פרשת ויצא: היכן הוא בית א-להים?

  • הרב שמעון קליין

'יש ה' במקום הזה'

בפרשתנו בורח יעקב מבאר שבע חרנה - מפני עשו אחיו. בדרך הוא פוגע במקום, לן שם, חולם וזוכה לגילוי א-להים. בהתגלות, מבטיחו א-להים את הארץ - לו ולזרעו, מבטיחו זרע, גם מבטיח לשומרו ולהשיבו 'אל האדמה הזאת'[1].

יעקב מתעורר מן החלום, ותגובתו:

וַיִּיקַץ יַעֲקֹב מִשְּׁנָתוֹ וַיֹּאמֶר אָכֵן יֵשׁ ה' בַּמָּקוֹם הַזֶּה וְאָנֹכִי לֹא יָדָעְתִּי: וַיִּירָא וַיֹּאמַר מַה נּוֹרָא הַמָּקוֹם הַזֶּה אֵין זֶה כִּי אִם בֵּית אֱ-לֹהִים וְזֶה שַׁעַר הַשָּׁמָיִם: וַיַּשְׁכֵּם יַעֲקֹב בַּבֹּקֶר וַיִּקַּח אֶת הָאֶבֶן אֲשֶׁר שָׂם מְרַאֲשֹׁתָיו וַיָּשֶׂם אֹתָהּ מַצֵּבָה וַיִּצֹק שֶׁמֶן עַל רֹאשָׁהּ: וַיִּקְרָא אֶת שֵׁם הַמָּקוֹם הַהוּא בֵּית אֵל וְאוּלָם לוּז שֵׁם הָעִיר לָרִאשֹׁנָה   (בראשית כ"ח, ט"ז-י"ט).

"יֵשׁ ה' בַּמָּקוֹם הַזֶּה" - הוא מתפעל, וממשיך: "מַה נּוֹרָא הַמָּקוֹם הַזֶּה", ואף מסיק מסקנה: "אֵין זֶה כִּי אִם בֵּית       אֱ-לֹהִים וְזֶה שַׁעַר הַשָּׁמָיִם". לא מובנת מאליה היא תגובת יעקב'. יכול היה להתפעל מן החלום, להתייחס לדברי
א-להים אליו, אך תחת אלו הוא מתמקד - במקום. מבחין שבית א-להים הוא זה, או שער השמים, גם קורא לו בשם: "וַיִּקְרָא אֶת שֵׁם הַמָּקוֹם הַהוּא בֵּית אֵל".

יעקב אינו מסתפק בכל אלו, והוא מבקש משמעות נוספת למקום:

וַיִּדַּר יַעֲקֹב נֶדֶר לֵאמֹר אִם יִהְיֶה אֱ-לֹהִים עִמָּדִי וּשְׁמָרַנִי בַּדֶּרֶךְ הַזֶּה אֲשֶׁר אָנֹכִי הוֹלֵךְ וְנָתַן לִי לֶחֶם לֶאֱכֹל וּבֶגֶד לִלְבֹּשׁ: וְשַׁבְתִּי בְשָׁלוֹם אֶל בֵּית אָבִי וְהָיָה ה' לִי לֵא-לֹהִים: וְהָאֶבֶן הַזֹּאת אֲשֶׁר שַׂמְתִּי מַצֵּבָה יִהְיֶה בֵּית אֱ-לֹהִים וְכֹל אֲשֶׁר תִּתֶּן לִי עַשֵּׂר אֲעַשְּׂרֶנּוּ לָךְ    (שם כ'-כ"ב).

אם אזכה ותתממש ההבטחה הא-להית אלי, הוא מבטיח - האבן אשר שמתי כמצבה תהיה - בית א-להים. כעת נתבונן. זאת אינה פעם ראשונה בה זוכה אדם להתגלות א-להים. ובכל זאת, מיוחדת היא התגלות זו בהתמקדות המתקיימת בה שוב ושוב - במקום[2]. מה פשר התמקדות זו? במה חשיבותו של המקום? בעיון זה נבקש להבין דבר על טיבו

של המקום - בית אל, באירוע זה, במקומות נוספים ומאוחר יותר בדברי הנביאים.

 

'ויקרא למקום בית אל'

תחילת לימודנו יהיה בפסוקי הפתיחה לפרשה:

וַיֵּצֵא יַעֲקֹב מִבְּאֵר שָׁבַע וַיֵּלֶךְ חָרָנָה: וַיִּפְגַּע בַּמָּקוֹם וַיָּלֶן שָׁם כִּי בָא הַשֶּׁמֶשׁ וַיִּקַּח מֵאַבְנֵי הַמָּקוֹם וַיָּשֶׂם מְרַאֲשֹׁתָיו וַיִּשְׁכַּב בַּמָּקוֹם הַהוּא: וַיַּחֲלֹם וְהִנֵּה סֻלָּם מֻצָּב אַרְצָה וְרֹאשׁוֹ מַגִּיעַ הַשָּׁמָיְמָה וְהִנֵּה מַלְאֲכֵי   אֱ-לֹהִים עֹלִים וְיֹרְדִים בּוֹ: וְהִנֵּה ה' נִצָּב עָלָיו וַיֹּאמַר אֲנִי ה' אֱ-לֹהֵי אַבְרָהָם אָבִיךָ וֵא-לֹהֵי יִצְחָק הָאָרֶץ אֲשֶׁר אַתָּה שֹׁכֵב עָלֶיהָ לְךָ אֶתְּנֶנָּה וּלְזַרְעֶךָ: וְהָיָה זַרְעֲךָ כַּעֲפַר הָאָרֶץ וּפָרַצְתָּ יָמָּה וָקֵדְמָה וְצָפֹנָה וָנֶגְבָּה וְנִבְרֲכוּ בְךָ כָּל מִשְׁפְּחֹת הָאֲדָמָה וּבְזַרְעֶךָ: וְהִנֵּה אָנֹכִי עִמָּךְ וּשְׁמַרְתִּיךָ בְּכֹל אֲשֶׁר תֵּלֵךְ וַהֲשִׁבֹתִיךָ אֶל הָאֲדָמָה הַזֹּאת כִּי לֹא אֶעֱזָבְךָ עַד אֲשֶׁר אִם עָשִׂיתִי אֵת אֲשֶׁר דִּבַּרְתִּי לָךְ  (שם כ"ח, י'-ט"ו)

"וַיֵּצֵא יַעֲקֹב מִבְּאֵר שָׁבַע וַיֵּלֶךְ חָרָנָה" -  תיאורה של 'יציאה' מצביע על ההקשר - עשיו מבקש להורגו, והוא יוצא, עוזב את באר שבע - מקום מושבה של המשפחה[3]. בדרכו לחרן הוא פוגע ב'מקום' - אנונימי לעת עתה, לצד זאת - ציונו בה"א הידיעה מדגיש את חשיבותו. "וַיִּפְגַּע בַּמָּקוֹם" - שלא במכוון, "וַיָּלֶן שָׁם כִּי בָא הַשֶּׁמֶשׁ וַיִּקַּח מֵאַבְנֵי הַמָּקוֹם וַיָּשֶׂם מְרַאֲשֹׁתָיו וַיִּשְׁכַּב בַּמָּקוֹם הַהוּא". לא לינה סתמית היא, כי אם לינה 'שם'. גם האבנים הנלקחות הן 'מאבני המקום' - לא אבנים סתם, ואף שכיבתו היא - 'במקום ההוא'. "וַיַּחֲלֹם וְהִנֵּה סֻלָּם מֻצָּב אַרְצָה וְרֹאשׁוֹ מַגִּיעַ הַשָּׁמָיְמָה" - סולם מוצב ארצה - בצידו הקרוב ליעקב,  אך ראשו מגיע השמים, רחוק, וכמו יוצר לו אופק גבוה. "וְהִנֵּה ה' נִצָּב עָלָיו" - התגלות ה' אינה מובנת מאליה, ותעיד על כך הלשון 'והנה' המייצרת נימה של הפתעה. ה' נגלה, והוא מבטיחו - ארץ, זרע, ואף מבטיח לשומרו בכל אשר ילך, עד השיבו חזרה אל הארץ - אל האדמה הזאת. בעקבות ההבטחה, מוסיף יעקב ונודר נדר.

סיכום ומשמעות: נקודת הפתיחה הקודמת לפסוקים אלו היא חולשתו של יעקב העוזב את ביתו ואת ארצו בבורחו מפני עשיו אחיו. מעט לפני שנתלש ממקומו הוא פוגש
בא-להים, בהתגלות המשויכת אל המקום ואל המרחב
[4]. תחת החולשה האופפת אותו, הוא זוכה כעת להעצמה גדולה: ברכת הדרך הנותנת לו כוח לקראת היציאה לחרן,  גם כוח לעמוד במצבים הקשים העומדים לפתחו.

במקום זה בונה יעקב מצבה:

וַיַּצֵּב יַעֲקֹב מַצֵּבָה בַּמָּקוֹם אֲשֶׁר דִּבֶּר אִתּוֹ מַצֶּבֶת אָבֶן וַיַּסֵּךְ עָלֶיהָ נֶסֶךְ וַיִּצֹק עָלֶיהָ שָׁמֶן (ל"ה, ל"ד).

מהי מצבה? המצבה מוצבת במקום, ואנשים מתכנסים סביבה, סביב המסר המגולם בה[5]. בשמה היא מבטאת חשיבות, כמי שניצבת ואומרת את דברה. בניגוד למזבח המסמל את ההתבטלות, המצבה מסמלת את ההתייצבות, נוכחות בעצימות גבוהה לה ולבני האדם המתכנסים סביבה[6].  

סגירת מעגל

שנים רבות יושב יעקב בחרן, והנה, כעבור למעלה מעשרים שנה קורא לו א-להים לשוב אל ארץ מולדתו:

אָנֹכִי הָאֵ-ל בֵּית אֵ-ל אֲשֶׁר מָשַׁחְתָּ שָּׁם מַצֵּבָה אֲשֶׁר נָדַרְתָּ לִּי שָׁם נֶדֶר עַתָּה קוּם צֵא מִן הָאָרֶץ הַזֹּאת וְשׁוּב אֶל אֶרֶץ מוֹלַדְתֶּךָ   (בראשית ל"א, י"ג).

מיוחד הוא השם בו מזהה עצמו א-להים ליעקב: "הא-ל בית א-ל". שם זה קושר את ההתגלות העכשווית אל ההתגלות הראשונה שהייתה ליעקב בבית אל, וכמו ממשיך את הדיבור ההוא. יעקב חוזר אל הארץ, יושב בשכם, ושוב מצווה אותו א-להים לשוב אל בית אל:

וַיֹּאמֶר אֱ-לֹהִים אֶל יַעֲקֹב קוּם עֲלֵה בֵית אֵל וְשֶׁב שָׁם וַעֲשֵׂה שָׁם מִזְבֵּחַ לָאֵל הַנִּרְאֶה אֵלֶיךָ בְּבָרְחֲךָ מִפְּנֵי עֵשָׂו אָחִיךָ  (שם ל"ה, א').

א-להים מצווהו לעשות מזבח, אות וסימן לליוויו אותו מעת בריחתו מפני עשיו אחיו ועד היום הזה. יעקב רואה בהליכה לבית אל צעד הכרוך בהתקדשות, ובהתאם הוא מארגן את ביתו ואת מחנהו:

וַיֹּאמֶר יַעֲקֹב אֶל בֵּיתוֹ וְאֶל כָּל אֲשֶׁר עִמּוֹ הָסִרוּ אֶת אֱלֹהֵי הַנֵּכָר אֲשֶׁר בְּתֹכֲכֶם וְהִטַּהֲרוּ וְהַחֲלִיפוּ שִׂמְלֹתֵיכֶם: וְנָקוּמָה וְנַעֲלֶה בֵּית אֵל וְאֶעֱשֶׂה שָּׁם מִזְבֵּחַ לָאֵל הָעֹנֶה אֹתִי בְּיוֹם צָרָתִי וַיְהִי עִמָּדִי בַּדֶּרֶךְ אֲשֶׁר הָלָכְתִּי"  (שם ל"ה, ב'-ג').

שוב מוצגת בית אל כמקום התגלות, כמקום אליו עולים. בצעד כמעט פלאי, הוא קורא למזבח אותו הוא בנה, בשמו של א-להים ובשיוכו למקום - "וַיִּבֶן שָׁם מִזְבֵּחַ וַיִּקְרָא לַמָּקוֹם אֵ-ל בֵּית אֵל כִּי שָׁם נִגְלוּ אֵלָיו הָאֱ-לֹהִים בְּבָרְחוֹ מִפְּנֵי אָחִיו" (שם ז'). במקום זה הוא זוכה לשורת העצמות נוספות:
א-להים קורא לו בשם 'ישראל' (שם ל"ה, י'), מבטיחו זרע (שם י"א) ומבטיחו ארץ (שם י"ב). כסיכום למעמד מציב יעקב מצבה: "וַיַּצֵּב יַעֲקֹב מַצֵּבָה בַּמָּקוֹם אֲשֶׁר דִּבֶּר אִתּוֹ מַצֶּבֶת אָבֶן וַיַּסֵּךְ עָלֶיהָ נֶסֶךְ וַיִּצֹק עָלֶיהָ שָׁמֶן" (שם י"ד) - שוב יודגש הקשר בינה לבין המקום, ושוב הוא יקרא למקום בית אל: "וַיִּקְרָא יַעֲקֹב אֶת שֵׁם הַמָּקוֹם אֲשֶׁר דִּבֶּר אִתּוֹ שָׁם אֱ-לֹהִים בֵּית אֵל" (שם טו
).

דומה, שאילו התבקש אדם להצביע על מקום הראוי לבנות בו בית א-להים/בית מקדש, על בסיס הסיפור המקראי בספר בראשית, הוא לא היה מהסס מלהצביע על העיר בית אל.

בפרק הבא - הפתעה.

 

בימי המלכים

פער גדול שורר בין בית אל שבספר בראשית, לבין בית אל המתוארת בתקופת מלכי ישראל, החל מתקופת ירבעם[7]:

"וַיֹּאמֶר יָרָבְעָם בְּלִבּוֹ עַתָּה תָּשׁוּב הַמַּמְלָכָה לְבֵית דָּוִד: אִם יַעֲלֶה הָעָם הַזֶּה לַעֲשׂוֹת זְבָחִים בְּבֵית ה' בִּירוּשָׁלִַם וְשָׁב לֵב הָעָם הַזֶּה אֶל אֲדֹנֵיהֶם אֶל  רְחַבְעָם מֶלֶךְ יְהוּדָה וַהֲרָגֻנִי וְשָׁבוּ אֶל רְחַבְעָם מֶלֶךְ יְהוּדָה: וַיִּוָּעַץ הַמֶּלֶךְ וַיַּעַשׂ שְׁנֵי עֶגְלֵי זָהָב וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם רַב לָכֶם מֵעֲלוֹת יְרוּשָׁלִַם הִנֵּה אֱ-לֹהֶיךָ יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר הֶעֱלוּךָ מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם: וַיָּשֶׂם אֶת הָאֶחָד בְּבֵית אֵל וְאֶת הָאֶחָד נָתַן בְּדָן"   (מלכים א י"ב, כ"ו-ל').

זה עתה נפלגה ממלכת ישראל, ירבעם קיבל לידיו עשרה חלקים (רחבעם מולך על שני שבטים - יהודה ובנימין), והוא דואג מפני מצב בו המרכז הרוחני של ממלכתו נמצא בליבה של ממלכת יהודה. המענה: בבית אל הסמוכה לבנימין, ובדן בצפון, מוצבים עגלים, ושני המקומות ישמשו מעתה מעין 'מקדשי גבול' לממלכת ישראל - אלטרנטיבה לירושלים.  "חטאות ירבעם" הופך להיות מושג המסמל בדורות הבאים את ריחוק המלכים מעבודת ה'.
המחשות לכך: נביא השקר מבית אל מכזב ומכשיל את איש הא-להים הבא אליה מיהודה (מלכים א', י"ג); חיאל בית האלי (מבית אל) מעיז ובונה את יריחו תוך התכחשות לשבועת יהושע, ובכך ממיט אסון על משפחתו - 'באבירם בכורו מיסדה, ובשגוב צעירו מציב דלתיה' (מלכים א', ט"ז, ל"ד); אלישע הנביא עולה בית אל, ונערים קטנים יוצאים ממנה, מזלזלים בכבוד הנביא ומתקלסים בו (מלכים ב, ב', כ"ג-כ"ד) ועוד.

השאלה, אם כן, זועקת: היאך ניתן להבין את פשר ההבדל הגדול בין 'בית א-לוהים' שבספר בראשית לבין 'בית לעגל הזהב' במשך תקופה ארוכה כל כך בתולדות ישראל? מה גרם לעיר ששמשה עד כה כמקום בו בחר א-להים להתגלות לאבי האומה, להפוך ולהיות סמל לחטאים?

 

'ולא תקים לך מצבה'

דומה שהתבוננות במעמדה של עבודת המצבה עשוי לשפוך אור על הפרשה. פעמיים בונה יעקב מצבה בבית אל, והיא משמשת לעבודת א-להים[8].  לצד זאת - הפסוק בספר דברים: "וְלֹא תָקִים לְךָ מַצֵּבָה אֲשֶׁר שָׂנֵא ה' אֱ-לֹהֶיךָ" (דברים ט"ז, כ"ב). הקושי מתבקש: יעקב מציב מציבה בבית אל, ומנגד - א-להים שונא את המצבה? פער זה העסיק חכמים במדרשיהם:

"ולא תקים  לך מצבה, אין לי אלא מצבה, עבודה זרה מנין? ודין הוא: ומה מצבה שאהובה לאבות שנואה לבנים, עבודה זרה ששנואה לאבות דין הוא  שתהא שנואה לבנים."   (ספרי דברים פיסקא קמ"ו).

תשובת החכמים במדרש היא בחלוקה בין תקופות. בתקופת האבות הייתה המצבה אהובה, בתקופת הבנים היא שנואה. מדוע? דומה שהדבר קשור לטיבה של עבודת המצבה - המוצבת במקום, מגלמת העצמה, חשיבות, התייצבות, ואף מעניקה חשיבות למתייצב סביבה[9]. לא עבודה של התבטלות היא זו - כעבודת המזבח, לא פינוי מקום, כי אם נוכחות ועצימות[10].

משמעות זו לעבודת המצבה עולה מהקשר בנייתה ומהקשרי אזכורה. יעקב מגיע לראשונה לבית אל בתקופת חולשתו - בעת בורחו מפני עשיו אחיו. במקום הוא זוכה להעצמה, וגם מתעורר לחלום[11]. בחלומו מבטיחו א-להים ארץ, זרע, ושמירה בדרכו לחרן, עד שובו אל מקומו[12]. כל אלו גורמים לו להתייחס אל בית אל כמקום בעולם הזה המפגיש אותו עם השמים, ומעצים אותו משלב לשלב. כתגובה - הוא מקים מצבה ויוצק שמן על ראשה, ביטוי לממד המקודש שבה (שם כ"ח, י"ח)[13]. לבסוף הוא נודר שהמצבה אשר הקים עוד תתפתח, ותהיה בעתיד לבית
א-להים (שם כ"ח, כ'-כ"ב). שוב תיזכר המצבה בהקשר דומה בדבר א-להים אליו בסוף התקופה: "אָנֹכִי הָאֵל בֵּית אֵל אֲשֶׁר מָשַׁחְתָּ שָּׁם מַצֵּבָה" (שם ל"א, י"ג). גם בשובו אל בית אל, בחיתום לשורת צעדים מרוממים, הוא שב ובונה מצבה במקום: "וַיַּצֵּב יַעֲקֹב מַצֵּבָה בַּמָּקוֹם אֲשֶׁר דִּבֶּר אִתּוֹ מַצֶּבֶת אָבֶן וַיַּסֵּךְ עָלֶיהָ נֶסֶךְ וַיִּצֹק עָלֶיהָ שָׁמֶן" (שם ל"ה, י"ד).

כל זאת בתקופת האבות, עד לספר דברים[14]. בספר דברים מתחדשת פרשייה השוללת את עבודת המצבה. הקשרה - פרשת שופטים, שנושאה הוא 'שופטים ושוטרים תתן לך בכל שעריך'. לא היחיד, גם לא אוסף אנשים יחידים עומדים במרכזה של פרשה זו, כי אם הכלל. הקשרה הוא - תיאורן של ארבע רשויות המרכיבות את המערכת הציבורית של העם -  שופט, מלך, כהן ונביא[15]. באלו, חוזר ונשנה הביטוי 'המקום אשר יבחר ה', המגלם את סיכומו של תהליך ארוך העובר על העם, ובעקבותיו יבחר א-להים מקום - מתוך כלל המקומות או כלל השבטים[16]. לא מקום נוכחות והתייצבות הוא המקום[17], כי אם מקום המבטא תנועה רוחנית הפוכה, של התכללות, של ענווה הקושרת ומשייכת את המקומות שמחוצה לו, את העם ואת האנושות גם יחד[18].

 

ובמדרש החכמים

פנים מיוחדות, מעניינות לה לבית אל במדרש החכמים הבא:

וישכם יעקב בבקר, ויקח את האבן וגו', ויצק שמן על ראשה, שופע לו מן השמים כמלא פי הפך, ואולם לוז, היא לוז שצובעין בה את התכלת, היא לוז שעלה סנחריב ולא בלבלה נבוכדנצר ולא החריבה, היא לוז שלא שלט בה מלאך המות מעולם, הזקנים שבה מה עושין להם כיון שהם זקנים הרבה מוציאין אותם חוץ לחומה והם מתים, א"ר אבא בר כהנא למה נקרא שמה לוז כל מי שנכנס בה הטריף מצות ומעשים טובים כלוז, ורבנן אמרי מה לוז אין לה פה כך לא היה אדם יכול לעמוד על פתחה של עיר.   (בראשית רבה פרשה סט).

המדרש מתאר את בית אל כמקום שיש בו מידה רבה של רוחניות ונצחיות. צבע תכלת הדומה לכסא הרקיע, סנחריב לא הצליח לבלבלה, נבוכדנצר לא החריבה, ומעבר לכך - החיים בה הם נצחיים - מלאך המוות לא שולט בה וזקנים מתים מחוצה לה. חים פלאיים מתוארים בה, ולצד זאת מתואר גם חסרונה - כמי ש'אין לה פה', וכמי שלא ניתן היה לעמוד על פתחה. דומה שחיסרון זה קשור באופן ישיר לטיב מעלותיה. ככל שהפלא בה גדול, כמידת שיוכה אל מידת הנצח, כך גדול ניתוקה מן העולם, ממציאות החיים הטבעית והמוגבלת. ביטויו הציורי של הניתוק הוא באדם הנמצא בעולם, ואינו יודע למצוא את פתחה - את נקודת החיבור בינו לבין מקום זה. דומה שהיתרונות המתוארים במדרש מוסיפים נופך לסיפור ההתגלות לה זכה יעקב בלילה ההוא, כמו גם למצבה שבנה בעקבותיו. יעקב מצביע על עבודה המעניקה חשיבות והתייצבות למסתופפים בצילה. עבודה שיש בה התמקדות ואולי מידה של היבדלות. לא עבודה של הכללה היא זו, ושונה היא מן העבודה  המאפיינת את ירושלים - העיר שחוברה לה יחדיו.

במובן זה, מעין מבחן עומד לפתחה של בית אל - עד כמה תתמקד ביתרונותיה, ובכך תנתק עצמה מן הכלל, מן הפוקד אותו. במבחן זה נכשל ירבעם, בהעמידו אותה כעיר בירה שהחליפה את ירושלים, והתוצאה לכך הייתה - בניתוקה מן העם ומן הקדש גם יחד. לעומת זאת, בית אל המתקיימת לצידה של ירושלים עשויה להכיר בערכה של הממלכה ובערכו של הקדש המשויך אליה, להתייצב לצד אלו, ולומר את דברה.

כל הזכויות שמורות לישיבת הר עציון ולרב שמעון קליין, תשע"ה

 

עורך: מתנאל בן אבי

 

 



[1]בראשית כ"ח, י"ג - ט"ו.

[2] בהתגלות א-להים לאדם הראשון לאחר שחטא, ישנה התייחסות למרחב: "וַיִּשְׁמְעוּ אֶת קוֹל ה' אֱלֹהִים מִתְהַלֵּךְ בַּגָּן לְרוּחַ הַיּוֹם וַיִּתְחַבֵּא הָאָדָם וְאִשְׁתּוֹ מִפְּנֵי ה' אֱלֹהִים בְּתוֹךְ עֵץ הַגָּן" (בראשית ג', ח'). גם באלוני ממרא ישנה התייחסות למקום ההתגלות: "וַיֵּרָא אֵלָיו ה' בְּאֵלֹנֵי מַמְרֵא וְהוּא ישֵׁב פֶּתַח הָאֹהֶל כְּחֹם הַיּוֹם" (בראשית י"ח,  א'), אבל בפרשיות אלו אין לעובדה זו פיתוח בהמשך.

[3] כך בשליחותה של רבקה אמו: "וְעַתָּה בְנִי שְׁמַע בְּקֹלִי וְקוּם בְּרַח לְךָ אֶל לָבָן אָחִי חָרָנָה" (בראשית כ"ז, מ"ג); יצחק אינו מודע לתוכניתו של של עשיו להרוג את יעקב, ולבקשת רבקה הוא שולחו - לשאת אישה מבנות חרן: "וַיִּקְרָא יִצְחָק אֶל יַעֲקֹב וַיְבָרֶךְ אֹתוֹ וַיְצַוֵּהוּ וַיֹּאמֶר לוֹ לֹא תִקַּח אִשָּׁה מִבְּנוֹת כְּנָעַן: קוּם לֵךְ פַּדֶּנָה אֲרָם בֵּיתָה בְתוּאֵל אֲבִי אִמֶּךָ וְקַח לְךָ מִשָּׁם אִשָּׁה מִבְּנוֹת לָבָן אֲחִי אִמֶּךָ... וַיִּשְׁלַח יִצְחָק אֶת יַעֲקֹב וַיֵּלֶךְ פַּדֶּנָה אֲרָם אֶל לָבָן בֶּן בְּתוּאֵל הָאֲרַמִּי אֲחִי רִבְקָה אֵם יַעֲקֹב וְעֵשָׂו" (כ"ח, א'-ה').

[4] המפגש הראשון עם בית אל הוא של אברהם, העושה את צעדו הראשון בשכם, ומיד לאחר מכן עולה ההרה אל בית אל. בניגוד לשכם - בה נקודת המוצא היא גילוי א-להי אליו, וכתגובה הוא בונה מזבח ("וַיַּעֲבֹר אַבְרָם בָּאָרֶץ עַד מְקוֹם שְׁכֶם עַד אֵלוֹן מוֹרֶה וְהַכְּנַעֲנִי אָז בָּאָרֶץ: וַיֵּרָא ה' אֶל אַבְרָם וַיֹּאמֶר לְזַרְעֲךָ אֶתֵּן אֶת הָאָרֶץ הַזֹּאת וַיִּבֶן שָׁם מִזְבֵּחַ לַה' הַנִּרְאֶה אֵלָיו - בראשית י"ב, ו'-ז'), בית אל אינה מקום של גילוי א-להים. צעדו הראשון הוא נטיית אוהלו - השתקעות מסוימת (שאין כדוגמתה בשכם), לאחריו - הקריאה בשם ה' ובניית מזבח "וַיַּעְתֵּק מִשָּׁם הָהָרָה מִקֶּדֶם לְבֵית אֵל וַיֵּט אָהֳלֹה בֵּית אֵל מִיָּם וְהָעַי מִקֶּדֶם וַיִּבֶן שָׁם מִזְבֵּחַ לַה' וַיִּקְרָא בְּשֵׁם ה' (שם ח'). בבית אל קורא אברהם שוב בשם ה', בשובו אליה בעקבות ירידתו מצריימה בעת הרעב (שם י"ג, ד'). תיאור זה מעמיד תשתית שנקודת המוצא שלה היא אנושית - בפועלו של אברהם (בניגוד לשכם בה נקודת המוצא היא פנייתו של א-להים). א-להים אם כן בוחר להתגלות אל יעקב במקום שאברהם פעל ועשה בו - בקריאה בשם ה' ובבניית מזבח.  

[5] כך מגדיר הרב קוק את המצבה: "וזאת היא הוראת המצבה: נקודה מקודשת מרכזית, שהכל מתקבצים לעבודה סביבה..." (אגרות הראי"ה חלק ג, אגרת תשמ"ו, עמ' י"א).

[6] בפרק 'ולא תקים לך מצבה' נרחיב בביאור משמעותה של המצבה.

[7]קודם לירבעם, ממשיכה בית אל להיות מוקרנת ממעמדה בספר בראשית, כמקום בו השראה רוחנית מרוממת. דוגמאות: בית יוסף כובשים את המקום 'וה' עמם' (שופטים א', כ"ב); דבורה הנביאה יושבת בסמוך אליו (שופטים ד', ה'); אחרי סיפור פילגש בגבעה העם עולים בית אל ושואלים בה' (שופטים כ', י"ח); לשם בא העם לבכות כשהם מבינים שעומד להיכחד שבט מישראל: "וַיָּבֹא הָעָם בֵּית אֵל וַיֵּשְׁבוּ שָׁם עַד הָעֶרֶב לִפְנֵי הָאֱלֹהִים וַיִּשְׂאוּ קוֹלָם וַיִּבְכּוּ בְּכִי גָדוֹל" (שופטים כ"א, ב'); שמואל סובב בית אל המצפה והגלגל (שמואל א' ז', ט"ז); כך מתאר שמואל לשאול את שלושת האותות: "וְחָלַפְתָּ מִשָּׁם וָהָלְאָה וּבָאתָ עַד אֵלוֹן תָּבוֹר וּמְצָאוּךָ שָּׁם שְׁלֹשָׁה אֲנָשִׁים עֹלִים אֶל הָאֱ-לֹהִים בֵּית  אֵל אֶחָד נֹשֵׂא שְׁלֹשָׁה גְדָיִים וְאֶחָד נֹשֵׂא שְׁלֹשֶׁת כִּכְּרוֹת לֶחֶם וְאֶחָד נֹשֵׂא נֵבֶל יָיִן" (שמואל א י', ג') - בית אל נתפשת כמקום שעולים בו אל
הא-להים.

[8] מבין האבות יעקב הוא היחידי הבונה מצבה. בבית אל הוא בונה מצבה כעבודת א-להים, ובנוסף הוא בונה מצבות כעדות או כזיכרון. כך בכריתת הברית עם לבן (שם ל"א, מ"ה; נ"א), וכך במצבת קבורת רחל (ל"ה, כ'). מצבה נוספת המשמשת לעבודת  א-להים מתוארת במעמד הר סיני: "וַיִּכְתֹּב מֹשֶׁה אֵת כָּל דִּבְרֵי ה' וַיַּשְׁכֵּם בַּבֹּקֶר וַיִּבֶן מִזְבֵּחַ תַּחַת הָהָר וּשְׁתֵּים עֶשְׂרֵה מַצֵּבָה לִשְׁנֵים עָשָׂר שִׁבְטֵי יִשְׂרָאֵל" (שמות כ"ד, ד').

[9]הרב קוק מבחין בין מצבה לבין בית או 'בית א-להים'. את ה'מצבה' הוא מזהה כמקום שעבודת הא-להים שבו היא בהתקבצות סביבו, לעומת 'בית' שעבודתו היא בהתקבצות בתוכו. המצבה פונה לכלל האנושות, ללא הבחנה, ואילו הבית מיוחד לישראל, והעבודה שבו מיוחדת למי שרשאי להיכנס לתוכו (אגרות הראי"ה ג, אגרת תשמ"ו, עמ' י'-י"ב).

[10]כך גם עולה מן הפסוקים בספר שמות בהם מקים משה שתי עשרה מצבות: "וַיִּכְתֹּב מֹשֶׁה אֵת כָּל דִּבְרֵי ה' וַיַּשְׁכֵּם בַּבֹּקֶר וַיִּבֶן מִזְבֵּחַ תַּחַת הָהָר וּשְׁתֵּים עֶשְׂרֵה מַצֵּבָה לִשְׁנֵים עָשָׂר שִׁבְטֵי יִשְׂרָאֵל" (שמות כ"ד, ד'). הקשרן הוא - חשיבות שנים עשר השבטים. ככלל - יש בפרשייה זו העצמה של הנוכחים במעמד כריתת הברית, הגובלת בבעייתיות, וביטויה הוא בחתימת האירוע במילים: "וַיִּרְאוּ אֵת אֱ-לֹהֵי יִשְׂרָאֵל וְתַחַת רַגְלָיו כְּמַעֲשֵׂה לִבְנַת הַסַּפִּיר וּכְעֶצֶם הַשָּׁמַיִם לָטֹהַר: וְאֶל אֲצִילֵי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לֹא שָׁלַח יָדוֹ וַיֶּחֱזוּ אֶת הָאֱ-לֹהִים וַיֹּאכְלוּ וַיִּשְׁתּוּ" (שם כ"ד, י'-י"א).

[11]הרקע לחלום: "וַיִּשְׁכַּב בַּמָּקוֹם הַהוּא", ומיד "וַיַּחֲלֹם..." שם כ"ח, י"א-י"ב). גם ביקיצתו, עוד בטרם בקר הוא משייך את החלום אל המקום: "וַיִּירָא וַיֹּאמַר מַה נּוֹרָא הַמָּקוֹם הַזֶּה אֵין זֶה כִּי אִם בֵּית אֱ-לֹהִים וְזֶה שַׁעַר הַשָּׁמָיִם" (בראשית כ"ח, י"ז).

[12] "... הָאָרֶץ אֲשֶׁר אַתָּה שֹׁכֵב עָלֶיהָ לְךָ אֶתְּנֶנָּה וּלְזַרְעֶךָ: וְהָיָה זַרְעֲךָ כַּעֲפַר הָאָרֶץ וּפָרַצְתָּ יָמָּה וָקֵדְמָה וְצָפֹנָה וָנֶגְבָּה וְנִבְרֲכוּ בְךָ כָּל מִשְׁפְּחֹת הָאֲדָמָה וּבְזַרְעֶךָ: וְהִנֵּה אָנֹכִי עִמָּךְ וּשְׁמַרְתִּיךָ בְּכֹל אֲשֶׁר תֵּלֵךְ וַהֲשִׁבֹתִיךָ אֶל הָאֲדָמָה הַזֹּאת כִּי לֹא אֶעֱזָבְךָ עַד אֲשֶׁר אִם עָשִׂיתִי אֵת אֲשֶׁר דִּבַּרְתִּי לָךְ" (י"ג-ט"ו).

[13] מעין משיחת שמן על כלי המקדש, על הכהנים ועל ראשו של מלך.

[14]  כאמור, במעמד הר סיני מציב משה מצבות על ההר. בספר ויקרא אמנם נזכר איסור מצבה "לֹא תַעֲשׂוּ לָכֶם אֱלִילִם וּפֶסֶל וּמַצֵּבָה לֹא תָקִימוּ לָכֶם וְאֶבֶן מַשְׂכִּית לֹא תִתְּנוּ בְּאַרְצְכֶם לְהִשְׁתַּחֲוֹת עָלֶיהָ כִּי אֲנִי ה' אֱ-לֹהֵיכֶם" (ויקרא כ"ו, א'), אך רק ביחס לעבודה זרה, בניגוד לאזכורו בספר דברים האוסר לעבוד בה את ה'.

[15]איסור המצבה מופיע אחרי פתיחה המשמשת ככותרת - "שֹׁפְטִים וְשֹׁטְרִים תִּתֶּן לְךָ בְּכָל שְׁעָרֶיךָ אֲשֶׁר ה' אֱ-לֹהֶיךָ נֹתֵן לְךָ לִשְׁבָטֶיךָ וְשָׁפְטוּ אֶת הָעָם מִשְׁפַּט  צֶדֶק" (דברים ט"ז, י"ח), כשהנושאים הבאים בפרשה הם השופט (שם ט"ז, ח'-י"ג), המלך (שם י"ד-כ'), הכהנים (י"ח, ח') והנביא (שם ט'-כ"ב).

[16] הביטוי 'אשר יבחר ה'' חוזר על עצמו פעמים רבות בספר דברים. פירושו הוא - בחירה א-להית לבוא ולשכון במקום שהכינו לו בני אדם. ציונו בלשון עתיד, קשרה לשרשרת הצעדים האנושיים שאמורים להקדים את הבחירה הא-להית. דוד קובע את ירושלים כעיר בירה (שמואל ב', ה), מביא אליה את הארון (שם פרק ו'), בונה תשתית למקדש (פרקים רבי בספר דברי הימים), ורק בתקופת שלמה א-להים בוחר לשכן שמו בעיר זו: "וַיֵּרָא ה' אֶל שְׁלֹמֹה בַּלָּיְלָה וַיֹּאמֶר לוֹ שָׁמַעְתִּי אֶת תְּפִלָּתֶךָ וּבָחַרְתִּי בַּמָּקוֹם הַזֶּה לִי לְבֵית זָבַח" (דברי הימים ב ז', י"ב); או בנאום שלמה בחנוכת המקדש: "וַיַּסֵּב הַמֶּלֶךְ אֶת פָּנָיו וַיְבָרֶךְ אֵת כָּל קְהַל יִשְׂרָאֵל וְכָל קְהַל יִשְׂרָאֵל עֹמֵד: וַיֹּאמֶר בָּרוּךְ ה' אֱ-לֹהֵי יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר דִּבֶּר בְּפִיו אֵת דָּוִד אָבִי וּבְיָדוֹ מִלֵּא לֵאמֹר: מִן הַיּוֹם אֲשֶׁר הוֹצֵאתִי אֶת עַמִּי אֶת יִשְׂרָאֵל מִמִּצְרַיִם לֹא בָחַרְתִּי בְעִיר מִכֹּל שִׁבְטֵי יִשְׂרָאֵל לִבְנוֹת בַּיִת לִהְיוֹת שְׁמִי שָׁם וָאֶבְחַר בְּדָוִד לִהְיוֹת עַל עַמִּי יִשְׂרָאֵל... (מלכים א ח', י'-ט"ז).

[17]גם הביטוי "יראה כל זכורך" - נוכח ה', מגלם היראות, לא עמידה והתייצבות.

[18]מקורות רבים משייכים את כלל האנושות אל המקדש. דוגמא ממעמד חנוכת המקדש - בתפילת שלמה: "וְגַם אֶל הַנָּכְרִי אֲשֶׁר לֹא מֵעַמְּךָ יִשְׂרָאֵל הוּא וּבָא מֵאֶרֶץ רְחוֹקָה לְמַעַן שְׁמֶךָ: כִּי יִשְׁמְעוּן אֶת שִׁמְךָ הַגָּדוֹל וְאֶת יָדְךָ הַחֲזָקָה וּזְרֹעֲךָ הַנְּטוּיָה וּבָא וְהִתְפַּלֵּל אֶל הַבַּיִת הַזֶּה: אַתָּה תִּשְׁמַע הַשָּׁמַיִם מְכוֹן שִׁבְתֶּךָ וְעָשִׂיתָ כְּכֹל אֲשֶׁר יִקְרָא אֵלֶיךָ הַנָּכְרִי לְמַעַן יֵדְעוּן כָּל עַמֵּי הָאָרֶץ אֶת שְׁמֶךָ לְיִרְאָה אֹתְךָ כְּעַמְּךָ יִשְׂרָאֵל וְלָדַעַת כִּי שִׁמְךָ נִקְרָא עַל הַבַּיִת הַזֶּה אֲשֶׁר בָּנִיתִי" (מלכים א ח', מ"א - מ"ג).