דילוג לתוכן העיקרי

ויקרא | הקורבנות העולים והיורדים

הרב מאיר שפיגלמן
16.01.2018
קובץ טקסט

בפרשת ויקרא, מפרטת התורה כמה מהקרבנות. כפי שיודע כל מי שלמד את הלכות הקרבנות, ישנו קרבן אחד הקרוי "קרבן עולה ויורד", שכן הוא תלוי במעמדו הכלכלי של המביא אותו:

"והביא את אשמו לה' על חטאתו אשר חטא - נקבה מן הצאן כשבה או שעירת עזים לחטאת, וכפר עליו הכהן מחטאתו.
ואם לא תגיע ידו די שה - והביא את אשמו אשר חטא שתי תֹּרים או שני בני יונה לה', אחד לחטאת ואחד לעֹלה...
ואם לא תשיג ידו לשתי תֹּרים או לשני בני יונה - והביא את קרבנו אשר חטא עשירִת האֵפה סֹלת לחטאת...". (ויקרא ה', ו-יא)

אמנם, אם נעמיק לעיין בקרבנות המפורטים בפרשת ויקרא, נגלה שכולם ראויים לתואר "קרבן עולה ויורד". אמנם לא כל הקרבנות משתנים בהתאם למעמדו הכלכלי של המביא אותם, אך כולם משתנים לפי קריטריונים מסויימים:

קרבן החטאת הוא בבירור קרבן עולה ויורד. סוג הקרבן תלוי בזהותו של החוטא (ויקרא פ"ד): כוהן גדול וציבור מביאים על חטאתם פר, נשיא מביא על חטאתו שעיר, ויחיד שחטא מביא שעירה או כבשה.

קרבן האשם - ניתן להבין בפשטות שאף הוא קרבן עולה ויורד. התורה קובעת שהקרבן צריך להיות "בערכך כסף שקלים בשקל הקֹדש לאשם" (ויקרא ה', טו). ביטוי זה אינו ברור, וחז"ל דרשו ש"מיעוט שקלים שניים", ואסור להביא אשם שערכו פחות משני שקלים (כפי שמובא ברש"י על אתר).

אמנם, ניתן להבין ביטוי זה בצורה שונה. בסוף ספר ויקרא (פכ"ז), התורה מלמדת את הלכות הערכין, וקובעת שיש ערך שונה לכל גיל[1]. בדומה לכך, ייתכן שגם ערכו של קרבן האשם משתנה בהתאם לגילו של החוטא. אם כך הדבר - ברור מדוע התורה לא נקבה במחירו של האשם, כיוון שהמחיר משתנה מאדם לאדם.

ראיה לדברינו, ניתן להביא מהשוואת הביטוי שבפרשתנו לביטוי המופיע בפרשת קורח, ביחס לפדיון הבכורות:

"נפש כי תמעל מעל וחטאה בשגגה מקדשי ה' - והביא את אשמו לה', איל תמים מן הצאן, בערכך כסף שקלים בשקל הקדש לאשם". (ויקרא ה', טו)

"ופדויו מבן חֹדש תפדה, בערכך כסף חמשת שקלים בשקל הקדש, עשרים גרה הוא" (במדבר י"ח, טז)

הביטוי בשתי הפרשיות זהה לחלוטין, פרט לעובדה שהתורה לא מפרטת בפרשתנו את סכום הכסף, כיוון שהוא משתנה ביחס לאנשים שונים.

מהאמור לעיל עולה שיש למעשה שלושה סוגי קרבנות עולים ויורדים: קרבן חטאת, התלוי בשאלה מי הוא החוטא; קרבן עולה ויורד, התלוי בשאלה כמה כסף יש לחוטא; וקרבן אשם, התלוי בגילו של החוטא. ננסה, אפוא, להבין מהי משמעותו של ההבדל בין הקרבנות.

קרבן החטאת

קרבן החטאת תלוי במעמדו הציבורי של האדם. לכאורה, הסיבה לכך היא פשוטה: ככל שמעמדו של האדם חשוב יותר, כך חטאו חמור יותר, ולכן אך הגיוני הוא לחלק בין קרבנותיהם של אנשים המשמשים בתפקידים ציבוריים שונים. יותר מכך: התורה מפרטת את קרבנותיהם של אנשים שלחטאיהם יש אופי ציבורי. ביחס לכוהן הגדול נאמר במפורש - "אם הכֹּהן המשיח יחטא לאשמת העם" (ויקרא ד', ג), חטאו של הציבור הוא בהגדרה בעל אופי ציבורי (בין אם הכוונה לציבור ממש או לסנהדרין המורה לו כיצד לפעול), ואף חטאו של הנשיא הוא בעל אופי ציבורי. נמצאנו למדים, אפוא, שיש להביא חטאות מיוחדות על חטאים שיש להם השלכה מיוחדת על הציבור.

התורה אינה מפרטת מהם החטאים שיש להביא עליהם קרבן חטאת, אך חז"ל קבעו שכל שזדונו כרת - שגגתו חטאת (משנה כריתות ב ע"א). לאור דברינו, כלל זה מחוור כשמלה. שהרי עונש הכרת מתואר בתורה כניתוק של האדם ממסגרת העם: "ונכרתה הנפש ההיא מעמיה". "שוגג" - אין משמעותו שהאדם לא אשם לחלוטין, אלא שהוא אשם בצורה חלקית (כיוון שלא נזהר או בשל כל סיבה אחרת). חז"ל קבעו שגם כאשר האדם עובר בשוגג על חטא שזדונו כרת - הוא "מתנתק" מהעם. תפקיד קרבן החטאת הוא לתקן התנתקות זו. כיוון שהחטא יצר מחיצה בין האדם ובין העם, החטאת מתקנת את החטא ומסקלת מחיצה זו. כיוון שהיחס בין האדם לעם משתנה בהתאם לתפקידו הציבורי, לכן גם קרבן החטאת עולה ויורד בהתאם למעמדו הציבורי של החוטא.

זריקת הדם של החטאת

קרבן החטאת מיוחד מכל הקרבנות בצורת זריקת הדם שלו. כל הקרבנות - דמם נזרק על המזבח בצורה אחת: בדרך כלל הדם נזרק על המזבח סביב, ובקרבנות הבכור, המעשר והפסח - הדם צריך רק לגעת במזבח ואינו צריך להקיף אותו[2]. קרבנות החטאת שבפרשתנו מיוחדים בכך שיש בהם מתן דם כפול על המזבח: מחד - יש לזרוק את דמם על קרנות המזבח, ומאידך - הדם צריך להינתן על יסוד המזבח (ויקרא ד', לד). אם נמשיך ונעיין, נמצא גם בחטאות האחרות מתן דם כפול: דמם של החטאות הפנימיות (ויקרא ח', טו) נזרק בתוך ההיכל, אך הוא צריך גם להינתן על יסוד המזבח; ואף חטאת העוף (ויקרא ה', ט) - יש להזות מדמה על קיר המזבח, ולמצות את שאר הדם אל יסוד המזבח.

קרבנות החטאת היחידים שלא מצאנו בהם ציווי מפורש לשפוך את הדם אל יסוד המזבח הם קרבנות החטאת הפנימיים המובאים ביום הכיפורים (ויקרא ט"ז, טו; יט). למעשה, גם דמם של קרבנות אלו נשפך אל יסוד המזבח, שהרי הוא התקדש ואי אפשר היה להשליכו סתם; אולם העובדה שהתורה אינה כותבת זאת במפורש מעידה על כך שזריקת דמם של חטאות אלו ליסוד המזבח היא טכנית בלבד, ולא עקרונית. להלן, אם כן, ננסה לענות על שתי הבעיות שעוררנו: ראשית - מדוע התייחדה החטאת במתן דם כפול; ושנית - מדוע ביום הכיפורים אין צורך במתן כפול כזה[3].

בדרך כלל, התורה אינה מבארת מהי המטרה של כל הזאת דם. רק במקום אחד מצאנו הסבר להזאה: כאשר מכשירים את המזבח לעבודה בימי המילואים, התורה מתארת תכלית כפולה למתן הדם:

"וישחט, ויקח משה את הדם ויתן על קרנות המזבח סביב באצבעו ויחטא את המזבח, ואת הדם יצק אל יסוד המזבח ויקדשהו לכפר עליו". (ויקרא ח', טו)

מתן הדם על קרנות המזבח - מטרתו לחטא את המזבח, ואילו שפיכת הדם אל היסוד - מטרתה לקדש את המזבח לכפר עליו[4].

משמעות החטאת

מהי משמעות המילה "חטאת"? בניגוד להבנה הרווחת, אין היא גזורה מהמילה "חטא", שהרי יש בה דגש חזק באות "ט". סביר יותר לפרש את משמעות המילה כקשורה למושג החיטוי. ואכן, ישנם קרבנות חטאת שאינם קשורים לחטא דווקא. כך, למשל, כל החטאות המשמשות כחלק מתהליך טהרתו של הטמא - כמו קרבן היולדת או אולי אפילו קרבן המצורע[5] - אינן קשורות לחטא.

נראה, שמטרת קרבן החטאת היא לחטא ולהכשיר. כל דבר הנכנס למסגרת מסויימת - יש לחטאו ולהכשירו קודם לכן. החטאת אינה קשורה דווקא לחטא, אלא לעובדה שהאדם נכנס למסגרת חדשה, שיש לעבור הכשרה כדי להיכנס אליה[6]. במובן זה, החטאת והחיטוי קרובים יותר להקדשה מאשר לסילוק חטא מסויים. כאשר מכשירים את המזבח כדי שניתן יהיה להקריב עליו קרבנות - יש צורך להקריב עליו חטאת. כאשר חטא מסויים גרם למצב שלילי, והאדם רוצה לצאת מאותו מצב - עליו להביא חטאת (המוציאה אותו ממצבו השלילי, אך אינה מתמודדת עם החטא[7]). לכן, גם אדם שנטמא והורחק מן המחנה צריך להביא קרבן חטאת (אף על פי שלא חטא), כדי להתמודד עם מצבו השלילי ולהכשירו לחזור אל המחנה. זוהי משמעותו של מתן הדם על יסוד המזבח (המשותף לכל החטאות): לכפר על האדם, על ידי התמודדות עם מצבו השלילי.

תפקיד החטאות המיוחדות ליום הכיפורים שונה מתפקיד החטאות האחרות. ביום הכיפורים, החטאות מתקנות את המקדש ש"נטמא" בשל חטאי בני ישראל:

"וכִפר על הקֹדש מטֻמאֹת בני ישראל ומפשעיהם לכל חטאֹתם, וכן יעשה לאהל מועד השֹכן אִתם בתוך טֻמאֹתם... ויצא אל המזבח אשר לפני ה' וכפר עליו... וטִהרו וקִדשו מטֻמאֹת בני ישראל" (ויקרא י"ז, טז-יט)

התורה מדגישה במפורש שתפקיד החטאות של יום הכיפורים הוא לכפר על המשכן ועל אוהל מועד, שנטמאו בשל חטאיהם של בני ישראל. הכפרה על בני ישראל אינה נעשית באמצעות החטאות הפנימיות, אלא באמצעות השעיר המשתלח. לכן, אין צורך לתת את דם החטאות הפנימיות ביום הכיפורים אל יסוד המזבח, שכן הן אינן מכפרות על האדם אלא על המזבח.

תפקיד מתן הדם על קרנות המזבח הוא חיטוי המזבח. כפי שראינו, תפקיד זה דומה לתפקיד החטאות ביום הכיפורים, אלא שביום הכיפורים - הדגש הוא על המשכן והמזבח, ואילו בחטאות שבפרשתנו - הדגש הוא על האדם. עיקר תפקיד החטאת הוא לתקן את הפגם שפגם האדם במשכן. האדם החוטא פוגע בנוכחות ה' במשכן, וכדי לתקן פגם זה - יש לחטא את המזבח ע"י מתן הדם על קרנותיו. ברור שנוכחות ה' במשכן אינה משפיעה רק על החוטא שפגע בה, אלא על מצבו הרוחני של כל עם ישראל. לכן, האדם החוטא פוגע בכל עם ישראל, ולא רק בעצמו, ולכן עליו להביא קרבן חטאת, המשתנה בהתאם למעמדו הציבורי של האדם, והמתקן את הפער שנפער בין החוטא לבין העם.

קרבן האשם

במידה מסויימת, משמעותו של קרבן האשם הפוכה ממשמעותו של קרבן החטאת: קרבן האשם נועד לסלק את אשמתו של האדם, ולא לתקן את המשכן. כפי שהסברנו, עיקר תפקיד החטאת הוא תיקון המשכן, וכפרת האדם - המושגת על ידי מתן הדם על יסוד המזבח - היא משנית. האשם, לעומת זאת, מסלק את החטא, ופוטר את האדם מלשאת בתוצאות חטאו.

כפי שראינו, מפשט הכתובים עולה שערכו של קרבן האשם משתנה לפי גיל האדם. בכל התורה כולה, "ערכו" של האדם נקבע על פי גילו, כיוון שזהו המדד האובייקטיבי היחיד היכול לשמש למטרה זו. כיוון שהאשם הוא קרבן שמטרתו לכפר על האדם - לכן ערכו משתנה לפי "ערכו" של האדם.

קרבן עולה ויורד

הקרבן היחיד שאותו כינו חז"ל "קרבן עולה ויורד" הוא הקרבן המתואר בפרק ה' של פרשתנו. הסיבה שחז"ל ייחדו את השם דווקא לקרבן זה, היא שזהו הקרבן היחיד התלוי (חלקית) ברצונו של האדם: אדם דל יכול להביא קרבן של עשיר, אם רצונו להידחק.

כל החטאים שמביאים עליהם קרבן עולה ויורד הם חטאים דו-שלביים. בכולם, האדם עושה מעשה שאין עמו בעיה כשלעצמו, ומצרף אליו מעשה נוסף היוצר את החטא. כך כאשר אדם נשבע ולא קיים את שבועתו, כאשר אדם נטמא ולא נטהר מטומאתו[8], וכאשר אדם נשבע שבועת העדות ולא העיד[9].

ההבדל בין קרבן בהמה לבין קרבן עוף ומנחה אינו רק במחירו של הקרבן, אלא אף באופי הכפרה: בחטאת הבהמה יש מתן דם אל יסוד המזבח ועל קרנותיו, בחטאת העוף אין מתן דם על קרנות המזבח, ואילו במנחה אין מתן דם כלל. הקרבן העולה והיורד מלמד אותנו חידוש נפלא: בחטאים מסויימים, ניתן להסתפק בכפרה בדרגה נמוכה יותר כאשר קיים אילוץ כספי. בניגוד לקרבן החטאת, שהקרבנות השונים משקפים בו חטאים ברמות שונות, אין כל הבדל בין חטאו של עשיר לבין חטאו של עני, ולכן עני יכול - אם רצונו בכך - להביא קרבן עשיר. ובכל זאת - אם אינו יכול להביא קרבן בהמה, יכול הוא להסתפק בקרבן עוף או מנחה, "וכִפֵּר עליו הכהן מחטאתו אשר חטא ונסלח לו".

לתגובות - [email protected]

 

[1] למעשה, אף בפרשת ערכין - ערכו של האדם 'עולה ויורד', שכן נאמר במפורש שאם הוא עני ("ואם מך הוא מערכך") הוא יכול לשלם פחות.

[2] שלושת הקרבנות הללו מיוחדים בכך שייעודם אינו להיקרב על גבי המזבח אלא להיאכל ע"י הבעלים. זריקת הדם על המזבח נדרשת רק כדי להפוך את הבהמה לקרבן, ולכן התורה מסתפקת במתן דם מינימלי.

[3] לא נעסוק כאן בשאלה אם המזבח שעליו מזים ביום הכיפורים הוא המזבח החיצון או מזבח העולה. ב"ה, נדון בכך במקומו.

[4] ייתכן שהמילים "ויקדשהו לכפר עליו" הם סיכום של תהליך קידוש המזבח, ואינן מתייחסות דווקא למתן הדם על היסוד. אולם כפי שנראה בהמשך, חלוקה לשתי מטרות שונות מבהירה בצורה יפה את זריקת הדם השונה בחטאות השונות. מלבד זאת, להבנתנו הפסוק הוא סימטרי, ונותן הסבר לכל אחת ממתנות הדם.

[5] גם אם צרעת נגרמת בשל חטא, ברור אין קשר בין הקרבן לבין החטא, שהרי לא שמענו מעולם שיש חובה להביא קרבן על לשון חרע.

[6] הסבר דומה נותן הרמב"ן לקרבן הנזיר (במדבר ו', יד). לדעתו, קרבן הנזיר אינו מובא על חטא שחטא בעבר, אלא על כך שהוא מבקש לחלל את נזירותו.

[7] כמשל לדברינו, ניתן לחשוב על אדם שחלה ונחלש. ההתמודדות שעליו לעבור כעת היא כפולה: מחד - עליו להתמודד עם המחלה, ומאידך - עליו להתמודד עם חולשתו. בדומה לכך, אדם שחטא נדרש להתמודד גם עם חטאו וגם עם המצב השלילי שהוא נקלע אליו בעקבות החטא. החטאת אינה מתמודדת עם החטא, אלא רק עם המצב השלילי שלאחר החטא.

[8] יש מקום לדון האם האדם חייב קרבן רק אם נכנס למקדש בעודו טמא, או שמא הוא חייב קרבן בכל מקרה שנטמא. בנושא זה, פרסם דוד הנשקה מאמר באחד מגיליונות "מגדים". ואכמ"ל.

[9] ואכן, התורה אינה מחייבת קרבן עולה ויורד על שבועת הפקדון, שכן בשבועת הפיקדון כל האיסור נעשה בשעת השבועה, ואין כאן עבירה דו-שלבית.

תא שמע – נודה לכם אם תשלחו משוב על שיעור זה (המלצות, הערות ושאלות)