דילוג לתוכן העיקרי

ויקהל-שקלים | המשכן לאחר חטא העגל

הרב מאיר שפיגלמן
16.01.2018
קובץ טקסט

"ויקהל משה את כל עדת בני ישראל ויאמר אלהם - אלה הדברים אשר צוה ה' לעשת אֹתם: ששת ימים תעשה מלאכה, וביום השביעי יהיה לכם קֹדש שבת שבתון לה', כל העֹשה בו מלאכה יומת...
ויאמר משה אל כל עדת בני ישראל לאמֹר - זה הדבר אשר צוה ה' לאמר: קחו מאתכם תרומה לה', כל נדיב לבו יביאה את תרומת ה', זהב וכסף ונחשת...". (שמות ל"ה, א-ה)

בפתיחת הפרשה, מקהיל משה את כל עדת בני ישראל כדי לצוות עליהם שתי מצוות: השבת והתרומה למשכן. איסוף כל בני ישראל אינו מאורע שכיח בתורה, ולפיכך כבר פתיחת הפרשה מעוררת בנו קושייה: מדוע אסף משה את כל ישראל דווקא לשם הציווי על מצוות אלו?

יתר על כן: מצות השבת לא נאמרה כאן בפעם הראשונה, וזוהי גם אינה הפעם האחרונה שמצווה זו מוזכרת בתורה. מדוע ראתה התורה לחזור שוב על איסור המלאכה בשבת? חז"ל ענו על שאלה זו בפשטות: התורה רצתה ליצור קשר בין מלאכות השבת לבין מלאכת המשכן, שכן כל מלאכה שהייתה במשכן - נאסר לעשותה בשבת. אולם כפי שנראה להלן, ניתן להוסיף על דברים אלו רובד נוסף, שככל הנראה חז"ל רמזו גם אליו.

הציווי והעשייה בפועל

בראשית פרשת כי תשא - לאחר סיום ציווי מעשה המשכן - הקב"ה מצווה את משה אודות השבת (שמות ל"א, יב-יז). ציווי זה דומה לציווי שבפרשתנו במספר מילים מנחות: קֹדש, שבת שבתון לה', ששת ימים יעשה/תעשה מלאכה, ועוד[1].

כאשר עסקנו בראשית פרשיות המשכן, הסברנו את הכתובים כדעת האומרים שבני ישראל נצטוו על המשכן עוד לפני חטא העגל. ניתן, אפוא, להסביר שהתורה חוזרת על ציווי השבת כדי ליצור "מסגרת", המחזירה אותנו למהלך הטבעי של המאורעות, שהופסק בשל מעשה העגל. במקומות רבים, התורה חוזרת על פסוק או על עניין מסויים כדי ליצור "מסגרת", ולהפוך את הקטע שבין שתי החזרות למאמר מוסגר[2]. ייתכן שגם בפרשתנו, התורה חוזרת על ציווי השבת כדי להפוך את מעשה העגל למאמר מוסגר, ולקשר בין ציווי המשכן לבין תיאור עשייתו בפועל.

אם נשווה בין ציוויי השבת והתרומה שבפרשתנו לציוויי השבת והתרומה שבפרשיות תרומה וכי-תשא, נוכל גם להבין מדוע דווקא שני הציוויים הללו נאמרו בהקהלת כל ישראל. בפרשת תרומה, כאשר הקב"ה ציווה על משה אודות תרומת המשכן, הוא אמר לו במפורש "דבר אל בני ישראל ויקחו לי תרומה" (שמות כ"ה, ב). בדומה לכך, בפרשת כי-תשא, בציווי השבת, הקב"ה אמר למשה במפורש "ואתה דבר אל בני ישראל לאמֹר אך את שבתֹתי תשמֹרו" (שמות ל"א, יג). ברור שמשה לימד את בני ישראל את כל התורה כולה, ולכן הציווי המפורש "דבר אל בני ישראל" משמעותו ציווי להקהיל את כל ישראל ולדבר אל כולם כאחד. ואכן - בפתיחת פרשתנו, משה מקהיל את כל העדה ומלמד אותם על מצות השבת ועל חובת התרומה למשכן.

מיקומו של מזבח הזהב

בשבוע שעבר ציינו את התוצאות שהיו לחטא העגל: התוצאות ה"חיצוניות" (כתיבת הלוחות ע"י משה במקום ע"י הקב"ה) והתוצאות ה"פנימיות" (שינוי אופן ההשגחה על עם ישראל, ועוד). אם אכן הקב"ה ציווה את בני ישראל לבנות את המשכן עוד לפני חטא העגל, סביר מאוד להניח שחטא העגל הותיר את רישומו על מעשה המשכן.

כדי לעמוד על השפעותיו של חטא העגל על מבנה המשכן, צריכים אנו להשוות בין הציוויים על המשכן לפני החטא לבין מעשה המשכן בפועל לאחריו. אם אכן נמצא שינויים - נוכל לבחון, האם הם תוצאה של חטא העגל.

ההבדל הבולט ביותר (ואולי גם המהותי ביותר) בין ציווי המשכן לבין עשייתו בפועל הינו - ללא ספק - מזבח הקטורת. הפרשנים התייחסו למיקומו הבעייתי של הציווי על מזבח הקטורת - בסוף פרשת תצווה (שמות ל', א-י), לאחר ציוויי בגדי הכהנים, הקדשתם וקרבנות התמיד, ולא במקום הראוי לו - בין הציוויים על כלי המשכן. לדעת רוב הפרשנים, מזבח הקטורת אינו חלק אינטגרלי מהמשכן (ואכן, כך גם נפסק להלכה), ולכן הציווי על הקמתו נדחה לסוף הציוויים.

אמנם, ניתן ללכת במסלול שונה מעט: ייתכן שהקב"ה ציווה להקים את מזבח הקטורת רק לאחר חטא העגל. בתיאור מעשה המשכן בפועל, בניית מזבח הקטורת מופיעה במיקום הנכון (שמות ל"ז, כה-כח). להצעתנו, התורה הזכירה את הציווי על עשיית מזבח הזהב בסוף פרשת תצווה - כנספח לציוויי המשכן, כדי להשלים ציוויים אלו; אך לאמיתו של דבר - מזבח הקטורת נבדל משאר כלי המשכן בכך שהציווי על הקמתו נעשה רק לאחר חטא העגל. כפי שנראה להלן, ניתן להביא הוכחות לדברינו.

בפרשת כי-תשא, כאשר התורה מצווה על מעשה הקטורת (ל', לד-לח), לא מוזכר שאהרן ובניו מעלים אותה, אלא משה בלבד. להצעתנו, הדבר ברור: מלכתחילה, לפני מעשה העגל, לא היה צריך להיות מזבח קטורת, וממילא לא היו אהרן ובניו מקטירים קטורת כלל. לכן בתחילת פרשת כי-תשא, לפני חטא העגל, לא מוזכר שאהרן ובניו מקטירים את הקטורת.

נוסיף ונבאר: תפקיד הקטורת הוא להוות חוצץ בפני התגלות השכינה. לכן, מעלה הכהן הגדול קטורת ביום כפור ("כי בענן אראה על הכפורת"), ולכן דווקא הקטורת מהווה חוצץ בפני המשחית שהחל לפשות בעם לאחר טענות קֹרח ועדתו. משה - בבואו לדבר עם ה' - צריך להקטיר קטורת, שכן שהוא נכנס אל תוך קודש הקדשים, אל מאחורי הפרוכת, ועליו להעלות מסך של קטורת שיבדיל בינו לבין הארון. באופן בסיסי, אין צורך להקטיר קטורת כאשר באים רק אל הקודש (ולא אל תוך קודש הקדשים), שכן הפרוכת חוצצת בין הקודש לבין הארון.

אמנם, מצב זה השתנה לאחר חטא העגל. התורה חוזרת ומעידה על אחריותו - החלקית לפחות - של אהרן לחטא: כשמשה יורד מן ההר הוא רואה "כי פָרֻעַ הוא, כי פְרָעֹה אהרן לשמצה בקמיהם", ואף התורה עצמה קובעת "ויגֹף ה' את העם על אשר עשו את העגל אשר עשה אהרן". אחריותו החלקית לחטא משָׁנה את מעמדו של אהרן בצורה מהותית. אם מלכתחילה, הקב"ה רצה שאהרן יהיה הכהן הגדול - הרי שעתה קיימת בעיה גדולה בכך שמי שגרם לחטא כה גדול יהפוך לכהן גדול. לכן, לאחר חטא העגל, נזקק אהרן להקטיר קטורת בכל פעם שהוא בא לאוהל מועד, כדי להוסיף תוספת חציצה בינו לבין הארון. הצורך במזבח הזהב, אם כן, הוא תוצאה ישירה של חטא העגל[3].

ימי המילואים

ואכן, הצורך בכפרה על חטא העגל הוא מוטיב בולט ביותר בתהליך הכשרתו של אהרן. ביום השמיני - מספרת התורה - הביא אהרן עגל לחטאת (ויקרא ט', ב). בכל התורה כולה, לא מצאנו עגל המובא לחטאת אלא פה. נראה, אפוא, שעגל זה הביא אהרן כדי לכפר על חטא העגל הנזקף לחובתו.

משבאנו עד כאן, יכולים אנו להצביע על תהליך נוסף שנגרם, ככל הנראה, רק בעטיו של חטא העגל: שבעת ימי המילואים הראשונים. כידוע, בשבעת הימים הללו שימש משה ככהן באוהל מועד. אולם מדוע דווקא משה נבחר לכהן בשבעת ימי המילואים? הלא לא הייתה לו כל הכשרה לתפקיד זה, ומדוע לא יכול היה אהרן לשמש גם בשבעת ימי המילואים? כדי לענות על שאלה זו, ניזכר בכך שהתורה אינה מזכירה קרבנות חטאת לפני חטא העגל כלל. נראה, שקרבנות החטאת קשורים קשר הדוק בכך שהקב"ה ויתר על העונש בחטא העגל, וגזר "וביום פקדי ופקדתי עליהם חטאתם" - כדברי רש"י:

"ותמיד תמיד כשאפקוד עליהם עונותיהם ופקדתי עליהם מעט מן העון הזה עם שאר העונות, ואין פורענות באה על ישראל שאין בה קצת מפרעון עון העגל". (רש"י, שמות ל"ב, לד)

לאחר חטא העגל, נצטוו ישראל להקריב קרבנות חטאת לדורות עולם, כדי לכפר בכל פעם ופעם על אותו החטא. בדומה לכך, אף הציווי על קרבנות החטאת המוקרבים בשבעת ימי המילואים - אף הוא תוצאה של חטא העגל, ולולא החטא, לא היה משה צריך לתפקד ככהן[4]. אף הבנה זו יכולה להיתמך בפסוקים, בהוכחה דומה לזו שהבאנו לעיל: בציווי הכיור נאמר "ורחצו אהרן ובניו ממנו את ידיהם ואת רגליהם" (שמות ל', יט). לעומת זאת, במעשה הכיור בפועל נאמר "ורחצו ממנו משה ואהרן ובניו את ידיהם ואת רגליהם" (מ', לא). מלכתחילה, משה לא היה צריך לעבוד באהל מועד כלל, ולכן הוא לא נדרש לקדש את ידיו ואת רגליו. בעקבות חטא העגל, לאחר שחטא אהרן, נוצר צורך שאהרן יכפר על חטאו בשבעת ימי המילואים, שבהם ישמש משה ככהן. לכן במעשה הכיור - בסוף ספר שמות - נאמר שאף משה יקדש את ידיו ואת רגליו בבואו לשמש במשכן[5].

הציווי על מחצית השקל

בתחילת פרשת תרומה, מבקשת התורה מישראל לתרום למשכן איש כפי יכולתו. התורה אינה קובעת שכל אחד חייב לתרום מחצית השקל: "מאת כל איש אשר ידבנו לבו תקחו את תרומתי". רק בפרשת כי-תשא, לאחר ציווי המשכן, מוזכר לראשונה הציווי ליטול מכל אחד מחצית השקל. מדוע, אם כן, לא הזכירה התורה תרומה זו בפרשת תרומה?

שאלה זו מצטרפת לשתי שאלות נוספות המתעוררות בעקבות ציווי מחצית השקל. ראשית - התורה קובעת כי מחצית השקל משמשת לכפרה על בני ישראל כאשר מונים אותם, "ולא יהיה בהם נגף בפקֹד אֹתם"[6]. אולם מדוע בכלל נוצר הצורך בכפרה זו? יתר על כן: הכסף שנאסף ממחציות השקל הספיק לבצלאל כדי לבנות את האדנים ואת עמודי החצר (ל"ח, כה-כח), שהיו שני כלי המקדש היחידים שנעשו מכסף. מדוע, אם כן, נדרשו ישראל לתרום "זהב וכסף ונחושת"? מה עשו עם הכסף שנאסף?

לכל השאלות ששאלנו, ניתן לתת תשובה אחת כוללת: גם פרשת מחצית השקל, כמו פרשיות מזבח הקטורת וימי המילואים, נאמרה לאחר חטא העגל. ככפרה על התנדבות בני ישראל למעשה העגל - נדרשת התנדבות הפוכה למעשה המשכן. יתר על כן: בכל פעם שבני ישראל מתגייסים ומתפקדים לצורך מטרה מסוימת - יש צורך לאסוף מחצית שקל מכל אחד, כדי לכפר על התגייסותם לעשיית העגל.

אולם דין זה, של איסוף מחציות שקל כדי לכפר על ההתגייסות למעשה העגל, נאמר לדורות. באותו הדור, נדרשו בני ישראל לתרום מחצית השקל למרות שלא היה צורך אמיתי במנייתם (שהרי בשום מקום לא מצאנו את תוצאותיו של מניין זה, אלא את חשבון מחציות השקל בפרשת פקודי בלבד)[7]. התורה דרשה מבני אותו הדור שחטא בעגל להצהיר כי הם שייכים למשכן, ולא לעגל. לשם כך נדרשו הם לתרום מחצית השקל, ככפרה על תרומתם לעגל.

בכסף שנאסף ממחציות השקל השתמש בצלאל לבניית האדנים ועמודי החצר. ואכן - אין מתאים מכך שבני ישראל יתרמו דווקא חלקים אלו של המשכן, שהרי בני ישראל מותרים להיכנס אל החצר בלבד. דווקא האדנים והעמודים יכולים להוות תזכורת מתמדת על חטא העגל לבני ישראל, ולכן דווקא הם יכולים לכפר לדורות על חטא זה.

מי בנה את המשכן?

אפשר, שיכולים אנו להוסיף עוד שינוי מהותי אחד שהשתנה המשכן בעקבות חטא העגל. כאשר הקב"ה ציווה על המשכן - לא נאמר מי יבנה אותו. לו היינו אנו צריכים לנחש, מן הסתם היינו מצביעים על אהרן: אהרן מתפקד כאחראי על המשכן, ולפיכך - מן הדין שהוא יהיה הממונה על בנייתו. כמובן, אהרן יכול להטיל את הבנייה הטכנית על אנשי מקצוע (כמו בצלאל), אך מן הדין היה שהוא יהיה האחראי על בנייתו. בפועל, התורה מטילה את האחריות על בניית המשכן על בצלאל ואהליאב, המייצגים את עם ישראל כולו: בצלאל הוא משבט יהודה, ומייצג את שלישיית השבטים הראשונה, ואילו אהליאב הוא משבט דן, ומייצג את שלישיית השבטים האחרונה. כך מעבירה התורה את האחריות על בניית המשכן מאהרן לכל עם ישראל.

חשיבותה של אמירה זו היא כפולה. ראשית - אהרן אינו יכול לבנות את המשכן בשל חטאו בעגל. מאידך - עם ישראל צריך לבנות את המשכן, ככפרה על אותו החטא[8].

מעמדם של עמודי המסך

לסיום, נצביע על שינוי נוסף שחל במשכן בין הציווי לבין המעשה בפועל, אם כי קשה לקשור אותו לחטא העגל דווקא.

בפרשת תרומה נאמר שעמודי המסך מצופים זהב, ואילו בפרשת ויקהל נאמר שהעמודים מחושקים זהב - כלומר, הם אינם מצופים זהב, אלא רק מעוטרים בטבעות זהב (בדומה לעמודי החצר, המחושקים כסף). שוני זה יכול להצביע של שוני במעמד מסך החצר: אם העמודים מהווים חלק מהמשכן - מן הדין שיהיו מצופים זהב, כשאר עמודי המשכן; אולם אם העמודים האלו רק מחושקים זהב - כנראה שהם חלק מעמודי החצר, שאף הם מחושקים. ייתכן שבמקביל לשוני זה, השתנה אף מיקום המסך: בציווי המשכן, המסך היה צריך להימצא מחוץ לעמודים, ולכן העמודים היו בתוך המשכן - לפנים מהמסך. בפרשת ויקהל, ככל הנראה, המסך נתלה על חלקם הפנימי של העמודים, והעמודים היו בחלקו החיצוני - כלומר בחצר. אפשר שזהו ביטוי של התרחקות המסך מהעם, שכן על המסך מצויירים הכרובים המציינים את נוכחות השכינה. ייתכן, אפוא, שאף התרחקות זו היא תוצאה של חטא העגל.

כללו של דבר: שתי השיטות בראשונים - שתיהן דברי אלוקים חיים. המשכן נצטווה לפני מעשה העגל, אך שב ונצטווה גם אחריו. ואינו דומה המשכן שלפניו למשכן שלאחריו: אינו דומה בזהות הבונים אותו, אינו דומה במשמשים בו ובתרומתו, ואינו דומה אף בחלקיו. כמו כל מעמדו הרוחני של העם, אף המשכן - המקום שהקב"ה נועד בו עם משה וציווה בו את בני ישראל - הושפע בצורה קשה מחטאם של ישראל בעגל.

לתגובות - [email protected]

 

[1] השוואה זו רמוזה אף בחז"ל. הגמרא בשבת (ע ע"א) מביאה מחלוקת, מדוע ייחדה התורה איסור מפורש על הבערת אש בשבת ("לא תבערו אש בכל מושבותיכם ביום השבת"). הדעה ש"הבערה ללמד יצאת" - כלומר, התורה אסרה במפורש אב-מלאכה אחד כדי ללמד שכל העובר על אחד מאבות המלאכה חייב עליה בפני עצמה - רומזת להשוואה בין שני הציוויים אודות השבת. שהרי בפרשת כי-תשא נאמר שלא לעשות כל מלאכה, ובפרשתנו נאמר שלא להבעיר אש, ומכאן שהאיסור בפרשתנו מבאר את האיסור הכולל שבפרשת כי-תשא.

[2] אחד המקרים הבולטים מופיע בסדר העבודה של יום הכיפורים, הממסגר את העיסוק בשני השעירים במילים ""וכפר בעדו ובעד ביתו". ועיין בנושא זה ב"פרקי מועדות" לרב ברויאר.

[3] שהרי משה רבנו (ואף הכהן הגדול לדורות), בבואו לפני ופנים, אינו מעלה את הקטורת על גבי מזבח הזהב, אלא נכנס ומחתת הקטורת בידו.

[4] ולכן לא ציווה עליו הקב"ה ללבוש בגדים מיוחדים כאשר הוא משמש ככהן.

[5] לדברינו, משה קידש את ידיו ואת רגליו רק כאשר נכנס לשמש בימי המילואים. אמנם, ייתכן שמשה היה מקדש את ידיו ורגליו בכל פעם שנכנס לדבר עם ה'.

[6] מחציות השקל אינן משמשות, כפי שנוהגים לחשוב, למנות באמצעותן את בני ישראל. שהרי לדורות - אף אחד לא מנה את מחציות השקל שנאספו בכל שנה, וכן גם נשים וקטנים מותרים לתרום (אם הם רוצים בכך).

[7] המניין בראשית ספר במדבר נעשה לאחר הקמת המשכן, ואילו איסוף מחציות השקל בפרשת כי-תשא נעשה לפני בניית המשכן, ומחציות השקל אף שימשו לבנייתו.

[8] כאשר משה אומר לעם ישראל שהקב"ה בחר בבצלאל לבנות את המשכן, נשמעת מהכתובים נימה של שכנוע, כאילו העם אינו רוצה בכך. ייתכן שהתורה רומזת לכך שבני ישראל העדיפו שאהרן יבנה את המשכן, ולא נציגיהם יעשו זאת. כמו בבניית העגל, כאשר נגשו בני ישראל לאהרן ובקשו ממנו לעשות להם אלוהים - העם סבור באופן בסיסי שכל הפעולות הקשורות לה' ולמשכן צריכות להיעשות ע"י הכהנים.

תא שמע – נודה לכם אם תשלחו משוב על שיעור זה (המלצות, הערות ושאלות)