחדות של הדיבור, בניגוד לספר, ולכן היא זקוקה לספר שהוא כולו דיבור, ושהוא כולו בהווה - 'היום'. בשיעורנו לפרשת עקב כתבנו כך:

עד פרשיית 'שמע', המצוות אינן נאמרות בדיבור ישיר, אלא מופיעות כחלק מסיפור: "וידבר ה' אל משה לאמור צו את בני ישראל..."[21] כלומר: אנו יודעים מפי סיפורו של הכתוב שה' דיבר אל משה וציוה אותו שיגיד לבני ישראל שיעשו כך וכך. הידיעה הזו היא ידיעה על מצווה, אך היא עדיין איננה נשמעת כמצווה, משום שלא הופנתה אלינו, אל כל יהודי ויהודי, בגוף שני, כ'אתה'. תחילת הדיבור בספר דברים, וכל פרשיות המצוות אשר בו, הן 'תורה' במובן המלא של המילה, משום שהם אינם רק סיפור על מה שאירע, על שעשה ה', על הציווי וכדו', אלא הן ציווי מ'אני' ל'אתה'. הגרעין של התורה הוא 'המצווה', והסך הכולל שלה נקרא 'תורה'.

ההבחנה בין התורה שמשה כותב לבין תורה הנקראת בהקהל היא הבחנה מתבקשת. התורה ה'כתובה' צריכה להיות מקיפה וכוללת, ואילו השנייה צריכה להיות מתאימה ומכוונת למעמד; כאמור, עוד לפני שנגענו בתכניה של תורת ספר דברים, אנו מסבירים שמצד סגנונה וסגולותיה הייחודיות, ראויה ה'תורה הקטנה' של ספר דברים ('משנה תורה') להיות התורה הנקראת בהקהל.

 
 

[1] בשיעור זה ננסה בעז"ה להשיב לשאלות שהותרנו פתוחות בשיעור על פרשת ואתחנן ועקב השנה - תשס"ז.

[2] עיינו רמב"ן ל"א, כ"ד.

[3] כך פירש הנצי"ב:

(ט) "ויכתוב משה את התורה הזאת". עוד לא השלימה עד שמגיע לפסוק כ"ד דכתיב "עד תמם". אבל כאן לא מיירי בהשלמת התורה. אלא כתב עד כה ותפר היריעות ונתן לכהנים. ועדיין לא צוה להניחה בארון כל זמן שלא נגמרה. ('העמק דבר', דברים, פרק ל"א).

[4] גם הצעה זו מצאתי בפירוש הנצי"ב:

(כו) "והיה שם בך לעד". כל התורה שהשירה בכללה. וכמו שהשירה לעד. ממילא כל התורה לעד. (העמק דבר שם).

[5] בהמשך דבריו מנסה הרמב"ן להציע, על פי שיטתו העקרונית, שדברי התורה הם כסדרם, והברכות נאמרו לאחר השירה. לשם כך צריך להניח שמשה אמנם ציווה כבר להניח את התורה בצד הארון, אך הדבר לא נעשה, ורק לאחר הברכות הושלמה הכתיבה וניתנה התורה בצד הארון. ואלו הם דבריו (שם):

ויתכן, כי אחרי שכתב השירה וילמדה את בני ישראל איש איש לשבטיהם, שהביאם לפניו אל בית המדרש, כתבה בספר התורה, וצוה את הכהנים לקוח את ספר התורה, לומר שגם השירה תהיה מונחת בארון עם התורה, שהיא מכלל התורה כי היא שם לעד. ואמר להם שיקהילו אליו עוד כל זקני השבטים והשוטרים, והעם יאספו עמהם כי כן נאמר בסוף (להלן ל"ב, מ"ד) "ויבא משה וידבר את כל דברי השירה הזאת באזני העם". והנה עשו הכהנים כן, ויקהילו אליו כל העם והעיד בהם את השמים ואת הארץ בהקהל באזני הכהנים וכל העם. ואז אמר לו השם יתברך (שם, פסוק מ"ט) "עלה אל הר העברים הזה", ונתחייב לעשות כן מיד, ועמד וברך אותם "וזאת הברכה" ויכתוב אותה בסוף הספר שנתן לכהנים. ואז עשו הכהנים מה שצוה אותם ונתנו הספר שלם מצד ארון הברית. והנה הכל כסדר האמור בתורה.

לפי דבריו קצת קשה להבין מדוע אמרה כאן התורה "עד תומם" אם כתיבת הברכות לא הסתיימה עדיין, וכן קשה להבין מדוע משה לא ציווה אותם כבר בהתחלה, אם ממילא יש זמן בין הציווי לבין ביצועו. לפי ראב"ע, הסובר שהברכות כבר נאמרו, קושיות אלה מתורצות בפשטות, כמו שכתבנו למעלה.

[6] ההלכה שהמלך הוא הקורא נובעת כנראה מההבנה שהמצווה כאן בלשון היחיד - "תקרא" - הוא יהושע, וממילא יש להסיק שהגדול בעם הוא הקורא.

[7] ראה בארכיון בית המדרש הוירטואלי לשיעורי על 'ואתחנן' תשס"ז.

[8] דברי הספורנו אינם ברורים לגמרי. האם הוא התכוון לכך שכתיבת התורה המתוארת בראשונה בפס' ט היא כתיבה לצורך הקהל בלבד, או שזהו הספר שניתן אחר כך בצד ארון ה'? מדבריו להלן בפסוק כ"ו נראה שהוא הבחין בין שני ספרים שנכתבו: הראשון, בפסוק ט', הוא ספר דברים לבדו, והוא נכתב לצורך הקהל; השני הוא חמישה חומשי תורה, שניתן בצד הארון. אנו הלכנו בדרכו באופן חלקי, וראו גם להלן הערה מספר 15.

[9] התדהמה ניכרת על יאשיהו, כפי שנראה להלן.

[10] בדבריי סטיתי משיטתו שהספר נמצא בדביר, מתוך הנחה שגם הארון לא היה שם ויאשיהו החזיר אותו, על פי הפסוק בדברי הימים. אם היה בדביר, היה איזה איש יבסקציה (המחלקה היהודית של המפלגה הקומוניסטית הסובייטית, שהוקמה במטרה לדכא את היהדות) בימי מנשה שהיה שורף גם אותו. חז"ל ביארו שהספר הוחבא תחת הנדבך כששרף אחז את ספרי התורה בימיו, אך רד"ק שאל בצדק כיצד ייתכן שכל ימי חזקיהו לא חיפשו ומצאו ספר תורה, וכמו כן אין לכך שום עדות בפשוטו של מקרא (עיינו רד"ק שם).

[11] גם חולדה הנביאה קובעת שהדברים שאמורים בספר התורה עתידים להתגשם:

(טו) וַתֹּאמֶר אֲלֵיהֶם כֹּה אָמַר ה' אֱלֹקֵי יִשְׂרָאֵל אִמְרוּ לָאִישׁ אֲשֶׁר שָׁלַח אֶתְכֶם אֵלָי: (טז) כֹּה אָמַר ה' הִנְנִי מֵבִיא רָעָה אֶל הַמָּקוֹם הַזֶּה וְעַל יֹשְׁבָיו אֵת כָּל דִּבְרֵי הַסֵּפֶר אֲשֶׁר קָרָא מֶלֶךְ יְהוּדָה: (יז) תַּחַת אֲשֶׁר עֲזָבוּנִי וַיְקַטְּרוּ לֵאלֹהִים אֲחֵרִים לְמַעַן הַכְעִיסֵנִי בְּכֹל מַעֲשֵׂה יְדֵיהֶם וְנִצְּתָה חֲמָתִי בַּמָּקוֹם הַזֶּה וְלֹא תִכְבֶּה:.(מלכים ב', פרק כ"ב).

[12] שהרי שפן כבר קראו בעצמו, ולכן סביר שקרא למלך את הספר מראשיתו.

[13] ראו למשל דברים י"ב, ב': "אבד תאבדון את כל המקומות", וכך לאורך כל הספר.

[14] הרי פשט המקראות בשמות הוא שאת הפסח חוגגים דווקא בבית.

[15] ראו, למשל, דברים ו', פסוקים ד' והלאה (פרשת 'שמע').

[16] עיינו דברים ל"א.

[17] עיינו דברים פרקים י"ב, י"ג, וְכ"ו.

[18] הצעתי מחברת את פירוש הרד"ק ופירוש הספורנו: בסוגיית הספר הנמצא נקטתי כרד"ק, שהוא הספר המונח בצד ארון ה', ובסוגיית היקפו של הספר כספורנו, שהוא ספר דברים (דברי שונים מעט מדברי הספורנו, והרוצים להרחיב מוזמנים לעיין בדברי הספורנו במלואם בפסוק כ"ו).

[19] כלומר - שאינם מבינים עברית.

[20] על תכונותיו אלה של ספר דברים הארכנו מאוד בשיעורים אחרים. ניתן לקרוא אותם בארכיון בית המדרש הוירטואלי בשיעורים לפרשת דברים, תשס"ו-תשס"ז, ולפרשות אתחנן ועקב תשס"ז.

[21] במדבר ה', א', וכיוצא בכך בעוד מקומות רבים.