דילוג לתוכן העיקרי

ויקרא | שאור, דבש והמזבח

קובץ טקסט

א

לאחר תיאור קרבן העולה לסוגיו השונים עוברת הפרשה לקרבנות מן הצומח:

וְנֶפֶשׁ כִּי תַקְרִיב קָרְבַּן מִנְחָה לַה' סֹלֶת יִהְיֶה קָרְבָּנוֹ. וְיָצַק עָלֶיהָ שֶׁמֶן וְנָתַן עָלֶיהָ לְבֹנָה. וֶהֱבִיאָהּ אֶל בְּנֵי אַהֲרֹן הַכֹּהֲנִים, וְקָמַץ מִשָּׁם מְלֹא קֻמְצוֹ מִסָּלְתָּהּ וּמִשַּׁמְנָהּ עַל כָּל לְבֹנָתָהּ. וְהִקְטִיר הַכֹּהֵן אֶת אַזְכָּרָתָהּ הַמִּזְבֵּחָה, אִשֵּׁה רֵיחַ נִיחֹחַ לַה' (ב', א-ב).

המנחה, שיכולה לבוא סולת ומים כמות שהם, להיאפות בתנור או להיטגן במחבת או בשמן עמוק (ב', א-ח), מאפשרת גם למעוטי יכולת להקריב דבר מה משלהם לקב"ה (ב', א). גם הדל, שאין ידו משגת בקר, צאן או עוף (ראה א', ב-יז), יכול לגשת אל הקודש ולהקריב קרבן שחלקו מוקטר על המזבח ואת הנותרת ממנו אוכלים הכוהנים, ככל "קדש קדשים" (ראה ב', ב-ג, ח-י).

פירוט ארבעת סוגי המנחה הרגילים מסתיים באזהרה:

כָּל הַמִּנְחָה אֲשֶׁר תַּקְרִיבוּ לַה' לֹא תֵעָשֶׂה חָמֵץ, כִּי כָל שְׂאֹר וְכָל דְּבַשׁ לֹא תַקְטִירוּ מִמֶּנּוּ אִשֶּׁה לַה'. קָרְבַּן רֵאשִׁית תַּקְרִיבוּ אֹתָם לַה' וְאֶל הַמִּזְבֵּחַ לֹא יַעֲלוּ לְרֵיחַ נִיחֹחַ (ב', יא-יב).

איסור זה על הקרבת חמץ או מאכלים מתוקים שמוצאם מן הצומח (ראה רש"י ואבן עזרא ב', י"א) הוא יוצא דופן על רקע יתר הפרשה: ככלל, הפרשה מפרטת את האובייקטים ואת השיטות המתאימים לסוגי הקרבנות השונים, אך אינה אוסרת דבר. אין מדובר בחריגה טקסטואלית גרידא; הבעיה היא גם לוגית והלכתית. מובן מאליו שאין אדם רשאי להקריב כל מה שעולה על לבו. אלא שפירוט הקרבנות בספר ויקרא אינו רק היתר להקריב דברים אלו, אלא גם קביעה שאלו הדברים היחידים שמותר להקריבם. לשם מה אפוא דרוש איסור מיוחד על הקרבת שאור ודבש?! כך ניסח את הבעיה אברבנאל:

למה הוצרך לומר 'כי כל שאור וכל דבש לא תקטירו ממנו אשה'? כי הנה ידוע היה שלא הוכשרו להקרבה אלו הדברים... וכן צוה בעוף שנקריב מן התורים ומן בני היונה, ולא הוצרך לומר שלא יקריבו מן התרנגולים ומן האווזים. ולכך יקשה, למה הוצרך הכתוב להזהיר על השאור ועל הדבש? (ויקרא א', שאלה יב).

שאור ודבש דומים לכאורה לתרנגולים ואווזים: כשם שאין התורה נזקקת לאסור במפורש הקרבת תרנגולים ואווזים, ודי בכך שאין הם מנויים בין קרבנות העוף, כך גם אין צורך לאסור במפורש הקרבת שאור ודבש, ודי בכך שאין הם מופיעים ברשימת המנחות לסוגיהן השונים.

בעיות אלו מובילות אותנו לניסוח הקלסי, ההגותי יותר, של הבעיה. רוב הפרשנים לא שאלו על החריגות הטקסטואלית של האיסור או על הצורך הלוגי-משפטי בו כי אם על סיבתו: מדוע אסרה התורה הקרבת שאור ודבש? מה משמעותו הפנימית המחשבתית של איסור זה?

ב

הרמב"ם (מורה הנבוכים חלק ג פרק מג) הציע שהקרבת שאור ודבש הייתה חלק מהותי מטקסי הפולחן האליליים, ולפיכך אסרה אותה התורה, כחלק ממאמץ שיטתי להבדיל בין עבודת ה' לבין עבודת האלילים. לפי גישה זו, דווקא העובדה שהקרבת שאור ודבש מהווה צורת עבודה מוכרת, ולפיכך גם מתבקשת, היא היא הסיבה שהתורה אסרה אותה במפורש. כיוון שמקובל לכלול בקרבן מנחה גם שאור ומיני מתיקה, חייבת התורה לייחד מקום לביאור גדרי המנחה הייחודית והשונה של עבודת ה'.

במבט ראשון נראית גישת הרמב"ם מושכת: היא פותרת את חריגותו של האיסור בפרשה ונותנת לו טעם. ואולם, בבחינה מעמיקה יותר, הסברו של הרמב"ם רחוק מלספק. הנחתו של הרמב"ם כי האיסור אינו אלא תגובה לנסיבות מקריות, הקשורות לתקופה מסוימת ולפולחן היסטורי נתון, מרוקנת את האיסור ממשמעות דתית ומותירה אותו כמשקל נגד לנוהגים עתיקים שכבר בטלו ועברו מן העולם.

יתרה מזאת, בביאורו 'ההיסטורי' של הרמב"ם אין די לפירוש הכתובים, שכן לאיסור שאור ודבש יש גם צד שני - צד של מצווֹת עשה. איסור הקרבת שאור מנוסח בראשונה במונח חמץ: "כָּל הַמִּנְחָה... לֹא תֵעָשֶׂה חָמֵץ" (ב', יא). והנה, במהלך הפסוקים הקודמים מדגישה התורה כי את המנחות האפויות והמטוגנות יש לעשות מצה (שם, ד-ה)! דבר דומה אנו מוצאים בפרשת צו, בתיאור תהליך הקרבת המנחה ואכילת מותרה על ידי הכוהנים:

וְהַנּוֹתֶרֶת מִמֶּנָּה יֹאכְלוּ אַהֲרֹן וּבָנָיו, מַצּוֹת תֵּאָכֵל... לֹא תֵאָפֶה חָמֵץ (ו', ט-י).

הווה אומר: התורה לא רק אוסרת חמץ - היא גם מצווה על מצה.

מלבד זאת, התורה כורכת את איסור שאור ודבש בציון קרבן מיוחד שבו יש להקריב דווקא אותם:

קָרְבַּן רֵאשִׁית תַּקְרִיבוּ אֹתָם לַה' (ב', יב).

אף שבדרך כלל אסור להקריב שאור ודבש על גבי המזבח, יש להקריב דווקא אותם כחלק מ"קרבן ראשית" - קרבן עלום, שאינו נזכר שוב בתורה.

דברים אלו מערערים את הסברו 'ההיסטורי' של הרמב"ם: אין די בביאור האיסור להקריב שאור ודבש על המזבח; יש להסביר את התאמתה של המצה לקרבן מנחה, כמו גם את התאמתם של שאור ודבש ל"קרבן ראשית" - משימות שנראה לכאורה כי התאוריה של הרמב"ם על מנהגי עבודת האלילים אינה עומדת בהן.

ג

נוכל לפתור חלק מהבעיות שהעלינו על ידי מעבר מגישה 'היסטורית' לגישה 'סמלית-ספרותית'. לפי דרך חשיבה זו, הבנת נושא המנחות נעוצה בגילוי המשמעויות הסימבוליות של מצה, חמץ, דבש ו"קרבן ראשית" במקרא. ברוח גישה זו, הבה נסב את תשומת לבנו חזרה לספר שמות - להופעתם הראשונה של חמץ ומצה בתודעה הלאומית של בני ישראל.

המצה מופיעה לראשונה כחלק מן הציווי על דרך אכילתו של קרבן הפסח במצרים:

וְאָכְלוּ אֶת הַבָּשָׂר בַּלַּיְלָה הַזֶּה צְלִי אֵשׁ וּמַצּוֹת עַל מְרֹרִים יֹאכְלֻהוּ (שמות י"ב, ח).

רש"י (שם) מפרש "וציוָם לאכול מרור זכר ל'וימררו את חייהם' (שמות א', יד)", כלומר: אכילת המרור היא זכר לסבלם המר של בני ישראל תחת יד המצרים.

המצה - לחם שלא החמיץ - מכוונת לאותו רעיון עצמו. בציווי על קרבן הפסח בפרשת ראה (דברים ט"ז, ג) מכונה המצה "לחם עֹני". אין זה רק תיאור של המצה כלחם דל, פשוט ועני. השורש ענ"י במשמעות של סבל וייסורים תופס מקום מרכזי בתיאור עבודת הפרך במצרים בפרק הראשון של ספר שמות (א', יא-יב). יתר על כן, זהו גם השורש שבו תיאר הקב"ה בברית בין הבתרים את העבדות והסבל שיחוו צאצאיו של אברהם בארץ לא-להם (בראשית ט"ו, יג). הווה אומר: המצה מסמלת את דלותו של העבד ואת סבלו (ראה רש"י ואבן עזרא על דברים ט"ז, ג). כהכנה לגאולה נדרשים בני ישראל למודעות מלאה למצב שממנו הם נגאלים, והמצה היא אחד האמצעים המשמשים לחידוד המודעות הזו לעבדות ולסבל.

ברם, בהמשך אותה פרשה הולכת המשמעות הסמלית של המצה ומשתנה. מיד לאחר הציווי לאכול את קרבן הפסח על מצות ומרורים מצווה הקב"ה:

וְכָכָה תֹּאכְלוּ אֹתוֹ, מָתְנֵיכֶם חֲגֻרִים, נַעֲלֵיכֶם בְּרַגְלֵיכֶם וּמַקֶּלְכֶם בְּיֶדְכֶם, וַאֲכַלְתֶּם אֹתוֹ בְּחִפָּזוֹן (שמות י"ב, יא).

הגאולה עשויה להגיע בכל רגע. בזמן כלשהו במהלך הלילה עתיד הקב"ה להושיע את בני ישראל (ראה שם, יב), ועל מנת להיות מוכנים, צריכים הם לאכול את הפסח בחיפזון. האכילה הראשונה של המצה איננה אפוא רק זכר לשעבוד אלא גם הכנה לגאולה, שינוי הלך הרוח הלאומי והמעמד ההיסטורי של בני ישראל. עם האכילה הראשונה של המצה מתחיל, אם כן, שינוי גם במשמעותה הסמלית: שוב אין היא רק זכר לעבדות, אלא גם סמל של הכנה לגאולה.

אבל המצה מסמלת גם יותר מכך. מיד לאחר הציווי לומר לבני ישראל את דיני קרבן הפסח ולספר להם על מכת הבכורות הקרבה ובאה ועל הצלתם וגאולתם (שם, ג-יג), מצווה הקב"ה לקבוע חג לזיכרון (שם, יד-כ), שבמהלך שבעת ימיו מצוָה לאכול מצה (שם, טו, יח, כ). במרכז הציווי נמצא הפסוק:

וּשְׁמַרְתֶּם אֶת הַמַּצּוֹת, כִּי בְּעֶצֶם הַיּוֹם הַזֶּה הוֹצֵאתִי אֶת צִבְאוֹתֵיכֶם מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם (שם, יז).

בני ישראל מצווים לשמור את המצות, כפי הנראה כדי שלא תתפחנה ותיעשנה חמץ (ראה רש"י ואבן עזרא שם). אין זה המקום היחיד שבו מופיע השורש שמ"ר במשמעות של השגחה בסיפור יציאת מצרים. בהמשך אותה פרשה, בפסוק החותם את תיאור היציאה ממצרים, מתארת התורה את ליל היציאה: "לֵיל שִׁמֻּרִים הוּא לַה' לְהוֹצִיאָם מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם" (שם, מב). כשם שה' שומר ומשגיח על בני ישראל ומגן עליהם מן המשחית וממות הבכורות (שם, יב-יג, כג), כך מצווים בני ישראל לשמור ולהשגיח על מצותיהם. שמירת המצות היא אפוא זכר לשמירת ה' ולהשגחתו על בתי בני ישראל ברגעים הגורליים של גאולת מצרים. לא רק את זכר השעבוד וההכנה לגאולה מסמלת המצה; היא מסמלת את הגאולה עצמה.

וכאן אנו מגיעים לאזכור הידוע ביותר של המצה בשמות י"ב. אחרי מכת בכורות מיהרו פרעה והמצרים, שחששו למות העם המצרי כולו, לגרש את ישראל ממצרים. בני ישראל לקחו עמם את בצקם "טֶרֶם יֶחְמָץ" (שם, לד), שאלו מהמצרים בזריזות זהב, כסף ובגדים, ועזבו את ארץ מצרים בדרכם מרעמסס לסוכות (שם, לה-לח). ומספרת התורה:

וַיֹּאפוּ אֶת הַבָּצֵק אֲשֶׁר הוֹצִיאוּ מִמִּצְרַיִם עֻגֹת מַצּוֹת כִּי לֹא חָמֵץ, כִּי גֹרְשׁוּ מִמִּצְרַיִם וְלֹא יָכְלוּ לְהִתְמַהְמֵהַּ, וְגַם צֵדָה לֹא עָשׂוּ לָהֶם (שם, לט).

כלומר: המצה היא גם מה שאכלו בני ישראל אחרי הגאולה - אחרי יציאת מצרים.

לסיכום, המצה מסמלת את השלבים השונים בגאולת מצרים. פרק י"ב בספר שמות בונה נדבך אחר נדבך את הסמליות המורכבת של המצה, הפורסת בפנינו את השלבים השונים של תהליך הגאולה. מן הראשית, כסמל השעבוד, מלווה המצה את יציאתם של בני ישראל צעד אחר צעד, והופכת אט אט לסמלם של רגע השחרור והמסע אל מחוץ למצרים.

ד

כפי שראינו עד כה, פרק י"ב של ספר שמות מעניק למצה משמעות עשירה ומורכבת. לא כן הדברים ביחס לחמץ. החמץ והשאור אינם שחקנים מרכזיים בתיאור האירועים, ולכל היותר ניתן להסיק כי חמץ הוא ההפך ההלכתי והפיזי של המצה: מקוצר הזמן לא הספיק הבצק להחמיץ בטרם היציאה לדרך (שם, לד, לט), והשאור והחמץ נאסרו במפורש בחג שנקבע לדורות (שם, טו, יט-כ). ואולם, עובדות פיזיות או הלכתיות אינן נושאות בהכרח משמעות מהותית. מצד הסברה, חמץ מסמל את ההפך ממצה; אך פרק י"ב בשמות מותיר אותנו באפלה בדבר מהותו של הפך סימבולי זה לגאולה מעבדות לחירות.

שאלה זו מחזירה אותנו לאותו "קרבן ראשית" עלום, שהוזכר בדיני קרבן המנחה (ב', יב) כהזדמנות הנאותה להקרבת חמץ. התורה אינה מציינת מהו בדיוק קרבן זה, אך רוב המפרשים (ראה רש"י ואבן עזרא על ב', יב) קושרים אותו לציווי המפורש היחיד בתורה להקריב חמץ על המזבח: הקרבת "מנחה חדשה".

פרק כ"ג בספר ויקרא מפרט חגים וקרבנות הקשורים למחזור החקלאי. בזמן הפסח מצווים בני ישראל להקריב מראשית הקציר את קרבן העומר (כ"ג, ט-יא); קרבן זה, שעניינו הכרת תודה, מציין את תחילת עונת הקציר, ומתיר את התבואה החדשה באכילה (שם, יד). אחרי ספירת שבעה שבועות מלאים, מצווים בני ישראל להביא מן התבואה "מנחה חדשה" (כ"ג, טז):

מִמּוֹשְׁבֹתֵיכֶם תָּבִיאוּ לֶחֶם תְּנוּפָה שְׁתַּיִם שְׁנֵי עֶשְׂרֹנִים סֹלֶת תִּהְיֶינָה חָמֵץ תֵּאָפֶינָה בִּכּוּרִים לַה' (כ"ג, יז).

לחם הביכורים מובא לפני ה' יחד עם קרבנות נוספים, והיום כולו הוא יום טוב האסור במלאכה (שם, יט-כא). חג זה הוא כמובן חג השבועות - שֵם המופיע רק בספר דברים (ט"ז, ט-יב), ששם מצווה התורה לספור שבעה שבועות "מֵהָחֵל חֶרְמֵשׁ בַּקָּמָה" (שם, ט), ולאחריהם לחגוג "חַג שָׁבֻעוֹת... כַּאֲשֶׁר יְבָרֶכְךָ ה' אֱ-לֹהֶיךָ" (שם, י).

מכל מקום, משמעותו של חג זה - חג המנחה החדשה, חג שתי הלחם או חג השבועות - ברורה: הכרת תודה על נדיבותו של הקב"ה כלפינו. וכאן שבים אנו אל החמץ: החימוץ, התפיחה והמלאות של הלחם מסמלים את שפע היבול ואת ברכת ה'. עושרו של הלחם מסמל את עושרם של הארץ ושל הבתים שנתן ה' לנחלה לבני ישראל (ראה כ"ג, ט, יז).

לאור זאת נוכל להבין את משמעותו של החמץ כמושג ההפכי למצה. המצה - לחם שטרם החמיץ - מסמלת את השחרור ואת תחילת מסעו של עם ישראל; לחם חמץ מסמל את ההגעה אל המנוחה ואל הנחלה, את תום המסע ואת ההשתקעות בארץ. סמליות ספרותית זו מתגלה גם בצורתם החיצונית של החמץ והמצה: המצה, שטרם עלתה ותפחה, מייצגת את ההתחלה, ואילו החמץ שתפח והתמלא מייצג את הסיום.

עיון במשמעותו של הדבש - המושג שטרם טיפלנו בו - יעניק תמיכה נוספת להקבלה בין המערכת מסע-נחלה לבין המערכת פסח-שבועות. במקרא מתייחסת בדרך כלל המילה דבש לא לדבש דבורים כי אם לפירות מתוקים וליוצא מהם, ובפרט לתמרים (ראה רש"י ואבן עזרא על ב', יא). הראיה הטובה ביותר לכך היא בפרשת הביכורים (דברים כ"ו, א-יא) - הבאת הפירות הראשונים למקדש:

וְהָיָה כִּי תָבוֹא אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר ה' אֱ-לֹהֶיךָ נתֵן לְךָ נַחֲלָה וִירִשְׁתָּהּ וְיָשַׁבְתָּ בָּהּ. וְלָקַחְתָּ מֵרֵאשִׁית כָּל פְּרִי הָאֲדָמָה אֲשֶׁר תָּבִיא מֵאַרְצְךָ אֲשֶׁר ה' אֱ-לֹהֶיךָ נתֵן לָךְ וְשַׂמְתָּ בַטֶּנֶא וְהָלַכְתָּ אֶל הַמָּקוֹם אֲשֶׁר יִבְחַר ה' אֱ-לֹהֶיךָ לְשַׁכֵּן שְׁמוֹ שָׁם. וּבָאתָ אֶל הַכּהֵן... וְאָמַרְתָּ אֵלָיו הִגַּדְתִּי הַיּוֹם לַה' אֱ-לֹהֶיךָ כִּי בָאתִי אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר נִשְׁבַּע ה' לַאֲבתֵינוּ לָתֶת לָנוּ (שם, א-ג).

הכוהן מניח את הפירות לפני המזבח (שם, ד), ועתה מתאר עולה הרגל את סיפור השעבוד במצרים והגאולה ממנה, ומסכם:

וַיְבִאֵנוּ אֶל הַמָּקוֹם הַזֶּה, וַיִּתֶּן לָנוּ אֶת הָאָרֶץ הַזֹּאת, אֶרֶץ זָבַת חָלָב וּדְבָשׁ. וְעַתָּה הִנֵּה הֵבֵאתִי אֶת רֵאשִׁית פְּרִי הָאֲדָמָה אֲשֶׁר נָתַתָּה לִּי ה' (שם, ט-י).

ואז משתחווה הוא לפני ה' בתודה (שם, י).

זהו "קרבן ראשית" נוסף - הודאה על יבול הארץ. כמו הלחם, משתלב גם הדבש בקרבן של פירות ראשונים; כמו השאור, מסמל אף הוא את טוּב הארץ שנתן לנו ה' נחלה; כמו החמץ, מייצגת מתיקות הפירות את השלמת סיפור יציאת מצרים - ההגעה אל הארץ בתום מסע הגאולה של עם ישראל.

לסיכום, המצה והפסח מסמלים תהליך ופוטנציאל, ואילו הדבש, החמץ וחג השבועות מסמלים הגשמה וממשות. בשפת האקזיסטנציאליזם המודרני נוכל לומר כי המצה מבטאת שינוי והתהוות, והשאור והדבש - הוויה וקיום.

ה

נסגור עתה את המעגל בבעיות שבהן פתחנו: הציווי לאפות את המנחה כמצה והאיסור להקריב שאור ודבש על המזבח. מעיוננו עד כה עולה כי אין בשאור ודבש איזה פגם מטפיזי או אינהרנטי העושה אותם בלתי-ראויים להקרבה. אדרבה, בשורות הבאות ברצוני לטעון כי דווקא שלמותם היא היא הלוז של פרשת המנחות.

באופן מפתיע משהו, פותח ספר ויקרא דווקא בקרבנות הנדבה: "אָדָם כִּי יַקְרִיב מִכֶּם קָרְבָּן לַה' " (א', ב). פרשת הקרבנות אינה פותחת בקרבנות החובה, האישיים או הציבוריים, כי אם בקרבנות שמביא אדם מיזמתו ברצותו להתקרב לקב"ה.

אין זה מקרה שהשורש קר"ב חוזר בפסקת הפתיחה (א', ב-ג) שבע פעמים! כבר מן ההתחלה מתארת התורה את הקרבנות כדרך להתקרב לה': הקרבן איננו צורך ה' אלא צורך האדם - כלי שבאמצעותו מקרב הוא את עצמו לקב"ה. בניגוד גמור לעולם הקרבנות האלילי, בתורת הקרבנות המקראית אין הקרבנות משמשים כסעודה המוגשת לאל, כי אם כייצוג של האדם המביא את הקרבן וכדרך סמלית לגשר על המרחק שבינו ובין הא-ל (ראה רמב"ן א', ט).

אך מהי הדרך הראויה לגשת אל ה'? האם יכול אדם לייצג את עצמו בסמלים של שלמות ושובע, הגעה אל היעד, הגשמה מלאה וקיום בוגר? מתברר שאין הדבר כן. השאור והדבש - הנאותים אמנם כביטוי של הכרת תודה - אינם הולמים את הבא להתקרב לה' מתוך מצב של ריחוק ומתוך רצון בתשובה. כאן נחוצה המצה, המסמלת את תהליך היציאה משעבוד; כאן דרוש דווקא לחם שלא החמיץ, על כל דלותו ועוניו ועל הפוטנציאל וההתהוות הגלומים בו. לחמו של העני הוא הוא הדרך הנכונה להתקרב אל ה'. ובמילותיו של משורר תהילים:

וַאֲנִי עָנִי וְאֶבְיוֹן, אֱ-לֹהִים, חוּשָׁה לִּי, עֶזְרִי וּמְפַלְטִי אַתָּה, ה', אַל תְּאַחַר (ע', ו).

את הקריאה הזאת לא יוכלו להמחיש החמץ או השאור; את זאת יוכל להמחיש רק לחם העוני.

לעיון נוסף

הערה: ההסבר שהוצע בשיעור לאיסור שאור ודבש ולחיוב המצה יכול להתיישב היטב עם ההסבר ההיסטורי של הרמב"ם. בדגם האלילי של הקרבנות, הקרבן הוא מזונם של האלים: הבהמה המוקרבת היא המנה העיקרית, הקרבן מן הצומח הוא הלחם, והנסכים הם היין הנלווה לסעודה. לפי התפיסה האלילית, האלים תלויים כביכול במזון שנותנים להם בני האדם, והקרבנות מהווים אפוא דרך לרצות את האלים ולשלוט בהם גם יחד. מנקודת המבט של הפולחן האלילי, פשע הוא שלא לתת לאלים את המובחר, השלם והמתוק שבמזונות. טענותיו ההיסטוריות של הרמב"ם על עבודת האלילים משתלבות אפוא היטב בגישה המחשבתית.

א) עיין בביאורו הכללי של הרמב"ם לקרבנות במורה הנבוכים חלק ג פרק לב, ובהשגותיו של הרמב"ן בפירושו על ויקרא א', ט. כיצד נובע הסברו של הרמב"ם ביחס למנחה משיטתו הכללית? האם שיטתו משכנעת? האם ראיותיו של הרמב"ן מספר בראשית מיישבות את הקושי?

ב) בהערותיו של האברבנאל (עמ' כז) ובהעמק דבר לנצי"ב על ב', יא באים שני ניסיונות נוספים לענות על השאלות שנידונו בשיעור. ראה גם בסוגיה המפורסמת בברכות יז ע"א ביחס לשאור, ובהערות בעל הטורים על ב', יא.

ג) עיין בשמות י"ב, כה-כח. על פי פסוקים אלה טוען אבן עזרא (שמות מ', ב) שחג המצות לא נחוג בארבעים שנות המסע במדבר. הוא תולה עניין זה במחסור בחיטה במדבר. לאור הרעיונות שהעלינו בשיעור, האם תוכל להציע פירוש מהותי יותר לפסוקים הללו?

ד) קרא שוב את פרשת מקרא ביכורים (דברים כ"ו, א-יא). נסה להסביר: מדוע מתחיל זמן הביכורים בחג השבועות (דבר שאינו מוזכר בפסוקים)? ומדוע נקבעו דווקא הפסוקים שבפרשה זו, ולא פרק י"ב בספר שמות, במרכז ההגדה של פסח?

תא שמע – נודה לכם אם תשלחו משוב על שיעור זה (המלצות, הערות ושאלות)