פרשת וילך - פרידתו של מנהיג

  • הרב מרדכי סבתו

פרשת וילך - פרֵדתו של מנהיג / הרב מרדכי סבתו

 

א. מבנה הפרק

פרשת וילך כוללת פרק אחד בלבד (ל"א), אלא שפרק זה עוסק במגוון נושאים. כדי להבליט את הנושאים שבהם עוסק הפרק ועל מנת שנוכל לדון בזיקה הפנימית שביניהם נעתיק כאן את הפרק תוך חלוקתו לפסקות והגדרת נושאיהן:[1]

1. דברי הפרֵדה של משה מהעם

(א) וַיֵּלֶךְ מֹשֶׁה וַיְדַבֵּר אֶת הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה אֶל כָּל יִשְׂרָאֵל: (ב) וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם בֶּן מֵאָה וְעֶשְׂרִים שָׁנָה אָנֹכִי הַיּוֹם לֹא אוּכַל עוֹד לָצֵאת וְלָבוֹא וַה' אָמַר אֵלַי לֹא תַעֲבֹר אֶת הַיַּרְדֵּן הַזֶּה: (ג) ה' אֱ-לֹהֶיךָ הוּא עֹבֵר לְפָנֶיךָ הוּא יַשְׁמִיד אֶת הַגּוֹיִם הָאֵלֶּה מִלְּפָנֶיךָ וִירִשְׁתָּם יְהוֹשֻׁעַ הוּא עֹבֵר לְפָנֶיךָ כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר ה': (ד) וְעָשָׂה ה' לָהֶם כַּאֲשֶׁר עָשָׂה לְסִיחוֹן וּלְעוֹג מַלְכֵי הָאֱמֹרִי וּלְאַרְצָם אֲשֶׁר הִשְׁמִיד אֹתָם: (ה) וּנְתָנָם ה' לִפְנֵיכֶם וַעֲשִׂיתֶם לָהֶם כְּכָל הַמִּצְוָה אֲשֶׁר צִוִּיתִי אֶתְכֶם: (ו) חִזְקוּ וְאִמְצוּ אַל תִּירְאוּ וְאַל תַּעַרְצוּ מִפְּנֵיהֶם כִּי ה' אֱ-לֹהֶיךָ הוּא הַהֹלֵךְ עִמָּךְ לֹא יַרְפְּךָ וְלֹא יַעַזְבֶךָּ:

2. דברי הפרֵדה של משה מיהושע

(ז) וַיִּקְרָא מֹשֶׁה לִיהוֹשֻׁעַ וַיֹּאמֶר אֵלָיו לְעֵינֵי כָל יִשְׂרָאֵל חֲזַק וֶאֱמָץ כִּי אַתָּה תָּבוֹא אֶת הָעָם הַזֶּה אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר נִשְׁבַּע ה' לַאֲבֹתָם לָתֵת לָהֶם וְאַתָּה תַּנְחִילֶנָּה אוֹתָם: (ח) וַה' הוּא הַהֹלֵךְ לְפָנֶיךָ הוּא יִהְיֶה עִמָּךְ לֹא יַרְפְּךָ וְלֹא יַעַזְבֶךָּ לֹא תִירָא וְלֹא תֵחָת:

3. כתיבת התורה על ידי משה, נתינתה לכוהנים ולזקנים ומצוות הקהל

(ט) וַיִּכְתֹּב מֹשֶׁה אֶת הַתּוֹרָה הַזֹּאת וַיִּתְּנָהּ אֶל הַכֹּהֲנִים בְּנֵי לֵוִי הַנֹּשְׂאִים אֶת אֲרוֹן בְּרִית ה' וְאֶל כָּל זִקְנֵי יִשְׂרָאֵל: (י) וַיְצַו מֹשֶׁה אוֹתָם לֵאמֹר מִקֵּץ שֶׁבַע שָׁנִים בְּמֹעֵד שְׁנַת הַשְּׁמִטָּה בְּחַג הַסֻּכּוֹת: (יא) בְּבוֹא כָל יִשְׂרָאֵל לֵרָאוֹת אֶת פְּנֵי ה' אֱ-לֹהֶיךָ בַּמָּקוֹם אֲשֶׁר יִבְחָר תִּקְרָא אֶת הַתּוֹרָה הַזֹּאת נֶגֶד כָּל יִשְׂרָאֵל בְּאָזְנֵיהֶם: (יב) הַקְהֵל אֶת הָעָם הָאֲנָשִׁים וְהַנָּשִׁים וְהַטַּף וְגֵרְךָ אֲשֶׁר בִּשְׁעָרֶיךָ לְמַעַן יִשְׁמְעוּ וּלְמַעַן יִלְמְדוּ וְיָרְאוּ אֶת ה' אֱ-לֹהֵיכֶם וְשָׁמְרוּ לַעֲשׂוֹת אֶת כָּל דִּבְרֵי הַתּוֹרָה הַזֹּאת: (יג) וּבְנֵיהֶם אֲשֶׁר לֹא יָדְעוּ יִשְׁמְעוּ וְלָמְדוּ לְיִרְאָה אֶת ה' אֱ-לֹהֵיכֶם כָּל הַיָּמִים אֲשֶׁר אַתֶּם חַיִּים עַל הָאֲדָמָה אֲשֶׁר אַתֶּם עֹבְרִים אֶת הַיַּרְדֵּן שָׁמָּה לְרִשְׁתָּהּ:

4. התייצבות משה ויהושע באוהל מועד לצורך מינוי יהושע על ידי ה'

(יד) וַיֹּאמֶר ה' אֶל מֹשֶׁה הֵן קָרְבוּ יָמֶיךָ לָמוּת קְרָא אֶת יְהוֹשֻׁעַ וְהִתְיַצְּבוּ בְּאֹהֶל מוֹעֵד וַאֲצַוֶּנּוּ וַיֵּלֶךְ מֹשֶׁה וִיהוֹשֻׁעַ וַיִּתְיַצְּבוּ בְּאֹהֶל מוֹעֵד: (טו) וַיֵּרָא ה' בָּאֹהֶל בְּעַמּוּד עָנָן וַיַּעֲמֹד עַמּוּד הֶעָנָן עַל פֶּתַח הָאֹהֶל:

5. הציווי על כתיבת השירה ומטרתה

(טז) וַיֹּאמֶר ה' אֶל מֹשֶׁה הִנְּךָ שֹׁכֵב עִם אֲבֹתֶיךָ וְקָם הָעָם הַזֶּה וְזָנָה אַחֲרֵי אֱלֹהֵי נֵכַר הָאָרֶץ אֲשֶׁר הוּא בָא שָׁמָּה בְּקִרְבּוֹ וַעֲזָבַנִי וְהֵפֵר אֶת בְּרִיתִי אֲשֶׁר כָּרַתִּי אִתּוֹ: (יז) וְחָרָה אַפִּי בוֹ בַיּוֹם הַהוּא וַעֲזַבְתִּים וְהִסְתַּרְתִּי פָנַי מֵהֶם וְהָיָה לֶאֱכֹל וּמְצָאֻהוּ רָעוֹת רַבּוֹת וְצָרוֹת וְאָמַר בַּיּוֹם הַהוּא הלֹא עַל כִּי אֵין אֱ-לֹהַי בְּקִרְבִּי מְצָאוּנִי הָרָעוֹת הָאֵלֶּה: (יח) וְאָנֹכִי הַסְתֵּר אַסְתִּיר פָּנַי בַּיּוֹם הַהוּא עַל כָּל הָרָעָה אֲשֶׁר עָשָׂה כִּי פָנָה אֶל אֱלֹהִים אֲחֵרִים: (יט) וְעַתָּה כִּתְבוּ לָכֶם אֶת הַשִּׁירָה הַזֹּאת וְלַמְּדָהּ אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל שִׂימָהּ בְּפִיהֶם לְמַעַן תִּהְיֶה לִּי הַשִּׁירָה הַזֹּאת לְעֵד בִּבְנֵי יִשְׂרָאֵל: (כ) כִּי אֲבִיאֶנּוּ אֶל הָאֲדָמָה אֲשֶׁר נִשְׁבַּעְתִּי לַאֲבֹתָיו זָבַת חָלָב וּדְבַשׁ וְאָכַל וְשָׂבַע וְדָשֵׁן וּפָנָה אֶל אֱלֹהִים אֲחֵרִים וַעֲבָדוּם וְנִאֲצוּנִי וְהֵפֵר אֶת בְּרִיתִי: (כא) וְהָיָה כִּי תִמְצֶאןָ אֹתוֹ רָעוֹת רַבּוֹת וְצָרוֹת וְעָנְתָה הַשִּׁירָה הַזֹּאת לְפָנָיו לְעֵד כִּי לֹא תִשָּׁכַח מִפִּי זַרְעוֹ כִּי יָדַעְתִּי אֶת יִצְרוֹ אֲשֶׁר הוּא עֹשֶׂה הַיּוֹם בְּטֶרֶם אֲבִיאֶנּוּ אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר נִשְׁבָּעְתִּי: (כב) וַיִּכְתֹּב מֹשֶׁה אֶת הַשִּׁירָה הַזֹּאת בַּיּוֹם הַהוּא וַיְלַמְּדָהּ אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל:

6. מינויו של יהושע על ידי ה'

(כג) וַיְצַו אֶת יְהוֹשֻׁעַ בִּן נוּן וַיֹּאמֶר חֲזַק וֶאֱמָץ כִּי אַתָּה תָּבִיא אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר נִשְׁבַּעְתִּי לָהֶם וְאָנֹכִי אֶהְיֶה עִמָּךְ:

7. כתיבת התורה, מסירתה ללוויים והנחתה בצד ארון ה' לעד

(כד) וַיְהִי כְּכַלּוֹת מֹשֶׁה לִכְתֹּב אֶת דִּבְרֵי הַתּוֹרָה הַזֹּאת עַל סֵפֶר עַד תֻּמָּם: (כה) וַיְצַו מֹשֶׁה אֶת הַלְוִיִּם נֹשְׂאֵי אֲרוֹן בְּרִית ה' לֵאמֹר: (כו) לָקֹחַ אֵת סֵפֶר הַתּוֹרָה הַזֶּה וְשַׂמְתֶּם אֹתוֹ מִצַּד אֲרוֹן בְּרִית ה' אֱ-לֹהֵיכֶם וְהָיָה שָׁם בְּךָ לְעֵד: (כז) כִּי אָנֹכִי יָדַעְתִּי אֶת מֶרְיְךָ וְאֶת עָרְפְּךָ הַקָּשֶׁה הֵן בְּעוֹדֶנִּי חַי עִמָּכֶם הַיּוֹם מַמְרִים הֱיִתֶם עִם ה' וְאַף כִּי אַחֲרֵי מוֹתִי:

8. הקדמה לדברי האזהרה של משה לעם

(כח) הַקְהִילוּ אֵלַי אֶת כָּל זִקְנֵי שִׁבְטֵיכֶם וְשֹׁטְרֵיכֶם וַאֲדַבְּרָה בְאָזְנֵיהֶם אֵת הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה וְאָעִידָה בָּם אֶת הַשָּׁמַיִם וְאֶת הָאָרֶץ: (כט) כִּי יָדַעְתִּי אַחֲרֵי מוֹתִי כִּי הַשְׁחֵת תַּשְׁחִתוּן וְסַרְתֶּם מִן הַדֶּרֶךְ אֲשֶׁר צִוִּיתִי אֶתְכֶם וְקָרָאת אֶתְכֶם הָרָעָה בְּאַחֲרִית הַיָּמִים כִּי תַעֲשׂוּ אֶת הָרַע בְּעֵינֵי ה' לְהַכְעִיסוֹ בְּמַעֲשֵׂה יְדֵיכֶם:

9. אמירת השירה באוזני העם

(ל) וַיְדַבֵּר מֹשֶׁה בְּאָזְנֵי כָּל קְהַל יִשְׂרָאֵל אֶת דִּבְרֵי הַשִּׁירָה הַזֹּאת עַד תֻּמָּם:

ב. המכנה המשותף לכל פסקות הפרק

הקשר בין שתי הפּסקות הראשונות בולט לעין הן מצד תוכנן - דברי פרֵדה של משה מהעם ומיהושע ומינויו של יהושע - והן מצד הלשונות המשותפים הבאים בהן: "חִזקו ואִמצו" (ו) - "חזק ואמץ" (ז); "אל תיראו ואל תערצו" (ו) - "לא תירא ולא תחת" (ח); "כי ה' א-להיך הוא ההֹלך עמך לא ירפך ולא יעזבך" (ו) - "וה' הוא ההֹלך לפניך הוא יהיה עמך לא ירפך ולא יעזבך" (ח).

פסקות 4 ו-6 קשורות ביניהן באופן ברור; פסקה 6 היא המשכה הטבעי של פסקה 4, וכבר העיר רש"י לפס' כג: "ויצו את יהושע בן נון - מוסב למעלה כלפי שכינה, כמו שמפורש 'אל הארץ אשר נשבעתי להם' ". גם הקשר של פסקות אלו לשתי הפסקות הראשונות ברור לחלוטין: בפסקה השנייה מחזק משה את יהושע לקראת תפקידו בהכנסת ישראל לארץ, ובפסקות 4,6 מחזק ה' את יהושע לקראת תפקידו באותה לשון ממש - "חזק ואמץ".

פסקה 5 עוסקת בכתיבת השירה ובביאור מטרתה. על המכנה המשותף שבינה לבין פסקה 4 ניתן ללמוד מן הדמיון בין פתיחתה של פסקה זו, "הנך שֹכב עם אבֹתיך", לבין פתיחתה של הפִּסקה הקודמת - "הן קרבו ימיך למות". הווה אומר: שתי הפּסקות מכינות לקראת העתיד הצפוי לאחר מות משה, אלא שהפִּסקה הקודמת עסקה בעתיד הקרוב - במינוי מחליף מִיָּדִי למשה - ואילו פסקה זו עוסקת בעתיד הרחוק, בעונש שיבוא על העם בגלל עזיבת ה' לאחר מות משה.

המשכה של פסקה 5 בא בפסקה 9, המשמשת כהקדמה לשירת האזינו, שתבוא בפרק הבא.

גם פסקה 7 מזכירה בסופה את מות משה - "ואף כי אחרי מותי" - ומכאן אתה למד שאף היא משמשת מעין הכנה לעתיד לבוא לאחר מות משה. תוכנה של פסקה זו מזכיר את תוכנה של פסקה 5 - בשתיהן מכין משה 'עֵד' לקראת העתיד הרחוק שבו יעזוב העם את א-לוהיו: בפסקה 5 העד הוא השירה, ובפסקה 7 - ספר התורה.

הגדרתה של פסקה 8 כפסקה בפני עצמה טעונה הסבר. מרצף הפסוקים נראה לכאורה שפסקה זו היא המשך טבעי של הפִּסקה שלפניה, שכן דברי משה שבאו בפסקה הקודמת נמשכים ברצף בפסקה זו, ללא כל סימן של יחידה חדשה. אף על פי כן הגדרנו פסקה זו כיחידה בפני עצמה, וזאת בגלל תוכנה. בתחילתה של פסקה זו אומר משה "הקהילו אלי את כל זקני שבטיכם ושֹטריכם ואדברה באזניהם את הדברים האלה" (כח). כאמור, מרצף הפסוקים נראה ש"הדברים האלה" קשורים לספר התורה שנזכר בפסוקים הקודמים.[2] ואולם, רוב המפרשים סבורים כי הכוונה לדברי השירה שייאמרו בפרשת האזינו. דעה זו נסמכת על הדמיון הרב שבין פסקה זו לבין לשונות שנאמרו בפירוש על השירה: א. "הקהילו אלי... ואדברה באזניהם את הדברים האלה" (כח) - "וידבר משה באזני כל קהל ישראל את דברי השירה הזאת" (ל); ב. "ואעידה בם את השמים ואת הארץ" (כח) - "האזינו השמים ואדברה ותשמע הארץ אמרי פי" (ל"ב, א); ג. לשונות שח"ת וכע"ס, הנזכרים בפס' כט וחוזרים ונזכרים בשירה גופה (ל"ב, ה; ל"ב, כ ועוד). על אלו יש להוסיף את הדמיון בין האמור בפס' כט "וקראת אתכם הרעה באחרית הימים כי תעשו את הרע בעיני ה' " לבין האמור בפסקה 5, המדברת על השירה, "ומצאוהו רעות רבות... על כל הרעה אשר עשה". נמצא שפסקה זו, המתייחסת לדברי השירה, איננה ממשיכה את תוכנה של הפִּסקה הקודמת, שעסקה בספר התורה, אלא היא נקשרת לתוכנה של פסקה 5, והמשכה הוא בפסקה 9, והיא משמשת אפוא כהקדמה לשירת האזינו. הוכחות אלו נראות בעינינו מכריעות. בהמשך דברינו ננסה להשיב על השאלה מדוע כרך משה את דבריו על ספר התורה כעד (כו-כז) עם דבריו על השירה (כח-כט). לענייננו כעת חשוב להדגיש שבין כך ובין כך מוכיח המשפט "כי ידעתי אחרי מותי" (כט) שאף פסקה זו עוסקת בהכנות לעתיד הצפוי לקרות לאחר מות משה.

הפִּסקה היחידה שלא נזכרה בה מיתתו של משה היא פסקה 3. ואולם, יש לשים לב שפסקה זו דומה לפסקה 7: בשתיהן מדובר על כתיבת התורה על ידי משה, ובשתיהן מוסר משה את התורה ללוויים. הקבלה זו מלמדת שאף פסקה 3, כמו מקבילתה, קשורה להכנה לקראת העתיד לבוא לאחר מות משה.

ניתן אפוא לסכם ולומר שכל הפּסקות בפרק עוסקות בהכנות לקראת הצפוי לאחר מותו של משה. גם משה וגם ה' צופים פני עתיד ומבקשים להכין את העם לקראתו.

פרק ל"א עוסק, אם כן, בנושא אחד: פרֵדתו של משה מן העם והכנת העם למציאות החדשה שלאחר מותו. מבחינה זו שונה תוכנו של פרק זה מתוכנה של הפרשה הקודמת, פרשת נִצבים, שעסקה בכניסתם של ישראל בברית עם ה', ובכך סיימה את חלקו העיקרי של הספר - נאום המצוות ופרשת הברכות והקללות הקשורה אליו.[3] ומאידך קשור פרק זה קשר הדוק לפרשת האזינו, שהרי בפרק זה באה ההקדמה לשירת האזינו. למרות זאת צירפו כאמור[4] בעלי המסורה את פרק ל"א לפרשת נִצבים, ולא לפרשת האזינו, ככל הנראה כדי לשמור על ייחודה של שירת האזינו.[5]

ג. שני סוגי ההכנות שבפרק

את ההכנות המתוארות בפרק זה ניתן לחלק לשתיים: הכנות המתייחסות לעתיד הקרוב והכנות המתייחסות לעתיד הרחוק.

ההכנות לעתיד הקרוב באות בפסקות 1, 2, 4, 6. בפסקות 1 ו-2 מכין משה את העם (1) ואת יהושע (2) לקראת הכניסה לארץ, ובפסקות 4 ו-6 מכין ה' את יהושע לתפקידו בהכנסת העם לארץ.

שאר הפּסקות עוסקות בהכנות לעתיד הרחוק, שהן שלוש: כתיבת התורה ומצוות הקהל - פסקה 3; כתיבת השירה ולימודהּ את בני ישראל - פסקות 5, 8, 9; כתיבת ספר התורה והנחתו בצד ארון ה' - פסקה 7. בסעיפים הבאים נבקש לעמוד על טיבן ומשמעותן של הכנות אלו ועל יחסן זו לזו. נציין כבר כעת כי ההכנה השלישית, כתיבת התורה והנחתה בצד ארון ה', דומה מחד להכנה הראשונה - כתיבת התורה ומצוות הקהֵל; ומאידך דומה היא להכנה השנייה - כתיבת השירה ולימודהּ את בני ישראל - שהרי שניהם מוגדרים כאמור כ'עֵד'.

נדון תחילה ביחס שבין כתיבת ספר התורה והנחתו בצד ארון ה' לבין כתיבת השירה.

ד. עדות השירה ועדות ספר התורה

הן ספר התורה והן השירה אמורים לשמש בעתיד כעדים בבני ישראל. על השירה נאמר בפס' יט "ועתה כתבו לכם את השירה הזאת ולַמְּדָהּ את בני ישראל שימהּ בפיהם למען תהיה לי השירה הזאת לעֵד בבני ישראל"; ועל ספר התורה נאמר בפס' כו "לָקֹחַ את ספר התורה הזה ושמתם אֹתו מצד ארון ברית ה' א-להיכם והיה שם בך לעֵד". ההקבלה ביניהם ניכרת גם בלשון "עד תֻמם", שנאמרה הן ביחס לכתיבת התורה (כד) הן ביחס לשירה (ל). נראה לי שדמיון זה בין מטרת השירה למטרת הנחת ספר התורה בצד ארון ה' הוא שגרם למשה לומר את דבריו על מטרת השירה (כח-כט) כהמשך ישיר לדבריו על הנחת ספר התורה (כו-כז).

מה בין עדותה של השירה לעדותו של ספר התורה המונח בצד ארון ה'?

על טיבה של עדות השירה נעמוד אי"ה בעיוננו לפרשת האזינו, ושם ננתח בפרוטרוט את מבנה השירה ואת מטרתה. כאן נציין רק שמדברי ה' בפסקה 5 ומדברי משה בפסקה 8 עולה בבירור כי תפקיד השירה יחול רק לאחר שהצרות הרבות והרעות תמצאנה את עם ישראל בעקבות חטאיו. באותו עיון נבאר שהשירה באה להגדיר במדויק את יחס ה' לעמו, ובכך למנוע מסקנות מוטעות שעלולות לנבוע מהצרות העתידות לבוא על עם ישראל.

לעומת אמירה מפורשת זו ביחס לשירה, על עדות ספר התורה לא נאמר כי תפקידה יחול לאחר בוא הצרות. הסיבה להנחת הספר בצד ארון ה' ולצורך בעדותו היא "כִּי אָנֹכִי יָדַעְתִּי אֶת מֶרְיְךָ וְאֶת עָרְפְּךָ הַקָּשֶׁה הֵן בְּעוֹדֶנִּי חַי עִמָּכֶם הַיּוֹם מַמְרִים הֱיִתֶם עִם ה' וְאַף כִּי אַחֲרֵי מוֹתִי" (כז), משמע שתפקידה של עדות ספר התורה יהיה לאחר שעם ישראל ימרה את פי ה', אך לפני בוא העונש.[6] שומה עלינו לבאר אפוא כיצד ובמה ישמש הספר המונח בצד ארון ברית ה' כעֵד בבני ישראל באותו שלב.

כבר עמדו מקצת המפרשים על הדמיון שבין פס' כו לבין מציאת ספר התורה בימי יאשיהו (מל"ב כ"ב).[7] לפי המסופר שם, מציאת הספר בבית ה' על ידי חלקיה הכוהן וקריאתו בפני יאשיהו המלך גרמה זעזוע למלך. מלשון הכתוב (שם, יג) נראה שהזעזוע נבע מהתוודעות המלך למצוות הכתובות בספר ואשר העם לא קיימן עד אז מחד, ומתיאור העונש, הנזכר אף הוא בספר, מאידך. זעזוע זה הביא את יאשיהו לפעול בצורה נמרצת לטהר ולחדש את עבודת ה' על ידי העם כולו, כמתואר בפרוטרוט שם פרק כ"ג. פעולתו של יאשיהו התחילה בכריתת ברית בין העם לבין ה' ובהתחייבות "להקים את דברי הברית הזאת הכתֻבים על הספר הזה" (שם כ"ג, ג), ולשון דומה נזכרה גם בסוף התיאור שם - "למען הקים את דברי התורה הכתֻבים על הספר אשר מצא חלקיהו הכהן בית ה' " (שם, כד). לשון זו מזכירה בבירור את האמור במעמד הברכה והקללה "ארור אשר לא יקים את דברי התורה הזאת" (כ"ז, כו) ואת האמור בפרשת הקללות "אם לא תשמֹר לעשות את כל דברי התורה הזאת הכתֻבים בספר הזה" (כ"ח, נח). נוסיף שגם בסוף פרשת הקללות נאמר "אלה דברי הברית אשר צִוה ה' את משה לכרֹת את בני ישראל" (כ"ח, סט).[8]

ניתן אפוא ללמוד מן המאוחר על המוקדם, ולהסיק מן המסופר בספר מלכים על כוונתו של משה. אין אני מבקש, כמובן, להעמיס את כל פרטי האירוע המסופר במלכים על הניסוח הקצר והסתמי "והיה שם בך לעֵד". כוונתי היא שבדבריו בפרשת וילך צפה משה את היסודות שהתגלו באירוע המסופר בספר מלכים. מן המסופר על מציאת הספר בזמן יאשיהו ומן המסופר במל"ב פרק כ"א אתה למד שבתקופת המלכים שקדמו ליאשיהו - מנשה (חמישים וחמש שנה) ואָמוֹן (שנתיים) - הוזנחו לימוד התורה וקיום מצוותיה, עד שמציאת הספר בשמונה עשרה שנה ליאשיהו גרמה למלך הפתעה מוחלטת. אפשר לומר שהתורה כמעט אבדה ונכרתה מפי העם; ספר התורה נשמר רק במקדש. מציאת הספר והקריאה בו באוזני המלך היו בבחינת התראה אחרונה לפני בוא הפורענות.

אפשר אפוא שמשה, הצופה לפני מותו שהעם ימרה את פי ה' בעתיד ובעקבות זאת יזניח את שמירת התורה, מבקש להבטיח את שמירת ספר התורה - אם לא בקרב העם, לפחות בצד ארון ברית ה'. ארון ברית ה' מייצג את מקום השכינה והמקדש. משה מצפה שאם וכאשר יזניח העם ח"ו את התורה וייפרד מן הקודש, תבוא התורה ממקום הקודש, תעיד בפני העם ומלכו ותתרה בו על הצפוי לו. התקווה היא שעדות זו, ובעיקר דברי התוכחות והקללות שבספר, תגרום לעם זעזוע ותביא לשינוי דרכו, כפי שאכן קרה בזמן יאשיהו.

כללו של דבר, השירה צריכה להעיד בעם לאחר בוא העונש - על מנת להבהיר לעם את יחס ה' לעמו לאור העונש הכבד שפקד אותם; ספר התורה, לעומתה, צריך להעיד בעם לאחר החטא ולפני העונש - על מנת להתרות בעם על העונש הצפוי לו, אולי יזכרו וישובו אל ה'. עדותה של השירה היא בבחינת צידוק הדין; עדותו של ספר התורה היא בבחינת התראה לפני ביצוע גזר הדין.[9]

ה. קריאת התורה ועדות ספר התורה

נעבור כעת לדון ביחס שבין מטרת כתיבת התורה ומסירתה לכוהנים ולזקנים בפסקה 3 לבין מטרת כתיבת ספר התורה ומסירתו ללוויים בפסקה 7.

נשים לב שבפסקה 7 הציווי הוא על עצם לקיחת ספר התורה והנחתו מצד ארון ברית ה': "וַיְצַו מֹשֶׁה אֶת הַלְוִיִּם נֹשְׂאֵי אֲרוֹן בְּרִית ה' לֵאמֹר: לָקֹחַ אֵת סֵפֶר הַתּוֹרָה הַזֶּה וְשַׂמְתֶּם אֹתוֹ מִצַּד אֲרוֹן בְּרִית ה' אֱ-לֹהֵיכֶם וְהָיָה שָׁם בְּךָ לְעֵד" (כה-כו). לעומת זאת, בפסקה 3 מסירת התורה לכוהנים ולזקני ישראל איננה חלק מן הציווי, ולא נזכרה בכתוב אלא כהכנה לציווי על קריאת התורה נגד כל ישראל אחת לשבע שנים. נמצאנו למדים שבפסקה 7 עיקר המטרה הוא עצם לקיחת הספר והנחתו בצד ארון ברית ה', בעוד שבפסקה 3 עיקר המטרה הוא הקריאה בתורה. משום כך הדגש בפסקה 7 הוא על הספר - "ספר התורה הזה"; ואילו בפסקה 3 הדגש הוא על התורה - "ויכתֹב משה את התורה הזאת".

מטרתה של קריאת התורה אחת לשבע שנים מפורשת בכתוב בפס' יב-יג:

הַקְהֵל אֶת הָעָם הָאֲנָשִׁים וְהַנָּשִׁים וְהַטַּף וְגֵרְךָ אֲשֶׁר בִּשְׁעָרֶיךָ לְמַעַן יִשְׁמְעוּ וּלְמַעַן יִלְמְדוּ וְיָרְאוּ אֶת ה' אֱ-לֹהֵיכֶם וְשָׁמְרוּ לַעֲשׂוֹת אֶת כָּל דִּבְרֵי הַתּוֹרָה הַזֹּאת. וּבְנֵיהֶם אֲשֶׁר לֹא יָדְעוּ יִשְׁמְעוּ וְלָמְדוּ לְיִרְאָה אֶת ה' אֱ-לֹהֵיכֶם כָּל הַיָּמִים אֲשֶׁר אַתֶּם חַיִּים עַל הָאֲדָמָה אֲשֶׁר אַתֶּם עֹבְרִים אֶת הַיַּרְדֵּן שָׁמָּה לְרִשְׁתָּהּ.

וכבר העירו פרשנים על הדמיון שבין הלשון בכתובים אלו לבין הלשון בתיאור מעמד הר סיני בדברים ד', ט-י:

רַק הִשָּׁמֶר לְךָ וּשְׁמֹר נַפְשְׁךָ מְאֹד פֶּן תִּשְׁכַּח אֶת הַדְּבָרִים אֲשֶׁר רָאוּ עֵינֶיךָ וּפֶן יָסוּרוּ מִלְּבָבְךָ כֹּל יְמֵי חַיֶּיךָ וְהוֹדַעְתָּם לְבָנֶיךָ וְלִבְנֵי בָנֶיךָ. יוֹם אֲשֶׁר עָמַדְתָּ לִפְנֵי ה' אֱ-לֹהֶיךָ בְּחֹרֵב בֶּאֱמֹר ה' אֵלַי הַקְהֶל לִי אֶת הָעָם וְאַשְׁמִעֵם אֶת דְּבָרָי אֲשֶׁר יִלְמְדוּן לְיִרְאָה אֹתִי כָּל הַיָּמִים אֲשֶׁר הֵם חַיִּים עַל הָאֲדָמָה וְאֶת בְּנֵיהֶם יְלַמֵּדוּן.

ניתן אפוא לומר שמעמד הקהֵל הוא ניסיון לקיים את הציווי האמור בפרק ד' על זכירת מעמד הר סיני והנחלתו לבנים. יתר על כן, מלשון הרמב"ם בהלכות חגיגה נראה שהרמב"ם ראה במעמד הקהֵל מעין שחזור של מעמד הר סיני:

הקריאה והברכות בלשון הקדש שנאמר 'תקרא את התורה הזאת' בלשונה, אף על פי שיש שם לעוזות וגרים שאינן מכירין חייבין להכין לבם ולהקשיב אזנם לשמוע באימה ויראה וגילה ברעדה כיום שניתנה בו בסיני (הלכות חגיגה פ"ג הלכות ה-ו).[10]

כבר אמרנו כי מטרת הנחת ספר התורה בצד ארון ברית ה' היא להתכונן למצב שבו יזניח העם את התורה, וכתוצאה מכך ייווצר ניתוק בין העם ומלכו לבין הקודש. מטרת מצוות הקהֵל היא למנוע את שכחת התורה על ידי העם ואת הניתוק בינו ובין הקודש. הקריאה המחזורית של התורה מדי שבע שנים במעמד פומבי נגד כל קהל ישראל, האנשים והנשים והטף, תכליתה גם לשחזר את מעמד הר סיני וגם להחדיר את התורה אל מוחם ולבותיהם של בני ישראל, על מנת שישמרו לעשות את כל דברי התורה הזאת. משום כך אין משה נותן בפסקה זו את התורה רק לכוהנים הנושאים את ארון ברית ה', כפי שנאמר בפסקה 7, אלא הוא נותנהּ אל כל זקני ישראל (ט). כאן מבקש משה למנוע מצב של ניתוק בין האומה ומוסדותיה המדיניים לבין הקודש; אדרבה, הקודש צריך להיות חלק בלתי-נפרד מן האומה ומוסדותיה. חז"ל ביטאו רעיון זה באופן קולע בקבעם שמי שיקרא את התורה באוזני העם יהיה המלך בכבודו ובעצמו.[11]

אפשר שבכך נוכל גם לבאר את ההבדל בין הניסוח בפס' ט "ויכתֹב משה את התורה הזאת" לבין הניסוח בפס' כד "ויהי ככלות משה לכתֹב את דברי התורה הזאת על ספר עד תֻמם". המילים "עד תֻמם" מלמדות כי בפסקה זו חשוב להדגיש שמשה מוסר ללוויים ספר שלם; אפשר שהכוונה להדגיש שגם פרשת הקללות נכללת בספר, וכבר אמרנו שעיקר עדותו של הספר בפסקה זו היא בפרשת הקללות שבו. בפס' ט, לעומת זאת, המטרה היא קריאת התורה כדי להחדיר את מצוותיה אל לבות בני ישראל, לכן הדגש הוא על המצוות עצמן, המיוצגות היטב בנאום המצוות שבספר, ולאו דווקא על פרשת הקללות שבכי-תבוא.

ו. סדרן של שלוש ההכנות

אפשר, אם כן, לסכם ולומר ששלוש ההכנות לעתיד הרחוק המתוארות בפרשתנו מכוונות לשלושה זמנים שונים:

1. כתיבת התורה, מסירתה לכוהנים ולזקנים ומצוות הקהל, המתוארות בפסקה 3, מכוונות לשלב הראשון: החדרת התורה ללבותיהם של בני ישראל כדי למנוע מצב של ניתוק בין העם ובין התורה.

2. הציווי על לקיחת התורה על ידי הלוויים והנחתה בצד ארון ברית ה' לעֵד, המתואר בפסקה 7, מכוון לשלב שבו העם ימרה את פי ה', יזניח את התורה ויגיע למצב שבו תישכח התורה ח"ו מקרב העם ותישאר רק במקום הקודש. המטרה היא להתרות בעם לפני בוא העונש, אולי ישמעו וישובו אל ה'.

3. כתיבת השירה ושימתה בפיהם של ישראל, המתוארות בפסקה 5, מכוונות לשלב שלאחר בוא העונש, ועניינן להצדיק את הדין ולמנוע משברים באמונת העם בעקבות הענישה.

אלא שסידורן של הפּסקות בפרק אינו חופף את סדרן הכרונולוגי: הציווי על כתיבת השירה ועדותה בא בכתוב לפני הציווי על הנחת ספר התורה בצד ארון ברית ה' לעֵד. שבירה זו של הסדר הכרונולוגי באה לידי ביטוי בפרט נוסף: פסקה 5, המובאת כאמור שלא לפי סדרהּ הכרונולוגי, שוברת גם את הרצף שבין פסקה 4, המסיימת בהתגלות ה' באוהל מועד על מנת לצוות את יהושע (טו), לבין פסקה 6, המביאה את צו ה' ליהושע (כג). מה טעמו של סידור זה?

אפשר שבהצבת הציווי על כתיבת השירה ותיאור מטרתה בין תיאור שני תפקידיה של התורה ביקש הכתוב להדגיש את מרכזיותה וחשיבותה של שירת האזינו, שנועדה כאמור למנוע משבר בעם - משבר העלול להביא ח"ו לניתוק מוחלט בין העם לבין א-לוהיו. נשים לב גם שהכנת שירת האזינו מתוארת בכתוב כיזמה וכציווי של ה', לעומת שני תפקידיה של התורה, המוצגים בכתוב כיזמה של משה. משה יכול לצפות פני עתיד ולצוות על קריאתה של התורה מדי שבע שנים כדי להחדיר את מצוות התורה אל לב העם. משה יכול גם לשער שהעם יגיע למצב של עזיבת התורה, ולהכין תרופה לכך על ידי הנחת ספר התורה בצד ארון ברית ה' כעד. אבל רק הקב"ה בכבודו ובעצמו רשאי ויכול לתאר את הקשר המוחלט בינו לבין עמו, כמתואר בשירת האזינו.

הצבתה של פסקה זו, העוסקת בציווי על כתיבת השירה ובביאור מטרתה, מיד לאחר שמשה ויהושע מתייצבים באוהל מועד לצורך קבלת ציווי אחר, יוצרת את הרושם שגם משה ויהושע, המנהיג היוצא והמנהיג הנכנס, זקוקים כמו העם כולו לשמוע מאת ה' את הציווי על כתיבתה של השירה ועל משמעותה.[12]

* * *

על שלושה עמודים משעינה הפרשה את הבטחת עתידה של האומה: לימוד מחזורי קבוע של התורה, התראה של ספר התורה מפני העונש ועדותה של השירה על נצחיות הקשר שבין ה' לעמו. שלושה עמודים אלו מבטיחים את אחדותה של האומה עם תורתה ועם א-לוהיה.

ג' דרגין אינון מתקשרן דא בדא: קודשא בריך הוא אורייתא וישראל (זוהר פרשת אחרי-מות, דף עג ע"א).

 

[1] ידידי ד"ר י' עופר מעיר לי שאצל בעלי המסורה, וכן אצל רס"ג בסידורו, אין פרשת וילך נחשבת כלל כפרשה בפני עצמה. פרק ל"א נחשב חלק מפרשת נצבים, אלא שלעתים מחלקים את פרשת נצבים, הכוללת גם את פרק ל"א, לשניים: נצבים, וילך. וזו לשונו של רס"ג בסידורו (מהדורת דודזון, אסף, יואל, ירושלים תשמ"ה, עמ' שסד-שסה): "...ומהם פרשה המתחלקת לשתים ונקראת בשתי שבתות אם יש צורך בכך והיא 'אתם נצבים' הנחלקת ב'וילך משה' ". לקמן נראה שפרק ל"א שונה בתוכנו באופן מהותי מפרשת נצבים.

[2] ראה מאמרו של א' חדד, "התורה והשירה - עיון בפרשת וילך", מגדים ז (תשמ"ט), עמ' 21-26. חדד סבור ש"הדברים האלה" הם הדברים הכתובים בפרקים כ"ח-ל'.

[3] השווה לדברינו על מבנה הספר בעיוננו לפרשת דברים.

[4] ראה לעיל הערה 1.

[5] שירת האזינו היא הפרשה היחידה בתורה שיש בתלמוד הבבלי הוראה מפורשת כיצד לחלקה לקוראים. ראה בבלי ראש השנה לא ע"א: "במוספי דשבתא מה היו אומרים? אמר רב ענן בר רבא אמר רב: הזי"ו ל"ך. ואמר רב חנן בר רבא אמר רב: כדרך שחלוקים כאן כך חלוקין בבית הכנסת". והשווה לירושלמי מגילה פ"ג ה"ז.

[6] כל זאת בהנחה שאנו מפרשים את פס' כח-כט כמתייחסים לשירה, ולא כהמשך לעדות ספר התורה. וכבר פירטנו לעיל את השיקולים לטובת פרשנות זו.

[7] ראה בפירושו של הרב ד"צ הופמן לכתוב זה, וכן בפירוש עולם התנ"ך לכתוב זה, ועוד.

[8] יש לכך ביטוי במסורת המדרשית ששרדה בתרגום תוספתא לתחילת ספר יחזקאל ובפירוש רד"ק למל"ב כ"ב, יא, ולפיה הספר שמצאו בזמן יאשיהו היה פתוח בפרשת התוכחות בפסוק "יולך ה' אֹתך ואת מלכך אשר תקים עליך אל גוי אשר לא ידעת" (כ"ח, לו). והשווה למסורת התנאית על גניזת הארון בידי יאשיהו בגלל פסוק זה (תוספתא סוטה, מהדורת ליברמן, פי"ג ה"א, ומקבילות).

[9] הסבר שונה ליחס שבין עדות השירה ועדות התורה הציע א' חדד במאמרו (לעיל הערה 2).

[10] ראה מדרש הגדול לדברים, מהדורת ש' פיש, ירושלים תשנ"ז, עמ' תרסח: "מכאן אמרו יום הקהל כיום שניתנה בו תורה, כתיב הכא 'הקהל את העם... למען ישמעו ולמען ילמדו', וכתיב התם 'הקהל לי את העם ואשמִעם את דברי אשר ילמדון ליראה אֹתי' ". וראה עוד א' מלכיאל, רעיונות יסוד בחג הסוכות, בתוך: א' אלינר, ח' חמיאל (עורכים), מעינות, מאסף לענייני חינוך והוראה - סוכות, ירושלים תשכ"ו, עמ' 55 והערה 102 שם (בשם הרב הרצוג זצ"ל); ח' סבתו, אהבת תורה, תש"ס, עמ' 395-399. רעיון זה נזכר במאמרים רבים בתוך: ספר הקהל, ירושלים תשס"א (עורך: י' זולדן). וראה גם דבריו של א' סמט, עיונים בפרשות השבוע, סדרה שניה, ירושלים תשס"ה, לפרשות נצבים-וילך, עמ' 442-461. (שיעורו של הרב סמט מופיע בארכיון בית המדרש הווירטואלי בכתובת http://www.etzion.org.il/vbm/archive/7-parsha/46nitzavimvayelech.rtf.)

[11] סוטה פ"ז מ"ח. יצוין שהטקס נקרא שם (וכן שם מ"ב) "פרשת המלך". הניגוד בין טקס זה, שבו המלך קורא את התורה באוזני העם, לבין המעמד בזמן יאשיהו, שבו קרא את הספר שפן הסופר, בשליחות הכוהן הגדול, באוזני המלך, מבטא יפה את ההבדל בין המטרות השונות של כתיבת התורה בשתי הפּסקות הנדונות.

[12] להסבר אחר על סידורן של הפּסקות בפרשה ראה מאמרו של חדד (לעיל הערה 2).