פרשת ויקהל - נדיבות הלב וחכמת הלב במלאכת המשכן

  • הרבנית שרון רימון

פרשת ויקהל - נדיבות הלב וחכמת הלב במלאכת המשכן[1] / שרון רימון

א. נדיבות הלב בתרומה למשכן

פרשת ויקהל פותחת בתיאור חגיגי של הבאת התרומה למלאכת המשכן:

(ד) וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֶל כָּל עֲדַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לֵאמֹר זֶה הַדָּבָר אֲשֶׁר צִוָּה ה' לֵאמֹר:
(ה) קְחוּ מֵאִתְּכֶם תְּרוּמָה לַה' כֹּל נְדִיב לִבּוֹ יְבִיאֶהָ אֵת תְּרוּמַת ה' זָהָב וָכֶסֶף וּנְחֹשֶׁת: (שמות, פרק ל"ה).

זהו הציווי של משה לבני ישראל על הבאת התרומה, המקביל לציווי בפרשת תרומה, בו נאמר למשה לצוות על בני ישראל על הבאת התרומה[2]. בהמשך לציווי זה מתארת התורה את הבאת התרומה למלאכת המשכן באופן מפורט ביותר, המשתרע על פני פסוקים רבים (מכאן ועד פרק ל"ו פסוק ח'). ניתן היה לקצר ולתאר במשפט אחד שבני ישראל הביאו את כל התרומה שהייתה נצרכת למלאכת המשכן, אולם התורה בוחרת לתאר בהרחבה ולחזור ולהדגיש את הבאת התרומה.

כאשר מעיינים בפסוקים, מבחינים בכמה מילים החוזרות על עצמן, ומהוות מוקד של התיאור[3]: הפועל "להביא" חוזר 14 פעמים, והמילה "תרומה" חוזרת 7 פעמים[4]. בנוסף לכך, השורש "נדב" חוזר 6 פעמים, כאשר 3 פעמים מתוכן מופיע הביטוי המיוחד "נדיב לב"[5], ביטוי שבולט בייחודו[6] ומושך תשומת לב. המילים החוזרות מהדהדות באזני הקורא, ומעבירות את המסר כי הבאת התרומה הייתה מתוך נדיבות לב:

(ה) קְחוּ מֵאִתְּכֶם תְּרוּמָה לַה' כֹּל נְדִיב לִבּוֹ יְבִיאֶהָ אֵת תְּרוּמַת ה'...
(כא) ... וְכֹל אֲשֶׁר נָדְבָה רוּחוֹ אֹתוֹ הֵבִיאוּ אֶת תְּרוּמַת ה' לִמְלֶאכֶת אֹהֶל מוֹעֵד. (פרק כ"ה).

כלומר - הבאת התרומה לא הייתה רק מתוך היענות לצווי, אלא מתוך "נדיבות לב", מתוך רצון פנימי, ובהתלהבות. ההתלהבות הגיעה עד כדי כך שבני ישראל הביאו יותר מן הנחוץ, ומשה נאלץ לעצור את העם[7] (ראו פרק ל"ו פסוקים ד'-ו').

על נדיבות הלב אומר הרש"ר הירש כך:

...משמעות "נדב" היא נביעה ממקור פנימי... נדיב הוא אדם חופשי ובלתי תלוי, שמעשיו באים רק מכח ציווי פנימיותו... בא הכתוב ומטעים את תכונת ההתנדבות על ידי צירוף המילה "לב": נדיב לב. ובהבלטה יתירה: "נדיב לבו", לבו שלו. בכך מרחיק הכתוב כל דרך של כפייה ואף כל השפעה חיצונית העשויה לכוון את מעשה המתנדב...

ב. חכמת הלב בעשיית המשכן

כאשר חוזרים ומעיינים בפסוקים, בולט ביטוי נוסף, החוזר על עצמו 7 פעמים[8], וגם הוא ביטוי מיוחד: "חכם לב"[9].

בקטע בו אנו עוסקים (פרק ל"ה פסוק ד' עד פרק ל"ו פסוק ח'), חוזר השורש "חכם" 11 פעמים (מתוכן מופיע 7 פעמים הביטוי "חכם לב"), ובנוסף לכך מופיעות מילים הקשורות ל"חכמה" - השורש "חשב" חוזר 6 פעמים בתיאור בחירת בצלאל ואהליאב (פרק ל"ה, פסוקים ל"א-ל"ה), וכן חוזר פעמיים הצרוף "חכמה תבונה ודעת" (פרק ל"ה פסוק ל"א, וְפרק ל"ו פסוק א')[10].

החכמה, בפסוקים אלה, מתארת את אופן עשיית המלאכה:

(לה) מִלֵּא אֹתָם חָכְמַת לֵב לַעֲשׂוֹת כָּל מְלֶאכֶת חָרָשׁ וְחֹשֵׁב... (פרק ל"ה).

(ח) וַיַּעֲשׂוּ כָל חֲכַם לֵב בְּעֹשֵׂי הַמְּלָאכָה אֶת הַמִּשְׁכָּן... (פרק ל"ו).

כמו כן, עיון בפסוקים מראה כי השורש "עשה" חוזר 16 פעמים, והמילה "מלאכה" חוזרת 17 פעמים.

החזרה המרובה על המילים "חכם", "עשה" ו"מלאכה" מעבירה את המסר שנדרשה חכמת לב מיוחדת לצורך עשיית מלאכת המשכן.

מהן חכמת הלב, הבינה, הדעת והמחשבה המיוחדות הנדרשות למלאכת המשכן?

הרש"ר הירש מפרש זאת כך:

"בחכמה בתבונה ובדעת" - לא נתמנה בצלאל אלא משום שהיו בו כחות הרוח האלה. אמור מעתה, שעשיית המשכן לא הייתה רק עשייה חיצונית של מעשה אמנותי חיצוני, אלא מפעל הקמת בניין, שכל חלקיו הייתה להם משמעות סימבולית. הרעיונות המתבטאים במשכן ובכל חלקיו יהיו על לב העושים במלאכה בשעת העשייה. רעיונות אלה ידריכו אותם ואליהם יכוונו את ליבם. (שמות פרק ל"א, פסוק ג').

כלומר: מלאכת המשכן איננה רק מעשה חיצוני של בניית חפצים לפי תכנית מדוייקת, אלא יש כאן בנייה של חפצים בעלי משמעות סמלית. המשמעות הפנימית העומדת מאחרי כלי המשכן אמורה לבוא לידי ביטוי בכלים, ולשם כך צריך כשרון מיוחד המורכב משתי יכולות: ראשית, יכולת לקלוט את המשמעות הפנימית הרוחנית העמוקה, ושנית - יכולת לבטא את הרעיון הרוחני בכלים חומריים[11].

בפירוש הרמב"ן ניתן למצוא הבנה נוספת למהות החכמה המיוחדת של בצלאל:

...ועוד אמרו יודע היה בצלאל לצרף אותיות שנבראו בהן שמים וארץ והעניין כי המשכן ירמוז באלו והוא היודע ומבין סודו. (שם).

כלומר, מלאכת המשכן לא הייתה כשרון אמנותי, אלא היא הייתה מעשה רוחני, ממש כבריאת העולם[12].

השימוש במילה "לב" בצירוף ל"חכמה" מדגיש את האופי הפנימי של החכמה הנדרשת: אין מדובר בחכמה חיצונית שניתן ללמוד אותה באופן שכלי, ואין מדובר בכשרון אמנותי רגיל, אלא מדובר בחכמת לב פנימית, שנובעת מהתקשרות מיוחדת עם הקב"ה: מצד אחד האדם משתדל להבין את המשמעות הפנימית הרוחנית של הדברים, ומצד שני הקב"ה משפיע עליו רוח מיוחדת המאפשרת לו את ההבנה הזו. כך נאמר בפסוקים:

וַיְמַלֵּא אֹתוֹ רוּחַ אלוקים בְּחָכְמָה בִּתְבוּנָה וּבְדַעַת (פרק ל"ה, פסוק ל"א)[13] .

המדרש ביטא זאת כך:

...בצלאל - בצל אל היית עומד כשהראה לי הקב"ה עשייתה...[14] (במדבר רבה, וילנא, פרשה ט"ו).

בנוסף לכך, האמן צריך להיות מסוגל לבטא את הרעיון הרוחני במציאות, בחומר.

אם כן, שני נושאים מודגשים בראשית עשיית המשכן:

א. נדיבות הלב הרבה, של כל ישראל, בהבאת התרומה למשכן.

ב. חכמת הלב המיוחדת הדרושה לעשיית מלאכת המשכן.

ג. הלב - החיבור הפנימי

למרות שאנו עוסקים בשני נושאים (התרומה למשכן ובניית המשכן), ברור שיש קשר ביניהם, ואכן, התורה מקשרת בין שני הנושאים על ידי שזירתם זה בזה[15]. בנוסף לכך, ישנה מילה אחת המופיעה בשני הנושאים ומקשרת ביניהם - "לב", ובכך נוצרת תחושה של חיבור בין שני העניינים: שני הביטויים המיוחדים המאפיינים את שני הנושאים הם "נדיב לב", ו"חכם לב", מופיע גם הביטוי "נשא לב"[16], וכמו כן מופיעה המילה "לב" בפני עצמה[17]. בסך הכול מופיעה המילה "לב" 14 פעמים[18]. אם כן, יש נושא אחד מרכזי, המחבר בין שני הנושאים: הלב.

כפי שראינו, המילה "לב" מביעה את החיבור הפנימי אל המעשה: נדיב הלב מביא את התרומה מתוך רצון פנימי, בהתלהבות, וחכם הלב עושה את המלאכה מתוך התקשרות פנימית אל רצון ה'. המילה "לב", החוזרת 14 פעמים בפסוקים אלה, מעידה על החיבור הפנימי העמוק שחשו בני ישראל אל בניית המשכן, על כל היבטיו.

ד. בניית מקדש שלמה

החכמה בבניית המקדש

נעזוב לרגע את העיון בפרשה, ונעבור אל ההפטרה.

ההפטרות לפרשות תרומה, ויקהל ופקודי עוסקות בבניין בית המקדש הראשון על ידי שלמה. בהשוואה בין בניין המשכן לבניין המקדש ניתן לעסוק בהרחבה[19], אך אנו נעמוד רק על נקודה אחת, השייכת לענייננו.

גם במלאכת המקדש מודגשת החכמה, והאמן העושה את כלי המקדש מתואר בתיאור דומה מאד לתיאור של בצלאל בפרשת ויקהל:

(יג) וַיִּשְׁלַח הַמֶּלֶךְ שְׁלֹמֹה וַיִּקַּח אֶת חִירָם מִצֹּר:
(יד) בֶּן אִשָּׁה אַלְמָנָה הוּא מִמַּטֵּה נַפְתָּלִי וְאָבִיו אִישׁ צֹרִי חֹרֵשׁ נְחֹשֶׁת וַיִּמָּלֵא אֶת הַחָכְמָה וְאֶת הַתְּבוּנָה וְאֶת הַדַּעַת לַעֲשׂוֹת כָּל מְלָאכָה בַּנְּחֹשֶׁת וַיָּבוֹא אֶל הַמֶּלֶךְ שְׁלֹמֹה וַיַּעַשׂ אֶת כָּל מְלַאכְתּוֹ: (מלכים א' פרק ז').

עוד לפני תיאור חכמתו של האמן חירם, מודגשת חכמתו הרבה של שלמה - גם באופן כללי, וגם בהקשר של בניין המקדש:

(ט) וַיִּתֵּן אלוקים חָכְמָה לִשְׁלֹמֹה וּתְבוּנָה הַרְבֵּה מְאֹד וְרֹחַב לֵב כַּחוֹל אֲשֶׁר עַל שְׂפַת הַיָּם:
(י) וַתֵּרֶב חָכְמַת שְׁלֹמֹה מֵחָכְמַת כָּל בְּנֵי קֶדֶם וּמִכֹּל חָכְמַת מִצְרָיִם:
(יא) וַיֶּחְכַּם מִכָּל הָאָדָם... (מלכים א' פרק ה').

בהמשך, מתוארת כריתת הברית עם חירם מלך צור, שעיקרה עסקה המאפשרת הבאת חומרי גלם לבניין המקדש, וגם בברית זו מודגשת החכמה של שלמה:

(כא) וַיְהִי כִּשְׁמֹעַ חִירָם אֶת דִּבְרֵי שְׁלֹמֹה וַיִּשְׂמַח מְאֹד וַיֹּאמֶר בָּרוּךְ ה' הַיּוֹם אֲשֶׁר נָתַן לְדָוִד בֵּן חָכָם עַל הָעָם הָרָב הַזֶּה:...
(כו) וַה' נָתַן חָכְמָה לִשְׁלֹמֹה כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר לוֹ וַיְהִי שָׁלֹם בֵּין חִירָם וּבֵין שְׁלֹמֹה וַיִּכְרְתוּ בְרִית שְׁנֵיהֶם: (שם).

כמו במלאכת המשכן, גם בבניין המקדש מודגשת החכמה הדרושה למלאכה.

מקומו של העם בבניין המקדש

אולם, במקדש שלמה מתוארת רק ה"חכמה", ולא "חכמת הלב". בנוסף לכך, אמנם החכמה של חירם, האמן, מתוארת כ"חכמה תבונה ודעת" כמו חכמת בצלאל, אך בשונה מבצלאל לא מוזכר שה' הוא שמילא אותו בחכמה זו[20]. גם הבחירה בחירם איננה בחירה אלוקית, אלא בחירה של שלמה:

וַיִּשְׁלַח הַמֶּלֶךְ שְׁלֹמֹה וַיִּקַּח אֶת חִירָם מִצֹּר: (מלכים א', פרק ז' פסוק י"ג).

אולם, ההבדל המשמעותי יותר בין מלאכת המשכן למלאכת המקדש הוא דווקא בנושא השני, "נדיבות הלב". במשכן, הובאו חומרי הגלם לעשיית המלאכה על ידי כל העם, מתוך התלהבות ונדיבות לב. במקדש, לעומת זאת, המצב שונה לחלוטין: ראשית, ישנה ברית עם מלך זר (חירם מלך צור), והוא המספק את חומרי הגלם לבניין המקדש; שנית, אמנם גם במקדש שלמה העם שותף בכריתת העצים ובחציבת האבנים וכדומה, אך הדבר לא נעשה מתוך "נדיבות לב", אלא כמס שהוטל על ידי שלמה:

(כז) וַיַּעַל הַמֶּלֶךְ שְׁלֹמֹה מַס מִכָּל יִשְׂרָאֵל וַיְהִי הַמַּס שְׁלֹשִׁים אֶלֶף אִישׁ:
(כח) וַיִּשְׁלָחֵם לְבָנוֹנָה עֲשֶׂרֶת אֲלָפִים בַּחֹדֶשׁ חֲלִיפוֹת חֹדֶשׁ יִהְיוּ בַלְּבָנוֹן שְׁנַיִם חֳדָשִׁים בְּבֵיתוֹ וַאֲדֹנִירָם עַל הַמַּס:
(כט) וַיְהִי לִשְׁלֹמֹה שִׁבְעִים אֶלֶף נֹשֵׂא סַבָּל וּשְׁמֹנִים אֶלֶף חֹצֵב בָּהָר:
(ל) לְבַד מִשָּׂרֵי הַנִּצָּבִים לִשְׁלֹמֹה אֲשֶׁר עַל הַמְּלָאכָה שְׁלֹשֶׁת אֲלָפִים וּשְׁלֹשׁ מֵאוֹת הָרֹדִים בָּעָם הָעֹשִׂים בַּמְּלָאכָה:
(לא) וַיְצַו הַמֶּלֶךְ וַיַּסִּעוּ אֲבָנִים גְּדֹלוֹת אֲבָנִים יְקָרוֹת לְיַסֵּד הַבָּיִת אַבְנֵי גָזִית:
(לב) וַיִּפְסְלוּ בֹּנֵי שְׁלֹמֹה וּבֹנֵי חִירוֹם וְהַגִּבְלִים וַיָּכִינוּ הָעֵצִים וְהָאֲבָנִים לִבְנוֹת הַבָּיִת: (מלכים א' פרק ה').

הפסוקים מתארים עשייה רבה לקראת בניית המקדש, אך כולה נעשית על פי צו של המלך שלמה ומתוך כפייה; אין כל זכר לשותפות של העם מרצונם החפשי, ובוודאי לא בהתלהבות.

בנוסף לכך, הפסוקים בספר מלכים מדגישים את חלקו הרב של שלמה בבניין המקדש, ולעומת זאת העם אינו מוזכר כלל כשותף במלאכה (למרות שבפועל בוודאי שלמה לא בנה בעצמו, אלא העם הוא שעשה את המלאכה):

הִנְנִי אֹמֵר לִבְנוֹת בַּיִת לְשֵׁם ה'... וַיַּעַל הַמֶּלֶךְ שְׁלֹמֹה מַס מִכָּל יִשְׂרָאֵל... וַיְהִי לִשְׁלֹמֹה שִׁבְעִים אֶלֶף נֹשֵׂא סַבָּל וּשְׁמֹנִים אֶלֶף חֹצֵב בָּהָר... וַיְצַו הַמֶּלֶךְ וַיַּסִּעוּ אֲבָנִים... וַיִּפְסְלוּ בֹּנֵי שְׁלֹמֹה... וְהַבַּיִת אֲשֶׁר בָּנָה הַמֶּלֶךְ שְׁלֹמֹה... וַיִּבֶן שְׁלֹמֹה אֶת הַבַּיִת וַיְכַלֵּהוּ: ...וַיְצַף שְׁלֹמֹה אֶת הַבַּיִת מִפְּנִימָה זָהָב סָגוּר ... וַיִּשְׁלַח הַמֶּלֶךְ שְׁלֹמֹה וַיִּקַּח אֶת חִירָם מִצֹּר... וַיָּבוֹא אֶל הַמֶּלֶךְ שְׁלֹמֹה וַיַּעַשׂ אֶת כָּל מְלַאכְתּוֹ... וַיַּעַשׂ שְׁלֹמֹה אֵת כָּל הַכֵּלִים אֲשֶׁר בֵּית ה' ...וַתִּשְׁלַם כָּל הַמְּלָאכָה אֲשֶׁר עָשָׂה הַמֶּלֶךְ שְׁלֹמֹה... (מלכים א', פסוקים מתוך פרקים ו' - ז'[21] ).

לעומת זאת, במלאכת המשכן המקרא חוזר ומדגיש את נדיבות הלב של העם בהבאת התרומה, וגם את שותפותם במלאכה עצמה - לא רק בצלאל ומשה עשו במלאכה, אלא כל מי שהיה "חכם לב", או ש"נשאו לבו", השתתף בעשייה:

וְעָשָׂה בְצַלְאֵל וְאָהֳלִיאָב וְכֹל אִישׁ חֲכַם לֵב אֲשֶׁר נָתַן ה' חָכְמָה וּתְבוּנָה בָּהֵמָּה לָדַעַת לַעֲשֹׂת אֶת כָּל מְלֶאכֶת עֲבֹדַת הַקֹּדֶשׁ לְכֹל אֲשֶׁר צִוָּה ה':
וַיִּקְרָא מֹשֶׁה אֶל בְּצַלְאֵל וְאֶל אָהֳלִיאָב וְאֶל כָּל אִישׁ חֲכַם לֵב אֲשֶׁר נָתַן ה' חָכְמָה בְּלִבּוֹ כֹּל אֲשֶׁר נְשָׂאוֹ לִבּוֹ לְקָרְבָה אֶל הַמְּלָאכָה לַעֲשֹׂת אֹתָהּ: (שמות, פרק ל"ו, פסוקים א'-ב'[22] ).

אם כן, על רקע הסיפור של בניין המקדש מתבהרת ההדגשה שבפרשתנו, והיא כי התורה חוזרת ומדגישה את חלקו של העם במעשה המשכן[23]: החל מהבאת חומרי הגלם, דרך שותפות בעשיית המלאכה, והעיקר - שותפות הלב, המודגשת פעמים רבות כל כך. כלומר, לבם של כל בני ישראל היה שותף בבניית המשכן - המשכן איננו מלאכת קודש הנתונה ל"חכמים" ו"מקודשים" בלבד, אלא הוא מעשה ידי כל העם, המרגישים שותפים בכל לבם.

לעומת זאת, בבניין המקדש האווירה שונה לגמרי: המלך שלמה מחליט לבנות את הבית, והוא העושה את המלאכה. העם אמנם מבצע בפועל את המלאכות, אך לא נראה כשותף לבנייה בכל לבו.

ה.קדשי דוד

אולם, בתוך כל המלאכה הנעשית ע"י שלמה, נזכר בקצרה פרט נוסף:

וַיָּבֵא שְׁלֹמֹה אֶת קָדְשֵׁי דָּוִד אָבִיו אֶת הַכֶּסֶף וְאֶת הַזָּהָב וְאֶת הַכֵּלִים נָתַן בְּאֹצְרוֹת בֵּית ה': (מלכים א', פרק ז', פסוק נ"א).

פסוק זה מזכיר לנו שלא כל המלאכה נעשתה ע"י שלמה, אלא יש גם דברים שנעשו ע"י דוד, וספר דברי הימים מתאר את ההכנה של "קדשי דוד":

(א) וַיֹּאמֶר דָּוִיד הַמֶּלֶךְ לְכָל הַקָּהָל שְׁלֹמֹה בְנִי אֶחָד בָּחַר בּוֹ אלוקים נַעַר וָרָךְ וְהַמְּלָאכָה גְדוֹלָה כִּי לֹא לְאָדָם הַבִּירָה כִּי לַה' אלוקים:
(ב) וּכְכָל כֹּחִי הֲכִינוֹתִי לְבֵית אלוקי .... וּמִי מִתְנַדֵּב לְמַלֹּאות יָדוֹ הַיּוֹם לַה':...
(ו) וַיִּתְנַדְּבוּ שָׂרֵי הָאָבוֹת וְשָׂרֵי שִׁבְטֵי יִשְׂרָאֵל וְשָׂרֵי הָאֲלָפִים וְהַמֵּאוֹת וּלְשָׂרֵי מְלֶאכֶת הַמֶּלֶךְ:
(ז) וַיִּתְּנוּ לַעֲבוֹדַת בֵּית הָאלוקים זָהָב ...
(ח) וְהַנִּמְצָא אִתּוֹ אֲבָנִים נָתְנוּ לְאוֹצַר בֵּית ה' עַל יַד יְחִיאֵל הַגֵּרְשֻׁנִּי:
(ט) וַיִּשְׂמְחוּ הָעָם עַל הִתְנַדְּבָם כִּי בְּלֵב שָׁלֵם הִתְנַדְּבוּ לַה' וְגַם דָּוִיד הַמֶּלֶךְ שָׂמַח שִׂמְחָה גְדוֹלָה:
...
(יד) וְכִי מִי אֲנִי וּמִי עַמִּי כִּי נַעְצֹר כֹּחַ לְהִתְנַדֵּב כָּזֹאת כִּי מִמְּךָ הכול וּמִיָּדְךָ נָתַנּוּ לָךְ:...
(טז) ה' אלוקינוּ כֹּל הֶהָמוֹן הַזֶּה אֲשֶׁר הֲכִינֹנוּ לִבְנוֹת לְךָ בַיִת לְשֵׁם קָדְשֶׁךָ מִיָּדְךָ היא הוּא וּלְךָ הכול:
(יז) ... אֲנִי בְּיֹשֶׁר לְבָבִי הִתְנַדַּבְתִּי כָל אֵלֶּה וְעַתָּה עַמְּךָ הַנִּמְצְאוּ פֹה רָאִיתִי בְשִׂמְחָה לְהִתְנַדֶּב לָךְ: (דברי הימים א', פרק כ"ט).

בפסוקים אלה חוזר השורש "נדב" 7 פעמים(!), ופעמיים מוזכר "הלב" בקשר לנדבה[24]. הפסוקים נאמרו בלשון רבים, כך שהתחושה היא שכל העם שותף, וכמו כן נזכר שהכול נעשה מתוך שמחה.

כלומר - בזמן דוד הייתה תחושה של שותפות, שמחה והתנדבות; העם התנדב בשמחה לעזור במלאכת המקדש. אווירה זו מזכירה את האווירה בזמן בניית המשכן, ושונה לחלוטין מן האווירה בזמן בניין המקדש ע"י שלמה (כמתואר במלכים א').

ו. מרד ירבעם

מה גרם להבדל הגדול בין ימי משה ודוד לבין ימי שלמה?

יתכן שאישיותו של שלמה הייתה שונה, אך יתכן גם שההבדל נובע מכך ששלמה היה מלך, ומלוכה דורשת ארגון כללי מסודר יותר, כפי שאכן נעשה בימי שלמה[25]. גם ההיקף של הבנייה שנעשתה ע"י שלמה היה גדול כל כך, שהיה צורך בארגון מסוג שונה.

בכל מקרה, מסתבר שלעם לא היה פשוט לקבל את השינויים הרבים ששלמה הנהיג, ובסוף מלכותו הם התחילו למרוד בו[26]. המרד גבר בימי בנו, רחבעם, כאשר התלונה העיקרית של העם היא:

אָבִיךָ הִקְשָׁה אֶת עֻלֵּנוּ וְאַתָּה עַתָּה הָקֵל מֵעֲבֹדַת אָבִיךָ הַקָּשָׁה וּמֵעֻלּוֹ הַכָּבֵד אֲשֶׁר נָתַן עָלֵינוּ וְנַעַבְדֶךּ. (מלכים א', פרק י"ב, פסוק ד').

הסיבה למרד היא המס הכבד שהטיל שלמה על העם והעבודה הקשה שנכפתה עליהם. יתכן שהעם היה מוכן לעבוד קשה מאד ולתרום הרבה לצורך בניין המקדש, אך לא מתוך כפייה, אלא מתוך שותפות ונדיבות לב. המערכת המאורגנת ומשומנת היטב של שלמה הייתה מאד יעילה, אך היא לא נתנה מקום לעם להביע את ליבו ואת רצונו הפנימי בבניין המקדש, וכאשר העם איננו שותף עם כל הלב - חסר החיבור הפנימי אל המקדש.

יתכן ששבטי ישראל אינם מרגישים מספיק שותפים במעשה המקדש, ולכן כאשר בא ירבעם ומציע להם להתנתק מן המרכז בירושלים ולהקים אלטרנטיבה (בדמות העגלים אשר בדן ובבאר שבע[27]), הם אינם מזדעזעים אלא הולכים אחרי ירבעם. הם מסוגלים להתנתק מן המקדש, המרכז הרוחני של העם, רק משום שמעולם לא הרגישו מספיק מחוברים אליו.

ז. החיבור הפנימי אל המשכן

על רקע הנתק בין העם לבין המקדש, מובלט עוד יותר החיבור הפנימי של העם אל המשכן, חיבור אשר נבע משותפותם של כל ישראל במעשה המשכן, הן בהבאת תרומה מתוך נדיבות הלב, והן בעשיית המלאכה בחכמת לב, ע"י כל איש ואישה שנשאם לבם לעזור במלאכת המשכן.


ח. נספח

נעיין בפסוקים, תוך הדגשת המילים החוזרות, המרכזיות[28].

הצבע אדום יוקדש לנושא נדיבות הלב בהבאת התרומה, והצבע הכחול יוקדש לנושא חכמת הלב בעשיית המלאכה.

שמות, פרק ל"ה

(ד) וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֶל כָּל עֲדַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לֵאמֹר זֶה הַדָּבָר אֲשֶׁר צִוָּה ה' לֵאמֹר:
(ה) קְחוּ מֵאִתְּכֶם תְּרוּמָה לַה' כֹּל נְדִיב לִבּוֹ יְבִיאֶהָ אֵת תְּרוּמַת ה' זָהָב וָכֶסֶף וּנְחֹשֶׁת:...
(י) וְכָל חֲכַם לֵב בָּכֶם יָבֹאוּ וְיַעֲשׂוּ אֵת כָּל אֲשֶׁר צִוָּה ה': ...
(כא) וַיָּבֹאוּ כָּל אִישׁ אֲשֶׁר נְשָׂאוֹ לִבּוֹ וְכֹל אֲשֶׁר נָדְבָה רוּחוֹ אֹתוֹ הֵבִיאוּ אֶת תְּרוּמַת ה' לִמְלֶאכֶת אֹהֶל מוֹעֵד וּלְכָל עֲבֹדָתוֹ וּלְבִגְדֵי הַקֹּדֶשׁ:
(כב) וַיָּבֹאוּ הָאֲנָשִׁים עַל הַנָּשִׁים כֹּל נְדִיב לֵב הֵבִיאוּ חָח וָנֶזֶם וְטַבַּעַת וְכוּמָז כָּל כְּלִי זָהָב וְכָל אִישׁ אֲשֶׁר הֵנִיף תְּנוּפַת זָהָב לַה':
(כג) וְכָל אִישׁ אֲשֶׁר נִמְצָא אִתּוֹ תְּכֵלֶת וְאַרְגָּמָן וְתוֹלַעַת שָׁנִי וְשֵׁשׁ וְעִזִּים וְעֹרֹת אֵילִם מְאָדָּמִים וְעֹרֹת תְּחָשִׁים הֵבִיאוּ:
(כד) כָּל מֵרִים תְּרוּמַת כֶּסֶף וּנְחֹשֶׁת הֵבִיאוּ אֵת תְּרוּמַת ה' וְכֹל אֲשֶׁר נִמְצָא אִתּוֹ עֲצֵי שִׁטִּים לְכָל מְלֶאכֶת הָעֲבֹדָה הֵבִיאוּ:
(כה) וְכָל אִשָּׁה חַכְמַת לֵב בְּיָדֶיהָ טָווּ וַיָּבִיאוּ מַטְוֶה אֶת הַתְּכֵלֶת וְאֶת הָאַרְגָּמָן אֶת תּוֹלַעַת הַשָּׁנִי וְאֶת הַשֵּׁשׁ:
(כו) וְכָל הַנָּשִׁים אֲשֶׁר נָשָׂא לִבָּן אֹתָנָה בְּחָכְמָה טָווּ אֶת הָעִזִּים:
(כז) וְהַנְּשִׂאִם הֵבִיאוּ אֵת אַבְנֵי הַשֹּׁהַם וְאֵת אַבְנֵי הַמִּלֻּאִים לָאֵפוֹד וְלַחֹשֶׁן:
(כח) וְאֶת הַבֹּשֶׂם וְאֶת הַשָּׁמֶן לְמָאוֹר וּלְשֶׁמֶן הַמִּשְׁחָה וְלִקְטֹרֶת הַסַּמִּים:
(כט) כָּל אִישׁ וְאִשָּׁה אֲשֶׁר נָדַב לִבָּם אֹתָם לְהָבִיא לְכָל הַמְּלָאכָה אֲשֶׁר צִוָּה ה' לַעֲשׂוֹת בְּיַד מֹשֶׁה הֵבִיאוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל נְדָבָה לַה':
(ל) וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל רְאוּ קָרָא ה' בְּשֵׁם בְּצַלְאֵל בֶּן אוּרִי בֶן חוּר לְמַטֵּה יְהוּדָה:
(לא) וַיְמַלֵּא אֹתוֹ רוּחַ אלוקים בְּחָכְמָה בִּתְבוּנָה וּבְדַעַת וּבְכָל מְלָאכָה:
(לב) וְלַחְשֹׁב מַחֲשָׁבֹת לַעֲשֹׂת בַּזָּהָב וּבַכֶּסֶף וּבַנְּחֹשֶׁת:
(לג) וּבַחֲרֹשֶׁת אֶבֶן לְמַלֹּאת וּבַחֲרֹשֶׁת עֵץ לַעֲשׂוֹת בְּכָל מְלֶאכֶת מַחֲשָׁבֶת:
(לד) וּלְהוֹרֹת נָתַן בְּלִבּוֹ הוּא וְאָהֳלִיאָב בֶּן אֲחִיסָמָךְ לְמַטֵּה דָן:
(לה) מִלֵּא אֹתָם חָכְמַת לֵב לַעֲשׂוֹת כָּל מְלֶאכֶת חָרָשׁ וְחֹשֵׁב וְרֹקֵם בַּתְּכֵלֶת וּבָאַרְגָּמָן בְּתוֹלַעַת הַשָּׁנִי וּבַשֵּׁשׁ וְאֹרֵג עֹשֵׂי כָּל מְלָאכָה וְחֹשְׁבֵי מַחֲשָׁבֹת:

שמות, פרק ל"ו

(א) וְעָשָׂה בְצַלְאֵל וְאָהֳלִיאָב וְכֹל אִישׁ חֲכַם לֵב אֲשֶׁר נָתַן ה' חָכְמָה וּתְבוּנָה בָּהֵמָּה לָדַעַת לַעֲשֹׂת אֶת כָּל מְלֶאכֶת עֲבֹדַת הַקֹּדֶשׁ לְכֹל אֲשֶׁר צִוָּה ה':
(ב) וַיִּקְרָא מֹשֶׁה אֶל בְּצַלְאֵל וְאֶל אָהֳלִיאָב וְאֶל כָּל אִישׁ חֲכַם לֵב אֲשֶׁר נָתַן ה' חָכְמָה בְּלִבּוֹ כֹּל אֲשֶׁר נְשָׂאוֹ לִבּוֹ לְקָרְבָה אֶל הַמְּלָאכָה לַעֲשֹׂת אֹתָהּ:
(ג) וַיִּקְחוּ מִלִּפְנֵי מֹשֶׁה אֵת כָּל הַתְּרוּמָה אֲשֶׁר הֵבִיאוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לִמְלֶאכֶת עֲבֹדַת הַקֹּדֶשׁ לַעֲשֹׂת אֹתָהּ וְהֵם הֵבִיאוּ אֵלָיו עוֹד נְדָבָה בַּבֹּקֶר בַּבֹּקֶר:
(ד) וַיָּבֹאוּ כָּל הַחֲכָמִים הָעֹשִׂים אֵת כָּל מְלֶאכֶת הַקֹּדֶשׁ אִישׁ אִישׁ מִמְּלַאכְתּוֹ אֲשֶׁר הֵמָּה עֹשִׂים:
(ה) וַיֹּאמְרוּ אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר מַרְבִּים הָעָם לְהָבִיא מִדֵּי הָעֲבֹדָה לַמְּלָאכָה אֲשֶׁר צִוָּה ה' לַעֲשֹׂת אֹתָהּ:
(ו) וַיְצַו מֹשֶׁה וַיַּעֲבִירוּ קוֹל בַּמַּחֲנֶה לֵאמֹר אִישׁ וְאִשָּׁה אַל יַעֲשׂוּ עוֹד מְלָאכָה לִתְרוּמַת הַקֹּדֶשׁ וַיִּכָּלֵא הָעָם מֵהָבִיא:
(ז) וְהַמְּלָאכָה הָיְתָה דַיָּם לְכָל הַמְּלָאכָה לַעֲשׂוֹת אֹתָהּ וְהוֹתֵר:
(ח) וַיַּעֲשׂוּ כָל חֲכַם לֵב בְּעֹשֵׂי הַמְּלָאכָה אֶת הַמִּשְׁכָּן...



[1] א. לנוהגים להדפיס את השיעור - מומלץ להדפיס שיעור זה בצבע.

ב. בשיעור זה נעשה שימוש רב בצבעים, כאשר לכל אורך השיעור צבע מסויים מוקדש לביטויים מסויימים.

[2] שמות פרק כ"ה פס' ב: " ...וְיִקְחוּ לִי תְּרוּמָה מֵאֵת כָּל אִישׁ אֲשֶׁר יִדְּבֶנּוּ לִבּוֹ תִּקְחוּ אֶת תְּרוּמָתִי".

[3] ראו בנספח ציטוט נרחב של הפסוקים עם הדגשת המילים המנחות, ובגוף השיעור נביא רק חלק מן הפסוקים. מומלץ לעיין בנספח הן לפני לימוד המשך השיעור והן תוך כדי קריאתו.

[4] כידוע, יש משמעות לכפולות המספר 7. מילה החוזרת פעמים רבות, ובמיוחד בכפולות 7, נחשבת כ"מילה מנחה" - מילה מרכזית, המעידה על הנושא של הקטע.

[5] גם בצווי בפרשת תרומה מופיע ביטוי זה: מֵאֵת כָּל אִישׁ אֲשֶׁר יִדְּבֶנּוּ לִבּוֹ תִּקְחוּ אֶת תְּרוּמָתִי (פרק כ"ה, פסוק ב').

[6] א. ביטוי זה איננו מופיע עוד בתורה וניתן למצאו במקרא פעם אחת נוספת בלבד בדברי הימים ב' פרק כ"ט פס' ל"א: "וַיָּבִיאוּ הַקָּהָל זְבָחִים וְתוֹדוֹת וְכָל נְדִיב לֵב עֹלוֹת".

ב. בדברי הימים א' בפרק כ"ט (בתיאור ההכנות של דוד לקראת בניית המקדש) מופיעה פעמיים הנדבה בהקשר של "הלב" - בפסוק ט' ("בְּלֵב שָׁלֵם הִתְנַדְּבוּ לַה'") ובפסוק י"ז ("אֲנִי בְּיֹשֶׁר לְבָבִי הִתְנַדַּבְתִּי כָל אֵלֶּה").

מעניין לשים לב שגם במקורות אלה 'נדבת הלב' קשורה להבאת דברים למקדש.

[7] וכך אומר הרמב"ן בפרושו לפרק ל"ו פסוק ג':

ויקחו מלפני משה - הנה ביום אחד הביאו כל הנדבה הזאת ... וכן בשני הביאו אליו עוד אל אהלו נדבה והוא צוה להביא אותה אל האומנים, עד שאמרו לו שהם מרבים להביא והיתה דים והותר... והזכיר הכתוב (פסוק ה') מרבים העם להביא, לשבח את העם המביאים בנדבתם, ולפאר החכמים בנאמנותם...

[8] ושוב, מילה המופיעה 7 פעמים היא כנראה מילה מרכזית.

[9] בדומה לביטוי "נדיב לב", גם הביטוי "חכם לב" איננו מופיע עוד בתורה (הוא מופיע בתורה רק בפסוקים שלנו, וכן בפרק ל"א בצווי על בחירת בצלאל), ועיינו בהערה הבאה. אולם, ביטוי זה מופיע עוד שלוש פעמים במשלי (פרק י' פסוק ח'; פרק י"א פסוק כ"ט; פרק ט"ז פסוק כ"א) ופעמיים באיוב (פרק ט' פסוק ד'; פרק ל"ז פסוק כ"ד).

[10] גם בצווי על בחירת בצלאל, המופיע בפרשת כי תשא (שמות פרק ל"א, פסוקים א'-ו') מופיעים ביטויים אלה:

רְאֵה קָרָאתִי בְשֵׁם בְּצַלְאֵל ...וָאֲמַלֵּא אֹתוֹ רוּחַ אלוקים בְּחָכְמָה וּבִתְבוּנָה וּבְדַעַת וּבְכָל מְלָאכָה: לַחְשֹׁב מַחֲשָׁבֹת לַעֲשׂוֹת בַּזָּהָב וּבַכֶּסֶף וּבַנְּחֹשֶׁת: וּבַחֲרֹשֶׁת אֶבֶן לְמַלֹּאת וּבַחֲרֹשֶׁת עֵץ לַעֲשׂוֹת בְּכָל מְלָאכָה ...וּבְלֵב כָּל חֲכַם לֵב נָתַתִּי חָכְמָה וְעָשׂוּ...

[11] המדרש מתאר את יכולתו המיוחדת של בצלאל, מתוך השוואה בין משה לבצלאל:

ר' לוי בר רבי אומר מנורה טהורה ירדה מן השמים. שאמר לו הקב"ה למשה (שמות פרק כ"ה, פסוק ל"א) "ועשית מנורת זהב טהור"; אמר לו כיצד נעשה אותה? אמר לו "מקשה תעשה המנורה". ואעפ"כ - נתקשה משה וירד ושכח מעשיה. עלה ואמר ריבוני כיצד נעשה אותה? אמר לו "מקשה תעשה המנורה". ואף על פי כן - נתקשה משה וירד ושכח עלה ואמר ריבוני שכחתי אותה. הראה לו למשה ועוד נתקשה בה אמר לו וראה ועשה עד שנטל מנורה של אש והראה לו עשייתה; ואף על פי כן נתקשה - על משה. אמר לו הקב"ה לך אצל בצלאל והוא יעשה אותה ואמר לבצלאל מיד עשאה התחיל תמה ואמר אני כמה פעמים הראה לי הקב"ה ונתקשיתי לעשותה ואת שלא ראית עשית מדעתך? "בצלאל" - בצל אל היית עומד כשהראה לי הקב"ה עשייתה. (במדבר רבה, וילנא, פרשה ט"ו).

מדרש זה הובא במאמרו של תמיר גרנות בבית המדרש הוירטואלי (http://www.etzion.org.il/vbm/archive/12-parsha/19teruma.rtf), והוא מוסבר שם כך:

משה רבנו רואה את הדגם השמימי, אבל אינו מסוגל לחקותו. השכחה אינה כנראה שכחה סתם, אלא חוסר יכולת להעתיק את המודל האלוקי לספירה האנושית. בצלאל מעולם לא ראה, ואף על פי כן יודע. הידיעה של בצלאל שחסרה למשה, היא ודאי זו של האומן האידיאלי. שהרי אין ספק שיכולתו של משה כנביא וכרואה מראות אלוקים עולה על זו של בצלאל. אלא שלפי מדרש זה, משה רבנו אינו יכול לקשר בין שמים לארץ. הפער הוא גדול מדי, והוא, שקרוב כל כך לעולם האלוקי, אינו מסוגל להעלות בדעתו יצירה אנושית-פלאסטית שתתאים לדגם האלוקי. בצלאל מייצג כאן את האומן האידיאלי. הוא מתכוון כלפי מעלה, אבל יצירתו מושלמת למטה, בחומרים ובייצוגים אנושיים, והנה, בלי לראות, הוא יוצר יצירה מושלמת...

[12] ואכן, גם בריאת העולם מתוארת במקרא מילים "חכמה תבונה ודעת":

(יט) ה' בְּחָכְמָה יָסַד אָרֶץ כּוֹנֵן שָׁמַיִם בִּתְבוּנָה:
(כ) בְּדַעְתּוֹ תְּהוֹמוֹת נִבְקָעוּ ... (משלי, פרק ג').

[13] וכן בהמשך בפרק ל"ו פסוקים א'-ב':

אֲשֶׁר נָתַן ה' חָכְמָה וּתְבוּנָה בָּהֵמָּה לָדַעַת ... אֲשֶׁר נָתַן ה' חָכְמָה בְּלִבּוֹ...

וכך גם בפרק ל"א נאמר על בצלאל

וָאֲמַלֵּא אֹתוֹ רוּחַ אלוקים בְּחָכְמָה וּבִתְבוּנָה וּבְדַעַת...

[14] חכמה בינה ודעת הן שלוש ספירות בקבלה. נביא כאן חלק מדבריו של הרב שטיינזלץ בנושא, ונראה שהאמן העוסק במלאכה נזקק לשלושת הכוחות המיוחדים האלה:

...ספירת החכמה היא הניצוץ הראשון של ההכרה, נקודת המוקד של התפיסה, המגיעה כהבזק אור המאיר ומגלה תמונה שלמה. בתהליך ההכרה הוא כעין הופעת יש מאין.

ספירת הבינה היא כח הנפש הקולט את הברק הראשון של התפיסה, ומפתח אותו בדרך מושכלת: בהבנה, בניתוח לוגי, בהרחבת הדבר ובפיתוחו.

הדעת היא הכח המקשר... מן הדעת באה ההתקשרות של כחות השכל אל כחות הרגש ואל המציאות. כי בעוד שהחכמה והבינה הן שכל מופשט ומנותק, הרי בדעת מגיעים הדברים לידי מסקנה... ומצד שני הדעת היא גם ההתקשרות כלפי מעלה, כלפי ספירת הכתר, משום שכמוה היא התגלות של רצון ורצייה.

(מתוך הסברו של הרב שטיינזלץ בספר "שלושה עשר עלי השושנה", עמ' 62).

[15] כפי שניתן לראות בנספח, בהדגשות הצבעוניות, אין כאן שני נושאים המתוארים כל אחד בנפרד: בקטע הראשון, העוסק בעיקר בהבאת התרומה, יש גם אזכור של החכמה, העשייה והמלאכה; ובקטע השני, העוסק בעיקר בעשיית המלאכה, יש אזכור של הבאת התרומה.

[16] הביטוי "נשא לב" חוזר 3 פעמים: פרק ל"ה פסוק כ"א, פרק ל"ה פסוק כ"ו וְפרק ל"ו פסוק ב'.

[17] פרק ל"ה, פסוק ל"ד.

[18] שוב, כפולה של 7, המעידה על מרכזיותה של המילה "לב".

[19] ראו מאמרו של דוד הנשקה במגדים י"א, " משכן העדות ובית הבחירה - לבירור של ניגוד".

[20] הרמב"ן, בפירושו לשמות פרק ל"א פסוק ב' מסביר שבזמן בניית המשכן אכן היה צורך בהתערבות מיוחדת של ה' כדי שיהיה אמן כל כך מוכשר:

...ישראל במצרים פרוכים בעבודת חומר ולבנים, לא למדו מלאכת כסף וזהב וחרושת אבנים טובות ולא ראו אותם כלל. והנה הוא פלא שימצא בהם אדם חכם גדול בכסף ובזהב ובחרושת אבן ועץ וחושב ורוקם ואורג, כי אף בלומדים לפני חכמים לא ימצא בקי בכל האומניות כלם, והיודעים ורגילים בהם בבא ידיהם תמיד בטיט ורפש לא יוכלו לעשות בהן אומנות דקה ויפה. ועוד, שהוא חכם גדול בחכמה בתבונה ובדעת להבין סוד המשכן וכל כליו למה צוו ואל מה ירמוזו. ולכן אמר השם למשה שיראה הפלא הזה, וידע כי הוא מלא אותו רוח אלוקים לדעת כל אלה בעבור שיעשה המשכן.

לפי זה, בזמן בניין המקדש לא היה צורך בהתערבות אלוקית מיוחדת, כי היו אמנים מוכשרים באופן טבעי.

[21] בפרקים אלה, וכן בפרק ח' (בתפילת שלמה) מופיעים עוד פסוקים רבים המייחסים את כל הבנייה לשלמה בלבד.

[22] הבאנו כאן רק שני פסוקים, אך הפסוקים חוזרים על כך פעמים רבות.

[23] כעת ניתן להבחין בעוד מילה שחוזרת בפסוקים אלה - "כל," בהקשר של "כל איש", "כל אשה", "כל נדיב", כל חכם" וכדומה.

[24] ראו הערה מס' 6.

[25] ראו מלכים א' פרקים ד'-ה', ט'-י'.

[26] תחילת המרד מתוארת במלכים א' פרק י"א, פסוקים כ"ו - כ"ז:

וְיָרָבְעָם בֶּן נְבָט...עֶבֶד לִשְׁלֹמֹה וַיָּרֶם יָד בַּמֶּלֶךְ: וְזֶה הַדָּבָר אֲשֶׁר הֵרִים יָד בַּמֶּלֶךְ שְׁלֹמֹה בָּנָה אֶת הַמִּלּוֹא סָגַר אֶת פֶּרֶץ עִיר דָּוִד אָבִיו.

[27] עיינו מלכים א', פרק י"ב, פסוקים כ"ה- ל"ג.

[28] כפי שניכר מן ההדגשות, החלק הראשון של הפסוקים עוסק בעיקר בהבאת התרומה, והחלק השני עוסק בעיקר בעשיית המלאכה. על חלוקת הפסוקים ומבנה הפרק עיינו בשיעור של הרב סמט בבית המדרש הוירטואלי בכתובת www.etzion.org.il/vbm/archive/5-parsha/22vayakhel.rtf.